"שבועטוב"(712)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.10.25   י"ב חשון תשפ"ו

השבוע ציינו את יום- כיפור. לימדונו שזה היום הכי רציני במשך השנה, כי…. במלחמת יום הכיפורים היה אתי חייל דתי, שאמר לי: "בשבילי יום כיפור הוא היום הכי שמח בשנה כי אחרי ש'התנקיתי', הכל מתחיל אצלי מחדש מה יכול להיות יותר טוב? בשנה הבאה יהיה עוד פעם יום כיפור, וחוזר חלילה". את זה,  שמעתי מפי הרבי שלנו.

לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ולפני שנתייחס לשירת  משה בפרשת "האזינו", חשבתי איך חלפו ארבעים שנה, איך המסע הזה זה התחיל: האם בני ישראל גורשו ממצריים? או ברחו ממצריים? במילים אחרות, האם הם גורשו ביוזמת תעלולי האלוהים ובאחריותו? או שהם ברחו ואז האחריות היא עליהם. מצד אחד ברור שהם גורשו (שמות י"ב) מצד שני אנחנו יודעים שאחרי שפרעה התחרט, הוא וצבאו רדפו אחריהם והם נסו מפניו. בריחה זו הייתה ביוזמתם ואנחנו מוסיפים ומתגאים, בבריחתם אל החופש. ולכן חג הפסח נקרא גם 'חג החירות'.   לדעתי הם ברחו כי היה להם גם מניע נוסף. בהדרכתו ועצתו של משה, הם גנבו/שאלו משכניהם המצרים כלי כסף וזהב יקרים ומי שגונב לא מחכה שיגורש, הוא בורח ולא מתמהמה. למעשה יש לנו כאן מעין כפילות לסיפור/אירוע של התנהגות אדם וחווה בגן עדן. תחילה גורשו מהגן וכמו שיצאו את הגן החלו לברוח, ולמה? הם ברחו כי גנבו, אכלו וגנבו את הדעת מ'עץ הדעת'. מכל זה אנחנו למדים שאדם הופך לבורח כשיש מישהו שרודף אחריו, אם זה אלוהים ואם זה פרעה.

קיבלתי כמה הערות על "עודף" העיסוק שלי במה שהיה פעם. בקיצור נאמר גם שבמה שאני כותב וגם בסרטונים שאנחנו עושים הכל עוסק ב"נוסטלגיה", בעבר. הזדמנות טובה להסביר: נוסטלגיה יכולה להיות משהו מקסים וגם משהו מתיש. יש סוג של נוסטלגיה המספר ביובש מה היה, ויש סוג של  נוסטלגיה רווי בגעגועים עזים, ויש גם וגם. ברוב המקרים. קל מאוד להתרפק על העבר ולהתכחש להתפתחות העניינים. אבל נוסטלגיה טובה וחיובית צריכה לבוא מהכרת ההתפתחויות השונות שהחברה והפרטים חווים, ולפעמים להזכיר בחיבה וגם בביקורת מה ואיך היה בעבר ולא למחוק ולבטל את מה שהיה קודם/פעם. כדוגמה לנוסטלגיה 'למען ידעו' אביא את נושא 'בריאות החברים'. השתחררתי מהצבא ב – 4.3.1954 למחרת כבר סודרתי בסידור עבודה לעבוד ב'טיפול חולים'. במשך שבועיים הייתי בא בבוקר, בצהריים ובערב למטבח שם הייתי מקבל שני מנשאים,  אחד ליד ימין ואחד ליד שמאל, עליהם מסודר ה'אוכל', ואני הלכתי הלוך והלוך לחלק אותו לחדרי החברים החולים במעונם, מי בבית ומי בצריף. כעבור שעה הייתי חוזר לקחת את הכלים כדי שירחצו ויוכנו לארוחה הבאה. החולים, חלקם קיבלוני במאור פנים ושאלוני: "מה חדש?" וחלקם אפילו לא סובבו את הראש כי חשבו ,ודאי, שבא אליהם נציג של הרופא והתאכזבו לראות שזה בסך הכל 'אוכל'. באותם ימים הרופא (ד'ר גברט), למרות שהיה קיים צריף למרפאה,  היה בא ל'ביקור – בית' אצל החברים החולים במיטותיהם, בחדרם. כילדים, שגדלנו בבתי ילדים  (בחינוך המשותף הקלאסי) היינו זוכים לביקור יומיומי שלו, כשבא לראות מה המצב בגן או בכיתה, לימים הוחלף בהנפת דגל באותם בתי ילדים בהם היה צורך לבקר כי היו בו ילדים חולים.  היו גם יתרונות לקיבוץ הקטן, ולנושא בריאות החברים והילדים היה מקום נכבד בו.

כולם יודעים שמשפחתנו חובבת מושבעת של כדורגל בארץ (של נתניה) ובחו"ל ( מנצ'סטר יונייטד) ומגיעה להישגים לא מבוטלים  בתחום זה, (גלי, רומי!) הישגים שעולים גם ביוקר. השבוע, השחקן, נציגנו בנבחרת, הדר (52), עלה על המגרש בגאון, כיאות לשחקן עבר, נפגע ואף גובס!   אל תישבר ברוחך, בן יקר, אם לא לשחק, אולי לשפוט? ואולי הכי בריא בגילך זה לשבת בכורסה ולצפות באחרים שעל המסך.

"שבועטוב"!

שבועטוב" (711)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

27.9.25    ה' תשרי תשפ"ו

עוד קצת על 'ראש השנה':

השאלה מתי 'ראש השנה' בתורה, היא חידתית במידה מסוימת. אומרים שהחודש הראשון הוא חודש ניסן ותשרי הוא החודש השביעי. אז למה חוגגים את ראש השנה בראשון לחודש השביעי? המחלוקת בשאלה זו נעוצה בתרבות הבבלית. בבבל, בחלק מהערים היו חוגגים את ראש השנה בזמן האסיף בחודש תשרי, ובחלק אחר מהערים חגגו את החג בחודש ניסן שבו מתחילה הפריחה וזה בא לביטוי גם בשמות החודשים: 'ניסן' הוא 'ניצן', שבראשית הפריחה.  החלק השני, רואה את תחילת השנה בתחילת האסיף בחודש תשרי שנגזר מהמילה הבבלית 'תשריתו' שפירושה 'התחלה'. עניין נוסף והוא "התרועה" (מה שהיום קוראים תקיעה בשופר) "ובחודש השביעי באחד בחודש" כתוב בספר 'במדבר', "מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם". התרועה מבטאת 'ציפיה ובקשה לישועה'. חשיבותו של 'יום התרועה' לקוח אף הוא מהתרבות הבבלית, מהמסורת האומרת שיום ראש השנה בחודש תשרי הוא גם יום חריצת גורלות לבני האדם על ידי האלים וכנראה שגם בני ישראל הקדומים ראו את 'יום התרועה' ככזה. נוסיף גם שעונת תשרי אינה רק אסיף היא גם ערב תחילת עונת הגשמים שבה ניתן ביטוי לחרדת החקלאים איך יעלה היבול בשנה החדשה.

ערב ראש השנה, רגעים שאני מתגעגע אליהם:
אור אחרון של יום, של שנה, מתאספים ברחבת חדר האוכל לארוחת החג. כולם, איש אינו נעדר, כולם בחולצות לבנות, בבגדי חג. מחייכים זה אל זה, שמחים זה אל זה, מברכים זה את זה ב"שנה טובה", טופחים על הכתף, לוחצים ידיים. חשים את הקירבה בינינו, את החברות הטובה. בערב ראש השנה נשכחים לרגע הריבים, הויכוחים, השנאות והקנאות. רגע, שבו כולנו יחד מאמינים בטוב שתביא עלינו השנה החדשה שנפתחת. חדר האוכל המקושט מקבל את פנינו, הארוחה החגיגית ולאחריה המסיבה גרמו להתרוממות רוח ותחושת 'צדקת הדרך'! אל האווירה הזו אני מתגעגע.

צלמת: רעיה

"שבועטוב"!                                                                

"שבועטוב" (709)

"ככל שנודה על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

20.9.25   כ"ז אלול תשפ"ה

פרשת השבוע "ניצבים" וכך היא מתחילה: "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם ונשיכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך… כבר משלושת המשפטים הראשונים אנחנו רואים את ההיררכיה בעם בימים ההם. בני המעמד הגבוה, "ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם" כולם גברים כמובן, לאחר מכן המעמד הנמוך יותר : טפכם ונשיכם" והמעמד הנמוך ביותר: "חוטבי עציך ושואבי מימיך". למעשה, על פי סדר התארים בטקסים העתיקים, יכולנו ללמוד גם על סולם נערכים של החברה והקהילה בכל דור ודור. להבדיל מהחברה 'העתיקה', אם האירוע היה מתקיים היום היו כמובן פותחים ב"גבירותי ורבותי" קודם הגברות ולאחריהן הגברים. אבל אז…  אצל חז"ל תארי הכבוד היו כמובן שונים: אדם שיש לו תלמידים נקרא: 'רבי', אדם שלתלמידים שלו יש תלמידים נקרא: 'רבן', ואדם, שלתלמידים של התלמידים שלו יש תלמידים נקרא בשמו. לדוגמה, הלל ושמאי, ועליהם נאמר 'גדול מרבן – שמו'. אגב, בחברה החסידית, האדם החשוב ביותר אינו 'הרב' אלא 'הצדיק' ואם אני לא טועה במדינתנו, נכבד יותר מעמד הצדיקים מזה של הרבנים הראשיים.

אבא ומאיר יערי בארוע המוזכר. שחזור תמונה באמצעות AI

בעיית המעמדות ומעמד המנהיגים הייתה, הווה וכנראה תהיה תמיד וגם בתנועתנו. שאלתי את אבא שלי איך יתכן שבגלל פעילות בתנועה הוא לא בא לראות אותי בחודש ראשון לחיי, הוא התנצל בחצי פה ואמר שלהיות בין ראשי התנועה משמעותו לוותר ולהקריב הרבה דברים. אמרתי לו ש"אני זוכר אותו עובד ומרכז את המטעים ולא זוכר אותו פעיל בתנועה". כדרכו, הסביר וסיפר לי, שכאשר חנכו את חדר האוכל ב"מוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק" התקיימה בו ועידה של התנועה שעל הפרק היה נושא: 'הרוטציה במילוי תפקידים בתנועה'. ושם יערי אמר, אני מצטט מזיכרון, שכל חברי התנועה חייבים ברוטציה פרט לו ולחזן. אבא קם לדבר אחריו ואמר שזה לא מקובל עליו ואם כולם חייבים גם מאיר וחזן חייבים ברוטציה. בהפסקה, בעוד אבא ועוד חברים ישבו במרפסת ושוחחו, ניגש אליו מאיר יערי ופתח בצעקות: "אתה לא תהרוס לי את החיים, ברעיונות שאתה משמיע בועידה"! ואבא שהיה פעיל ב'חמישייה' הראשונה של התנועה אמר לו: "אם תתקבל ההצעה שלך, אני מפסיק את פעילותי מיד וחוזר הביתה". וכך היה… כעבור שנים אריה גילת מקיבוץ חצור שהיה המבקר של התנועה ומנהל "חבצלת", נתן לי את הצילום הזה ואמר לי: "שיהיה לך הצילום למזכרת, הערצתי את אביך על דבריו, חלפו שנים ואני לא מבין איך  עד היום אף אחד לא קם ודיבר כך בתנועה".

חבר שחזר מחו"ל אמר לי: "היו לי שבועיים של ניתוק מוחלט מהנעשה בארצנו ממש היה דרוש לי הניתוק הזה". הניתוק שלנו, ואנחנו מתנתקים (אסקפיזם) הוא בצפייה באליפות העולם באתלטיקה קלה ולראיה, צילום של רעיה מהטלוויזיה, קפיצת שבירת השיא העולמי בקפיצה במוט של דופלנטיס המלך!

המלך השוודי! צילום מהטלוויזיה: רעיה

וברכות לג'ני ביום הולדתה אנחנו מאוד אוהבים אותך ומאחלים לך, ראשית, בריאות טובה והרבה שמחה ונחת עם תימור והילדים (שכבר פורשים כנפיים)  שמעשירים  את חייך ותהיי מאושרת! ושתבואי אלינו יותר!

"שבועטוב"! 

"שבועטוב"(708)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

13.9.25   כ"ז אלול תשפ"ה

בפרשת השבוע "כי תצא" נזכרת  78 (שבעים ושמונה) פעמים המילה "לא".  כל הלאווים האלה עיקרם בהפרדה בין הדבקים. והראשון: " לא יהיה כלי-גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה…" רק מהמילים "לא ילבש גבר שמלת אישה" אנחנו מבינים שבימים ההם היו שני מיני שמלות, שמלת גבר ושמלת אישה. היחידים שהיו פטורים מלבישת שמלה ולבשו מכנסיים היו הכוהנים. להם היה מותר ללבוש מכנסיים שיוכלו לטפס במעלות המזבח בלי חשש. שאר הגברים והנשים לבשו שמלות (יש להניח משהו דומה לגלבייה) כשישעיהו (פרק ג') אומר "שמלה לך, קצין תהיה לנו!" הוא מחזק את ההנחה שהיו שני סוגי שמלות. הפרשה מזכירה עוד סוגי ענינים שבהם קיים סיכון לעירוב מין שאינו במינו  כמו ללבוש בגד 'שעטנז' העשוי צמר ופשתים או לחרוש בשור וחמור יחדיו. כתוב גם  "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני, גם דור עשירי לא, עד עולם" אך לא כתוב 'עמונית' או 'מואביה'. בזכות מואביה אחת, רות המואביה, זכינו בדוד המלך!

סיפור- עם, נוסטלגי בחלקו, סיפור על "עבודה עצמית"!! חברי קיבוץ 'גת העמקים', חיו כאן בזכות רעיון 'ההגשמה האישית' במסגרת חברה נתונה במדינה המוקמת. הם עבדו (קשה) רק בקיבוץ והיו גאים ב'עבודה עצמית'. והכל במשותף, אכלו בחדר האוכל ביחד, התרחצו במקלחת ביחד, בשירותים ציבוריים. במהלך היום עבדו ובלילות דיברו הרבה , שרו ורקדו ביחד. כך יצרו קיבוץ, בדבקות ובנאמנות לאור חזונם. וכל זאת גם כשהם עובדים שנה רצופה בתורנות בחדר האוכל בהגשה, וברחיצת כלים ידנית, או בענפי חקלאות, ברפת, לול, משתלה, כוורת וכיו"ב. עבדו מתוך הרגשת שליחות של 'מימוש עצמם לדעת' למען הרעיון שבגינו עזבו את הוריהם ומשפחותיהם. לתת הכל למען…  "עד כדי ביטול האני העצמי בשביל החברה". השמש זרחה וחייכה אליהם, הרוחות והגשמים הפיחו בהם שמחה רבה, חייהם היו קשים אך הם היו שלמים עם עצמם וחזונם. ואז החלו לתרום לחברה שבחוץ, 5% מתוכם יצאו לפעילות תנועתית מטעם הקיבוץ לעבוד לפי צרכי התנועה, מחוץ לקיבוץ. לא רצו ולא ציפו לראותם כמביאי פרנסה לקיבוץ, ההיפך, עבודתם הייתה מעין 'מס' של הקיבוץ לתנועה ולחברה. כל החברות והחברים עבדו בענפי המשק, בחינוך הדור הבא, בשירותים וזכו ליחס שווה בחשיבות עבודתם וקראו לזה 'שיוויון ערך העבודה'.  הם עמלו ביצירת 'גת העמקים' ושיפורה והיו אנשים מאושרים, מאוהבים בתחושה שהם מגשימים את חלומם.  גם ברגעי הגעגועים להורים, למשפחה שנטשו, גם המשברים שעברו בחייהם, גם הוויתורים הגדולים למען… לא יכלו לכבות את תחושת הגאווה והסיפוק בקומם בשמחה כל בוקר לצלילי הפעמון הקורא להם לעבודת יומם. ולימדו את בניהם לחלום ולהגשים חלומות: על הסולידריות, שיוויון, צדק, אחווה, חריצות, נאמנות, מסירות, חברות וההיכרות ביניהם. השנים ה'מוזרות' האלה חלפו, ולא יחזרו. כי הזמנים אינם אותם הזמנים והאנשים גם הם אינם כמו אלה שהיו.
וזהו סתם סיפור קצרצר לראש השנה על מה שהיה פעם ולא יהיה יותר.

צילום: רעיה

"שבועטוב"!   

"שבועטוב"(707)

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

6.9.25   י"ג אלול תשפ"ה

היום, לפני 122 (מאה עשרים ושתיים) שנים אמא שלי, הלה, נולדה בוורשה.

אני מקדיש 'שבועטוב' זה לזכרה  בסיפור על חייה שקראתי לו: 

"שבע נפלה וקמה"
אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה  בפעם הראשונה, ב – 6.9.1903, כפרי אהבתם של הוריה, נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה, אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה.

אמא מתה ונולדה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר, על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות תנאי חיים קשים כל כך, אמא כמעט מתה כשיום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה לעבודתה. רק שגמלה בה ההחלטה כתוצאה  מהקריסה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האמהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הבן, עמדה מול המוות וניצחה אותו גם הפעם.  

במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד: כליון משפחתה הענפה, בפולין במלחמה הגדולה. בשואה. ההורים, 11 האחיות, האח ומשפחותיהם. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה  ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחה משתפכת, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה ה'מחסנאית' של יחידת הפלמ"ח שחיה בקיבוץ ושם לא רק דאגה למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה לאוזן קשבת להם. לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה החלה להרגיש ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.

באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומייבב "כי מישהו הרביץ לי" אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה: "בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט זה אפשר וצריך לקיים".  לימים, כשגדלתי קצת, כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר בעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה מאוד גאה בי על כך.

בלידת אחי, אמא כמעט מתה. הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו והצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה על פני החלד בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו, הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים. המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום.

לאמא עשו את ניתוח ה״לב פתוח״ השביעי במספר בארץ. הניתוח הצליח ואמא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים.  אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר במשך שש עשרה שנה, כל יום חל שיפור קטן.

כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אמא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחות עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אמא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אמא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.

מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה הגדולה. אמא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ. כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק, כלל לא היה לה אכפת מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים. רק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך שבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.

מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו, וכשאני מגיע למיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים היחידים  שהעברנו מהעציצים שהיו במרפסת חדרם לאדמה העוטפת אותם, אני מאוד – מאוד מתגעגע.

ולעולמנו היום –  רבים, כמוני, שהוריהם נפטרו חושבים: "אחח.., אם הייתי יכול היום לפגוש בהורי הייתי שואל אותם המון שאלות ומשוחח איתם על הדברים שהיו, מה שלא ידעתי והם לא סיפרו". לרבים עוד יש הורים, ואל תצטערו על כך שלא 'שאלתם', שלא 'התייעצתם', שחשבתם שזה לא 'מעניין' מספיק מה קרה/קורה. כי אתם עסוקים בענייניכם. אני מצטער, שחלק משמעותי כל כך, החמצתי.

"שבועטוב"!      

"שבועטוב"(706)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה״

30.8.25    ו' אלול תשפ"ה

130 תלמידים יושבים בכיתה, מתוכם אנחנו שלושה שאינם חובשים כיפה. המרצה נכנס מבחין בנו, פותח את תיקו ומוציא כיפות מנייר, נותן לנו ומעיר: "למה כל שיעור התמונה הזאת חוזרת?"  נעמד ליד דוכנו ואומר: "היום כשנדון בפרשת "ראה" נפתח בשאלה: " למה בעניין היצרים והדחפים החייתיים נוהגת הפרשה בוותרנות ובעניין 'עבודה זרה' אינה סובלת שום פשרות, למה אחד העקרונות ביהדות הוא לא להעמיד את היצרים הטבועים באדם במבחן, לא לצאת נגד יצר לב האדם, כיון שהתורה יודעת שהדחף הגופני מול האיסור ההלכתי יגרום קרע בנפש האדם. העיקר הוא ללכת ללא פשרות נגד עבודה זרה, נגד עבודת אלילים. משה אומר לעם: "אתם יורשים אותם (את עממי הארץ) וניתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם, ופסילי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". "כל הקטע הזה נאמר" סיכם, "כיון שזו מלחמת התורה על סילוק הגשמיות מדמותו של אלוהים, על כך שאלוהים הוא דמות "מופשטת", שהתורה נלחמת בדחפים של בני האדם לשוות לאלוהים צורה 'חומרית' כשהם מפנים אליו את אמונתם באמצעות התפילות שלהם". כשאמרתי את דעתי, שאחרי מחשבה "מרקסיסטית" כמו שלימדו אותנו, כל הנאמר כאן נכתב רק כדי לחזק את מעמד וסמכות הכוהנים (ומאוחר יותר הנזירים) בקרב העם, החלה הסערה, בינינו, התלמידים.   כשנרגענו, המרצה התעלם מהוויכוח שהיה, חייך ואמר: פרשת "ראה" מתחילה: "ראה, אנוכי נותן לפניכם– היום את הברכה והקללה. הברכה אשר תשמרו אל מצוות אלוהיכם, והקללה אם לא תשמרו אל מצוות אלוהיכם וסרתם מן הדרך… ללכת אחר אלוהים אחרים אשר לא ידעתם". הר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה ושניהם צופים על שכם ללמדנו שהטוב והרע עליהם דיברתי, ניצבים זה מול זה גם בגופו של כל אדם". הוא ירד מדוכנו, אסף את ניירותיו ומבלי להפנות מבט אלינו, ציבור תלמידיו, יצא מהכיתה ולא נשאר לשוחח עם המעוניינים כדרכו תמיד. אולי בגלל זה אני זוכר את השיעור על פרשת "ראה".

שם החודש 'אלול' לקוח משם החודש הבבלי 'אולול' שמשמעו 'לטהר'. ציון טיהור מקדש בבלי, מאוד התאים למסורת ישראל. שם החודש מוזכר לראשונה בספר נחמיה. "בעשרים וחמישה לאלול" הושלמה החומה. למרות שהשם אלול אינו שם עברי, 'קדמונינו' ייחסו לו משמעות וכתרו לו כמה ראשי תיבות שהמפורסמים שבהם: "אני לדודי ודודי לי" ו"איש לרעהו ומתנות לאביונים" הראשון מתייחס לקשר המיוחד של עם ישראל עם אלוהיו והשני את האחריות ליצור קשר בין בני האדם.  אלול הוא חודש ה'סליחות'. אהבתי את תיאור האירוע משכונת 'נחלאות' בירושלים מצוטט מספרה של דליה מרקס "בזמן" : ״…רוח קרירה של לפני עלות השחר נושבת על מטושטשי שינה שתמה מוקדם מדי. מעילים נרכסים בצמרמורת של קור, הצטופפות ב'עזרת הנשים' הקטנטנה, ריחה של אגודת עלי הנענע שביד השמש הזקן, סבלן ורחום כלפי גדודי התלמידים והתלמידות שבאים לטעום את טעם ה'סליחות'. טעם של תה 'שיבא' חם בכוס זכוכית שמזגה מתפללת, מטפחת לראשה, נחמה לגרון מכווץ בשחר של סתיו ירושלמי. מגעה של הפיתה החמה מהמאפיה, טעם הזעתר… זיכרון הסליחות, השעה הלא שגרתית והטקס המסתורי, שימרה אותו כחוויה גדולה. וזהו, אפשר לחזור הבייתה לישון. אחרי ה"סליחות" אין בית ספר, וכך שנה אחר שנה…״

השבוע, התחלנו להיפרד מחברי נחל עוז, החוזרים לביתם. כמעט שנתיים שהם חיים בינינו. מי צריך לומר תודה למי? אני חושב שלשהותם אצלנו, עוד תהיינה השלכות בשנים הקרובות. גם אצלם. יחד איתם מחכים לרוגע שיבוא עם שובו של עמרי. אנחנו מאחלים להם חיים תקינים בביטחון ובשמחה, שיחזור השקט הטוב, המאפשר יצירתיות ונורמליות.

השבוע תיפתח שנת הלימודים תשפ"ו ברכותנו ואיחולינו לשנה מוצלחת לכל נכדינו ונינותינו לשנה החדשה שתבוא עליכן/ם: לניר בי"ב, לגלי בכיתה י', ללי בכיתה ט', לרומי ברכה מיוחדת בעוברה בית ספר מ'פלגים' ל'מגידו' ועלייתה לכיתה ז', לתומי לכתה ו', לשני לכיתה ד', לתומר לכיתה ג', ליהלי בגן 'זית', לקרני בגנון 'אגוז' ולנינה בפעוטון הכתום. לכולכם חיבוק אוהב ואיחולים לשנה מעניינת ונעימה, שתרבו בה דעת והנאה!!!

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(705)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.8.25   כ"ט אב תשפ"ה

נפתח בשירו של אהרון שבתאי:
במקום משה,
במקום אברהם,                                                                                        
במקום בודהא,                                                                                            
במקום ישו,                                                                                           
במקום סוקרטס,                                                                              
במקום טולסטוי,                                                                             
במקום סבתי שרה,                                                                                    
במקום אחי יעקב,                                                                                     
במקום טניה,                                                                                                
במקום אדון סואן,                                                                                              
במקום הדגל הכחול לבן,                                                                                
הדגל האדום,                                                                                                 
במקום ההמנון, 'התקוה',
במקום פריז,                                                                                               
במקום התנ"ך,                                                                                               
במקום כדור הארץ,                                                                                     
במקום, במקום הכל,                                                                                          
אני רואה ביום,
רואה בלילה,
רואה בחלום, בהקיץ,                                                                                   
במטה, במקלחת,  בכבישים,                                                                      
בחנויות,  בתל אביב, בירושלים,                                                                        
רק את הפנים                                                                                             
רק את פניה                                                                                               
של עינב צנגאוקר

פרשת "עקב", הפרק השלישי בנאום הפרדה של משה מהעם. עוררה בי מחשבות. הפעם הדגש הוא על הפנייה לזיכרון על מה שעבר העם. משה אומר: "זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצריים", "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך אלוהיך 40 שנה במדבר", ומתריע: "זכור ואל תשכח"! ומדגיש: "הישמר לך בל תשכח". משה מתאר מנגנון של עושר ונכסים בארץ, שעלולים לגרום לאדם להתבלבל וכך גם מפני "גאוותו" שבאה מהשפע  וריבוי השלווה, תהא הסיבה להשכיח את העבר. ובעקבות פרשת 'עקב': כבר שנים שאני מנסה להזכיר לנו, לבנינו ולבני בנינו את מה שאירע כאן אצלנו, בבתינו, לפני לא הרבה שנים (רק 100) וההתייחסות לכך מעטה מדי. אני לא מוותר. בעקבות פרשת השבוע חשבתי על ההווה, שבתוקף המילה "שינוי", אפשר לחשוב או להגיד: " לא חשוב מה היה פעם העיקר זה לחיות טוב היום". לא פעם אנחנו זוכים לשמוע את הביטוי בזכות "עמל כפיים" הגענו הלום… ואני תמה, האם לא צריך, לשנות את המילה זכות למילה חובה. אולי בשינוי המילה הזה אפשר להסביר את השוני בגישה לחיים בקיבוץ הקיים בין הדורות. אני לא זוכר שום מצב שבו חיינו על 'זכויות' ואני כן זוכר, שחיינו על 'חובות' ערכיים שנבעו מהרעיון של חיים בקיבוץ, של האידיאה. הקשר בין החברים היה על בסיס טיפוח הרעיון המשותף,  שיצר סולידריות מיוחדת במעשה היומיומי. זה היה המניע המרכזי בהנעת החיים שלנו. הבנו, שאם לא אנחנו אז אין מי שיעשה. זה דרש הרבה ויתורים אישיים וחברתיים, שהיום אינם עולים על הדעת.   

והנה, הוקם צוות תקשורת שאפילו העביר סקר. אי אפשר להתנגד לכך אבל הבנתי שמדובר ב'שיפורים' טכנולוגים בתקשורת בין המוסדות לחברים, אך לא על צעדים לשיפור התקשורת הבין אישית בין החברים. (שמחתי שראיתי ניצני יוזמה של מפגשים חברתיים אחרים). לפני הכל, יש להתייחס לשיחת הקיבוץ, שבה נוצרות הזדמנויות אמת לקשר לא פורמלי, וגם שותפות בגיבוש החלטות. הכי משמעותי זה לחדש ולרענן את המוסד החשוב הזה, שכבר מזמן אינו כזה. למשל, לשנות את שעת השיחה לשעה אחרת, ל – 15.30 – 17.00. שיאפשר השתתפות רבה יותר. כשהצעתי את ההצעה הזו לפני כעשר שנים שללו אותה במילים: לא יתכן, זה על חשבון העבודה. אבל היום, כל הישיבות הן לא על חשבון שעות העבודה? אז אם חושבים, כמוני, שהשיחה היא כל כך חשובה , אז לא שווה לנסות? כשאמרתי את זה לחבר והוספתי וכך גם לאירועי תרבות, הגיב: "בשביל זה לצאת מהבית (דירה) שלי?" לדעתי, התקשורת בין החברים קשורה בטיפוח הרעיון המשותף שבינינו, שאבד, ולכן מנסים לרתום את הטכנולוגיה שתושיע! היא יכולה לעזור, אבל לא לייצר. אני יודע שיש שיגידו "מה הוא מבלבל לנו את המוח, שייתן לחיות! ולא יטריד"  אבל כדאי לחשוב על זה.                                                                            
ולברכות: ברכות וחיבוק ענק לתימור  ליום הולדתו. ככל שהוא רחוק פיזית כך הוא קרוב נפשית אלינו ואני מודה לו על ההתעניינות, על הדאגה והדברים שהוא אומר ומספר. מה נאחל לך? המון שמחה ואושר במשפחתך, עם ג'ני וארבעת המופלאים: אן, מאי, לי ותום. הרבה סיפוק בחייך ובריאות! גם. לרעותי! המקרינה לנו שמחה, המשדרת חיבוק חם, מנתבת אהבה, שאנחנו כל כך שמחים לבואה למשפחתנו ושהביאה לנו את נינה. מה נאחל לך? ראשית, שנזכה בעוד נינה או נין, באהבה גדולה עם יהב, בשמחה ואושר עם כל המשפחה הגדולה ושתמצאי את דרכך הפעילה בקיבוץ שלנו.

צילום: רעיה


"שבועטוב"!

"שבועטוב" (704)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

16.8.25   כ"ב אב תשפ"ה

פרשת השבוע "ואתחנן". המתחנן הוא משה רבנו בפני אלוהים על האיסור להיכנס לארץ. " אעברה נא, ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". ואלוהים משיב לו "… רב לך – אל תוסף דבר אלי בדבר הזה". משה שיודע שגזר דינו למות בגולה מבלי להיכנס לארץ, מרגיש שמה שנותר לו לעשות זה לא להישבר, אלא להעביר לעם את המסר העיקרי, החשוב: לא לחזור להיות עם עובד אלילים והוא קורא לפני העם שוב את עשרת הדיברות ואת הפסוק התמציתי שסביבו העם יתאחד לדורות והוא : "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"! [יש עוד כמה פסוקים כאלה שמעבירים מסר קצר, כמו 'קיצור התורה' של הלל הזקן  –  "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", או של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך"!]. עוד משהו שלמדנו ממשה, על אף שנחשב נואם גרוע ונעזר באחיו אהרון במו"מים שקיים עם פרעה ויתר ראשי אויביו. משה לימד את הנואמים הגדולים, שנאום טוב צריך להתחיל בנימה אישית, כדי לבטל את המחיצות, ורק אחרי שהותיר את מאזיניו עם מעין 'צביטה בלב' הוא מעביר את המסרים. במילים שלנו –  ראשית, עליך, לפנות אל הרגש ורק אחר כך להיגיון. והדוגמה: נאומו האחרון נפתח בסיפור סירוב אלוהים לתת לו להיכנס לארץ ורק אחריו נאמר המסר לעם, שלא יתעלם מההישגים שלו במשך ארבעים שנה במדבר ולא יחזור לעבודת אלילים, שבה ראה את הסכנה הגדולה לקיום עם ישראל. בפרשה מתעוררת גם השאלה למה בגירסה הראשונה של עשרת הדיברות כתוב "זכור את יום השבת לקדשו ובגירסה שהוא קורא כעבור ארבעים שנה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". בפירוש שלי: "זכור" מתייחס לעבר ו"שמור" לעתיד. על מה שבין "זכור" ל"שמור" בפעם אחרת.

כמה פרטים על חודש אב שחל בו יום 'תשעה באב' הנותן לחודש אופי קודר ו'ט"ו באב' בעל אופי שמח הנבלע בעשרה שבועות 'כבדים' של תפילות, חשבון נפש, סליחות וציפיה לנחמה. חודש אב, שהגיע מבבל ומהשפה האכדית: נקרא 'אבו קנים'. פירוש נוסף של השם הוא 'אש', משום החום הגדול השורר בחודש זה והסבר אחר אומר שהמילה 'אבו' באכדית פירושה 'גבעה' שהיא הפתח לעולם המתים, ל"חג המתים הבבלי" המתקיים באותו חודש. לנו כיהודים חשוב גם לדעת שמאז ימי הביניים נוהגים להוסיף לשם 'אב' את המילה 'מנחם' כדי להדגיש את התקווה לנחמה וכדי לציין שבאמונה, המשיח יוולד בתשעה באב. לסיום ההסבר על חודש אב, נזכיר את שני מזמורים הלקוחים מ'תהילים', הקשורים לעצב ולשמחה, ולנחמה שתגיע. המזמור העצוב : "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…" והמזמור ה'שמח': "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון…"   

ולסיום: (מתוך שיר של שלום עליכם) "ימים טובים באים ומחליפים ימים מרים"!

"שבועטוב"!

צילום: רעיה

"שבועטוב"(703)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.7.25   ט"ו באב תשפ"ה

"לפחות פעם אחת משה משפץ את ההיסטוריה של עם ישראל במדבר לצורך שמירת מעמדו כמנהיג. ונעזר במה שקורה לא פעם למנהיגים: "אי אמירת אמת". אני זוכר את פניו המאוכזבים והסובלים של המרצה המבוגר מאוד שהרצה בפנינו, באומרו את הדברים הבאים על פרשת "דברים": "הדוגמה הבולטת", אמר, היא פרשת המרגלים, כשלון המרגלים. משה מטיל את האחריות לשליחת המרגלים על כל העם. וטוען שהעם, היה זה שביקש ממנו לשלוח אותם לחקור את הארץ , למעשה, לא העם הורה למשה לשלוח את המרגלים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, והעם כלל לא היה שותף. ("וידבר אלוהים אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…") למה היה למשה את הצורך ל'שפץ' את ההיסטוריה דווקא במקרה זה? כי הפרשה הסתיימה במפח נפש גדול למשה ואהרון (להצלחה –  אבות רבים, הכישלון  – יתום.) וכדי לזכות את עצמו ואת הקב"ה, העביר את האחריות ליציאת המשלחת ולכישלונה על העם. כשמשה מספר את סיפור יציאת מצריים, הוא מדגיש שכל מה שהוא עושה הוא רק לטובת העם!" המרצה סיים ב"קראתם ושמעתם את סיפור המרגלים מאות פעמים, אך לפי מראה פניכם, מעולם לא קשרתם את הסיפור לשינוי הגרסאות שאותן תיארתי. זה לא מקובל, אבל אפשר למתוח ביקורת גם על הכתוב בתנ"ך".
הבריחה מנטילת אחריות בימינו מוכרת לכולנו, מדי יום.

כמה מילים לט"ו באב החל היום: אפשר לתאר את ה"חג" כך: אמצע החודש, הלבנה במלואה, נערות מחוללות בכרמים, שמלות לבנות מתנפנפות, ורוקדות במעגל שאין לו סוף, מבטי הנערים מלווים אותן וחושבים את מי לחטוף הלילה. והן מחוללות ומגניבות מבטים על הבנים, כשמעל הלבנה מתבוננת בהן. עת בציר היא וכל הכפר חוגג את פרי הגפן, חג של נעורים וחושניות תנובה ופוריות. חגיגות ט"ו באב, לא כללו הקרבת קורבנות וגם לא תפילות, אלא שמחה עממית ומלאת חיים. ואפשר גם מזווית אחרת: ט"ו באב, לפי אחד ההסברים, נקבע כיום חג, בגין שובם של בני שבט בנימין לחיק עם ישראל. כזכור, במלחמה, בה נהרגו רבבות, נלחמו בני שבט בנימין בשאר השבטים, מלחמה שכמעט הכחידה את שבט בנימין, מסופר שהמלחמה פרצה בשל מעשה 'פילגש בגבעה', שבו אנסו בני שבט בנימין, אישה 'זרה' שהגיעה לעיר, התעללו בה ורצחו אותה. שבטי ישראל החליטו בנוסף על הכרזת מלחמה, שלא להשיא את בנותיהם לבני בנימין ומשום כך עמד השבט בפני סכנת הכחדה. ט"ו באב מציין את הסולחה הגדולה. זקני שבט בנימין הורו לבני השבט לחטוף להם נשים. "ויצוו את בני בנימין לאמור לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו במחולות וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין" (שופטים כ"א). כל זה אירע  בט"ו באב, שלימים כונה גם 'חג לאהבה'.

קיבלתי הערה מפתיעה לגבי גיוס חרדים עליו כתבתי בשבוע שעבר, והיא אומרת בערך כך: צריך לחוקק חוק נגד גיוס חרדים! ולמה? כי אם יגויסו לצבא בעוד כמה עשרות שנים הם יהוו רוב בהרכב המטכ״ל ומי שיקבע מה ייעשה ומהן המטרות לצבא חזק יהיו הרבנים ולא הממשלה. ועוד אמר, אחרי הקמת המדינה המטכ״ל ברובו היה מורכב מחברי קיבוצים ואנשי ההתיישבות והיום… תראה כמה חובשי כיפות יש שם. ולכן צריך לחוקק חוק המונע את גיוס החרדים, ומונע אפשרות שהרבנים הקיצוניים ינהלו את הצבא בעתיד. מחשבה בהחלט מקורית.

צילום: רעיה

"שבועטוב"!