"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
8.3.25 ח' אדר תשפ"ה
למה אני אוהב את פרשת "תרומה" על אף שתוכנה אינו מעניין במיוחד? פרשת "תרומה" היא הפרשה הראשונה שבה העם העברי (עדיין) צריך לפעול, לעשות משהו בעצמו לעצמו. הפרשה יוצאת דופן, כי היא דורשת מהעם לעבור ממצב פסיבי למצב אקטיבי. בהחלט שינוי משמעותי. עד עכשיו העם רק ראה/שמע את המתרחש כמו, "מכות מצריים", ואיך "הים נבקע לשניים" וראה את מופע "קבלת תורה" בהר סיני ופתאום נדרש 'לתת מעצמו'. האם זה שינוי כיוון? מדובר בתרומה להקמת המשכן, שהיא פעילות אישית – משפחתית. שלא דורשת מאמץ פיזי קשה, אך מותנית בויתור על נכסים למען מטרה בשביל כולם וזו כבר עשייה. אם התרומה הראשונה להקמת המשכן מוצגת כפעולה חיובית ב'תורה', בניית המשכן, התרומה השנייה (שתגיע בפרשת "כי תישא") מדברת על התרומה ליצירת 'עגל הזהב', שיש לה מובן שלילי ב'תורה', אך הייתה רווית אמונה בכוח עליון.
העיסוק ב'עשייה' אישית – ציבורית, מסתבר, גם מפחית את מספר התלונות, הטענות והקיטורים, את הבעת אי שביעות הרצון כלפי מצבים מסויימים שנעשה לרוב בלווית ביטויים בוטים. בסרט על "החלוצות" שלנו, נראית ממש התופעה הזאת – כשהתלונות על הקשיים כמעט נעלמות, מול תנופת המעשה. על כך הן אמרו: "חיינו בקשיים גדולים – אבל שמחנו. עשינו, בנינו, מה שחשבנו שהוא העיקר בחיים, לעלות לארץ, לעשות- להקים קיבוץ"!
המשכן שימש להבנתי לשני סוגי אירועים: לתפילה ולהתכנסויות העם. מצד אחד משמש לצרכי הדת, מקום עבודת הכוהן הגדול וחבר עוזריו ומשרתיו. ובנוסף לכך מקום להתאספות, למפגשים גדולים. בשבוע שעבר חנכנו את המועדון המתחדש (בשמו המלא: "המועדון לחבר") והוא יפה ומכובד ובשבילנו הוא משכן לתרבות, קונצרטים, הרצאות וגם לאירועים משפחתיים גדולים ולשמחות שונות. פעם, המשכן האמיתי שלנו היה חדר האוכל ואני עוד זוכר את צריף חדר האוכל ההומה, את הצפיפות הרבה כשכולם באו להסתופף תחת גגו. ואחר כך בחדר האוכל הבנוי כשרוב חברי הקיבוץ היו באים אליו, לפחות פעם בשבוע במוצ"ש לשיחת הקיבוץ, ולערבי תרבות בלילות שבת. היום, ככל שהקיבוץ גדל, התכנים משתנים וה'התאספויות' רבות המשתתפים פוחתות. (פרט לשניים – שלושה אירועים בשנה) אנחנו כבר 'מסתפקים' במועדון. לכן חשוב שנטפח אותו שנברך ונתברך בו.
וקצת היסטוריה בכל זאת. הקמת המבנה החלה ב –1947, לאחר שמשפחת צ'לנוב ואחרי הקרבות ב – '48' הצטרפה גם משפחת פורמנסקי, שבני משפחותיהם היו חברי קיבוץ, בנדיבות ליבם תרמו סכום מסויים למען הקמתו לזכר יקיריהם. (מצבו הכלכלי של הקיבוץ לא היה יכול לאפשר זאת). היינו מראשוני הקיבוצים בכלל, שראו צורך להקים מועדון. במשך עשר שנים נבנה המבנה, שנחנך רשמית ב – 1957. הרעיון היה להחליף את 'חדר קריאה' ולהרחיב פעילויות של שעות הפנאי. המועדון לאחר שהושלם המה בשעות אחר הצהריים בעיקר בחברים ותיקים, שבאו כדי להיפגש, לשוחח סביב כוס קפה, לקריאת עיתונים, למשחקי שולחן. בהמשך, התקבלה החלטה שלא מקדישים מבנים לזכר חברים שנפטרו, למעט פינות לזכר בנים שנפלו בצה"ל.
לחנוכת המועדון כתב יגאל תלמי שיר להיכל התרבות בפתיחתו:
"… נרים ברכה על הבנייה כי תמה,
על ההיכל כי קם, תופח כשעור,
נווה תרבות, אשר מלאכתו הושלמה,
יקרין על באיו תבונה ואור".
ובמעבר חד. היום יום הולדתה של נואי, נכדה ראשונה בנכדינו. היה זה יום בלתי נשכח, ורמת האושר שלנו המריאה. מאז ותמיד איחלנו לה וחזרנו ואיחלנו שחייה יעברו עליה באושר גדול ואותה ברכה נישא לה גם השנה עם איתן והבנות, עם ההורים, עם כל המשפחה ובאושר הזה יש המון אהבה, וכבוד, בריאות ושמחת יצירה. אוהבים אותך מאוד! הסבים!!
"שבועטוב"!
שבועטוב 