"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
14.12.24 י"ג כסלו תשפ"ה
כשהגעתי לגיל שמונים, לפני 11 שנים, נפגשנו כמה חברים ואמרתי שאו-טו-טו אני אהיה אדם זקן! אחד מהם שאל: "אתה יודע מה זה זק"ן?" והשיב: "זקן זה ראשי תיבות של "זה שקנה ניסיון". ועל כל מה שתקראו מכאן ואילך תוכלו לדלג, לזלזל וללגלג, בטענה "כי הוא כבר זקן". כאיש זק"ן, אתייחס לפרשת השילומים למילואימניקים, עליה סערו הרוחות. מה הייתי אני עושה מהניסיון שצברתי בחיי בכלל, ובארבע הקדנציות שלי כמזכיר:
1. לא הייתי מתערב בכלל בנושא, ומעביר אותו ישירות לאגף 'צעירים' + דסק חיילים. שהם, המעורים בנושא יתמודדו עם הבעיות, (זה לא עניין מזכירותי), שהם ידונו בנושא ועל המלצותיהם יתמודדו בשיחה ומה שיוחלט, יוחלט! המזכירות צריכה להיות במקום כזה, שאם תתעוררנה בעיות, היא תהיה הכתובת להקשבה, לגישור וייעוץ למי שיזדקק. המזכירות לא צריכה להיות צד בדיון. ועליה לדאוג שהשיחה תהיה מכובדת.
2. מהניסיון שלי, הייתה צריכה להתקבל החלטה אחרת: החלטה, שהקיבוץ מקבל את כל הכספים והוא מחלק את הכספים על פי קריטריונים קיבוציים. זו החלטה הנותנת אמון במוסדות הקיבוץ וגם דואגת לחברים בהם מדובר. על הקיבוץ להיות ערב לחבריו וגם לשמור על ערכיו. אני יודע שזו גישה 'מיושנת' ויש שיאמרו מיותרת.
לגבי ההחלטה שהתקבלה. הייתי אומר: חבר'ה, זו לא המלחמה האחרונה שלכם, גם אנחנו חשבנו אחרי מבצע קדש שזו המלחמה האחרונה והמציאות טפחה על פנינו וגוייסנו לעוד 4-5 מלחמות. ההחלטה שהתקבלה נבעה מקוצר ראייה עתידית, ומרצון לפתרון מהיר. ההחלטה' מבלי משים, קבעה למעשה שהפרטנו את שירות המילואים, בבחינת: אם אתם מקבלים את ה'פיצוי' כמו כל אזרח מגוייס אחר במדינה, (הקיבוץ אינו בתמונה, זה ביניכם למדינה) במלחמה הבאה (שתבוא) על כל דבר שתרצו, רכב או עזרה בטיפול במשפחה תשלמו, ותקנו את השירות שאתם רוצים. למה שהקיבוץ יתערב? זו תהיה התשובה שתקבלו ממוסדות הקיבוץ (בעתיד) לפנייתכם. מאוד הגיוני שכך יהיה. באמת למה לא? זה סוג של הפרטה! לדעתי, אי אפשר להמשיך להפריט בשיטת הסלמי, תפריטו הכל ויבוא עליכם השלום! הבעיה, בראות עיני, אינה קשורה לכסף שכל אחד רוצה יותר, היא קשורה לירידת האמון בקיבוץ ומוסדותיו. וכשזה הולך וקטן, אז אומרים: "ננהג כאילו אנחנו כמו כל אזרחי המדינה" בעוד שאנחנו חשבנו שכחברי קיבוץ יש לנו גם נקודות מבט אחרות ואיכויות כמו, למשל, הערכים שעליהם בנויים חיינו. ולמה במלחמת 'יום כיפור' לא היו בעיות כאלה? כי היה לנו, המגוייסים, אמון מלא בהחלטות מוסדות הקיבוץ, והתנהלנו כמובן על פיהן. ומלחמה, כל מלחמה, היא דבר שורט וקשה למי שמשתתף בה ולסביבתו.
ולפרשת השבוע "וייצא" המתארת את מסע בריחת יעקב מאחיו עשו לאחר שלקח ממנו את הבכורה במרמה, אתייחס ליחסי אחים ולמרכיב הקנאה ביניהם. קנאת אחים החלה ביום בו הופיעו האחים הראשונים בעולם: קין והבל. קין רצח את הבל מתוך קנאה, משום שאלוהים קיבל את 'מנחתו' של הבל. ובהמשך יחסי יעקב ועשיו. לכך גם מתלווה העובדה, שיצחק אהב את עשיו- למשל בשאלת האוכל. יצחק אהב את המאכלים שעשיו היה מכין לו מהציד המוצלח (בשרי) מול מאכלי יעקב – איש תם ויושב אוהלים – נזיד עדשים (צמחוני) ואילו רבקה אהבה את יעקב, וסייעה לו במעשי הנוכלות כדי לזכות בבכורה. קנאתו של עשיו ביעקב הגיעה לשיאה בברכת יצחק העיוור ליעקב שהתחפש לעשיו ויצר מתח משפחתי כזה, שיעקב נאלץ לברוח מפני חמתו של עשיו. ואוסיף מהמשך קריאת ה'פרשות' את הקנאה בין רחל ולאה שאת רחל אהב יעקב אבל רוב בניו נולדו לו עם לאה. ואת קנאת כל האחים בני יעקב ביוסף, עד שמכרו אותו לישמעאלים, שהביאוהו למצרים ואת המפגש המרגש ביניהם כשיוסף כבר סגנו של פרעה. אך כל דבר בעיתו. והערה עכשווית: במסגרת הראיונות על ה'ילדות' בקיבוץ, שאני מקיים לקראת, אולי, הוצאת ספר, ראיינתי כמה זוגות אחים, ולא מצאתי ביטוי הקטן ביותר הרומז על קנאת אחים גם כשבגרו. אז אולי יש גם משהו חיובי בחינוך המשותף בו התחנכו?
"שבועטוב"!
שבועטוב 