"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
22.11.25 ב' כסלו תשפ"ו
יצחק נשא את שרה בהיותו בן ארבעים, כך כתוב בפרשת "תולדות" וזכה לראות בנים בגיל שישים. הוא רצה להבטיח את עתידם (עשיו ויעקב) ולהעניק את הברכה המגיעה להם, לבכור בבכורתו ולצעיר בצעירותו, אך כשהגיע הרגע לברכם מתרחשת דרמה גדולה. יצחק איבד את מאור עיניו ואינו יכול להבחין ביניהם. אך עדיין לא כהו חושיו האחרים – חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח ואיך אנחנו יודעים שזה נכון? על חוש הטעם אומר יצחק: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה". על חוש הריח כתוב: "וירח את בגדיו ויאמר ריח בני כריח השדה". על חוש השמיעה מעיד הפסוק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". ועל חוש המישוש הוא אומר: "גשה נא ואמושך, בני, האתה בני עשיו"? רבקה, שניחנה בחוש נוסף ידעה לתחמן כך שיצרה סתירה בין חוש השמיעה לבין חוש המישוש וכך זכה יעקב בבכורה.
ואיך יודעים שלעם ישראל החוש החשוב ביותר הוא חוש השמיעה? כי נצטווינו לומר "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל" כי אנחנו אומרים "נעשה ונשמע" ולא נעשה ונראה" ובמעמד הר סיני נאמר "והעם רואים את הקולות" להגיד לנו שמה ששמעו חשוב יותר ממה שראו. ואמרו חכמים: "לכן ברא אלוהים ליהודים שתי אוזניים ופה אחד. שנשמע יותר משנשמיע.
על החושים השונים כבר כתבו הרבה אני רק אוסיף את הסיפורון על שתי נשים היושבות בבית קפה ואחת אומרת לחברתה: "מה אגיד לך, אני כבר לא שומעת, אני כבר לא רואה, מזל שאני עוד נוהגת". ואמשיך ברוח הקלילה של הפרשנות – אחד המרכיבים המרכזיים בחיי עשיו היא העייפות. היום כולם מתלוננים שהם עייפים, כל הזמן עייפים. זו מחלה של התקופה המודרנית. ועשיו היה הראשון שביטא אותה. הוא 'הסכים' למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים טוב. אנחנו תמהים איך היה מוכן למכור ליעקב את ה'הנהגה הרוחנית'? איך הוא מעדיף תגמול גשמי על פני משהו 'נצחי'? פעמיים בתורה אומר עשיו ליעקב, בשובו מן השדה "כי עייף אנוכי". עייפות, היא מצב פיזי ונפשי גם יחד, אומרים המומחים, היא מביאה לחוסר ריכוז, לחוסר קשב, לשיפוט לקוי, לחוסר מוטיבציה, לעצבנות ו'מצבי רוח' ירודים, אז מה הפלא שעשיו לא יכול היה לשים לב לעניינים רוחניים ועדינים, כשהוא גמור מעייפות?
בעקבות גשמי הברכה שירדו עלינו לטובה, חשבתי על החקלאים שבינינו (המעטים שנותרו) על תנאי העבודה הקשים שלהם. בגשם שוטף, בסופה, בחום ובשרב, בנאמנות ובמסירות, כשתמיד התקווה מלווה אותם. נזכרתי בעשרים וחמש שנות עבודתי היפות ברפת. (כן, היו זמנים, היו זמנים), חקלאי הייתי כמו רוב בני דורנו שעבדנו בענפי החקלאות. בניגוד למנהיגים ול'מובילים', החקלאים, עדיין הם היחידים שיודעים שלא הכל תלוי בהם, שלא על הכל הם המחליטים הבלעדיים, והם תלויים בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב הקרקע, איכות הזרעים, מכות מזיקים ומחלות שתוקפות. ואני מאוד מעריך אותם כי הם אנשים שמבינים וחיים יומיום את הברית לה הם שותפים, התלות בין האדמה לשמיים.
וברכות חמות לקרן ליום הולדתה. המילים: אושר, בריאות, שמחה ונחת, כבר נראות שחוקות אבל הן תמצית החיים. כשנגמרות המילים הטובות והיפות שאנחנו רוצים לומר, אנחנו הולכים אל השיר:
"אל תתן את יופיך לדברים"
כתבה: יונה וולך
אל תיתן את יופיך לדברים
תן אותו לחייך
אל תפזר אותו ברחובות
שינצנצו מיפי חייך
שנתת להם.
ראה את חייך יפים
עשה אותם
שיהיו יפים
אל תיתן אותם
לדברים.
"שבועטוב"!
שבועטוב 