"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
13.9.25 כ"ז אלול תשפ"ה
בפרשת השבוע "כי תצא" נזכרת 78 (שבעים ושמונה) פעמים המילה "לא". כל הלאווים האלה עיקרם בהפרדה בין הדבקים. והראשון: " לא יהיה כלי-גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה…" רק מהמילים "לא ילבש גבר שמלת אישה" אנחנו מבינים שבימים ההם היו שני מיני שמלות, שמלת גבר ושמלת אישה. היחידים שהיו פטורים מלבישת שמלה ולבשו מכנסיים היו הכוהנים. להם היה מותר ללבוש מכנסיים שיוכלו לטפס במעלות המזבח בלי חשש. שאר הגברים והנשים לבשו שמלות (יש להניח משהו דומה לגלבייה) כשישעיהו (פרק ג') אומר "שמלה לך, קצין תהיה לנו!" הוא מחזק את ההנחה שהיו שני סוגי שמלות. הפרשה מזכירה עוד סוגי ענינים שבהם קיים סיכון לעירוב מין שאינו במינו כמו ללבוש בגד 'שעטנז' העשוי צמר ופשתים או לחרוש בשור וחמור יחדיו. כתוב גם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני, גם דור עשירי לא, עד עולם" אך לא כתוב 'עמונית' או 'מואביה'. בזכות מואביה אחת, רות המואביה, זכינו בדוד המלך!
סיפור- עם, נוסטלגי בחלקו, סיפור על "עבודה עצמית"!! חברי קיבוץ 'גת העמקים', חיו כאן בזכות רעיון 'ההגשמה האישית' במסגרת חברה נתונה במדינה המוקמת. הם עבדו (קשה) רק בקיבוץ והיו גאים ב'עבודה עצמית'. והכל במשותף, אכלו בחדר האוכל ביחד, התרחצו במקלחת ביחד, בשירותים ציבוריים. במהלך היום עבדו ובלילות דיברו הרבה , שרו ורקדו ביחד. כך יצרו קיבוץ, בדבקות ובנאמנות לאור חזונם. וכל זאת גם כשהם עובדים שנה רצופה בתורנות בחדר האוכל בהגשה, וברחיצת כלים ידנית, או בענפי חקלאות, ברפת, לול, משתלה, כוורת וכיו"ב. עבדו מתוך הרגשת שליחות של 'מימוש עצמם לדעת' למען הרעיון שבגינו עזבו את הוריהם ומשפחותיהם. לתת הכל למען… "עד כדי ביטול האני העצמי בשביל החברה". השמש זרחה וחייכה אליהם, הרוחות והגשמים הפיחו בהם שמחה רבה, חייהם היו קשים אך הם היו שלמים עם עצמם וחזונם. ואז החלו לתרום לחברה שבחוץ, 5% מתוכם יצאו לפעילות תנועתית מטעם הקיבוץ לעבוד לפי צרכי התנועה, מחוץ לקיבוץ. לא רצו ולא ציפו לראותם כמביאי פרנסה לקיבוץ, ההיפך, עבודתם הייתה מעין 'מס' של הקיבוץ לתנועה ולחברה. כל החברות והחברים עבדו בענפי המשק, בחינוך הדור הבא, בשירותים וזכו ליחס שווה בחשיבות עבודתם וקראו לזה 'שיוויון ערך העבודה'. הם עמלו ביצירת 'גת העמקים' ושיפורה והיו אנשים מאושרים, מאוהבים בתחושה שהם מגשימים את חלומם. גם ברגעי הגעגועים להורים, למשפחה שנטשו, גם המשברים שעברו בחייהם, גם הוויתורים הגדולים למען… לא יכלו לכבות את תחושת הגאווה והסיפוק בקומם בשמחה כל בוקר לצלילי הפעמון הקורא להם לעבודת יומם. ולימדו את בניהם לחלום ולהגשים חלומות: על הסולידריות, שיוויון, צדק, אחווה, חריצות, נאמנות, מסירות, חברות וההיכרות ביניהם. השנים ה'מוזרות' האלה חלפו, ולא יחזרו. כי הזמנים אינם אותם הזמנים והאנשים גם הם אינם כמו אלה שהיו.
וזהו סתם סיפור קצרצר לראש השנה על מה שהיה פעם ולא יהיה יותר.
"שבועטוב"!
שבועטוב 