"האם "שמחת תורה" תשפ"ה – היא שמחה לאומית או אזכרה לאומית?
"האם "שמחת תורה" תשפ"ה – היא מלחמת השמחה בעצב ובכאב?
26.10.24 כ"ד תשרי תשפ"ה
ב'גיליון' זה מסתיימות 13 שנים לכתיבת "שבועטוב". (הראשון נכתב ב- 28.10.2011) ושוב התלבטנו האם להמשיך גם בשנה ה -14 . ומה היו ההתלבטויות? אני יודע שחלק מכם לא 'סובל' ואולי גם לא קורא את הקטעים הקשורים לתנ"ך, ל'פרשת השבוע' ולפרשנויות שלי, וחלק אחר אינו אוהב את ההערות שלי ואת דעותיי על הנעשה בקיבוץ היום, שהוא כבר לא כל כך קיבוץ אבל הוא תמיד הבית שלנו. או על שאני מספר מה ואיך היה פעם, שזה בהחלט יכול להיות מעיק. העניין הוא שאני נהנה בכתיבה הזו ורעיה נהנית לערוך את כתיבתי, אז סיכמנו בינינו שאם זה כך, לפעמים פשוט נכתוב ונכניס למגירה. ולמי שדואג, יש לי מספיק תכניות מה לעשות על אף גילי.
אני רוצה לפתוח את השנה ה-14 באופן אחר, בסיפור שכתבתי לזכרו של חבר-חייל שמתקשר ל'סוכות'.
חג סוכות המוזר שלי
(מוקדש לברוך ממן)
אספר לכם על חג סוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי, שאירע במלחמת יום הכיפורים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה אתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט הזה מצאתי בקבינה של המשאית של ברוך ממן. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האיקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי איקליפטוס וליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, כי בכלל לא זכרתי שאנחנו בערב סוכות והוא השיב: הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך האוטו". "סוכה יפה בניתי" וחייך אלי. ממן עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן חמש עם משפחתו, משפחה מסורתית. הוא ישב ושתק, שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא. הוא לבד בבית הכנסת עומד ומתפלל לאלוהים, עצוב לי שהוא לבד, כל בניו מגוייסים למלחמה. אני חושב על אימא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים עם אחיותי ואשתי ומתגעגע אליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין ומזג לשנינו. ברך ברכה ופנה אלי: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג הסוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג הסוכות אצלנו, שהוא יותר חג אסיף. תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעייתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים. סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור והילדים המספרים על ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל את השיירה עם טרקטור שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח איתי אחד מילדי על הברכיים. סיפרתי לו שהטקס רצוף קטעי קריאה גם מהמקורות וגם מהווי ההתיישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר לו שאין לנו אבל בדיוק ברגע הזה, קראו לי לצאת לפעילות והבטחתי לו כשאחזור נמשיך את טקס חג הסוכות האינטימי של שנינו. אבל זה לא יצא. כשחזרתי לפנות בוקר ברוך כבר יצא למשימה שלו. אז הלכתי לישון. אני לא יכול לספר לכם שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל משהו סמלי צנוע היה לי. חג קטן חגגנו בזכותו של ברוך ממן אפילו במלחמה הקשה ההיא.

שמלת הסוכות מדור לדור: מרעיה לתימור, להדר ולמור
"שבוע טוב"!