"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
14.6.25 י"ח סיון תשפ"ה
פרשת השבוע "נשא" עוסקת בנזיר/ות. הנזיר הראשון והמפורסם ביותר היה שמשון הגיבור. הוא היה נזיר שידע ואהב 'לעשות חיים' ולגביו אנחנו טועים במושג, לפחות כשמדובר בנשים. הוא היה רב-נשים. אתייחס דווקא לשתייה וההשתכרות שהפכו לפגע. הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מן היין. כשהנזיר מחליט להינזר מן היין עליו להתרחק מכל דבר הרומז על היין כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין וזה כולל ענבים, צימוקים וחרצנים. וההשוואה באה עם המשפט "אל תרבה שיחה עם האישה", כדי להרחיק אותך מהמחשבה עליה, מרמז מדברים אפילו רחוקים ממעשה רע. ולכן הורו לנזיר להתרחק מכל סימני היין. באו חכמים ושאלו: "מדוע כתוב יין ישמח לבב אנוש? כל יהודי טוב מברך על היין בליל שבת ובמוצאי שבת, ושותה ארבע כוסות יין בליל בסדר ועד-לא-ידע בחג פורים. על שאלות אלה השיבו אבותינו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא עולה לראש. בפועל, את היין הראשון שותה היהודי בברית המילה שלו וכשם שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו. כל פעם שאדם נזכר בצורה זו או אחרת ב'בריתו' הוא מוזג לעצמו כוס יין כדי להרגיעו. תשאלו למה בחרת דווקא לספר על נזירות מיין? ולא על שמשון והתנהלותו? כי השבוע קראתי שיח צעירים בעיתון, המשבחים את שתיית האלכוהול עד כדי תענוג ההשתכרות ויצירת התרחקות מהחיים השוטפים, וסיפרו כמה זה נפוץ היום בקרב צעירים כשגיל השתייה לשוכרה הולך ויורד. פרשת השבוע ממש מתייחסת לכך. אולי זה טוב, נעים ומעורר לשתות משקאות ממשפחת האלכוהול למינהו, הבעיה, כמו בהרבה דברים אחרים, היא המינון! ויכולת השליטה העצמית.
אני הולך לכתוב על נושא שאיננו מרבים לעסוק בו, והנושא: בית הקברות. כמעט מדי שבת רעיה עולה לבית הקברות לטפל בקברים של יקירנו. ישנם גם אנשים המתייחסים בדרך שונה לקברות בני משפחתם. בית הקברות שלנו היה והווה מקום שאפשר לומר עליו ולהתפאר שהוא מקום ל'מנוחה נכונה'. אך גם בית הקברות עובר היום שינויים הרומזים לי על 'הפרטת' המקום. ולמה אני מתכוון. ארז עצמון במסירות, ברגישות, תוך הקשבה והליכה לקראת…, כמו קבץ' לפניו או רחמים או משולם, הוא המוציא לפועל את אחזקת המקום, באחריות "גג" של המזכירים, הוא הקובע מתי מחליפים מצבות, מתי שוטפים את המצבות, מי ואיך שומרים על הנוי כדי להפוך את המקום ל"תפארת משמר העמק". המזכירים היו לאורך השנים 'אסמכתא' תומכת בפעילותו החשובה. ומה קורה היום? מאז שמיכל סיימה, החליטו המזכירים להתנער מהעיסוק בו ולהעבירו לאחריות רכזת שירותים (אגב, מאוד נעימה במו"מ). במילים אחרות, לשנות את אופיו של בית הקברות ממוסד חברתי למקום טכני. לא סתם במשך 103 שנים המזכיר היה הכתובת לטיפול רגיש בנושא המוות של חברים, הקבורה, הקשר עם המשפחה וקביעת הסדרים שנדרשים. ולמה מזכיר ? כי זה התפקיד הסמכותי, החברתי, ה'עליון' שלנו. הכרתי מזכירים שלא היו ביחסים טובים עם המשפחות, אך בבוא העת, המשפחה ישבה איתם להסדרים שנדרשו, ברוח חיובית וטובה. אני לא זוכר שהיה איזשהו דיון ציבורי בנושא בית הקברות או שידעו אותנו על העברת האחריות מהמזכירים לרכז שירותים, שהפך את המקום בו מעורבים כל כך הרבה רגשות לאירוע אירגוני בלבד, המשנה, לדעתי, את היחס למקום. והמסקנה מכך: האם המקום נפל גם הוא לקיצוצים? הרי אף אחד מהשוכנים בו לא מתלונן? למשל: לקראת 'יום הזיכרון' השנה, החלקות לא עושבו והמצבות לא נשטפו. ולאחרונה, פניתי להחליף את המצבה של הורי שהוכתמה (כל שנה הוחלפו מספר מצבות) הופנייתי, להפתעתי, על ידי ארז, לרכזת שירותים ורק אמר לי: "אם זה בכספך אבצע מיד" התקיים סיור עם הרכזת לבדיקה בשטח, נודע לי (עוד לא אמרו לי – וכבר עבר חודש וחצי) שאישרו רק להחליף את הכתוב ולא את כל המצבה כמקובל. התביישתי. תעלו ותראו כמה מצבות מוזנחות צריך לחדש. לאן הגענו? שגם על קברי המייסדים, בניהם והחברים שחיו שאינם, על שמירת כבודם צריך לחסוך..
"שבועטוב"!
שבועטוב 