שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

13.12.25   כ"ג כסלו תשפ"ו

בפתיחת פרשת "וישב" אנחנו חשים את המתח בין יוסף ואחיו, יוסף בנו האחד עשר של יעקב, בנו המועדף, בנה של רחל אשתו האהובה. ככתוב: "ויאהב את יוסף מכל בניו". הבנים קנאו בו על אהבת אביהם, וחלומות ההתנשאות השניאו אותו עליהם. השיא היה מתנת כתונת הפסים שיעקב העניק ליוסף. כך, שמעשה האלימות היה כבר בשל לגמרי. בהיותם רועים את העדרים, כשראו אותו מתקרב חשבו: הגיע זמן הנקם בו. נהרוג אותו, נזרוק אותו לאחד הבורות, ונאמר לאבא שחיה רעה אכלתהו. רק ראובן התנגד לרעיון. " לא נהרגנו", אמר, "נזרוק אותו לבור ונניח לו לגווע שם. ראובן התכוון לחזור ולהוציא אותו מהבור. אך כשחזר, הסתבר לו שיוסף כבר נמכר. ומה היה קורה אלמלא נמכר? אם יוסף לא היה נמכר לעבדות, לא היה נלקח למצריים, לא היה עובד בבית פוטיפר, לא היה נזרק לכלא, לא היה פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולא את חלומות פרעה, לא היה מתמנה למשנה למלך, לא היה מביא את משפחתו למצריים, בני ישראל לא היו הופכים לעבדים וכו" וכו". פרק שלם בתולדות העם היהודי, היה נחסך מאתנו. דבר נוסף יש לנו בפרשה: סוגיית האבל! אבלו של יעקב על בנו יוסף אחרי שבניו בשרו לו על מותו.  "ההלכה" שמה גבולות לאבל, שבעה, שלושים, שנה ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד סוף חייו אך זוכר את אבדן יקיריו. יעקב מודיע שהוא יתאבל עד סוף ימיו באומרו: "אין מקבלין תנחומים על החי". במילים שלנו: הוא לא איבד את התקווה שיוסף חי. אנחנו רואים את ההורים של החיילים הנעדרים, שאינם יכולים לעבור את שלבי האבל המקובלים כל עוד ישנה בליבם תקווה שיקירם יימצא יום אחד. הסירוב להתנחם, הוא הסירוב לוותר על התקווה.

השבוע אורי (נכדתנו מס' 7) חתמה 'קבע' ועלתה לדרגת סגן ואנחנו מברכים אותה ומביעים הערכה עצומה לפעילותה בצבא. היו זמנים שחיילי 'הסדיר' היו מרכז להתעניינות חברי הקיבוץ, היום לא רק שאיננו מכירים את כל הבנים, גם כציבור איננו מתעניינים באופן מיוחד במעשיהם בצבא, שהפך לעניין יותר משפחתי. מה שלמדתי, ורובכם לא יודעים, שיש לנו היום בצבא 35 בנים-חיילים ובהם רק שני קצינים. אחת מהן היא אורי.

הפעם במקום לתת מקום למחשבותי על הקיבוץ אני מפרסם תגובה אחת שקיבלתי על מה שכתבתי על העבודה:… כל כך מהנה לקרוא את המסה השבועית שאתה מקפיד לכתוב למשפחתך ולחבריך.  כמו הנביאים אתה מטיף את עיקרי תורת השיתוף, הרעיון המכונן של הקיבוץ. זה בוער בנשמתך ואתה מרגיש חובה עמוקה להעביר הלאה את הלפיד. אני בטוח שמשהו בלהט והשכנוע שלך עובר לנכדיך, חודר את מחשבתם וליבם. מאחל לך שתמשיך ליצור, לכתוב ולהנגיש את ערכיך ומחשבותיך לדורות הבאים! כמובן ד"ש לרעיה.
התגובה הזו, מאוד שימחה אותי, סימן שמישהו בכל זאת קורא אותי- ומגיב.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

6.12.25    ט"ז כסלו תשפ"ו

פרשת "וישלח" מגלגלת סיפור נורא. דינה בת יעקב, עוזבת את ביתה ויוצאת "לראות בבנות הארץ". היא נאנסת ונחטפת בידי הנסיך המקומי, שכם. יעקב שומע ומחריש. שמעון ולוי אחיה מבינים שיש לפעול מהר ובשכל תוך הפעלת שיקול דעת פוליטי מאחר ואינם רוצים להתעמת עם (בן) המלך ישירות. בתחבולה שהגו, הם מסכימים לקבל את הצעת הנישואין של שכם אך תובעים שכל תושבי העיר יעברו ברית מילה כסימן לכריתת ברית ביניהם. וכך היה.  ביום השלישי כשכאבי ה'ברית' בשיאם באו שמעון ולוי והרגו את כל הזכרים בעיר בזמן שיתר האחים בוזזים את העיר ומחזירים את דינה הביתה. יעקב אינו יכול לשאת זאת וחרדתו ממעשי בניו אינה מרפה ממנו והוא חוזר אליה גם כשהוא על ערש דווי. בברכו את בניו, הוא מקלל את שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים… ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה!" מי צודק בסיפור ומי טועה בו נשאר פתוח ללא הכרעה. במילים שלנו היום: יעקב מבקר את בניו – אך הם דוחים את הביקורת. הוויכוח הגיע גם לחכמי ימי הביניים, הרמב"ם, למשל,  מצדד בשמעון ולוי וטוען שהם פעלו כפי שהיה צריך לפעול, כיון שתושבי שכם ידעו על האירוע, לא עשו דבר ואפילו נתנו לו מחסה, לכן הם שותפים לאונס ולחטיפה והענישה הקולקטיבית מוצדקת. הרמב"ן חולק עליו וטוען שעקרון האחריות הקולקטיבית אינו חל על חברה שאינה יהודית. ואני שואל האם העמימות המוסרית הייתה בכוונת מספר הסיפור. אגב, אנחנו מכירים בשוני שבין אונס דינה ואונס תמר בידי אמנון. שכם מתאהב בדינה ורוצה לשאתה לאשה ואילו אמנון לאחר המעשה שנא את תמר "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אש אהבה".

ב"שבועטוב" (718) כתבתי: "הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, כי הם העיקר" ונתבקשתי לתת דוגמה לכוונתי. הדוגמה הראשונה היא העבודה. העבודה העצמית הייתה ערך בפני עצמו. כולם צריכים לעבוד ועושים כמיטב יכולתם. התוצאה הכלכלית הייתה פחות חשובה. מסיפורים אנחנו יודעים שגם בעבר היו כאלה שנחשבו 'בטלנים'. היום הדגש הוא על הפרנסה. ההבדל הוא בכך שכאשר העבודה היא ערך, קיים גם שוויון ערך העבודה. כל עבודה מכבדת את עובדיה ולכן זו אינה פחיתות כבוד לעבוד איפה שצריך, ברפת, בגן ירק, בבית ילדים או בהגשה בחדר האוכל. שוויון ערך העבודה יצר גם את ההרגשה של הביחד, של כולנו, של הרגשת השמחה ביצירה המשותפת, ואם יצאת מה'ענף' בו עבדת, למחרת כבר שובצת למקום אחר, כי 'המקצוע' היה קיבוצניק. היינו סוציאליסטים גאים. חברי הקיבוץ שירתו את עצמם. לא היו שכירים, כי לא היה צורך בשכירים,  פרט למקומות עליהם הוחלט בשיחה כמו ב"שירותים יצרניים". (למשל, אני כמזכיר קיבלתי את עלי בן ה- 17 למסגריה). רמת החיים הותאמה למצב הכלכלי שהיה, באוכל, בביגוד וכיו"ב. לרשות החברים לא עמדו שלושה חדשים לחיפוש מקום עבודה, עבודת חוץ לא הייתה בכלל אפשרות לפתרון. החיים לא נשקלו בכמה כסף אתה מביא- האינטרס, אלא בהתייצבות מלאה לצרכי הקיבוץ כעקרון, כערך. אני לא קורא לחזור למה שהיה בעבר. אני ער לשינויים המתרחשים כל הזמן ולערכים הנעלמים איתם. אני רק חושב שנאמנות לעקרונות וערכים אפשרית גם במציאות המשתנה. אני מנסה להסביר את ההבדל בגישה הבסיסית מהערך לאינטרס, אני חושב על הדבר הכי יקר שיש לנו – החינוך! וחושב בדאגה איזה קיבוץ יהיה ש'כולכם' תעבדו בחוץ, ותתפרנסו נהדר! וכאן ישרתו אתכם השכירים בכל מקום בו הערך הכספי של יום העבודה יהיה נמוך. זה יהיה עולם של 'אדונים ומשרתים', עולם נטול רעיון מוביל, אולי נטול רעיונות חברתיים בכלל.

את מחזור ימי ההולדת המשפחתיים לשנת 2025 חותם איתן. מה נאחל לו שאין לו? אושר! עם נואי, תומר, יהלי וקרני, עם קרין, ירון וכל משפחת שטרן. וגם אנחנו ברשימה. סיפוק מהעבודה על תכניה, והשמחה על ה'יש' שהשיג, משיג וישיג ! ברכות חמות מאתנו!

"שבועטוב"! 

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

29.11.25   כ"ט בנובמבר,   ט' כסלו תשפ"ו

היום ממש, בכ"ט בנובמבר 1947, הוכרזה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית  לצד מדינה ערבית,  זה היה היום הכי שמח והכי מאושר בארץ ישראל המנדטורית שאני זוכר. עם שלם יצא אל הרחובות בריקודים סוערים ושמחה פורצת גבולות. זו היית גם השמחה הקצרה ביותר לה הייתי עד. כיון שהערבים לא קיבלו את ההצהרה הזו והתנגדו לה, כבר למחרת החלה, למעשה, מלחמת העצמאות. כבר סיפרתי איך הושבתה השמחה שלנו, החניכים במוסד, אבל את השמחה בלבבות אי אפשר היה לעצור.
סיפורי פרשת השבוע "ויצא", על מסעי יעקב אבינו ידועים. יעקב  היה נתון בעיצומו של מסע בין סכנות. הוא עזב את ביתו כי עשיו נשבע להורגו, ואני מניח שגם בגלל פחד מתגובת אביו, אותו רימה במעשה גניבת הבכורה שהציק לו. הוא מתעתד להצטרף למשק של לבן דודו, שבו אורבות לו סכנות אחרות. הוא רחוק מהבית. בודד. וכשהשמש שוקעת, יעקב שוכב לישון ומתגלה לו חזיון ממש מופלא, הנה סולם ניצב ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה אלוהים ניצב עליו ואומר: "אני אלוהי אברהם ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ופרצת ימה וקדמה, וצפונה ונגבה…"  ( בשבוע הבא נספר על מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך כשהוא בודד, ערב המפגש עם עשיו). אם לתמצת את העיקר במעשי האבות אומר: אברהם נתן לעם את האומץ להתנגד לאלילים הרבים. יצחק מסמל את יכולת ההקרבה העצמית ויעקב את האמונה שגם אם הנך בודד וגלמוד אלוהים אתך ונותן בך תקוה וכוח לחלום. דבר נוסף שלמדתי בבר אילן מדברי פרופ' זקס שכתב על פרשת 'ויצא': היהדות היא דת של אהבה בשל שלוש אהבות:
1. "ואהבת את אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך"
2. "ואהבת לרעך כמוך"
3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם במצריים".
אבל אהבה אינה מספיקה, אי אפשר לבנות חברה/עם על אהבה בלבד, נדרש גם צדק! וכך כתב: "האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים, האהבה פרטית, הצדק אוניברסלי, האהבה מופנית לאדם מסויים והצדק שווה לכל. על המתח שבין אהבה לצדק נוצרו חייו  המוסריים של עם ישראל", לא מקרה הוא שזה גם נושאם של רבים מסיפורי ספר "בראשית", ספר שעוסק באנשים והיחסים ביניהם.

השבוע פורסם תקנון מחודש ל'תושבים', ומסתבר שזו ה"קבוצה" היחידה בקיבוץ שאין ממנה שום דרישות. (פרט לתשלום כלשהו). במשך 80 – 90 השנים הראשונות היה בקיבוץ רק תושב אחד ולא הייתה בעיה לדבר איתו על חובותיו למקום בו הוא חי, על תורנות שמירה ותורנות שבת והוא קיבל ועשה. לפני כמה חודשים פורסם שיש לנו היום 37 תושבים וכבר מרקס קשישא קבע ש'כמות הופכת לאיכות' אז למה מחכים, שמחר יהיו לא 37 אלא 73 תושבים שהתקנון מאפשר, והם יתארגנו, ידרשו ויתבעו בניית בית כנסת למשל! היום, אין סיבה שחברי הקיבוץ ישמרו עליהם או יגישו להם (ולאורחיהם) אוכל בחד"א. התושבים הפכו לסוג של 'תיירים'. לשם מה צריך תקנון אם אינו כולל זכויות וגם חובות? על התושבים שרוצים לחיות בקיבוץ לדאוג לכך שיוכלו למלא את חלקם בתורנויות או דרישות אחרות שיוצגו להם. אפילו להסדיר ביטוח לכך. והערה שאינה קשורה לכך ואני מניח שלא תמצא חן : אני לא מוצא שום סיבה שהגימלאים בני ה- 65 + לא יתנו תורנויות שמירה  או הגשה בחד"א או תורנות אחרת, אלא אם הם אינם בריאים. אני רואה בכך חובה אזרחית  בסיסית. אישית, כמו כל בני דורי, נתנו תורנויות עד גיל 73 או 75 עד 80, כל עוד אתה "מסוגל". לכך חונכנו, לכך חינכנו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

22.11.25   ב' כסלו תשפ"ו

יצחק נשא את שרה בהיותו בן ארבעים, כך כתוב בפרשת "תולדות" וזכה לראות בנים בגיל שישים. הוא רצה להבטיח את עתידם (עשיו ויעקב) ולהעניק את הברכה המגיעה להם, לבכור בבכורתו ולצעיר בצעירותו, אך כשהגיע הרגע לברכם מתרחשת דרמה גדולה. יצחק איבד את מאור עיניו ואינו יכול להבחין ביניהם. אך עדיין לא כהו חושיו האחרים – חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח ואיך אנחנו יודעים שזה נכון? על חוש הטעם אומר יצחק: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה". על חוש הריח כתוב: "וירח את בגדיו ויאמר ריח בני כריח השדה". על חוש השמיעה מעיד הפסוק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". ועל חוש המישוש הוא אומר: "גשה נא ואמושך, בני, האתה בני עשיו"? רבקה, שניחנה בחוש נוסף ידעה לתחמן כך שיצרה סתירה בין חוש השמיעה לבין חוש המישוש וכך זכה יעקב בבכורה.
ואיך יודעים שלעם ישראל החוש החשוב ביותר הוא חוש השמיעה? כי נצטווינו לומר  "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל" כי אנחנו אומרים  "נעשה ונשמע" ולא נעשה ונראה" ובמעמד הר סיני נאמר "והעם רואים את הקולות" להגיד לנו שמה ששמעו חשוב יותר ממה שראו. ואמרו חכמים: "לכן ברא אלוהים ליהודים שתי אוזניים ופה אחד. שנשמע יותר משנשמיע.
על החושים השונים כבר כתבו הרבה אני רק אוסיף את הסיפורון על שתי נשים היושבות בבית קפה ואחת אומרת לחברתה: "מה אגיד לך, אני כבר לא שומעת, אני כבר לא רואה, מזל שאני עוד נוהגת". ואמשיך ברוח הקלילה של הפרשנות –   אחד המרכיבים המרכזיים בחיי עשיו היא העייפות. היום כולם מתלוננים שהם עייפים, כל הזמן עייפים. זו מחלה של התקופה המודרנית. ועשיו היה הראשון שביטא אותה. הוא 'הסכים' למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים טוב. אנחנו תמהים איך היה מוכן למכור ליעקב את ה'הנהגה הרוחנית'? איך הוא מעדיף תגמול גשמי על פני משהו 'נצחי'?  פעמיים בתורה אומר עשיו ליעקב, בשובו מן השדה "כי עייף אנוכי". עייפות, היא מצב פיזי ונפשי גם יחד, אומרים המומחים, היא מביאה לחוסר ריכוז, לחוסר קשב, לשיפוט לקוי, לחוסר מוטיבציה, לעצבנות ו'מצבי רוח' ירודים, אז מה הפלא שעשיו לא יכול היה לשים לב לעניינים רוחניים ועדינים, כשהוא גמור מעייפות?

בעקבות גשמי הברכה שירדו עלינו לטובה, חשבתי על החקלאים שבינינו (המעטים שנותרו) על תנאי העבודה הקשים שלהם. בגשם שוטף, בסופה, בחום ובשרב, בנאמנות ובמסירות, כשתמיד התקווה מלווה אותם. נזכרתי בעשרים וחמש שנות עבודתי היפות ברפת. (כן, היו זמנים, היו זמנים), חקלאי הייתי כמו רוב בני דורנו שעבדנו בענפי החקלאות. בניגוד למנהיגים ול'מובילים', החקלאים, עדיין הם היחידים שיודעים שלא הכל תלוי בהם, שלא על הכל הם המחליטים הבלעדיים, והם תלויים בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב הקרקע, איכות הזרעים, מכות מזיקים ומחלות שתוקפות. ואני מאוד מעריך אותם כי הם אנשים שמבינים וחיים יומיום את הברית לה הם שותפים, התלות בין האדמה לשמיים.

וברכות חמות לקרן ליום הולדתה. המילים: אושר, בריאות, שמחה ונחת, כבר נראות שחוקות אבל הן תמצית החיים. כשנגמרות המילים הטובות והיפות שאנחנו רוצים לומר, אנחנו הולכים אל השיר:
"אל תתן את יופיך לדברים"
כתבה: יונה וולך
אל תיתן את יופיך לדברים
תן אותו לחייך
אל תפזר אותו ברחובות
שינצנצו מיפי חייך
שנתת להם.
ראה את חייך יפים
עשה אותם
שיהיו יפים
אל תיתן אותם
לדברים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

15.11.25  כ"ד חשון תשפ"ו

פרשת השבוע "חיי שרה" מתחילה כך: "ויהיו ימי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה… ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מדוע נאמר "ויבוא" אברהם ולא "וישב" אברהם? כנראה, שמאז 'עקדת יצחק' אברהם ושרה רחקו זה מזו מתוך תקוה שעם הזמן ישקמו את יחסיהם שהתערערו והוא  נטה את אהלו במקום אחר בארץ וכששמע על מותה "ויבוא". היה עליו לחפש מקום לקבורתה והוא לא הכין זאת מראש, כי לא ציפה שאשה בת מאה עשרים ושבע תמות פתע פתאום. חז"ל פירשו את מספר שנותיה כך: בגיל מאה – הייתה שרה כבת עשרים ובגיל עשרים הייתה כמו בת שבע. רוצה לומר: תמיד צעירה, תמיד נקייה מחטאים, תמיד בתחושת רעננות של דף חדש. כידוע אברהם שם את עינו על מערת המכפלה שהייתה בשדהו של עפרון החתי ואחרי מו"מ קשה וממושך רכש אותה ושם קבורים שלושת האבות ונשותיהם (פרט לרחל אמנו). מערת המכפלה הייתה לשם דבר. בהמשך הפרשה מסופר לנו על ה'שידוך' הראשון בתולדותנו, כשאברהם שולח את עבדו אליעזר למצוא כלה בארץ מכורתו לבנו יצחק. כיון שבנות המקום אינן ראויות לו. ומה המבחן? אליעזר בוחן על פי ההוראות מלמעלה: ראשית  – חסד! אחר כך המאמץ למען האחר, אחר כך תשומת לב למצוקות, גם הכי גשמיות. התמזל מזלו של העבד אליעזר שפגש אחת כזו, את רבקה, ליד הבאר כשהיא משקה אותו ואת גמליו. הוא נותן לה שי, שני צמידי זהב שמשקלם (כך כתוב) עשרה זהב ובעקבות זאת היא באה איתו לארץ המובטחת ונכנסת לשושלת האבות והאמהות של האומה.על סיפור האהבה שהתפתח בין רבקה ויצחק בפעם אחרת.

כבר כמה שנים שאנו עוסקים בינינו לבין עצמנו, בנושאים הקשורים ל'כסף' עד כדי כך שאינני זוכר דיון חברתי אחד אלא בהקשר לכספים. אין כבר צורך? אם להיות ברור יותר אומר אנחנו נותנים קדימות לאינטרסים על הערכים. ועל כך חוזרים ואומרים: הקיבוץ משתנה! ואתה מסרב להבין זאת!!.  כמובן שיש לשינויים השפעות גם על אורחות חיינו, החל מראייה שונה של ה'אני' 'משפחתי', 'מעוני', על החינוך ועל חיי התרבות הקיבוצית החשובה כל כך, שהורגלנו אליה שנים רבות. על כל אלה צריך לדון ממש באותה דרגת חשיבות כמו בקיום הדיונים על רכישת/ שותפות מפעלים נוספים. אבל אני רוצה להתייחס לנושא קשור ולא קשור – קבלת החלטות וביצוען. ארבע קדנציות הייתי מזכיר ותמיד חשבתי שביצוע החלטות השיחה מחייבות אותי קודם כל!, עוד לפני שעוברים לדיונים על נושא ציבורי אחר, בעיקר כשלגביו קיימים חילוקי דעות קיצוניים, שהוא נושא חדש שעולה לסדר היום. הזמנים משתנים ואיתם התוצאות. נראה, שהכי חשוב היום הוא לסמן v ליד סיכום הדיון, פרסומו ברבים ולעבור לנושא הבא. החלטנו בשיחה לפני שנתיים/שלוש לגבי הפרטת האוכל קיבלנו החלטה שמיישמים אותה חלקית – את האין הפרטה! את חלקה השני שיש לפתור את שאלת אלה שלא אוכלים בחד"א, לא ביצענו. החלטנו על סגירת האורווה לא נעשה דבר, אז מצאנו מוצא מביצוע ההחלטה, שקוראים לו אימוץ 'נחל עוז' ו…  אנחנו כבר בתוך דיונים על התימחור שאם נמשיך את הקו, נדון ונתווכח, נשים v ונעבור הלאה, וכבר אנחנו עוסקים בהפרטת/ייעול מערכת הבריאות, נושא חברתי מורכב ומהותי ואולי גם שם נשים v גדול ולא נבצע או רק חלקית. ככה אי אפשר להמשיך להתנהל. זה בהחלט תפקידה של המזכירות ליזום דיונים, אבל בעיקר לבצע החלטות!  ולזכור תמיד את דברי חז"ל: "תפסת מרובה לא תפסת". כדאי לנו כקיבוץ לבדוק את עצמנו, כי הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, וחשוב לחשוב עליהם ולזכור אותם. כי הם העיקר, הם חוט השדרה של הגוף הקרוי: קיבוץ!. התעלמות מהם עלולה ליצור מציאות של שלושת הכ"פים (כבוד, כוח, כסף וד"ל).

פסעתי השבוע לאורך המעלה היפהפה, החדש, שעשתה לנו קק"ל, ממערת הפלמ"ח ועד 'פינת רמה'. דרך עולה (או יורדת), בה, מדרגות אבן ומעקה לאורכה (לאנשים כמוני, למשל) וכשסיימתי שאלתי למה איננו יכולים לצעוד בה מתי שאנו רוצים, ונעניתי שההליכה במעלה היא בתיאום עם צוות מערת הפלמ"ח. לכו בה! עוד "פינת יקר בירכתי אפריים".
ומילה טובה ללליב ואלה.

 "שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

8.11.25   י"ז חשון תשפ"ו

30 שנה לרצח רבין, הרצח שעדיין צרוב בנו, שהסיט את כל חיינו מתקווה לסף יאוש, מדרך לאבדן דרך. אומרים שכל אחד זוכר היכן היה בליל הרצח. אני זוכר היכן הייתי באותו מוצאי שבת. בדיוק התחלתי שבוע של שמירת לילה. הלכתי עם רעיה לרינה ואדם לצריף השוודי, וב-21.00  ירדתי לבודקה של השמירה ושם צפיתי בעצרת ששודרה בטלוויזיה. ושמעתי על האסון. טלפנתי מיד לרעיה (אצל רינה ואדם). כל הלילה ראיתי בטלוויזיה את האירוע הנורא בהתרחשותו ולא ההבנתי למה לא הרגו את הרוצח במקום. כשהודיעו שרבין נרצח, הרגשתי שמשהו נורא קורה וההרגשה הזו מלווה אותי/נו כל ה30 השנה שחלפו מאז. אני זוכר שרעיה אמרה לי כבר למחרת הרצח את המשפט ש"מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה". במשך תקופה ארוכה, הקשבנו שעות לשירים שנכתבו ואני נחנקתי תמיד כשמילות השיר "הו רב חובל" של נעמי שמר/וולט ויטמן הגיעו לבית החוזר: "אבוי ליבי, ליבי, ליבי/ הו כתם דם שותת/ באשר רב-חובל שלי / צונח קר ומת. הו רב-חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון / לך כל הדגלים כולם, לך תרועות המון  /  רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל  /  ובקולם תקוות עולם לנס המיוחל.

היינו בעצרות זיכרון, ביקרנו גם בביתה של לאה רבין. זכרו של אירוע רצח רבין אינו פוחת עם השנים, המציאות בארץ משקפת ממש יום יום, את תוצאות החלום ושברו.

פרשת ויירא: בפרשה אנחנו מבינים שאברהם היה "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". היה לו הכל, חוץ מדבר אחד: ילד. המילים הראשונות שדיבר עם אלוהים היו תחינה לילד, ללידת דור חדש. העברי הראשון פחד שהוא יהיה גם העברי האחרון. בכתובים נזכרת עקרותה של שרה והגמרא מרחיבה את העקרות גם לאברהם. אך לא היא, שרה נתנה לאברהם את אמתה הגר והיא ילדה לו את בכורו ישמעאל. בתקופה העתיקה המשפחה הייתה היחידה החברתית והדתית, והתקיימה בה זיקה בין שלושה מרכיבים הדת הביתית, המשפחה וזכות הקניין. לכל משפחה היו אלים משלה, להם הקריבה קורבנות ומהם ציפתה להגנה. כמובן שסמכויותיו של אב המשפחה היו מוחלטות, גם הבנים היו קניינו של האב יותר מאשר עמידה בזכות עצמם. במות האב הסמכות עברה לידי הבן הבכור. התורה מתנגדת לתפיסה זו והראייה שממשיכו של אברהם הוא יצחק ולא ישמעאל וממשיכו של יצחק אינו עשיו אלא יעקב וזה ממשיך כשיורשי המנהיגות של יעקב, לא הלכו לראובן הבכור אלא ללוי (לכהונה) וליהודה (למלוכה) ואחר כך גם בא משה לפני אחיו אהרון. חברי, יורם טהרלב, בחוש ההומור שלו, הסביר לי פעם, שאברהם בן המאה ושרה בת התשעים הצליחו בגיל מרשים זה להוליד את יצחק, כי היו להם  'נעורי נצח'!  ואיך זכו בתואר? מדי בוקר היו אברהם ושרה רוכבים על גמל להתרחץ בים וכך נהגו בני האדם המבוגרים כולם. והמילה גמלאים באה מהגמל עליו רכבו לים בימים ההם.

בסופו של עניין השגתי את בקשתי שהייתה חשובה לי שהמצבה של הורי תשופץ. והוספנו בין שני "הראשים" החדשים גם צילום שלהם. אני יודע שיש חברים שהקבר של הוריהם לא מדבר אל ליבם, "ההורים בליבנו" אומרים לי. אנחנו ירשנו מהורינו את חשיבות כבודו של מקום הקבורה, ואנחנו מטפחים את מקום מנוחתם. בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ארז עצמון על הטיפול בבית הקברות, על ההבנה, ההקשבה לפניות והרגישות שהוא מגלה והעזרה שהוא נותן. חבל מאוד שמקצצים בסמכויותיו (10%?), ורואים זאת בשטח.
במעבר חד מאוד, ברכות למיה ליום הולדתה! בהזדמנות זאת להודות לך על המשפחתיות והדאגה לנו. אנחנו מרגישים זאת כל הזמן ותודה גדולה על כך. ומצרפים מכל הלב את האיחולים השגרתיים: אושר, שמחה, בריאות ואהבה עם הדר, מור ועידן, אורי וניר, עם הורייך וכמובן איתנו!
שבועטוב!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

1.11.25   י' חשוון תשפ"ו

על שתי 'פרשות השבוע' הפעם:
פרשת "נח" גם היא, כמו פרשת "בראשית", פרשה שאינה יהודית אלא אוניברסלית המתייחסת לאנושות כולה. כשמאס אלוהים בתופעות השחיתות והחמס בעולם שיצר, החליט להשמיד הכל, הוריד את המבול על פני הארץ ורק צדיק אחד ושמו נח נבחר להמשיך את האנושות . כידוע, הוא בנה תיבה והכניס לתוכה את משפחתו וצמד מכל סוג של חיה וצמח. נח הבין את האחריות העצומה שיש לו, כאב למשפחה היחידה שתיוותר אחרי המבול, לקראת עתיד האנושות. במוחו הגה שיש לקבוע כללים ל"יום שאחרי" וקבע שבעה כללים לכלל האנושות. ששה איסורים ומצוות "עשה" אחת. ואלה הם:
1. איסור ברכת השם: איסור על גידוף בורא עולם.
2 . איסור עבודה זרה.
3. איסור שפיכות דמים: איסור רצח.
4. איסור גילוי עריות.
5. איסור גזל: איסור על גנבה, ביזה וגזלה.
6. איסור אכילת אבר מן החי: איסור לאכול בשר של בעל חי בעודו חי.
7. מצוות דינים: הקמת מערכת משפטית כדי לשמור על הצדק.

שבע "מצוות בני נח" (ככה זה נקרא) חלות על כל בני האדם ולאו דווקא על היהודים. בכללים אלה נקבעו למעשה יסודות דמותה המוסרית של האנושות, שהיהדות היא חלק ממנה.

ולפרשת "לך לך":
לך לך לארצך! ציווה אלוהים לאברם והוא ציית. לקח עמו את שרי אשתו ולוט אחיינו. עם כל רכושם יצאו מאור כשדים בדרכם מערבה לארץ לא נודעת.לחיים חדשים.
לך לך לארצך! גרסו אבי וחבריו וללא רכוש כלל יצאו מורשה אשר בפולין בדרכם מזרחה לארץ המיועדת. לחיים חדשים.
בן חמש ושבעים שנה היה אברם בצאתו לדרך.
בני עשרים היו אבי וחבריו בצאתם לדרך.
גם הוא וגם הם היו מגזע הראשונים.
גם בידיו וגם בידיהם הייתה  הבחירה בדרך.
גם הוא וגם הם פירשו את ה"לך לך" קודם כול בראייה פנימה, לתוך נפשם.
להתלבטות קשה בינם לבין עצמם, בינם לבין משפחותיהם.
גם הוא וגם הם זנחו חיים נוחים ללא מחסור כדי לבנות לעצמם חיים חדשים.
גם הוא וגם הם היו מודעים לכל מה שמשאירים מאחוריהם: משפחה גדולה, עסקים פורחים, חיים שקטים הממתינים להם, ויצאו אל הלא נודע.
גם הוא וגם הם יצאו בעקבות חזון גדול, מטרה ובתקווה, הוא בטח באלוהים, הם בטחו ברעיונותיהם. גם אברהם וגם הם, היו מוכנים להקריב את כל הנדרש למען חזונם.
גם הוא וגם הם באו לארץ נידחת, מיושבת על-ידי עמים אחרים, באמונה  שזו ארץ מולדתם.
גם הוא וגם הם בחרו בחיים חדשים. אברם נקרא: אברהם אבינו.
אבי וחבריו נקראו: חלוצים.
שלושת אלפי שנים מפרידות ביניהם.

וברכות לסיון  ליום הולדתה ולפני האיחולים לאושר, שמחה, בריאות ונחת, 
כמו כל שנה, שיר קטן של שמואל כהן:

ישבתי אתמול
וסידרתי
את כל התבוסות
הקטנות שאספתי
בחיי.
כשעמדו מסודרות
ניגלה לי
ניצחון גדול.

"שבועטוב"

"ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה".

25.10.25    ג' חשוון תשפ"ו

"…ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", זה הפסוק האחרון של התורה וכבר אנחנו מתחילים ב"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" הפסוק הראשון של התורה, ספר החיים היהודי. לדעתי. שיבת החטופים לביתם, שחל יחד עם סיום הקריאה השנתית בתורה, פותח חשבון נפש לחטופים, לכל פרט ופרט, ולעם כולו. ואולי נסתפק בכך שנהיה השנה עם שמח, לא רק בשובם ביום חג, אלא גם בחיים עצמם.

ולפרק הראשון, העוסק בבריאת העולם: העולם נברא באמירה. המשפט ההמשך ל"בראשית ברא…" הוא "והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום…" ויאמר אלוהים : "יהי אור ויהי אור. ואחר כך אמר" "תדשא הארץ דשא עשב" והארץ הצמיחה דשא וכן הלאה. מתי התקלקלה הנוסחה? כשנברא האדם בצלם אלוהים. ופתאום אותו אדם וחווה, כפויי הטובה, שחיו בגן העדן וצריכים להיות הכי מאושרים, קמו ואמרו: "לא רק נשמע", גם "נעשה"! קמו ועשו! דבר ראשון גנבו את הדעת מעץ הדעת ואז גורשו/ברחו מגן העדן: זה היה החטא הראשון, ובהמשך הרצח הראשון והשחיתות המוסרית והאלימות שפשתה בכל. אלוהים נחרד מיצירתו ומחליט להשמיד את הרוע. בפרשה הבאה נספר איך ומה עשה לשם כך, על המבול שהוריד על הארץ ועל תיבת נח.

השבוע חנכנו ב'חברותא' את סרטנו (מושקו ושלי) הרביעי "הצלמות הראשונות" זה סרט שונה מקודמיו בתכניו אך מתאר נשים שחייהן בקיבוץ היו מאוד שלמות עם רעיון החיים הקיבוציים, ומקומן בסדר העדיפויות שלהן, וזה בא לביטוי בסרט. כמו שמתי אמר: "הן צילמו את הכלל הגדול, את חברי הקיבוץ וילדיו את נופיו, את החיים בו". השבוע חשבתי איך הן  וכלל החברים בתקופה ההיא, היו מתייחסים לכך שלחברי קיבוץ יש בתים פרטיים בקפריסין או בפורטוגל, הן אפילו לא היו שואלים אם יש הכנסה פרטית מכך, או האם זה רק "מעון קיץ", הם לא היו אומרים: "מה אכפת לך שיש להם" (חיה ותן לחיות) ויש החושבים כך היום, אלא, שזו פגיעה ביסודות החיים שלנו, באורחות החיים, בשוויון, ככל שאפשר, בינינו. קטונתי מלבקש הסברים על מעשים אלה, אבל אני תמה  מה מתרחש בראש, במחשבות של ה'מעמד החדש' הזה ואיך זה 'מסתדר' עם היומיום שלנו. מה שלי ולבני דורי היה מובן מאליו, כבר, כנראה, לא מובן. האם עד כדי כך אני 'מעופף'?

ולסיום ברכות ואיחולים לצעיר ילדנו, לשיר, ביום הולדתו. כשמלאו לי 60 שנים וחשבתי שמתחיל ה'סוף', כתבתי לכל אחד מכם ילדי קטע ואצטט ממה שכתבתי לשיר: "בני, שיר, אתה נולדת לתוך עצב גדול על שי שהלך מאיתנו ושמך מעיד. ואני מבקש –  אל תגדל יותר. תישאר בקן, תמשיך להיות כזה חמוד, קשוב, ותהיה יותר קרוב אלי/נו…" האמת, כל מה שכתבתי לך אז, מתאים גם היום. נאחל לך שתהיה בריא (קודם כל) שמח, מאושר עם קרן וילדיכם גלי, רומי ושני, ועם כל המשפחה הגדולה שלך. חיבוק אוהב ענק! מהוריך!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

18.10.25   כ"ו חשוון תשפ"ו

אנחנו נמצאים בעיצומה של שמחה ענקית פורצת מהלב, של שמחה לאומית, של כולנו, בשוב החטופים החיים לביתם. יושבים בלב פועם מול המסך מביטים בבנים השבים, וחווים תחושת שמחה ואפילו דומעים מאושר. השמחה מהולה בעצב עמוק על אלה שלא שרדו, על הנופלים ועל הנרצחים. זו שמחה מאחדת  שמזכירה לי את השמחה בעת ההכרזה על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר ב – 1947 באו"ם. השתתפתי בכל מלחמות ישראל כולל מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") אני זוכר את הניצחונות שהיו אך לא זוכר שמחה. מישהו אמר שב"ששת הימים" חווינו שמחה דומה, אני הייתי בסיני ולא חגגנו שם וכשחזרנו חשנו באופוריה כללית אך לא הייתה שמחה כמו זו שאנחנו חווים היום. שמחה לאומית של כולם, כולם! הביטו בחיוכים הרחבים שעל הפנים בחיבוקים ובטפיחות על הכתף, בנפנוף הדגלים, כשאנו צופים בהמונים בכיכר החטופים. השמחה הגדולה בכ"ט בנובמבר ארכה יממה אחת, וכבר למחרת נרצחו שבעה בטנדר ביאזור, ולמעשה פרצה 'מלחמת העצמאות' והפעם? אנחנו מצפים לסיום המלחמה והחזרת הגופות. אשרי המאמין  שהשמחה תימשך יותר מכמה ימים, בתוכנו ומחוץ לנו. השמחה הזו חופפת שמחה גדולה אחרת, 'שמחת בית השואבה'. את השמחה הזו היו חוגגים  במקדש בכל לילה מלילות חול המועד של סוכות. בשמחת בית השואבה נטלו חלק גדולי העם ופשוטיו, יושבי ירושלים והעולים לרגל ועליה נאמר: "מי שלא ראה 'שמחת בית השואבה' לא ראה שמחה מימיו". גם בשמחה זו נתגלעו חילוקי הדעות בין הפרושים לצדוקים. על אופן ניסוך המים במקדש, (מזכיר משהו!) בהמשך לשמחה זו באה 'שמחת תורה' בה מסיימים לקרוא את הפרשה האחרונה (פרשת "וזאת הברכה") מתוך חמישים וארבע הפרשות השנתית. את האירוע היו מציינים בשמחה בחגיגה גדולה, שהפכה עם הזמן ל"שמחת תורה", ומכונה בתורה "שמיני עצרת".

וגם לנו יש שמחה משלנו. שוב אני פותח שנה חדשה נוספת, ל"שבועטוב", השנה החמש- עשרה.! ה'גיליון' הזה עבורנו, לי, לרעיה, העורכת הטובה, ולתימור שעל האינטרנט, הוא אירוע משמח, (על שהגענו עד כאן) ומחייב מאוד (לבאות). עוד שנה חלפה וכמו בשנים האחרונות היו לי התלבטויות רבות אם להמשיך או להפסיק "בשיא". וכמו בשנים האחרונות אני תוהה אם אגיע לסוף השנה, מהרהר אם לא 'נמאסתי' על בני משפחתי ועל 'קוראי', האם קוראים בכלל, האם אני מצליח לעניין, ולמה אני חושב שבגילי שאני צריך עוד לעניין , (כי אני מקבל מעט תגובות). האם לא מייגע לשמוע את דעותי על הקיבוץ (שהוא חלק ממפעל חיי) שלא לדבר על קריאת הפרשנויות לפרשות השבוע, כשאני משתדל להתייחס דווקא לדברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל.  אך כל עוד אני עדיין נהנה בכתיבה עצמה, נמשיך.

ועוד שמחה קטנה נוספת, יום הולדת 12 לתומי נכדנו ה–14. תומי אהוב, תמשיך בדרכך אל המשחק, אל מימוש יכולותיך, תלמד הרבה ותעמיק בלימודים, תרבה חברים/ות, תשמח הרבה, ותמשיך להיות כזה נחמד וחביב לאמא ואבא, לאחיך ואחיותיך ואל תשכח את ה'פינה שלכם בעמק'.

"שבועטוב"!         

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

11.10.25   י"ט חשוון תשפ"ו

לפני הכל, מתמלא אופטימיות לקראת שובם של החטופים וסיום המלחמה בעזה!

"האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי…" כך נפתחת פרשת השבוע  "האזינו". שתי שירות גדולות השאיר לנו משה(רבנו), "שירת הים" ושירת האזינו. המרחק ביניהן הוא 40 שנים אבל יש הבדל גדול ביניהן שירת הים נפתחת בפנייה של משה לאלוהים: "אשירה לאדוני כי גאה גאה" שירת האזינו אינה פונה לאלוהים, אולי כי התאכזב שלא נתן לו להיכנס לארץ, וגם לא פונה אל העם ממנו נואש, כנראה מלשנות את דרכיו ולהוציא ממנו את עבודת האלילים. משה פונה להיסטוריה, לימי 'בראשית', אל איתני הטבע, אל השמיים ואל הארץ, אל המטר ואל הטל, אל הדשא ואל העשב. ואחרי גילויי האכזבה, הוא חוזר לשבח את אלוהים על גדולתו. בהמשך השירה הוא עושה חשבון עם העם, שאינו מגלה אסירות תודה לכל הטוב שהרעיף עליו אלוהים: 'ויניקהו דבש מסלע' ו'שמן מחלמיש צור'… עם שאינו משיב טובה תחת טובה – "וישמן ישורון ויבעט" במילים אחרות הוא אומר אל תסחפו אחרי פיתויי העולם שנתתי לכם, מכאן אנחנו למדים גם על זכות הבחירה של האדם שרשאי  לבחור במה שטוב לו ורצוי לו כשהבורא מעניק לאדם כל טוב כדי שיוכל לומר גם "לא". "ראה, נתתי חיים לפניך היום. את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע ובחרת!"  אם יש משפט שכדאי שנהרהר בו, כקיבוץ בן 104 כמעט, הוא: האם וכמה מתאים לנו הציטוט מהפרשה: "וישמן ישורון ויבעט" ??  בני ישראל, כמובן שלא ידעו קרוא וכתוב. וכדי ללמדם את התורה בעל פה אמרו: "יש לשיר את התורה" כי אין כמו השיר כדי לזכור טוב יותר את המילים. ואז יצרו גם את 'טעמי המקרא'  שהם מעין תווי נגינה ההופכים את התורה לשירה ומבטיחים שגם הבורים ידעו לשיר את התורה אפילו אם אינם מבינים.

המסגרת והציון של יום כיפור בקיבוץ ״החילוני האדוק״ שלנו, שינתה כיוון בגין 'מלחמת יום הכיפורים'. אנחנו שוכחים שפעם היה אחרת, שזה היה יום עבודה רגיל, נסענו לכינרת, או סתם אהבנו להרגיז. לא הוצג הציור של גוטליב ואפילו לא יצירת הקישוט של אורה שנשאר מראש השנה. זה היה סתם יום של חול. ב-6 לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בהתקפת פתע של צבאות מצריים וסוריה. 19 יום נמשכה המלחמה הקשה הזו, שגבתה  2656 חיילים הרוגים, ו- 7256 פצועים. המחדל, הקונספציה, הכל קרס. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות אגרנט (שלא דנה באחריות הצד המדיני) כתוצאה מעבודתה, פוטר דדו הרמטכ"ל וראש אמ"ן, ראש הממשלה (גולדה) ושר הבטחון (דיין) התפטרו בהמשך. נותרו לנו למזכרת לאומית לדורות שני שירים: "לו יהי" של נעמי שמר ו"נתנה תוקף" בלחן של יאיר רוזנבלום שחי אז בבית השיטה, קיבוץ שנהרגו אחד עשר מבניו במלחמה, בביצועו המצמרר של חנוך אלבלק. דרכו למדנו גם פרק בהיסטוריה, על עלילות אמנון ממגנצא. אימצנו את הביצוע הנהדר שלו למעין שיר זיכרון למלחמת יום הכיפורים ושרנו אותו בערב יום הכיפורים. אל אף ש"נתנה תוקף" נכתב לראש השנה!
הייתי השנה, כבכל שנה, בעצרת יום כיפור הנהוגה בקיבוצנו מאז ימי חנה קציר הגדולה שעיצבה את הערב המיוחד הזה. הייתי ונדהמתי איך לא מזכירים ולו במילה אחת את המלחמה הנוראה ההיא. כל השנים (כמעט) הייתה תזכורת למלחמה ההיא, לפעמים יותר, לפעמים פחות אבל השנה, המלחמה נמחקה כליל מטקס 'יום הכיפורים' אצלנו. נכון, יש לנו טראומה לאומית חדשה נוראה, אבל זו סגולתו של עם ישראל, שאינו שוכח את 'יציאת מצריים' וחוגג את פסח, אינו שוכח את מתתיהו ובניו וחוגג את חנוכה, חוגג את יום העצמאות וזוכר את מלחמת השחרור, ואנחנו, את 'הרביעי באפריל'. כך נולדת 'מורשת'. מה קרה לנו השנה? צעירי הלוחמים בה כבר עברו את גיל השבעים,  האם דינה להיעלם מספר חיינו?                                             

"שבועטוב"!