שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

26.4.25   כ"ח ניסן תשפ"ה

זו הפעם הארבע עשרה שאני כותב על פרשת "שמיני" שבספר "ויקרא". אם הספרים/ החומשים 'בראשית' ו'שמות' הם גדושים בעלילות, ספר ויקרא עוסק בעיקר בדינים, בקורבנות ואת כל העלילות אפשר לרכז לחצי עמוד או קצת יותר. העלילה המרתקת שאספר עליה שבשיאו של הטקס החגיגי, ההיסטורי והמרגש של חנוכת המשכן אירעה טרגדיה נוראה: שני בניו של אהרון הכוהן הגדול ניספו בפתאומיות לאחר "שהקריבו לפני אדוני אש זרה אשר לא ציווה אותם". כנראה שהם הוסיפו חומר כלשהו לטקס, (כנראה קטורת) שדרכו היביעו את התרגשותם ומשאלות ליבם מעבר למה שנדרש לקיום הטקס.  במילים פשוטות יותר, הם, כנראה, הוצפו בים של רגשות אישיים שהביא אותם לצעד זה ועל ה'עודף' הזה שילמו בחייהם. כתוב על אהרון שחזה בטקס "ויידום", לא אמר דבר. ומשה מעביר לו מסר: אל תתאבל ואל תבכה, ואל תחדל מהעבודה! ז.א. תמשיך בפעילותך ככוהן ואל תיתן למות בניך להשפיע על חייך. התורה מציבה תנאים לאבל וקובעת בהם שלבים ואלה הם: שלושה ימים ראשונים לבכי, שבעה ימים לאבל ושלושים ימים הגבלה בלבוש. (לא לובשים בגד חדש). הכללים לאבל אומרים: "האדם אינו יכול להתעלם מכאבו אך עליו להסתכל קדימה. היהדות אומרת למתאבל, להמשיך, בהדרגתיות עד שאפשר לחזור לפעילות מלאה ולאופטימיות". העיסוק באבל בפרשת "שמיני" תופש אותנו כשאנו אבלים על ארבעה חברים יקרים שהלכו מאתנו בזמן האחרון: רחלי פסח, יהודה תלמי, מלכה דרור ואריה ישראלי. אני חושב שכחברים לדרך, כיבדנו את זיכרם, כיבדנו את משפחותיהם בחיבוק ולחיצת יד וביטאנו ב'שבעה' את השתתפותנו הכנה באבל. זה, אחד מגילויי החברות היפה והטובה שבינינו.

בשנה וחצי האחרונות אין יום שבו לא ממליצים לעם ישראל להתפלל לשלום… החטופים, הפצועים והחיילים. התפילות מטבען מתחילות באדיקות, בהתרגשות רבה, בתנועות גוף והזדהות מלאה עם המילים הנאמרות אך עם הזמן פעולתן על המתפלל דועכת ונעשית מעין טקסט יומיומי שממלמלים אותו. שגרה. בשביעי של פסח אנו קוראים בתורה על נס קריעת ים סוף ומתארים את בני ישראל נמצאים במצוקה גדולה כשהמצרים רודפים אחריהם להשיגם ולפניהם הים. זה הרגע בו התעורר בעם הצורך להתפלל אך אלוהים אומר למשה שאין זה הזמן לתפילות אלא עת למעשים ואז הים נבקע והעם עובר בו. והיתר היסטוריה.   עם כל הכבוד, החשיבות, העוצמה והאמונה שיש בתפילה אסור שתהווה תחליף למעשה! אלפי שנים התפללו ל"שנה הבאה בירושלים" ולא הייתה כל כוונה אמיתית לממשה. מדינת ישראל קמה כאשר יהודים צירפו לתפילותיהם לשיבת ציון גם מעשים ממשיים עד שרבים מהם הפסיקו להתפלל והתחילו לעשות, לבנות, ליצור. מתי נבין שגם החזרת החטופים מעזה תתרחש כאשר את התפילות לשובם יחליפו מעשים? החלטות על מעשים?   

ולברכות: מזל טוב וברכות לליאן ליום הולדתה. נכון שברכה ליום הולדת היא כבר שגרתית, וודאי נוכח הברכות שעוד נישא לך/ם בקרוב, אבל אנחנו מרגישים צורך לברך, לחבק ולשמוח מתי שרק אפשר וזו הפעם במיוחד. נכדתנו מספר שלוש הנפלאה! שתזכי לימים נהדרים , טובים, ימי אושר ושמחה ענקית כי… מי אוהב אותך יותר מאתנו? חיבוק ענק!!

אמנם רק בן 9 אבל כל כך נחמד, אהוב, יפהפה, נבון ומשחק כבר כדורגל ברצינות, שני אהוב, אין ברכה מתאימה לך זולת שתהיה שמח ומאושר עם ההורים קרן ושיר עם האחים גלי ורומי, עם חבריך לכתה ובמרחבים. אהבה ועידוד ללא תנאי תמצא תמיד אצלנו הסבים שלך המברכים אותך בחום ביום הולדתך.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

19.4.25   כ"א ניסן תשפ"ה

משהו על ליל הסדר שאיננו נותנים את דעתנו עליו. ליל הסדר הוא אירוע חינוכי מכמה בחינות. הראשונה היא ישיבה משותפת שהשיח הבין דורי הוא משותף. סבים הורים וילדים ביחד קוראים על יציאת מצריים, על היציאה מעבדות לחירות, על האביב ועל השלום. החשוב ביותר בהגדה הוא "והגדת לבנך" בו הילדים שואלים וההורים משיבים והילדים מקשיבים לתשובה לקושיות. בהגדה שלנו אין עוסקין ב"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" ומה הם אומרים/שואלים וצריך גם לתת הסבר לילדים. כי מה הם שואלים?: החכם: " מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציווה אלוהינו מכם?" הרשע: "מה העבודה הזאת לכם?" התם: "מה זאת?" וזה שאינו יודע לשאול אינו שואל, כי חשוב לדעת לשאול.  מתן תשובות והסברים לשאלות העולות בהזדמנות חגיגית בה  נפגשים במשפחות, שלושה – ארבעה דורות, או בקהילות, לפעמים כבר כמעט לא מכירים אחד את השני, את דעותיהם, אורחות חייהם אבל זוכרים שפסח הוא חג ה'ביחד' של העם, הוא זיכרון משותף. לכן מתקבצים יחד ויודעים שהפעם הבאה בה יפגשו יהיה בליל הסדר בשנה הבאה. כך, מדור לדור. וכך, כל עם ישראל, בלילה אחד, כולנו מזקן וטף קוראים ועוסקים, בו זמנית, בהגדה, מזדהים עם היציאה מעבדות לחירות בסיפור ובשיר גם בהתאם למציאות המשתנה. ערב אחד ומיוחד. וכשאני שומע יותר ויותר, שיש 'בתים' בהם כבר לא קוראים ב'הגדה', אני תוהה איך הדורות הבאים ידעו איך היינו לעם, וגם בזכות מה עם ישראל שרד כל כך הרבה שנים. בקיבוץ, ליל הסדר היה אחד המרכיבים של ה'ביחד', של חוויה קיבוצית, שהיא גם חוויה חינוכית. זה היה החג היחיד שבו ישבנו במשפחות ועסקנו כולנו, לא בצרות היוםיום, אלא בקריאת ההגדה. קראנו ביחד, שרנו ביחד, גם השתעממנו לפעמים. אבל כשגדלים כאן ילדים שלא חוו אף פעם את חווית ליל הסדר הקיבוצי, זו מחשבה מדאיגה על עתיד החברה שלנו, על חינוך ילדינו.

ומשהו אחר לגמרי. מכתב הטייסים היה גם ביטוי לרבים שאינם טייסים. אחי, שמואל, טייס לשעבר ומפקד בכיר בח"א, בחר לכתוב מכתב אישי, מטלטל, למפקד חיל אויר ואני מפרסם אותו בהסכמתו: למפקד חיל האויר  –  מכתב אישי. 
1. אני פונה אליך פניה אישית לאחר החלטתך לפטר את טייסי המילואים עקב מכתבם האחרון שבו הציעו להפסיק את הלחימה ברצועת עזה. כותב לך כטייס קרב ששירת שנים רבות כטייס קרב וכמפקד בקבע ובמילואים.
2. מה חטאו טייסי המילואים? האם הרעיון שלהם אינו קביל על חלק גדול מהאוכלוסיה? האם אינם אזרחי המדינה. מציע לך לעשות חשבון נפש אישי לפני שאתה מפטר מאות טייסי מילואים הממלאים את חובתם ואת התנדבותם. 3. הנימוק לפיטורים הוא שאסור לטייסים להשתמש  בתפקידם ובתואר הצבאי שלהם בחתימה על המכתב. היכן נכתב שאסור עליהם הדבר? מי שמך להיות עורך-דין של הצבא? תפקידך הוא לפקד על החיל לא לשמש עורך דינו.
4. לעניות דעתי יש לך חלק נכבד וחשוב בהצתת זעם הטייסים על המלחמה עקב הדרך בה אתה מנהל את פעילותו של חיל האוויר במלחמה הגרועה הזו. חיל האוויר שבעבר הייתה לו פקודה מפורשת לא לפגוע כנגד ערים וכפרים מיושבים באזרחים. כן, בתקופה בה שירתתי כמפקד הבור של ח"א בזמן מלחמה ארוכה לשמצה, הייתה הוראה מפורשת לטייסים לא לתקוף בטווח של מאות מטרים משטח בנוי.
5. התוצאה של הסרת כל מגבלה היא שאנו בח"א הרגנו אלפים ואולי עשרות אלפים של אזרחים לא מעורבים במלחמה. אנו נישא על ראשנו כתם שחור שלא יכופר. בכל שנות חיל האוויר לא נהרגו כה הרבה אזרחים בהפצצות השונות. עליך כמפקד ח"א מוטלת אחריות עליונה להפצצות אלה.
6. הרג האזרחים הוא אחד הגורמים למכתב הטייסים. במקומך הייתי שולח מכתב הודייה לטייסים על שמצפונם  נוקף אותם ואינם יכולים לעמוד במנגד לנוכל פקודות חסרות מוסר, חסרות היגיון, שאינן תורמות מאום להכרעת החמאס.
7. מאחר שהחלטתך לפטר את הטייסים היא החלטה אישית עבור כל אחד מהם אשר לא רמז אפילו על רצון להפסיק את התנדבותו,  איני יכול שלא להתייחס אישית למפקד אשר נטל את ההחלטה. נראה לי כי אחד מקברניטי צה"ל ביום ה- 7 באוקטובר היית אתה כמפקד הזרוע הדומיננטית בלחימה במשך השנים האחרונות.
8. במשך שנים הייתי אחראי על הכוננות היומיומית של חיל האוויר ועל הזנקת מטוסים ומסוקים נגד כל איום על המדינה ואזרחיה. ידענו כי זריזות התגובה שלנו ועוצמתה גבוהים חעין שיעור מתגובת זרועות היבשה והים,  לכן העמדנו בכונות גבוהה מספר רב של מטוסי יירוט, מטוסי תקיפה, מסוקי חילוץ, מטוסי מודיעין, מטוסי תובלה ומטוסים אחרים. על הקרקע ניצבו מאויישים מוצבי שליטה ובקרה, ליד המטוסים עמדו בכוננות טכנאים, אנשי תחזוקה, פקחים ובקרים ועוד רבים אחרים. למעשה, ח"א  ניצב דרוך לכל מקרה כולל אירוע כמו ה- 7 באוקטובר.
9. היכן היה  הכוח האדיר שנמצא בכוננות בבוקר המלחמה? כיצד נגרמו חוסר האונים והמבוכה במוצב השליטה המרכזי של חיל האוויר? חוסר התיפקוד בשעות הראשונות של המלחמה ולפניה, היה גורם חשוב בכישלון של צה"ל לבלום את המחבלים שלא היה להם אפילו טיל קרקע-אוויר אחד  להילחם במטוסים שהיה עליהם לתקוף בלי חשבון את אלפי המחבלים שהתגודדו לאורך גדר הגבול בשעות שטרם חצו אותה. בייתה זו החמצה אשר על ח"א  לתחקר עד תמה ועליך כמפקד זרוע האוויר לבדוק את עצמך, את אחריותך ואת תיפקודך בטרם תוציא מכתבי הדחה למעולים שבין פיקודיך.
10. ניהול המלחמה הפוטנציאלי המבצעי של חיל אוויר לא נוצל כראוי. אינני יוצא כנגד כמות הגיחות, סוגי המטרות שנבחרו והאפקטיביות של הפעילות האווירית, שומה על כולכם לתחקר את המלחמה ולשאול את עצמכם שאלה יסודית גוללת: כיצד השפעת חיל האוויר החזק, האיכותי המושקע כל כך התבזבזה במשך שנה ורבע של לחימה? ושאלות נוספות: האם יכול היה ח"א למנוע ולהפחית את המספר הגדול של הרוגים ופצועים? כיצד יכול היה לקצר את משך הלחימה?  להשפיע על תוצאותיה הצבאיות והמדיניות? ועוד כהנה וכהנה.
11. כותב שורות אלו התאפק עד עתה מלצאת חוצץ ולבקר בגלוי את חיל האוויר, אם כי הוא מאוכזב עד מאוד מהפעלת חיל אוויר במלחמה ומתוצאות פעילותו, לאור ההצלחה שלו בלחימה מול אירן, החותים, ובמיוחד נגד החיזבאללה שיכולה לשמש כציר להשוואה עם חוסר ההצלחה מול החמאס. 12. לסיום. הטריגר ל'מאמר' זה הינו החלטתך, מפקד חיל אוויר לפטר את טייסי המילואים. אני קורא לך לבדוק את החלטתך ולחזור בך מהחלטה אומללה זו.     עד כאן דברי שמואל.
הברכות לליאן- בשבוע הבא!

שיהיה לנו "שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.4.25    י"ד  ניסן תשפ"ה  –  ערב פסח.

הלילה הזה, מצוין בלוחות השנה כ"ערב פסח", הנקרא גם "ליל הסדר". בהזדמנות זו ברצוני לספר על תולדות חג הפסח  בקיבוץ שלנו. חלק מה'תולדות' לקוחים מהארכיון, חלק מאבא וחלק מידע אישי.

מאז היווצרות הקיבוץ התקיים בו 'ליל הסדר', מתוך שלילת העבר החברים חגגו בהתכנסות בארוחה 'משובחת' מהרגיל. העדות הראשונה, עליה שמעתי הייתה שבנהלל ב-1923  קיימו 'סעודת' חג ולאחריה שרו שעות ארוכות שירים, שירי חלוצים והתרפקות על השירים שהביאו מהבית ורקדו עד אור הבוקר  . מכאן ואילך מעל עשרים שנים, ליל הסדר היה ערב בו באו לביטוי געגועים עזים לבית אבא-אמא דרך השירים. אבא, בן עמי, היה מספר שגם בסדרים מאוחרים יותר,  כשישב כבר על כסא מורם בתוקף היותו אב הסדר, קרא בפניהם של החברים, את הגעגועים, קרא את מחשבותיהם וראה את פיזור נפשם מהמתרחש בצריף חדר האוכל ולאחר מכן בחדר האוכל הבנוי, כל שנה במשך השנים הראשונות התוכן של ליל הסדר היה ערב של שירים. וכשרצו לתת ביטוי ותוכן  מקורי המציאו את ההגדה ההיתולית, בה בעיקר צחקו על חייהם (הקשים). ושסופרה כמובן ללא הילדים.  ב-1934 החליטו בתנועה שצריך להגיש לחברי הקיבוצים סיפור אחיד של הגדה כלשהי ללילה המיוחד הזה, לילה, שבו כל היהודים, בארץ ובגולה, כל אחד במקום חייו, כעם, מציינים את האירוע ההיסטורי הגדול של 'יציאת מצריים'. הטילו על שלושה חברים להרכיב את ההגדה ברוח 'הארץ המתחדשת', כשהיה ברור שלא תכלול את הסיפור התנכי בלבד. השלושה היו מרדכי אמיתי מקיבוץ שריד , טושק אמרנט מקיבוץ מזרע (אביה של לילית) ואבא שלי, בן עמי גורדון ממשמר העמק. הם התכנסו במזרע וקיבלו יומיים על חשבון התנועה לכתוב, לערוך ולעצב הגדה לפסח שתיקרא ותושר בכל קיבוצי התנועה בליל הסדר. החלק של אבא היה בחירת הקטעים מהתנ"ך. על 'הסדר' ב-1935 כתבה רחל לין: "לא הייתה אוירה שמחה, התגעגענו לסדר שהיה במשפחה בחוץ לארץ, ולא ידענו איך לחגוג את החג כאן כי כל מה שהיה שם היה לא טוב בעינינו. כאקונומית החלטתי לעשות משהו שישמח. קניתי מצות ומצרכים קצת יותר טובים. המנה הראשונה הייתה אמורה להיות דגים, אבל החברה שבישלה את הדגים הכניסה במקום שמן … נפט. הייתי מיואשת. פניתי לסבק שהיה רכז הרפת והוא הסכים לשחוט עגל שנולד לא כל כך מוצלח. גייסתי את אמא של פייבוש שניהלה בחו״ל מסעדה וידעה לטפל בבשר. הצטרפו אליה ואלי עוד 3 אמהות של חברים, וביחד התגייסנו לבישול העגל. המנה הראשונה הייתה כבד. מהעצמות הכנו מרק, והמנה העיקרית היתה שניצל, ושניצל כזה שבמשמר העמק לא אכלו כמוהו לפני זה ואחרי זה. הייתה שמחה אמיתית, שירה וריקודים עד אור הבוקר".  אבא היה חוזר ומספר, כשחזר משליחות בפולניה, ערך את הסדר הראשון  בליל הסדר בתרצ"ז, (1937) בו הוקראה ההגדה, עדיין מודפסת במכונת כתיבה. החברים היו מאוד מרוצים מהחידוש, מההגדה שלנו, שבהמשך הפכה לספר בעיצוב יפהפה. מאז ועד היום ההגדה שונתה – נוספו קטעים, הוצאו קטעים, העיצוב שלה השתנה, אבל המסגרת והתכנים של "ארץ ישראל המתחדשת" נותרו. והוכנסו גם שינויים בהתאם לאירועי הזמן. אבא סיפר לי על סדר פסח של תש"ג, 1943, בימים בהם נודע על השואה, איך תוך ההלם הוסיף מיד קטע מיוחד שכתב להגדה. עוד שנים רבות שרו ליד 'עבדים היינו' ו'הא לחמא עניא' את שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…"   לא נשכח גם את ליל הסדר בעת המערכה על משמר העמק באפריל 1948 שנערכו בו שני סדרים , כל פעם מחצית מהחברים נוכחו בצריף חדר האוכל המופגז, כאשר המחצית השנייה נמצאת בעמדות.

 ואי אפשר לי בלי כמה מילים על אבא שהיה 40 שנה אב הסדר המיתולוגי: "בכל שנה כשהחל להכין את ליל הסדר, כל פינה בחדרו הייתה גדושה בספרים, דפים כתובים בכתב ידו, ניירות מודפסים ונייר כתיבה עליהם היה בוחן חידושים ותוספות (רק תוספות) להגדה, ש"סיפורה לא ייתם", כך אמר. 40 שנה בכהונה הפך אותו "למעין כוהן גדול בהיכל" בעל סמכות לבני עדתו. היה שקט מוחלט באולם. כשהורה לקרוא – קראו, כשהורה לשיר – שרו. הוא הצליח להפוך אירוע משפחתי מבית אבא-אמא לחוויה משפחתית של ציבור גדול, של משפחת הקיבוץ". למיטב זיכרוני, התפקיד הציבורי היחידי שעבר בקיבוצנו בירושה, היה,  שהחלפתי אותו בכהונה המכובדת הזו. למשך 15 שנה הייתי אב הסדר.
"חג שמח", "חג חירות שמח"! השנה יותר מתמיד נזכור לעצמנו שאנו עם שנוצר מתוך השאיפה לחירות,  לא נפסיק להיאבק לשחרור כל חמישים ותשעת החטופים.

ו"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.4.25    ו' ניסן  תשפ"ה.

היום, ה– 4.4 , לפני 77 שנים לפני חמש אחר הצהריים, תחת מטח תותחים, החלה המערכה על משמר העמק, שהיה המבחן הגדול והקשה על עצם קיומנו. יום שמי שחי בו לא ישכח אותו בחייו, ומי שרק גדל עליו יוקיר אותו כל חייו. להלן קטע מתוך הספר "משמר העמק במערכה" שיצא בהוצאת "ספרית פועלים" ב- 1950. "… הנשק היה מועט, אך היה בו ביטחון. האחראים ידעו, כי שני שלישים מן הרובים הם מסוג ב' וג' אבל… אחרים לא היו לנו ושיבחנו את היש, כדי לעורר אימון וביטחון בכלי. גם רובי הציד לא הופלו לרעה. אחת הדאגות העיקריות: לנצל כל אדם ולהעמידו במקום הנכון. למען המקום ולמען האדם. לבל תדכאהו ההרגשה, כי אין הוא נותן חלקו להגנת הנקודה. כל אדם ידע את מקומו- בשורת המגינים, בקווי העמדות, בטיפול בילדים ושאר עורקי השירותים החיוניים. מאבטח מזויין ניתן ליוצאים אל תחומי העמק. קבוצת סיור קבועה שוטטה ביער ובהרים ותוך כדי כך התאמנה ולמדה לדעת את הסביבה על כל פרטיה, היכירה את אורח חייהם של השכנים, דרוכה וזהירה הייתה מהלכת  בתחום המיוער והמבותר, עירנית וקשובה לכל תנועה חשודה.   הקיבוץ ידע, כי לפנינו מערכה שבה עלינו לעמוד בכוח עצמנו, לא לצפות לעזרה מבחוץ, להיות מוכנים בכל- לכל"… ואשר לנו, ילדי המוסד דאז, כתבה ברטה חזן, "בימי המבחן לישוב ולתקוות העם, 'המוסד החינוכי' חי במתיחות את קצב החיים המסוערים והגורליים. הלימודים לא פסקו אך הילדים משתתפים בביצורה של הנקודה ודאגת ביטחונה. הקבוצות הקשישות נוטלות חלק בשמירה ובהגנה לצד כל החברים במקום."

גם היום נשמעת הקריאה לשקיפות. השבוע אמר לי חבר בשיחה בנושא זה, "למה אנחנו (למשל), לא יודעים כמה עלה שיפוץ הבית הגדול או חדר האוכל, והשיב לשאלתו: "כי אין שקיפות". אני מניח שבעיית 'השקיפות' לציבור נמשכת לאורך ההיסטוריה וההוכחה היא שבפרשת "פיקודי" משה מבין את הבעיה (אני מניח שהגיעו אליו תלונות רבות) , הוא מכנס את העם ומוסר לו דו"ח מפורט על העלויות של הקמת המשכן. כמה כסף נאסף מתרומות העם ומה נעשה בחומרים שנתרמו, פירוט מלא. זה בטח היה משעמם מאוד ואולי לחלק מהאנשים לא היה בכך עניין, אך משה גרס שאם לוקחים תרומת כסף מהעם חובה לתת לו דיווח מלא כדי למנוע חשדנות ולצאת 'נקי'. ואת הלקח הזה ראוי שכל אדם הנושא בתפקיד כלשהו יבין. ועוד בפרשה: המנורה, סמל המדינה,  מופיע לראשונה בפרשה כשהוצבה במשכן במדבר ומאוחר יותר בבית המקדש בירושלים והפך לסמל יהודי לאורך הדורות. יש החושבים שהסמל נלקח מהתבליט על שער טיטוס ברומא ולא היא. כשהוקמה המדינה נערך מכרז לעיצוב סמל למדינה ואז התקבלה ההצעה למנורה שמצדדיה שני ענפי זית ומתחתה הכתובת 'ישראל'. סיימנו בקריאת ספר "שמות"  שהתחיל במשפחה אחת שירדה לשבור רעב, פרעה מת, מתחיל השעבוד, משה נולד ובגר וניגלה לו הסנה הבוער, ובהמשך עשר מכות מצריים, ים סוף נבקע לשניים העם עובר והמצרים טובעים, קבלת התורה בהר סיני והקמת המשכן. "חזק ,חזק ונתחזק" אומרים בסיומו של כל ספר ופנינו ל"ויקרא" הספר השלישי. אמירה שהולמת גם את הקורה היום במדינתנו.

השבוע ציינו גם את יום הולדתו של יהב. כל כך קל לברך אותך, שתעלה ותוסיף מדרגות במעלה סולם האושר האישי והמשפחתי שלך עם רעותי ועם נינה, עם ההורים ומשפחות אחיותיך, עם כל המשפחה הגדולה וכמובן אתנו. שתפיק דעת והנאה מלימודיך ובכל מעשיך. לפני שנים אמרנו לך: "שתמיד נהיה אתך, מאחוריך ומצדדיך", תמיד!!! חיבוק ענק!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין שיש על מה".

22.3.25   כ"ב אדר תשפ"ה

שני הסרטים על החלוצות שלנו, שהן מייצגות רבות כמותן, עוסקים בבריאתו של הקיבוץ, בתנאי חיים קשים ביותר ונחישות עד כלות להגשים את השקפת עולמן, למרוד באורח חייהן, במשפחתן, ללכת בעקבות הרעיון הציוני לבנות בית ליהודים, להקים קיבוצים, לבנות חברה בצורת חיים משותפת ההולמת את הרעיונות והערכים עמם באו לארץ.   הן יצרו יש מאין במו ידיהן ואמונתן, בעבודה קשה וויתור על חייהן בבתי הוריהם האמידים. נערות מהפכניות אמיתיות שבגיל 18- 19 השאירו הכל מאחור כשהן ניצבות מול חיי היומיום האכזריים ויוצרות חיים חדשים : לחיות בקבוצה, בהקמת משפחות, בגידול ילדים ובכיבוש העבודה הפיזית המפרכת. הסרטים האלה עושים גם צדק עם ההיסטוריה שלנו שבעשור הראשון לקיום הקיבוץ, החברות כמעט ואינן מוזכרות. (למרות שכולנו יודעים "מי קובע").

בשני הסרטים באנו לפאר את פועלן וליצור פינת זיכרון לדורות שיבואו למען יכירו ויוקירו את שורשי המקום בו הם חיים.

פרשת השבוע "כי תישא" מספרת את הסיפור הידוע לכל, סיפור בניית עגל הזהב כאשר משה נמצא במרומי הר סיני וממתין שאלוהים ישלים לחרוט באבן את לוחות הברית. מכירים גם את הסיפור שמשה יורד מההר ורואה את עם ישראל מפזז סביב העגל, חמתו עולה והוא מנפץ את הלוחות ומשבית את השמחה. ולמה כעס כל כך? אני חושב (פרשנות שלי) שמשה מצא הזדמנות לשים סוף לדרכם של עובדי האלילים שהצטרפו למסע, לאמצם או להכריחם לבוא בקהל ישראל. בניית העגל הייתה מעשה פגני שנעשה בהשתתפות אהרון הכוהן הגדול שהוא גם אחיו של משה. זו אולי הפעם הראשונה שחברו במחולות יחדיו הכוהנים ועובדי האלילים. האם בשל כך קצף? האם הבין בעת שראה את עמו רוקד מאוחד, כתף אל כתף, סביב העגל, שהוא עלול להפסיד את עמו? אלוהים מצידו, דווקא ראה בכך אפשרות טובה להשמיד את כל העם בשל כך. רק בגלל תחנוניו של משה לא נקם בו על מעשה העגל. וזו ההוכחה, אמר לי חבר דתי, שאלוהי ישראל , שלא כמו האלילים השונים הוא "אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ואמת".

 משה הבין שצריך ל'התפשר' על אופיו של העם, אך במאה השמינית לפנ"הס נוצר, משרידים של כתות עתיקות, זרם הקראים! זרם ביהדות שאינו מקבל כל סמכות רבנית ולא את פרשנות חז"ל (תורה שבעל-פה) ומחויב רק לדברי המקרא (תורה שבכתב). ומתוך כך הפכו את השבת ליום קודר, ללא אור ושמחה. הנשים לא מדליקות נרות שבת ואין מאירים ומחממים את הבתים בשבת. יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים, אינם בוצעים את הלחם מחשש עשיית מלאכה, אינם מציעים את המיטה ואינם מקיימים יחסי אישות כי הדבר דומה לאיסור על חריש וקציר. הקראים הקיצוניים מפרשים שחל "איסור שאש של יהודי תבער בשבת אפילו הודלקה מבעוד יום". לדידם אלה הם מצוות 'דברי המקרא' והפירוש הנכון לעשרת הדיברות שניתנו בהר סיני.

ה- 21.3 עד לפני 50 שנה היה לנו יום שמחה- יום הולדתו של שי וחזר להיות כזה עם הולדתו של לי ב-2011. בורכת בכישרונות רבים, בחכמה, בנחישות, ברכישת ידע, באהבת הספורט וקרוב לוודאי שבתחומים נוספים.  בחר בדרך בה אתה מאמין, הרבה בלימוד ושתשרה בך שמחה ואהבה גדולה להוריך! לאחיותיך ואחיך! ולחבריך, ושמור גם פינה קטנה עבורנו הסבים הרחוקים. נהיה תמיד איתך ובשבילך!

"שבועטוב"!   

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.3.25   י"ד אדר תשפ"ה

אני רוצה להתחיל ב-ז' באדר. תאריך לידתו ומותו של משה רבנו, שהוא הדמות המרכזית בתורה ובמנהיגי היהדות לדורותיהם. משה נולד בגושן ומת על הר נבו. ייחודו הוא בזה שנבחר ע"י אלוהים. שמו מוזכר בתורה למעלה מ – 600 פעם. משה היה מנהיג העם, מפקד חיל העם, נביא, כוהן, הגדול מכולם! ואוסיף, שאין איש שידמה לו, שבגיל 120 שנה, עלה ברגל לבדו, לפסגת הר נבו.

בשבת שלפני פורים מוציאים בבתי הכנסת שני ספרי תורה וקוראים בראשון, את פרשת השבוע, ובשני, את פרשת "שבת זכור", (דברים כ"ה) כך נקראת השבת שלפני פורים. אתייחס רק לפרשת "זכור".  בשבת זו אנו מעלים את ה'רוע המוחלט' שבא לביטוי במשפט: "זכור את אשר עשה לך עמלק". יש החושבים שזה קשור להמן צאצאו של עמלק הקם לחסלנו ולא כך הוא: הרוע המוחלט מופיע פעם בדמותו של המן , פעם בדמות עמלק, פעם חמליניצקי, פעם היטלר ופעם סינוואר שקמים עלינו לכלותנו. "שבת זכור" באה להזכיר לנו את צרות העבר ואת הציווי להיות תמיד מוכן כנגד איזושהי קונספציה, או שאננות, או יהירות או התעלמות. הניסיונות "לקום עלינו" אינם רק נחלת העבר. ומתי 'עמלק' מופיע? כשהעם עייף, מיואש ורוחש ריב. רק אחדות, בנייה ושמחת- יצירה יכולים לנצח את "הרוע המוחלט" הזה. ועוד על פורים. חג פורים כמו כל חגי ישראל נחוג באותו יום ובכל מקום בו קיימות קהילות יהודיות. מנהג זה משקף הכרה, אולי אידיאליסטית שפעם היינו כולנו יחד, שחווינו במשותף את החוויות המכוננות: יציאת מצריים וקבלת התורה בהר סיני, יחד חווינו את חורבן הבית ואפילו את גזרות המן הבא לכלותנו. אבל במציאות, כבר בשלב מוקדם בתולדותינו התפזר העם לגלויות שונות, התקיים בהן והתאים עצמו לתרבותן וכך נוצר חג 'פורים שני' העונה למנהגים שנוצרו בכל קהילה וקהילה. (כמו 'פסח שני' למי שלא היה נוכח בליל הסדר הרשמי). לדוגמה 'ההתחפשות'. מנהג ההתחפשות בפורים נזכר לראשונה במאה השלוש-עשרה באיטליה כנראה בהשפעת הקרנבלים הנוצריים. ב'שולחן ערוך' של ר' יוסף קארו (1488-1575) לא מוזכר כלל על קיום תחפושות בפורים, מאה שנים אחר כך כבר כתוב, שלבישת בגדים שאינם מתאימים למגדר, מותרת בפורים, כי מטרתה לבטא את שמחת החג, לשמוח ולשמח. (נכון שהיה ויכוח בין הרבנים כשאלה מתירים ואלה מתריעים). אבל אין ויכוח על עצם קיום 'פורים שני'.
בימי ילדותנו שרנו את שירו של לוין קיפניס:  
רבי פורים, רבי פורים,
אמור נא לי מדוע,
מדוע לא יחול פורים
פעמיים בשבוע?
כלומר, לתת לכל בן/בת אדם, לכל קהילה באשר היא, לבטא את שמחתה, את המיוחד שבה, בזמן המתאים להם.

ולפינת הספורט: בימים ההם סוג הספורט הנפוץ היה תחרויות ירי בחץ וקשת.                                                                       
"שבועטוב"!                                                                                           

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

8.3.25   ח' אדר תשפ"ה

למה אני אוהב את פרשת  "תרומה" על אף שתוכנה אינו מעניין במיוחד? פרשת "תרומה" היא הפרשה הראשונה שבה העם העברי (עדיין) צריך לפעול, לעשות משהו בעצמו לעצמו. הפרשה יוצאת דופן, כי היא דורשת מהעם לעבור ממצב פסיבי למצב אקטיבי. בהחלט שינוי משמעותי. עד עכשיו העם רק ראה/שמע את המתרחש כמו, "מכות מצריים", ואיך "הים נבקע לשניים" וראה את מופע "קבלת תורה" בהר סיני ופתאום נדרש 'לתת מעצמו'. האם זה שינוי כיוון? מדובר בתרומה להקמת המשכן, שהיא פעילות אישית – משפחתית. שלא דורשת מאמץ פיזי קשה, אך מותנית בויתור על נכסים למען מטרה בשביל כולם וזו כבר עשייה. אם התרומה הראשונה להקמת המשכן מוצגת כפעולה חיובית ב'תורה', בניית המשכן, התרומה השנייה (שתגיע בפרשת "כי תישא") מדברת על התרומה ליצירת 'עגל הזהב', שיש לה מובן שלילי ב'תורה', אך הייתה רווית אמונה בכוח עליון.

העיסוק ב'עשייה' אישית – ציבורית, מסתבר, גם מפחית את מספר התלונות, הטענות והקיטורים, את הבעת אי שביעות הרצון כלפי מצבים מסויימים שנעשה לרוב בלווית ביטויים בוטים. בסרט על "החלוצות" שלנו, נראית ממש  התופעה הזאת – כשהתלונות על הקשיים כמעט נעלמות, מול תנופת המעשה. על כך הן אמרו: "חיינו בקשיים גדולים – אבל שמחנו. עשינו, בנינו, מה שחשבנו שהוא העיקר בחיים, לעלות לארץ, לעשות- להקים קיבוץ"!

המשכן  שימש להבנתי לשני סוגי אירועים: לתפילה ולהתכנסויות העם. מצד אחד משמש לצרכי הדת, מקום עבודת הכוהן הגדול וחבר עוזריו ומשרתיו. ובנוסף לכך מקום להתאספות, למפגשים גדולים. בשבוע שעבר חנכנו את המועדון המתחדש (בשמו המלא: "המועדון לחבר") והוא יפה ומכובד  ובשבילנו הוא משכן לתרבות, קונצרטים, הרצאות וגם לאירועים משפחתיים גדולים ולשמחות שונות. פעם, המשכן האמיתי שלנו היה חדר האוכל ואני עוד זוכר את צריף חדר האוכל ההומה, את הצפיפות הרבה כשכולם באו להסתופף תחת גגו. ואחר כך בחדר האוכל הבנוי כשרוב חברי הקיבוץ היו באים אליו, לפחות פעם בשבוע במוצ"ש לשיחת הקיבוץ, ולערבי תרבות בלילות שבת. היום, ככל שהקיבוץ גדל, התכנים משתנים וה'התאספויות' רבות המשתתפים פוחתות. (פרט לשניים – שלושה אירועים בשנה) אנחנו כבר 'מסתפקים' במועדון. לכן חשוב שנטפח אותו שנברך ונתברך בו.
וקצת היסטוריה בכל זאת. הקמת המבנה החלה ב –1947, לאחר שמשפחת צ'לנוב ואחרי הקרבות ב – '48'  הצטרפה גם משפחת פורמנסקי, שבני משפחותיהם היו חברי קיבוץ, בנדיבות ליבם תרמו סכום מסויים למען הקמתו לזכר יקיריהם. (מצבו הכלכלי של הקיבוץ לא היה יכול לאפשר זאת). היינו מראשוני הקיבוצים בכלל, שראו צורך להקים מועדון. במשך עשר שנים נבנה המבנה, שנחנך רשמית ב – 1957. הרעיון היה להחליף את 'חדר קריאה' ולהרחיב פעילויות של שעות הפנאי. המועדון לאחר שהושלם המה בשעות אחר הצהריים בעיקר בחברים ותיקים, שבאו כדי להיפגש, לשוחח סביב כוס קפה, לקריאת עיתונים, למשחקי שולחן. בהמשך, התקבלה החלטה שלא מקדישים מבנים לזכר חברים שנפטרו, למעט פינות לזכר בנים שנפלו בצה"ל.                                                          
לחנוכת המועדון כתב יגאל תלמי שיר  להיכל התרבות בפתיחתו:

"… נרים ברכה על הבנייה  כי תמה,
על ההיכל כי קם, תופח כשעור,
נווה תרבות, אשר מלאכתו הושלמה,
יקרין על באיו תבונה ואור".

ובמעבר חד. היום יום הולדתה של נואי, נכדה ראשונה בנכדינו. היה זה יום בלתי נשכח, ורמת האושר שלנו המריאה. מאז ותמיד איחלנו לה וחזרנו ואיחלנו שחייה יעברו עליה באושר גדול ואותה ברכה נישא לה גם השנה עם איתן והבנות, עם ההורים, עם כל המשפחה ובאושר הזה יש המון אהבה, וכבוד, בריאות ושמחת יצירה. אוהבים אותך מאוד! הסבים!! 

"שבועטוב"! 

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

1.3.25   א' אדר תשפ"ה

יושבים מול המסך, בוהים במתרחש הכואב ומתסכל כאחד, קוברים את ביבס. מחזירים חטופים. רק כאב, חוסר אונים. אוזרים כוחות כדי למצוא תקווה, או אמונה באדם, וזה  קשה. מגלים שרוב העם מאוחד בתחושה זו ואין מילים.

צפינו עם מיה והדר בסרטו האישי כל כך של הדר על תקופת עבודתו בבקר לבשר. שמענו את חבריו לעבודה, חשנו את אהבתם, מסירותם וחוויותיהם מתקופת עבודתם בבקר, גם מכלי העבודה, מהנופים המשגעים ומעל לכל על חברותם החזקה כבר שנים רבות. כאבא  של התסריטאי והבמאי, אולי אני לא אובייקטיבי, אבל, באמת,  אני לא רוצה להיות כזה. התרגשנו מאוד מהרעיון ומההפקה, הרגשנו הזדהות ענקית עם מה שראינו. הרגשתי במשך הצפייה גאווה גדולה שאני אביו של היוצר. הרגשתי גאווה שזכיתי לצפות ולשמוע את חוויות ארבעת בנינו יחד בחבורה מופלאה שכזו, ראיתי, שמעתי וחשבתי, על המשמעות של יחסי הבנים ביניהם בתקופה הזו.  ראיתי את השותפות המשפחתית מעמיקה וליבי רחב עד מאוד. הבנתי למה וכמה ענף ה"בקר" היה למכונן ומעצב את אישיותם. וראיתי עוד משהו – ראיתי את הקיבוץ שהיה, ראיתי את צוותי העבודה של חברים. החברות הטובה והיחסים הבין-אישיים המתפתחים. על ערכה של העבודה, על האחריות ללא כל חשבון, המסירות והנאמנות, ברפת, בלול, במטעים, בפלחה, בעצם על כל ענף אפשר לעשות סרט דומה,  זה הקיבוץ עליו אני מדבר. אלה הערכים.
הדר נולד ב-1973. ענף הבקר לבשר הוקם ב- 1955. איך זה התחיל? שלושה אנשים היו האחראים להקמתו: יוסק׳ה אפרתי שהיה רכז המשק, אוריאל לין שבאותם ימים גידר עם קבוצת 'עובדי דחק' את אדמותינו בהרים בשתילת שיחי צבר, ואותי, שהייתי רכז הרפת. אלה היו ימים קשים כלכלית לקיבוץ, הייתה לנו ברפת 'להקה' של כ – 60 עגלים שגידלנו לשיווק לבשר.  המזון, עלה ביוקר. מה עושים? בשיחה עם אוריאל שאלנו את עצמנו למה שלא ננצל את ההרים עמוסי צמחי בר כמרעה לגידול העגלים האלה.. פרשנו לפני יוסק׳ה את הרעיון והוא הגיב כך: "אל תחשוב איך לחסוך, תחשוב איך להרוויח יותר". "תנסה", אמר ואישר. כעבור כמה ימים יצאנו לראשונה למרעה למרגלות הר הגעש. תמיד דגלתי בדוגמה אישית, אז כרכז הרפת עליתי על הסוס, רכבנו (אוריאל ואני) כל היום סביב העגלים הנהנים משפע המזון. זה נראה לנו טוב ונכון. לענפון החדש קראנו "רפת ב'". ב- 1956-7 חגי בז ואמנון לוי השתחררו מהצבא ונתנו תנופה גדולה לענף וגם שינו את שמו ל"בקר לבשר". איתם ואחריהם באו טיסטי, אורי אלג'ם וישראל דגן, עופר טמיר, דני מור, רועי סלק ודורון שוהם. ומי ששכחתי, שיסלח לי…  את הדורות הבאים תראו בסרט בסרט. אני שמח שהסרט לא מספר על 'תולדות', אלא מעצב, חוויתי, אישי מאוד של הדר. עליו, על אחיו וחבריהם השותפים לעבודה.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

22.2.25   כ"ד שבט תשפ"ה

לפני שבועיים סיימנו לקרוא את מגילת "קהלת" בחוג לפילוסופיה יהודית. "הבל הבלים הכל הבל" כך נפתחת מגילת קהלת. שאם לסכם אותה בשורה אחת אומר שהמגילה עוסקת במשמעות החיים. כתב אותה על פי המסורת שלמה המלך שהיה "החכם באדם", איש עשיר ורב נכסים. קהלת גרס, שהעושר אינו משמעות החיים. אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, חברה הדוגלת בצריכה מוגברת, האם  אין בכך אמירה שהעושר הוא אכן משמעות החיים? האם חיים כאלה, כבר הוכח, יוצרים דיכאון, רדידות, שעמום, תוקפנות והתמכרויות שכל כך נפוצות בעולמנו היום, אבל הם מהווים בסיס לחיפוש המשמעות לחיים. ואני תוהה מה קרה לנו כחברה, שאנחנו עוסקים כל כך הרבה בכסף, בנכסים, ברמת חיים. הנהלת המשק מציעה לחברים היכן להשקיע את כספם מחוץ לקיבוץ כדי שיישא רווח מקסימלי אישי. מה הפלא שעוסקים בכך ולא במהות. מה המשמעות לחיות היום במשמר העמק, מלבד תחושת השפע, שלא חסר דבר, נוחיות, חוסר הדאגה והנאות. האם החלפת ה'חזון' ב'ממון' זו משמעות החיים שלנו? לדור המייסדים וגם לבני דורי היה חזון להקים ולבסס קיבוץ, להקים מדינה, לבנות חברה חדשה, אנושית, לגבש השקפת עולם רעיונית-חברתית- ציונית-תרבותית שתהווה מצפן ומצפון  (ר' הוראות יום במוסד) בכך עסקנו, זה היה העולם של הקיבוץ, על כך נערכו שיחות הקיבוץ, על כך שוחחנו גם ליד השולחנות בחדר האוכל. 'משטר בירורים' קראו לזה, וכך נבנתה אחדות דעות והשקפת עולם המאפשרת מקום גם לדעות וגישות אחרות. כך גם נוצרו "הקווים האדומים" שכל חברה נזקקת להם כדי לשמור על עצמה.  הזמנים משתנים והשינויים מהירים ולא אמנה אותם. אבל יום אחד, כל אחד מאיתנו יקום ויחשוב לעצמו מה היא המשמעות של חייו. וכחברה נשאל את עצמנו אותה שאלה. האם באמת הכל : "הבל הבלים הכל הבל"? או, הלואי, כמו שכתוב ב"שחקי שחקי" שירו של טשרניחובסקי: "כל עוד נפשי דרור שואפת – לא מכרתיה לעגל פז, כי אאמין גם באדם גם ברוחו – רוח עז"..

ולפינת הספורט: השבוע צפיתי בהתלהבות בשני משחקי כדורגל נשים קבוצות אנגליות וגרמניות. ודימיינתי את רומי משתלבת בהם, במיוחד, רומי שלנו מ'מכבי חיפה'!  בדקתי מה קורה/קרה אצלנו. וכך היה: הכדורגל הנשי התחיל בישראל רק ב- 1971. המשחק הבין לאומי הראשון לנשים התקיים ב- 1971 בין נבחרת ישראל לנבחרת וינה – אוסטריה (ישראל ניצחה 2:1). הקבוצות שקמו התפרקו זאת אחרי זאת מחוסר אמצעים. ב- 1997 פיפ"א ממש כפתה על ישראל לקיים ולהחזיק נבחרת נשים וזה אומר גם להקים 'ליגת נשים' והמשמעות תמיכה כלכלית. היום קיימות ליגות 'על', 'לאומית', ו'ארצית', ליגת נערות גילאי (14-19), ליגת ילדות (10-13) וליגה טרומית 6-9). כל זאת כתבתי כדי שרומי תדע מה מצפה לה ככדורגלנית 'מקצועית'.

ולסיום יום הולדת להדר, ילדנו הרביעי, שלמרות שחשבנו שזה לא יקרה, גם עליו הזמן לא עוצר וכל כך חבל! הדר נולד בשנה שהחורשה (למי שלא יודע – היער) על מדרונותיו היה מכוסה בכלניות אדומות ומאז כל שנה חגגנו לו את 'יום ההולדת' בלווית זר כלניות. השנה שלחנו לו צילום של זר כלניות! (רעיה אומרת שאסור לקטוף). נאחל לך בן אהוב כל טוב וקול שמחה, הרבה אהבה ממשפחתך עם מיה, מור (שיחזור כבר), אורי וניני, ממשפחתך הרחבה שגדלה עם השנים ועד נינה וחיבוק גדול וחזק במיוחד מאתנו הוריך שבנוסף לחיבוקים גם מילות עידוד: "תמשיך ליצור"! בכל תחום שתבחר, אתה תצליח! 

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

15.2.25   י"ז שבט תשפ"ה

המשך לתיאור התרחשויות "המרד הגדול" – "מאורעות 1936-9".
שנת 1937 החלה רגוע. באותה שנה שהתה בארץ ועדת פיל, ועדה ממלכתית בריטית שהוקמה כדי להבין את הסיבות ל"מרד הגדול" ולהמליץ מה הלאה. היא נקראה ע"ש היו"ר שלה  הלורד פיל. הועדה המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות יהודית וערבית ופרוזדור בין יפו לירושלים בפיקוח בריטי. הועד הערבי העליון התנגד לתכנית החלוקה ו'המאורעות' חזרו. הטקטיקה שונתה, והפעם בהתקפות על היישובים הבודדים בירי ממרחק,  ובניסיונות חדירה לישובים. רצח אברהם גולדשלגר בדרכו מג'וערה למשמר העמק ב- 28.2.38 פגע בקיבוץ 'כרעם ביום בהיר', האבל היה כבד מנשוא. הוא היה החבר הראשון שנהרג במאורעות. ב-1937, בין יולי לדצמבר הותקף הקיבוץ עשר פעמים. רוב התקפות היו מכיוון אבו-שושא ומהר הגעש. ומה קרה במהלך 1938-9? 
ב- 28.2.38 נרצח גולדשלגר.
19.4. עקירת הפרדס – 400 עצים ועקירת 5000 הרכבות צעירות במשתלה.
25.4. ניסיון התקפה על הקיבוץ, שנבלם על ידי המגינים.
1.5. סיכול התקפה על היישוב.
16.5. התקפה על הקיבוץ מהר הגעש.
21.5. עוד התקפה מהר הגעש.
5.6. נשרפו חמישה דונם שדה חיטה.
30.6. מארב של הנוטרים מנע הצתה ביער לאחר חילופי אש ארוכים.  
17.2.39 תוקפים שירדו מהר הגעש נבלמו בקרב אש על גדר הקיבוץ.
בחודשים הראשונים של 1939 המרד הערבי דוכא. השקט חזר למשמר העמק ולארץ כולה. בדפי ההיסטוריה כתוב: "קיבוץ משמר העמק עמד במערכה במשך מאות ימים ולילות. עמד יחיד בסביבה ערבית עוינת. אנשי הקיבוץ הפגינו נחישות והקרינו חוסן מתמשך והגנו בהקרבה ובמסירות על רכושם ועל בתיהם. הילדים כתבו לאחר שוך המאורעות: "אין דבר ניטע מחדש". החברים אמרו: "אל יאוש, לא ניפול, חזק ואמץ".  ב- 1.9.39 פרצה מלחמת העולם השניה.
כילד, אני זוכר שלושה דברים מ'המאורעות': 1. שגרנו בקומה העליונה של בית הילדים הראשון ובלילה, לפתע, היו יריות על הבית .אותנו לימדו (היינו בני 4) ששומעים יריות מתחבאים תחת המיטות וכך עשינו. כמה דקות לאחר מכן בית הילדים התמלא בחברים שבאו משיחת הקיבוץ שנערכה בצריף חדר האוכל הסמוך והורידו אותנו לקומה ראשונה, 2. הלוויתו של גולדשלגר יצאה מחדר קריאה וראיתי את רוזה עומדת ואוחזת בידיה את עוזי בן 7 וצביקו בן 3. התמונה הזו נחרטה בי. ו- 3. הייתי ב'חדר ההורים' עם אמא. כשאבא, חזר מכיבוי שרפה, נכנס כשכולו מפוייח, הפנים, הידיים והבגדים, ואמר משהו כמו "להיום סיימנו". אמא שלחה אותו בפולנית מהר למקלחת הציבורית ו"תחזור נקי!" (כדי שלא אבין.) אבל, אז, אני עוד הבנתי פולנית!

אולי זה סמלי שמיכל סיימה את תפקידה כשפרשת השבוע "בשלח" עוסקת ביציאת מצריים (אירוע מכונן בתולדותינו) ששיאה הוא "שירת הים", שבה יש פסוקים יפים ומרגשים המתארים את הנס הגדול. רק שמיד לאחריה, משתנה הרוח והעם מתחיל להתלונן על רעב וצמא. זהו, מיכל, חברתנו הטובה, שיתלוננו! שוב נוכל לשבת אנחנו איתך, ולקטר ולהתלונן, על אטימות… על התנהלות, ולמה ככה ולא אחרת. שוב נוכל לצחוק ולהצטער ביחד על תופעות כאלה ואחרות בחיינו בפנים ובחוץ. אולי נחליף מילים גם 'למה הקיבוץ שלנו היום, כל כך שונה מהקיבוץ, ממפעל חיינו המקורי. זו לא עת לסיכומים כי לפנינו עוד מלחמות עם 'עמלקים' שונים. אבל אני מאמץ את המשפט: "שיותר קל להוציא אותנו מ'מצריים' מאשר להוציא  את 'מצריים' מאיתנו". ולך הייתי אומר: הרבה יותר קל לצאת מהתפקיד במשמר העמק מאשר להוציא את משמר העמק ממך. מצאתי פעם, שנאמר על מי שקורא את סיפור יציאת מצריים, שהוא רוכש לו סגולה מיוחדת להיחלץ ממגבלות ו'שיעבוד' וגם זה סמלי ומתאים לך.  מאחלים לך רק טוב, עניין, בריאות טובה, נחת ושמחה!

ולשמחות שלנו: היום, היום יום ההולדת של אורי! ותומר! אורי, נכדתנו מס' 8, השקועה במבחנים ליציאה לקורס קצינות נאחל: אם את יודעת מה שאת רוצה, לכי על זה בכל הכוח! בצבא, ובמשפחה המאושרת שלך!. שמחה ואהבה!  ולך תומר, נינתנו מס' 1. נאחל: שתעטוף אותך השמחה היכן שאת: בבית, עם נואי ואיתן, עם אחיותייך, במרחב עם חברותייך וחברייך, וכך גם בפלגים. שרק הטוב והיפה יהיה מנת חלקך. ושתלכי ללמוד לרקוד! אנחנו מאוד אוהבים אתכן!
ואסיים בשיר קצר לט"ו בשבט (מאוסף השירים של רעיה) שכתבה עמירה הגני: 
הבט בו,
עץ.
הבט בו שוב:
מתחיל
כבר ללבלב.
כלומר יפרח,
כלומר יבשיל,
יהיו צפרים, יהיה הצל,  ישוב הרוח.
מרחב מחיה יהיה.
מקום לנוח.

"שבועטוב״!