"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
18.10.25 כ"ו חשוון תשפ"ו
אנחנו נמצאים בעיצומה של שמחה ענקית פורצת מהלב, של שמחה לאומית, של כולנו, בשוב החטופים החיים לביתם. יושבים בלב פועם מול המסך מביטים בבנים השבים, וחווים תחושת שמחה ואפילו דומעים מאושר. השמחה מהולה בעצב עמוק על אלה שלא שרדו, על הנופלים ועל הנרצחים. זו שמחה מאחדת שמזכירה לי את השמחה בעת ההכרזה על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר ב – 1947 באו"ם. השתתפתי בכל מלחמות ישראל כולל מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") אני זוכר את הניצחונות שהיו אך לא זוכר שמחה. מישהו אמר שב"ששת הימים" חווינו שמחה דומה, אני הייתי בסיני ולא חגגנו שם וכשחזרנו חשנו באופוריה כללית אך לא הייתה שמחה כמו זו שאנחנו חווים היום. שמחה לאומית של כולם, כולם! הביטו בחיוכים הרחבים שעל הפנים בחיבוקים ובטפיחות על הכתף, בנפנוף הדגלים, כשאנו צופים בהמונים בכיכר החטופים. השמחה הגדולה בכ"ט בנובמבר ארכה יממה אחת, וכבר למחרת נרצחו שבעה בטנדר ביאזור, ולמעשה פרצה 'מלחמת העצמאות' והפעם? אנחנו מצפים לסיום המלחמה והחזרת הגופות. אשרי המאמין שהשמחה תימשך יותר מכמה ימים, בתוכנו ומחוץ לנו. השמחה הזו חופפת שמחה גדולה אחרת, 'שמחת בית השואבה'. את השמחה הזו היו חוגגים במקדש בכל לילה מלילות חול המועד של סוכות. בשמחת בית השואבה נטלו חלק גדולי העם ופשוטיו, יושבי ירושלים והעולים לרגל ועליה נאמר: "מי שלא ראה 'שמחת בית השואבה' לא ראה שמחה מימיו". גם בשמחה זו נתגלעו חילוקי הדעות בין הפרושים לצדוקים. על אופן ניסוך המים במקדש, (מזכיר משהו!) בהמשך לשמחה זו באה 'שמחת תורה' בה מסיימים לקרוא את הפרשה האחרונה (פרשת "וזאת הברכה") מתוך חמישים וארבע הפרשות השנתית. את האירוע היו מציינים בשמחה בחגיגה גדולה, שהפכה עם הזמן ל"שמחת תורה", ומכונה בתורה "שמיני עצרת".
וגם לנו יש שמחה משלנו. שוב אני פותח שנה חדשה נוספת, ל"שבועטוב", השנה החמש- עשרה.! ה'גיליון' הזה עבורנו, לי, לרעיה, העורכת הטובה, ולתימור שעל האינטרנט, הוא אירוע משמח, (על שהגענו עד כאן) ומחייב מאוד (לבאות). עוד שנה חלפה וכמו בשנים האחרונות היו לי התלבטויות רבות אם להמשיך או להפסיק "בשיא". וכמו בשנים האחרונות אני תוהה אם אגיע לסוף השנה, מהרהר אם לא 'נמאסתי' על בני משפחתי ועל 'קוראי', האם קוראים בכלל, האם אני מצליח לעניין, ולמה אני חושב שבגילי שאני צריך עוד לעניין , (כי אני מקבל מעט תגובות). האם לא מייגע לשמוע את דעותי על הקיבוץ (שהוא חלק ממפעל חיי) שלא לדבר על קריאת הפרשנויות לפרשות השבוע, כשאני משתדל להתייחס דווקא לדברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל. אך כל עוד אני עדיין נהנה בכתיבה עצמה, נמשיך.
ועוד שמחה קטנה נוספת, יום הולדת 12 לתומי נכדנו ה–14. תומי אהוב, תמשיך בדרכך אל המשחק, אל מימוש יכולותיך, תלמד הרבה ותעמיק בלימודים, תרבה חברים/ות, תשמח הרבה, ותמשיך להיות כזה נחמד וחביב לאמא ואבא, לאחיך ואחיותיך ואל תשכח את ה'פינה שלכם בעמק'.
"שבועטוב"!
שבועטוב 