"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
4.10.25 י"ב חשון תשפ"ו
השבוע ציינו את יום- כיפור. לימדונו שזה היום הכי רציני במשך השנה, כי…. במלחמת יום הכיפורים היה אתי חייל דתי, שאמר לי: "בשבילי יום כיפור הוא היום הכי שמח בשנה כי אחרי ש'התנקיתי', הכל מתחיל אצלי מחדש מה יכול להיות יותר טוב? בשנה הבאה יהיה עוד פעם יום כיפור, וחוזר חלילה". את זה, שמעתי מפי הרבי שלנו.
לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ולפני שנתייחס לשירת משה בפרשת "האזינו", חשבתי איך חלפו ארבעים שנה, איך המסע הזה זה התחיל: האם בני ישראל גורשו ממצריים? או ברחו ממצריים? במילים אחרות, האם הם גורשו ביוזמת תעלולי האלוהים ובאחריותו? או שהם ברחו ואז האחריות היא עליהם. מצד אחד ברור שהם גורשו (שמות י"ב) מצד שני אנחנו יודעים שאחרי שפרעה התחרט, הוא וצבאו רדפו אחריהם והם נסו מפניו. בריחה זו הייתה ביוזמתם ואנחנו מוסיפים ומתגאים, בבריחתם אל החופש. ולכן חג הפסח נקרא גם 'חג החירות'. לדעתי הם ברחו כי היה להם גם מניע נוסף. בהדרכתו ועצתו של משה, הם גנבו/שאלו משכניהם המצרים כלי כסף וזהב יקרים ומי שגונב לא מחכה שיגורש, הוא בורח ולא מתמהמה. למעשה יש לנו כאן מעין כפילות לסיפור/אירוע של התנהגות אדם וחווה בגן עדן. תחילה גורשו מהגן וכמו שיצאו את הגן החלו לברוח, ולמה? הם ברחו כי גנבו, אכלו וגנבו את הדעת מ'עץ הדעת'. מכל זה אנחנו למדים שאדם הופך לבורח כשיש מישהו שרודף אחריו, אם זה אלוהים ואם זה פרעה.
קיבלתי כמה הערות על "עודף" העיסוק שלי במה שהיה פעם. בקיצור נאמר גם שבמה שאני כותב וגם בסרטונים שאנחנו עושים הכל עוסק ב"נוסטלגיה", בעבר. הזדמנות טובה להסביר: נוסטלגיה יכולה להיות משהו מקסים וגם משהו מתיש. יש סוג של נוסטלגיה המספר ביובש מה היה, ויש סוג של נוסטלגיה רווי בגעגועים עזים, ויש גם וגם. ברוב המקרים. קל מאוד להתרפק על העבר ולהתכחש להתפתחות העניינים. אבל נוסטלגיה טובה וחיובית צריכה לבוא מהכרת ההתפתחויות השונות שהחברה והפרטים חווים, ולפעמים להזכיר בחיבה וגם בביקורת מה ואיך היה בעבר ולא למחוק ולבטל את מה שהיה קודם/פעם. כדוגמה לנוסטלגיה 'למען ידעו' אביא את נושא 'בריאות החברים'. השתחררתי מהצבא ב – 4.3.1954 למחרת כבר סודרתי בסידור עבודה לעבוד ב'טיפול חולים'. במשך שבועיים הייתי בא בבוקר, בצהריים ובערב למטבח שם הייתי מקבל שני מנשאים, אחד ליד ימין ואחד ליד שמאל, עליהם מסודר ה'אוכל', ואני הלכתי הלוך והלוך לחלק אותו לחדרי החברים החולים במעונם, מי בבית ומי בצריף. כעבור שעה הייתי חוזר לקחת את הכלים כדי שירחצו ויוכנו לארוחה הבאה. החולים, חלקם קיבלוני במאור פנים ושאלוני: "מה חדש?" וחלקם אפילו לא סובבו את הראש כי חשבו ,ודאי, שבא אליהם נציג של הרופא והתאכזבו לראות שזה בסך הכל 'אוכל'. באותם ימים הרופא (ד'ר גברט), למרות שהיה קיים צריף למרפאה, היה בא ל'ביקור – בית' אצל החברים החולים במיטותיהם, בחדרם. כילדים, שגדלנו בבתי ילדים (בחינוך המשותף הקלאסי) היינו זוכים לביקור יומיומי שלו, כשבא לראות מה המצב בגן או בכיתה, לימים הוחלף בהנפת דגל באותם בתי ילדים בהם היה צורך לבקר כי היו בו ילדים חולים. היו גם יתרונות לקיבוץ הקטן, ולנושא בריאות החברים והילדים היה מקום נכבד בו.
כולם יודעים שמשפחתנו חובבת מושבעת של כדורגל בארץ (של נתניה) ובחו"ל ( מנצ'סטר יונייטד) ומגיעה להישגים לא מבוטלים בתחום זה, (גלי, רומי!) הישגים שעולים גם ביוקר. השבוע, השחקן, נציגנו בנבחרת, הדר (52), עלה על המגרש בגאון, כיאות לשחקן עבר, נפגע ואף גובס! אל תישבר ברוחך, בן יקר, אם לא לשחק, אולי לשפוט? ואולי הכי בריא בגילך זה לשבת בכורסה ולצפות באחרים שעל המסך.
"שבועטוב"!
שבועטוב 