"שבועטוב"(670)

״ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.12.24   כ"ז כסלו תשפ"ה – נר חמישי.

כתב: נתן אלתרמן

כילד מאוד אהבתי את חג החנוכה. היה בו משהו מיסטי ששבר את היומיום וההרגלים שלנו. במשך שבוע אחד (8 ימים) של חג החנוכה היו לנו משחקים ייחודיים כמו הסביבון או החנוכיה והנרות, היו לנו סיפורי הגבורה על עלילות משפחת החשמונאים אותם קראנו והזדהינו עימם ובנוסף הצגנו אותם בפני הורינו ובקיבוץ. תהלוכת הלפידים זהרה באור חזק בקיבוץ החשוך של אז, והאירה את הדרך בה צעדנו לטקס הדלקת החנוכיה הגדולה שהייתה במחסן- תבואות הגדול (צפונית/מזרחית לקיטור) ושרנו בהתרוממות רוח "באנו חושך לגרש". אבל הכי אהבתי את המאכלים שקיבלנו רק בחנוכה.  את הלביבות והסופגניות עם הרבה סוכר, כי הממתקים שידענו אז, היו רק שתי קוביות שוקולד ביום שישי. הרבה מרכיבים לחג ה'ביחד' הזה יצרו חג מיוחד ומרגש. אני זוכר איך הקשבתי שההורים היו מקריאים לי את שמות בני מתתיהו: יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר, יונתן הוופסי והבת חנה. אני זוכר  שבכיתה הצגתי את יונתן הצעיר בבנים אבל הכי הזדהיתי עם אלעזר שהרג את רוכב הפיל ולאחר מכן נדרס על ידי הפיל עצמו. בגן וב'חדר' ההורים, סיפרו את סיפורי גבורות המכבים, ושרנו 'מי ימלל'.. על הקרבות בהם זנבו ביוונים והרגום ולא אדלג על כך שסיפרו לנו גם את הסיפור האכזרי על חנה ושבעת בניה, אותו גם המחזנו ואני הייתי הבן החמישי או השישי, למרות שרציתי להיות הבן האחרון- השביעי.  חג החנוכה הוא החג היחידי התובע השתתפות פעילה של נשים, הוא 'חג הנשים' כי הן חייבות, על פי ההלכה, בהדלקת  נר חנוכה. ייתכן  שזה קשור לכך, שבחברה הקדומה, האשה הייתה שומרת אש התמיד.

ולפרשת השבוע "וישב" העוסקת גם "בהפלת יוסף לבור ומכירתו לישמעאלים". ומכאן לשאלה מהו 'החטא הקדמון'. לנוצרים זה ברור, חטא חווה ואדם בגן העדן, שאכלו מעץ הדעת הוא החטא הקדמון. להשקפת הנצרות, זו כניעה לתאוות החומריות, לתשוקה האנושית והגורם לחטאים המלווים את האנושות מראשיתה. לעומת השקפה זו, מסורת יהודית עתיקה אומרת שזריקת יוסף לבור ומכירתו הוא החטא הקדמון שחקוק בתודעת עם ישראל. ויותר מכך, בספר היובלים, ספר מימי בית שני מסופר, שהשלכת יוסף לבור ומכירתו לישמעאלים חל  בעשירי לחודש השביעי, היינו י' בתשרי, התאריך בו מציינים את יום כיפור שהוא כפרה על חטא האחים ועל הניכור והשנאה כלפי יוסף. שעירי העזים אותם מובילים כקרבן הוא זכר לשעיר העיזים שבדמו טבלו האחים את כותונת הפסים של יוסף. מעניין שבמסורת של יהודי אתיופיה מכונה יום כיפור "חגו של יוסף" זכר לאותו חטא קדמון על יחסם של האחים ליוסף הצעיר. את התיאוריה הזו שמעתי בבר אילן וממש העתקתי אותה מהמחברת שלי.

ולפינת הספורט, למור. היוונים עשו גם מעשים טובים והגדול שבהם, לדעתי, הוא המצאת המשחקים האולימפיים. האולימפיאדה! ששמה בא משם העיר בה נערכה- אולימפיה. זו הייתה חגיגה אתלטית ודתית כאחד, לכל עממי ושבטי יוון שהתקיימה כל ארבע שנים. באולימפיאדה הראשונה (776 לפה"ס) היה רק מקצוע אחד: ריצה בעירום למרחק של כ- 190 -200  מטר. כך סיפר לנו המורה לספורט שלנו במוסד, אורי זמרי שמו. הריצה נקראה 'מירוץ סטדיון' ומכאן נגזר השם: איצטדיון! ידוע לנו על 293 אולימפיאדות ברצף, עד שהקיסר, שאני לא זוכר את שמו, הפסיק אותן בטענה שזו עבודת אלילים. המצאת האולימפיאדה, ראויה למקום כבוד בפינת המעשים הטובים של היוונים.

צילום:רעיה

שבועטוב!

"שבועטוב"(669)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

21.12.24   כ' כסלו תשפ"ה
אני מודע לכך שיש ביניכם שלא אוהבים ב'שבועטוב' שלנו את הקטעים הקשורים לתנ"ך, לפרשת השבוע. כיון שאני מאוד אוהב את התנ"ך, אני רוצה לשנות את נקודת מבטכם, ריכזתי כמה נקודות המצביעות למה כדאי לקרוא, להבין וללמוד מקריאה בתנ"ך:
1. התנ"ך הוא ספר ההיסטוריה של העם.
2. התנ"ך הוא תעודת הזיהוי של העם.
3. התנ"ך הוא מפתח לתרבותנו היהודית.
4. התנ"ך הוא שורש החוקה העברית.
5. התנ"ך הוא אחד היסודות של המוזיקה, הספרות והאמנות בעולם.
6. התנ"ך הוא מיסודות המוסר של העולם המערבי.
7. התנ"ך הוא הקרקע עליו צמחו האסלאם והנצרות.
8.התנ"ך הוא המקור ההיסטורי להבנת המזרח התיכון הקדום.
9. התנ"ך הוא הבסיס הפילולוגי של השפה העברית.
10. התנ"ך הוא כספר החיים – הכל נמצא בו.
התנ"ך הוא גם ספר קריאה מרתק, סיפורים אנושיים של פרטים ושל חברה, יש בו סיפורי מתח, סיפורי אהבה, סיפורי נבלה, מעללים שונים ואסונות, סיפורי מלחמות, סיפורים מפתיעים ודמיוניים ושירות נפלאות, ועוד… ואם אינך רוצה או מתקשה לקרוא קטע מסויים אתה תמיד יכול לדלג עליו ולעבור לפרק אחר לפי  בחירתך. רוצים דוגמה? השבוע, בפרשת השבוע "וישלח" מסופר, שלאחר הסולחה בין יעקב לעשו, עשו מזמין את יעקב, משפחתו ועדריו להתארח בביתו באדום. יעקב הזהיר לא בא להתארח אצלו אלא קונה אדמות ומתיישב עם משפחתו באזור שכם העיר. בתו היחידה דינה יוצאת לשוטט בסביבה ופוגשת בבן השליט, שכם בן חמור. הוא 'נדלק' עליה וגם אונס אותה ('ויעניה').  למחרת בא שכם עם אביו, חמור, לבקש את ידה מיעקב, ובני המשפחה (בערמומיותם) מציגים לו תנאי להסכמה: מולו את עצמכם! וכך הם עושים, כל גברי ובני העיר. כעבור ימים אחדים בעודם סובלים מכאבי המילה, באים הבנים שמעון ולוי ורוצחים את כולם. יעקב מגנה את מעשיהם ומזהיר: עכשיו "בני הארץ יקומו ויהרגו אותנו" וחוזר על כך גם בדבריו האחרונים לבניו לפני מותו. איפה תמצאו סיפורים כאלה?

מיכל סיפרה לנו שהיא מתכוונת לסיים את כהונתה כמזכירה. נזכרתי במחשבות שהיו לי לקראת כניסתי לכהונתי הראשונה כמזכיר 1965-8. כשהשתחררנו מהצבא (1954) ועדת עבודה של הקיבוץ החליטה שעלי לעבוד בצאן, למרות שכבר עבדתי כמה שנים ברפת. קיבלתי את הדין ואריה בקר יצא אתי ביום הראשון לעבודתי עם העדר להר האיילות והנחה אותי כך: הרועה לא הולך לפני העדר אלא מאחוריו, (" ללכת בראש זה יפה לצילומים")  בכל עדר יש משכוכית שתראה לו את הדרך ושאל אם אני יודע לומר 'ריש' לשונית מתגלגלת. אמרתי לו שאיני יכול. ביום השני של הרעייה נרדמתי על ההר והעדר התחיל לחזור הבייתה לבד וכשהתעוררתי בקושי עצרתי אותו. לא השתמשת בריש הלשונית? שאל. ביום השלישי עלה אתי להר האיילות דוד פרלה. כל היום ניסה ללמד אותי את סודות ה'ריש' ושם לי עפרון תחת הלשון ולא הצלחתי. בבוקר היום הרביעי אמר לי בקר: "אני מצטער, אבל לא תוכל לעבוד בדיר, בלי ה'ריש' המתגלגלת, זה תנאי הכרחי, למרות שתליתי בך תקוות", וכך חזרתי עליז ושמח לעבוד ברפת. ולמה אני מספר? מכל ההרפתקה הזו זכרתי את אמירתו של בקר, שרועה צאן הוא מנהיג העדר ועליו להיות מאחורי העדר, כך הוא יכול לפקח ולשלוט בו. לימים גם למדתי שמרבית המנהיגים בתנ"ך היו גם רועי צאן: אברהם, יעקב, משה רבנו, שאול המלך ודוד המלך. לעומת סדרי רעיית הצאן, (ורעיה הזכירה לי שגם בתנועה, המדריך, הלך תמיד בסוף הקבוצה- כמאסף). בצבא למדנו את הקוד "אחרי", שהמוביל הולך בראש ומשמש דוגמה אישית וה'עדר' כבר יבוא אחריו. כעבור כמה שנים, חזרתי להרהר בסוגיה לקראת כהונתי הראשונה כמזכיר ולמעשה עד היום איני יכול להחליט מה נכון יותר בלהיות "מנהיג/מוביל/אחראי-על"! חוסר ההחלטה הוביל אותי פעם לנהוג כך ופעם כך אך תמיד לנסות להתייחס לעיקר ולא לתפל, ולא תמיד הצלחתי. כל הסיפור הזה בא להציג בעיה, ההולכת ונעשית קשה ככל שהקיבוץ גדול יותר ומבולבל יותר.
ואחזור למיכל, שבדבריה הזכירה לי את הסיפור המכונן הזה ואני מאחל לה שסיום התפקיד, גם אם יתמהמה – בוא יבוא!
ופינת הספורט, למור: לפני 90 שנה, ב-1935 הקימו דודיה לין ויולק את סניף "הפועל" במשמר העמק. נרשמו כחברים  בסניף 22 חברות ו12 חברים. התחילו בכדורגל וכדור עף ובהמשך גם לכדורסל.

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (668)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.12.24   י"ג כסלו תשפ"ה

כשהגעתי לגיל שמונים, לפני 11 שנים, נפגשנו כמה חברים ואמרתי שאו-טו-טו אני אהיה אדם זקן! אחד מהם שאל: "אתה יודע מה זה זק"ן?" והשיב: "זקן זה ראשי תיבות של "זה שקנה ניסיון". ועל כל מה שתקראו מכאן ואילך תוכלו לדלג, לזלזל וללגלג, בטענה "כי הוא כבר זקן". כאיש זק"ן, אתייחס לפרשת השילומים למילואימניקים, עליה סערו הרוחות. מה הייתי אני עושה מהניסיון שצברתי בחיי בכלל, ובארבע הקדנציות שלי כמזכיר:
1. לא הייתי מתערב בכלל בנושא, ומעביר אותו ישירות לאגף 'צעירים' + דסק חיילים. שהם, המעורים בנושא יתמודדו עם הבעיות, (זה לא עניין מזכירותי), שהם ידונו בנושא ועל המלצותיהם יתמודדו בשיחה ומה שיוחלט, יוחלט! המזכירות צריכה להיות במקום כזה, שאם תתעוררנה בעיות, היא תהיה הכתובת להקשבה, לגישור וייעוץ למי שיזדקק. המזכירות לא צריכה להיות צד בדיון. ועליה לדאוג שהשיחה תהיה מכובדת.
2. מהניסיון שלי, הייתה צריכה להתקבל החלטה אחרת: החלטה, שהקיבוץ מקבל את כל הכספים והוא מחלק את הכספים על פי קריטריונים קיבוציים. זו החלטה הנותנת אמון במוסדות הקיבוץ וגם דואגת לחברים בהם מדובר. על הקיבוץ להיות ערב לחבריו וגם לשמור על ערכיו. אני יודע שזו גישה 'מיושנת' ויש שיאמרו מיותרת.                                                                                       
לגבי ההחלטה שהתקבלה. הייתי אומר: חבר'ה, זו לא המלחמה האחרונה שלכם, גם אנחנו חשבנו אחרי מבצע קדש שזו המלחמה האחרונה והמציאות טפחה על פנינו וגוייסנו לעוד 4-5 מלחמות. ההחלטה שהתקבלה נבעה מקוצר ראייה עתידית, ומרצון לפתרון מהיר. ההחלטה' מבלי משים, קבעה למעשה שהפרטנו את שירות המילואים, בבחינת: אם אתם מקבלים את ה'פיצוי' כמו כל אזרח מגוייס אחר במדינה, (הקיבוץ אינו בתמונה, זה ביניכם למדינה) במלחמה הבאה (שתבוא) על כל דבר שתרצו, רכב או עזרה בטיפול במשפחה תשלמו, ותקנו את השירות שאתם רוצים. למה שהקיבוץ יתערב? זו תהיה התשובה שתקבלו ממוסדות הקיבוץ (בעתיד) לפנייתכם. מאוד הגיוני שכך יהיה. באמת למה לא? זה סוג של הפרטה!  לדעתי, אי אפשר להמשיך להפריט בשיטת הסלמי, תפריטו הכל ויבוא עליכם השלום! הבעיה, בראות עיני, אינה קשורה לכסף שכל אחד רוצה יותר, היא קשורה לירידת האמון בקיבוץ ומוסדותיו. וכשזה הולך וקטן, אז אומרים: "ננהג כאילו אנחנו כמו כל אזרחי המדינה" בעוד שאנחנו חשבנו שכחברי קיבוץ יש לנו גם נקודות מבט אחרות ואיכויות כמו, למשל, הערכים שעליהם בנויים חיינו. ולמה במלחמת 'יום כיפור' לא היו בעיות כאלה? כי היה לנו, המגוייסים, אמון מלא בהחלטות מוסדות הקיבוץ, והתנהלנו כמובן על פיהן. ומלחמה, כל מלחמה, היא דבר שורט וקשה למי שמשתתף בה ולסביבתו.

ולפרשת השבוע "וייצא" המתארת את מסע בריחת יעקב מאחיו עשו לאחר שלקח ממנו את הבכורה במרמה, אתייחס ליחסי אחים ולמרכיב הקנאה ביניהם. קנאת אחים החלה ביום בו הופיעו האחים הראשונים בעולם: קין והבל. קין רצח את הבל מתוך קנאה, משום שאלוהים קיבל את 'מנחתו' של הבל. ובהמשך יחסי יעקב ועשיו. לכך גם מתלווה העובדה, שיצחק אהב את עשיו- למשל בשאלת האוכל. יצחק אהב את המאכלים שעשיו היה מכין לו מהציד המוצלח (בשרי) מול מאכלי יעקב  – איש תם ויושב אוהלים –  נזיד עדשים (צמחוני) ואילו רבקה אהבה את יעקב, וסייעה לו במעשי הנוכלות כדי לזכות בבכורה. קנאתו של עשיו ביעקב הגיעה לשיאה בברכת יצחק העיוור ליעקב שהתחפש לעשיו ויצר מתח משפחתי כזה, שיעקב נאלץ לברוח מפני חמתו של עשיו. ואוסיף מהמשך קריאת ה'פרשות' את הקנאה בין רחל ולאה שאת רחל אהב יעקב אבל רוב בניו נולדו לו עם לאה. ואת קנאת כל האחים בני יעקב ביוסף, עד שמכרו אותו לישמעאלים, שהביאוהו למצרים ואת המפגש המרגש ביניהם כשיוסף כבר סגנו של פרעה. אך כל דבר בעיתו.  והערה עכשווית: במסגרת הראיונות על ה'ילדות' בקיבוץ, שאני מקיים לקראת, אולי, הוצאת ספר, ראיינתי כמה זוגות אחים, ולא מצאתי ביטוי הקטן ביותר הרומז על קנאת אחים גם כשבגרו. אז אולי יש גם משהו חיובי בחינוך המשותף בו התחנכו?  

צילום:רעיה

"שבועטוב"!    

"שבועטוב"(667)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

7.12.24   ו' כסלו תשפ"ה

הכללה: "הדור הראשון יוצר ויוזם, הדור השני מפתח ומבסס, בדור השלישי מופיעים סימנים של ניוון ושקיעה ובדור הרביעי פירוק החברה שהתנוונה והקמת החברה מחדש". כך קבע היסטוריון מוסלמי במאה ה-14 או ה-15, כך שמעתי בלימודי כשהגענו לפרשת השבוע "תולדות". קביעה מתאימה, המתארת את מיקומו של יצחק אבינו בתולדות עמנו. איזה תפקיד הוא מילא בין שני הענקים אברהם ויעקב. אברהם היה יוצר ויוזם, היה מרדן ומהפכן. הוא ניתץ את האלילים, הלך מאור כשדים דרך חרן לארץ לא נודעת, והתיישב בה, יצר את המונותאיזם וכמובן, כשהוא בן מאה ושרה בת תשעים ילדו את בנם המשותף היחיד, את יצחק. יצחק, הדור השני, רק ביסס ופיתח את הישגי אביו. הוא היה ה'צבר' הראשון ולא עזב את הארץ אף פעם. לא מרד, רק ביסס את הישגי אביו. בעיקר נודע תחילה, כחופר בארות אחרי שהפלישתים סתמו בעפר את הבארות שחפר אברהם אביו, והוסיף בארות משלו. הוא אינו נח בצל אביו, הוא מוצא דרך ייחודית משלו – הוא כבר לא רק רועה צאן, הוא חקלאי!, עובד אדמה שרואה ברכה בעמלו. יש האומרים שדמותו ואישיותו אינן מספיק חזקות כדי להיות 'אבינו', יש האומרים שהוא הגבינה שבסנדוויץ' בין אברהם ליעקב ויש הטוענים שהליכתו העקבית בדרכי אביו אפשרה לו ליצור את הרצף הבין -דורי כשהוא מעביר את 'ברכת אלוהים' מאברהם, לדור הבא, ליעקב בנו. ודגש על חשיבות העובדה שיצחק הוא בן של… (בכל זאת סלב). ולא לשכוח, אברהם היה עולה חדש, הוא העפיל לארץ, יצחק כבר היה בן הארץ הזאת, קשור לארצו, לנופיה ואנשיה בכל דרך אפשרית.
את כל זאת שמעתי בהרצאה על פרשת 'תולדות'. כעבור שבוע בדיון על הנאמר בשיעור, הערתי: "סליחה על ההשוואה, אבל אני מוצא הקבלה לנאמר למה שקורה בתנועה הקיבוצית. הדור הראשון, מהעלייה השנייה והשלישית,  דור המייסדים, היה מרדן ומהפכן  נטש את בית הוריו, עלה לארץ, חי בתנאים קשים מאוד והקים תנועת התיישבות בכלל וקיבוצים בפרט, משהו חדש ומהפכני. (ממש כמו אברהם אבינו!) הדור השני (אנחנו) לא מרד אלא פיתח וביסס את הקיבוצים. דור שחונך לראות את חייו בקיבוץ כשליחות תנועתית ולאומית. דור שמצא את דרכו בהגשמת ציווי הוריו. (ממש כמו יצחק אבינו!) כשהבנים הראשונים סיימו את לימודיהם, היה ויכוח גדול האם הם צריכים להקים קיבוצים חדשים או להשלים בקיבוצים בהם נולדו. הויכוח הגדול, אצלנו, היה בין שנהבי שטען להקמת קיבוצים חדשים לבין חזן  שעמד על הצורך בהשלמה בקיבוץ בו נולדו. (מתוך ראיית העתיד). התנועה קיבלה את עמדת חזן. ובהמשך, בדור השלישי, כמו שאמר ההיסטוריון המוסלמי, ניכרים סימנים של ניוון ושקיעת הרעיון הקיבוצי הקלאסי. ונחזור לפרשה: אברהם חינך את יצחק  לשמור על דרכי האלוהים והדגש הוא על המילה חינך,  ואצלנו? אמרתי שאנחנו עושים את המיטב לחנך דורות שימשיכו את הדרך, אבל אם הצלחנו אוכל להגיד רק בעוד עשר שנים. חלפו 14 שנים ואני חושב שהצלחנו בכך שהם חיים אתנו בקיבוץ וכשלנו בכך, שאין לדור השלישי מספיק "חזון קיבוצי", בדור הראשון הדגש היה על ׳לתת׳! בדור השלישי התחזק מאוד ה׳לקבל׳! המושג מהו קיבוץ מאוד השתנה ו"ההתאמות" שעושים למציאות המשתנה לא תמיד תואמות ל'התנהלות' הקיבוץ שלי. אני חושב שגם יצחק אבינו חש אי-נחת מסוימת מהתנהלותו של בנו יעקב". האם השוואה זו יומרנית מדי?   

ברכות חמות לאיתן ליום הולדתו! מאחלים לך שתרווה נחת במשפחתך, עם נואי, תומר, יהלי וקרני. שתמשיך לאהוב את העשייה, שישרו עליך האהבה, האושר והשמחה! מאיתנו.
ולפינת הספורט למור: נתניה שוב הפסידה!  ועוד תיק"ו אחד!
ומצרף צילום של נבחרת הכדורגל של קן ורשה מ- 1920.

קבוצת הכדורגל השוה״צ קן ורשה 1920

"שבועטוב"!