"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
19.10.24 י"ז תשרי תשפ"ה
משהו על 'שמחת תורה' זו שאינה ה- 7 באוקטובר. שמחת תורה חותמת את חג הסוכות הנחגג שבעה ימים. אם סוכות הוא חג של יציאה מהבית אל הטבע, בו התורה מורה להקריב שבעים פרים המייצגים שבעים אומות תבל ועל ידי כך יוצרת קשר לאנושות כולה , הרי שמיני עצרת שהוא יום שמחת תורה, סובב סביב תורת ישראל. המספר שמונה (8) מציין את הטבע שמעבר לטבע, והדוגמה הטובה לכך היא 'ברית מילה'. שבעת ימיו הראשונים של הנולד מסמלים את שלמות הבריאה, מגיע היום השמיני, ובו 'הברית' המסמלת את בריאתו של התינוק כיהודי! וזה נקרא "בריאה שמעבר לבריאה" או כמו במוזיקה, האוקטבה בנויה משבעה טונים, התו השמיני הוא חזרה על ה'דו' רק במקום אחר. מכל אלו חג שמחת תורה מציין לנו את הטבע היהודי המיוחד.
בפרשת "וזאת הברכה" ברכת משה האחרונה לפני מותו לשבטי ישראל. תמה קריאת פרשות השבוע, תמה התורה. משה מסיים את המונולוג הדרמתי, את שירתו הגדולה, כשהוא יודע שהוא הולך למות, ועם ישראל בהנהגת יהושע בן נון ימשיך את הדרך לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה. בשבוע הבא נחזור ונתחיל מהתחלה מספר "בראשית", את "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו…" אני רוצה לכתוב על משה ולומר שהוא היה המנהיג היחיד שהכרנו מיום לידתו ועד ליום מותו כל צעד שעשה, כל משפט שאמר או נאמר לו. החל מסיפור משה הקטן בתיבה, הנסיך מבית פרעה, מהריגת המצרי המתנכל לאחיו, שברח למדיין, יתרו נותן לו את ביתו ציפורה לאשה (לא עבריה) הסנה הבוער, עשרת המכות, חציית ים סוף, עגל הזהב ועשרת הדיברות, המרגלים, המרד של קורח, מי המריבה, העונש, שלא ייכנס לארץ והויכוחים עם אלוהים הסמכותי – הנקמני. משה, שעליו נאמר, שלא נס ליחו ולא קהו עיניו, שגם בהגיעו לשנתו המאה ועשרים עוד עלה רגלית לפסגת הר נבו והשקיף על הארץ. ושם ב- ז' אדר תפ"ח (1273 לפנה"ס) נפטר ומקום קבורתו לא נודע. מכל אלה למדנו לאהוב אותו, את דמותו, לכבד, ולהעריך אותו כמנהיג הגדול שקם לעם ישראל. כתבה עליו המשוררת יפה סביון: "וילך משה / וכנפיים צחורות על כתפיו / ונבכה כולנו בכי גדול / ונאמר איש לאחיו / כה אהבנו את משה / אהבנוהו כל העת / הלואי שיסלח לנו על שהרגזנוהו לפרקים… / וילך משה".
בימים ההם, שהיינו ילדים, שהקיבוץ חי בדוחק ואך ורק מעבודה עצמית, לימדונו לעבוד כבר בגיל ארבע במשק הילדים, להשקות את החיות ולהאכיל אותן ולנקות את סביבתם. מכתה ד' כבר לקחו אותנו לעבוד באיסוף הגזר ותפוחי האדמה בגן הירק ולעבודה השנואה ביותר עלינו בציר הענבים. לא סבלנו את הדבורים, והידיים הדביקות מהעש שבאשכולות, מהחום ובעיקר מנזיפות ה'ותיקים', העובדים הקבועים בענף המטעים על היחס שלנו לעבודה. לא נתנו לנו הילדים, 'להרים את הראש' במשך שלוש השעות בהן עבדנו. אנחנו בצרנו לטנאים ועגלה רתומה לחמור הייתה עוברת בין השורות ומביאה אותם לסוכת האריזה. שם היו החברות הותיקות אורזות למשלוח ל'תנובה' תחת תזזיזותו של יוחנן ארזי. העלבון הכי גדול שאני זוכר שעלבו בנו אי פעם היה שבוקר אחד שלחו אותנו, בכיתה ה' (ילדים גדולים) הבייתה כי "לא היינו מספיק רציניים" בעבודה. בעיניים דומעות הבטחנו להם שזה לא יקרה יותר. בשנות ה- 60 חוסלו הכרמים בקיבוץ וטעם הסולטנינה, התמר וההמבורגי לא נזכר יותר במקומותינו. (שיכון ה'כרם' נקרא על שם כרם א', שיכון ההשלמה התחתון היה כרם ב' ושיכון ההשלמה העליון נקרא כרם ג'.) והנה, בשנים האחרונות, קם לתחיה הכרם במסגרת גד"ש והוא שונה, (פרט לצלמים הטובים ולצילומים היפים). ראשית, באפיון עובדיו, (לא תמצא בין הבוצרים או האורזים 'עבודה עצמית'), שנית, בכמות שעות העבודה,(פעם מאור השחר עד חשיכה), ובעיקר בטכנולוגיה, אבל טעמם של הענבים נותר בזיכרון ובמציאות של היום כ'מעדן מלכים'. (ראו בתמונה אותי עם אליעזר בעבודת הבציר)
וברכות: לתום ליום הולדתו: שתמשיך: לקפץ, לרקוד, לשיר, לשחק (בהצלחה באודישנים), ללמוד, (לרכוש ידע), לעבור ממכבי חיפה למכבי נתניה. שתזכה לאושר ושמחה במשפחתך עם אמא ואבא ועם אחיך. שתזכה לראות בעיניך שהחטופים ישובו לביתם ושהשלום יבוא עלינו.
ולשיר ילדנו הצעיר ביום הולדתך (ונהיה רגע אגואיסטים) אנחנו רוצים אותך קרוב, שתמשיך לעזור לנו בתחזוקת הבית והגינה. אנחנו כל כך אוהבים שאתה נכנס הבייתה, שיושבים ומדברים על הא ודא, למשל, על ילדיכם ה"חולים במחלת הכדורגל", מחלה שמבריאה אותי. שתהיה מאושר ושמח עם קרן! גלי, רומי ושני, שתיהנה מכל שאפשר, שתשרה השמחה במעונכם!, שהיא תמיד גם שמחתנו!
"שבועטוב"!
שבועטוב 