"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
6.7.24 ל' סיון תשפ"ד
פרשת השבוע "שלח לך" היא פרשת המרגלים, שנים עשר המרגלים, שכולם מנהיגים בשבטם, אותם שלח משה לארץ ישראל לבדוק 'מה יש בה בארץ' לפני כניסת עם ישראל אליה. לכאורה, המשימות שהוא מטיל עליהם אינן משימות צבאיות אלא אידיאולוגיות שתפקידן לחזק את ביטחון העם בכך שהם הולכים למקום הראוי להם. אלא שכל זה היה למראית עין, המשימות האמיתיות היו משימות צבאיות ומודיעיניות. כשחזרו מהמשימה נתגלו ביניהם חילוקי דעות קשים עשרה מהמרגלים חושבים שהארץ אינה טובה ואינה מתאימה ואומרים: "ניתנה ראש ונשובה מצריימה", בעוד שניים מהם (יהושע בן נון וכלב בן יפונה) אהבו את הארץ באומרם: "עלה נעלה כי יכול נוכל לה". הדרמה הזו, המתרחשת בשובם מלמדת על אופי עבודת שירותי המודיעין. במודיעין קיימת מחלקת איסוף, האחראית לאיסוף המידע ובנפרד לגמרי מחלקה העוסקת בהערכת המידע. במקרה בו אנו עוסקים אותם מרגלים, מנהיגי השבטים, גם אספו את החומר וגם מסרו את הערכותיהם ופרשנותם לגבי העובדות. כידוע, משה לא שעה לעשרת המרגלים ואימץ אליו את חוות דעת השניים. והעונש? עם ישראל ינדוד ארבעים שנה במדבר וייכנס לארץ רק אחרי ש'דור המדבר' כולו ייאסף אל אבותיו למעט יהושע וכלב. הלקח מכך נלמד. ולראייה-יהושע כבר שלח רק שני מרגלים ליריחו, אנשים פשוטים שידברו עם יצאנית ודרכה ישיגו את כל המידע האמין הנדרש.
סביב הוויכוח הלא נעים, לא סימפטי שמעורר מחשבות על "כמה השתנינו", שנקשר בכמה כסף צריך לתת לחברינו עבור השתתפותם במלחמה הקשה/כבדה הזו, אני רוצה להעיר:
1. תוך הכרת 'הדור הצעיר' של ימינו ותשוקתו הגדולה לכסף, שמביאה אותו לכך שאפילו בקיבוץ שלו עליו להילחם על 'הצדק' בתחום זה, (הלוואי שכך על ערכים). אני, בכלל לא הייתי נכנס איתם לדיון שהוא 'מלכלך' ומביש את כולנו, את כוונותינו, ויש שיאמרו גם את עקרונותינו והערכתנו את הנושא. עבורי, ה'מלחמה' החמה הזו על ה"זכאות" היא גילוי אינטרס לא מוכר בעת מלחמות.
2. לא נותר לי, אלא לספר שוב שהדור שלנו-דור המלחמות-שמאחורינו 4-5 מלחמות, להן נילוו מילואים ארוכים של 60-90 יום בשנה, מעולם לא נכנסנו לוויכוח על תשלום כספי כלשהו. בטחנו בקיבוץ, בדרכו, בסדרי עדיפות שקבע. האמנו במוסדותיו ובנוהלי החיים ולא עלה אפילו בדעתנו שמגיע לנו משהו. הייתי, כמו אחרים, מגוייס במלחמת יום כיפור חצי שנה (מ6.10.73 ועד 12.4.74 ). הרבה זמן בתנאי חיים קשים פי כמה משל היום. והיו אז לקיבוץ יותר מגוייסים (יחסית לגודלו) ממה שהיום, ומי שהחזיק את המשק, כי לא היו עובדים שכירים, היו הוותיקים ונערי המוסד. נכון שהכל היה שונה, פני המדינה, פני הצבא ופני הקיבוץ, רק הבן-אדם הוא אותו בן-אדם. בחוזקותיו ובחולשותיו באמונותיו והתנהלותו. ולכן עצוב לי לראות את עמדת הקיבוץ הצודקת, אך מיותרת, ומנגד מרגיזה אותי רמת מלחמתיות הלוחמים שקיבלו הכל, על 'זכויותיהם' מול מוסדות הקיבוץ, המנסים לגזול את 'כבשת הרש'. בשביל לא לעמוד במצבים 'מכוערים' כאלה, כדאי היה לוותר על המאמצים כמו בהרבה מקרים אחרים.
ולסיום, הרבה הערכה וגאווה לנכדנו לי! שמילא השבוע, את נפשנו בשמחה על זכייתו במקום הראשון בתחרות הארצית לחשיבה מתמטית "קנגרו" ברמת גן. ברכות חמות לו ולהוריו, (שהביאוהו עד הלום) ושימשיך/ו כך!
"שבועטוב"!
שבועטוב 