"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
8.11.25 י"ז חשון תשפ"ו
30 שנה לרצח רבין, הרצח שעדיין צרוב בנו, שהסיט את כל חיינו מתקווה לסף יאוש, מדרך לאבדן דרך. אומרים שכל אחד זוכר היכן היה בליל הרצח. אני זוכר היכן הייתי באותו מוצאי שבת. בדיוק התחלתי שבוע של שמירת לילה. הלכתי עם רעיה לרינה ואדם לצריף השוודי, וב-21.00 ירדתי לבודקה של השמירה ושם צפיתי בעצרת ששודרה בטלוויזיה. ושמעתי על האסון. טלפנתי מיד לרעיה (אצל רינה ואדם). כל הלילה ראיתי בטלוויזיה את האירוע הנורא בהתרחשותו ולא ההבנתי למה לא הרגו את הרוצח במקום. כשהודיעו שרבין נרצח, הרגשתי שמשהו נורא קורה וההרגשה הזו מלווה אותי/נו כל ה30 השנה שחלפו מאז. אני זוכר שרעיה אמרה לי כבר למחרת הרצח את המשפט ש"מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה". במשך תקופה ארוכה, הקשבנו שעות לשירים שנכתבו ואני נחנקתי תמיד כשמילות השיר "הו רב חובל" של נעמי שמר/וולט ויטמן הגיעו לבית החוזר: "אבוי ליבי, ליבי, ליבי/ הו כתם דם שותת/ באשר רב-חובל שלי / צונח קר ומת. הו רב-חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון / לך כל הדגלים כולם, לך תרועות המון / רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל / ובקולם תקוות עולם לנס המיוחל.
היינו בעצרות זיכרון, ביקרנו גם בביתה של לאה רבין. זכרו של אירוע רצח רבין אינו פוחת עם השנים, המציאות בארץ משקפת ממש יום יום, את תוצאות החלום ושברו.
פרשת ויירא: בפרשה אנחנו מבינים שאברהם היה "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". היה לו הכל, חוץ מדבר אחד: ילד. המילים הראשונות שדיבר עם אלוהים היו תחינה לילד, ללידת דור חדש. העברי הראשון פחד שהוא יהיה גם העברי האחרון. בכתובים נזכרת עקרותה של שרה והגמרא מרחיבה את העקרות גם לאברהם. אך לא היא, שרה נתנה לאברהם את אמתה הגר והיא ילדה לו את בכורו ישמעאל. בתקופה העתיקה המשפחה הייתה היחידה החברתית והדתית, והתקיימה בה זיקה בין שלושה מרכיבים הדת הביתית, המשפחה וזכות הקניין. לכל משפחה היו אלים משלה, להם הקריבה קורבנות ומהם ציפתה להגנה. כמובן שסמכויותיו של אב המשפחה היו מוחלטות, גם הבנים היו קניינו של האב יותר מאשר עמידה בזכות עצמם. במות האב הסמכות עברה לידי הבן הבכור. התורה מתנגדת לתפיסה זו והראייה שממשיכו של אברהם הוא יצחק ולא ישמעאל וממשיכו של יצחק אינו עשיו אלא יעקב וזה ממשיך כשיורשי המנהיגות של יעקב, לא הלכו לראובן הבכור אלא ללוי (לכהונה) וליהודה (למלוכה) ואחר כך גם בא משה לפני אחיו אהרון. חברי, יורם טהרלב, בחוש ההומור שלו, הסביר לי פעם, שאברהם בן המאה ושרה בת התשעים הצליחו בגיל מרשים זה להוליד את יצחק, כי היו להם 'נעורי נצח'! ואיך זכו בתואר? מדי בוקר היו אברהם ושרה רוכבים על גמל להתרחץ בים וכך נהגו בני האדם המבוגרים כולם. והמילה גמלאים באה מהגמל עליו רכבו לים בימים ההם.
בסופו של עניין השגתי את בקשתי שהייתה חשובה לי שהמצבה של הורי תשופץ. והוספנו בין שני "הראשים" החדשים גם צילום שלהם. אני יודע שיש חברים שהקבר של הוריהם לא מדבר אל ליבם, "ההורים בליבנו" אומרים לי. אנחנו ירשנו מהורינו את חשיבות כבודו של מקום הקבורה, ואנחנו מטפחים את מקום מנוחתם. בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ארז עצמון על הטיפול בבית הקברות, על ההבנה, ההקשבה לפניות והרגישות שהוא מגלה והעזרה שהוא נותן. חבל מאוד שמקצצים בסמכויותיו (10%?), ורואים זאת בשטח.
במעבר חד מאוד, ברכות למיה ליום הולדתה! בהזדמנות זאת להודות לך על המשפחתיות והדאגה לנו. אנחנו מרגישים זאת כל הזמן ותודה גדולה על כך. ומצרפים מכל הלב את האיחולים השגרתיים: אושר, שמחה, בריאות ואהבה עם הדר, מור ועידן, אורי וניר, עם הורייך וכמובן איתנו!
שבועטוב!
שבועטוב 