ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה
11.4.26 כ"ד ניסן תשפ"ו
אם איני טועה, בשבת בחול המועד לא קוראים את פרשת השבוע אלא קוראים קטעים שקשורים לפסח, באיזכור יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות. ההפטרה הקשורה לשבת חוה"מ היא "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל אחרי חורבן בית ראשון בגלות בבל. זו נבואה המפיחה תקווה שהעם לא ייכחד וישוב לפרוח בארצו. והיא מתארת אותו מגיע לבקעה מלאה עצמות ומול עיניו הן מתכסות גידים, בשר ועור ורוח חיים והן נעמדות 'חיל גדול מאוד'- חזון גדול לעם בזמן קשה וכואב. בליל הסדר חגגנו את יציאת מצריים, בליל השביעי של פסח אנו חוגגים את קריעת ים סוף. בשבת חוה"מ אנו קוראים את מגילת "שיר השירים". שה"ש היא המגילה הראשונה ב'חמש מגילות' המיוחסת לשלמה המלך, המתאר את האהבה הגדולה בין שולמית הרועה לבין אהובה, שחז"ל ייחסו אותה לתיאור האהבה בין אלוהים לעם ישראל. בעינינו- סיפור אהבה גדולה, יפה ומרגשת.
לציון "יום השואה". אנחנו עם שזוכר, זיכרון העבר הם התשתית, המסד, שעליו בנוי ההווה שלנו וממנו נובעות תקוות לעתיד. הכוח שלנו נובע מרגשי ההזדהות והסולידריות עם עברנו שנמצאים בטקסים יהודיים ובתפילות. אולי הזיכרון הקשה ביותר, שמציינים אותו בדרכים שונות ובאינטנסיביות, הוא השואה, אותו מסע השמדה נאצי לבצע רצח המוני מתוכנן ומאורגן של מיליוני יהודים מתוך כוונה להכחיד את העם היהודי. השואה, תקופת השואה באה לביטוי באינספור יצירות אמנותיות, בספרות – בפרוזה ושירה בסרטי קולנוע, בתיאטרון באמנות הפלסטית, בטקסי זיכרון ממלכתיים, קהילתיים ופרטיים. שירים שהפכו למעין תפילות כמו "אני מאמין" שהלחין ר' עזריאל מחסידות מודריץ' בדרך 'למחנות ההשמדה', או "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שירי "אפר ואבק" של גלעד ופוליקר, שירים שאינם דתיים בכלל. אבל ייחודה של השואה בשונה מאירועים אחרים בתולדות העם, הנכללים בזיכרון היהודי, הוא שלא מציינים בבית הכנסת, את השואה אלא מחוצה להם! ומי כמונו המקדישים ערב זיכרון מכובד בפינת הגולה הייחודית, בשידור בוידאו ובהתכנסות ב'שביל'. אני גאה שהצלחנו להקים את "שביל המשפחות" לזכר קרובי חברינו שנספו בשואה, ספק אם היום היינו נכנסים לפרוייקט המרשים הזה.
ב'דף לחבר' בשבת ה- 4.4. לא היה זכר לאירוע המשמעותי והמכונן ביותר בתולדות קיבוצנו "קרבות משמר העמק בתש"ח". גם למחרת- כלום! האם נכשלנו בהורשת זיכרון האירוע? שני מזכירים, שני בני קיבוץ ששתו את האירוע עם חלב אימם, לא זכרו/שכחו? מוזר ומדאיג… ולמחרת הייתה שיחת קיבוץ על ה"טס"ח" ואני שואל: מה קורה במדינה- מסביב יהום הסער ולנו אין מה לומר על כך? האם אין מקום לחשוב ביחד ולהתייחס לדברים? גם מחוץ להוראות והודעות הטכניות שנמסרות באמת למופת!. אלא לדון בטס"ח שלנו? לפעמים אני חושב ש'בקולקטיביות הרעיונית' היה משהו חשוב וטוב. היום מתייחסים אליה רק כפוליטית, אבל ל'פוליטית' הזו הייתה מחשבה של המהות, להגיב ביחד, במשותף. לברר, ללבן את כל האירועים המתרחשים בעולם, במדינה, בקיבוץ. חברי הקיבוץ דיברו בכל התחומים ודיברו הרבה. כל נושא הובא לשיחה, מיחסנו לסין העממית ועד מצב הפועל העברי במדינה, על הצגת "האדמה הזאת" של הבימה ועל "הוא הלך בשדות". כל הנושאים נידונו בכובד ראש בהשתתפות רבה וכך גובשה השקפת עולמנו. היה חשוב לשמוע מה החברים חושבים! והיום? אנחנו דנים רק בבעיות צריכה! כספים! חסכונות וכיו"ב או בטס"ח לשנות ה- 30 הרחוקות. איפה אנחנו חיים? רק בבועה שלנו? האם באמת אין לנו כבר יותר מקום ל'מאבק רעיוני', לדיון רציני כלשהו שלא קשור לצריכה בתקופה בה אנו חיים? למשל, למה החילוניות מתמסמסת מול הדת? מלבד להניד בראש ולומר שאנו 'נשחקים'? להבנתי זה התפקיד של המזכירים/ות כעת, זו שעתם היפה להרים אותנו מהיומיום השוחק! להפיח בנו קצת רוח ונשמה!
וברכות ליהב ליום הולדתו! נכד מס' 2 שלנו, כל כך אהוב! בהזדמנות זו נאמר לך תודה שאתה תמיד דואג לנו ועוזר לנו, ברוחך הטובה ובטוב ליבך. להודות לך על רעותי ונינה שהבאת לנו. נאחל לך הצלחה בדרכך, אושר במשפחתך הקטנה, הגדולה והמורחבת. הרבה שמחה בעמלך!
"שבועטוב"!
שבועטוב 