שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

1.3.25   א' אדר תשפ"ה

יושבים מול המסך, בוהים במתרחש הכואב ומתסכל כאחד, קוברים את ביבס. מחזירים חטופים. רק כאב, חוסר אונים. אוזרים כוחות כדי למצוא תקווה, או אמונה באדם, וזה  קשה. מגלים שרוב העם מאוחד בתחושה זו ואין מילים.

צפינו עם מיה והדר בסרטו האישי כל כך של הדר על תקופת עבודתו בבקר לבשר. שמענו את חבריו לעבודה, חשנו את אהבתם, מסירותם וחוויותיהם מתקופת עבודתם בבקר, גם מכלי העבודה, מהנופים המשגעים ומעל לכל על חברותם החזקה כבר שנים רבות. כאבא  של התסריטאי והבמאי, אולי אני לא אובייקטיבי, אבל, באמת,  אני לא רוצה להיות כזה. התרגשנו מאוד מהרעיון ומההפקה, הרגשנו הזדהות ענקית עם מה שראינו. הרגשתי במשך הצפייה גאווה גדולה שאני אביו של היוצר. הרגשתי גאווה שזכיתי לצפות ולשמוע את חוויות ארבעת בנינו יחד בחבורה מופלאה שכזו, ראיתי, שמעתי וחשבתי, על המשמעות של יחסי הבנים ביניהם בתקופה הזו.  ראיתי את השותפות המשפחתית מעמיקה וליבי רחב עד מאוד. הבנתי למה וכמה ענף ה"בקר" היה למכונן ומעצב את אישיותם. וראיתי עוד משהו – ראיתי את הקיבוץ שהיה, ראיתי את צוותי העבודה של חברים. החברות הטובה והיחסים הבין-אישיים המתפתחים. על ערכה של העבודה, על האחריות ללא כל חשבון, המסירות והנאמנות, ברפת, בלול, במטעים, בפלחה, בעצם על כל ענף אפשר לעשות סרט דומה,  זה הקיבוץ עליו אני מדבר. אלה הערכים.
הדר נולד ב-1973. ענף הבקר לבשר הוקם ב- 1955. איך זה התחיל? שלושה אנשים היו האחראים להקמתו: יוסק׳ה אפרתי שהיה רכז המשק, אוריאל לין שבאותם ימים גידר עם קבוצת 'עובדי דחק' את אדמותינו בהרים בשתילת שיחי צבר, ואותי, שהייתי רכז הרפת. אלה היו ימים קשים כלכלית לקיבוץ, הייתה לנו ברפת 'להקה' של כ – 60 עגלים שגידלנו לשיווק לבשר.  המזון, עלה ביוקר. מה עושים? בשיחה עם אוריאל שאלנו את עצמנו למה שלא ננצל את ההרים עמוסי צמחי בר כמרעה לגידול העגלים האלה.. פרשנו לפני יוסק׳ה את הרעיון והוא הגיב כך: "אל תחשוב איך לחסוך, תחשוב איך להרוויח יותר". "תנסה", אמר ואישר. כעבור כמה ימים יצאנו לראשונה למרעה למרגלות הר הגעש. תמיד דגלתי בדוגמה אישית, אז כרכז הרפת עליתי על הסוס, רכבנו (אוריאל ואני) כל היום סביב העגלים הנהנים משפע המזון. זה נראה לנו טוב ונכון. לענפון החדש קראנו "רפת ב'". ב- 1956-7 חגי בז ואמנון לוי השתחררו מהצבא ונתנו תנופה גדולה לענף וגם שינו את שמו ל"בקר לבשר". איתם ואחריהם באו טיסטי, אורי אלג'ם וישראל דגן, עופר טמיר, דני מור, רועי סלק ודורון שוהם. ומי ששכחתי, שיסלח לי…  את הדורות הבאים תראו בסרט בסרט. אני שמח שהסרט לא מספר על 'תולדות', אלא מעצב, חוויתי, אישי מאוד של הדר. עליו, על אחיו וחבריהם השותפים לעבודה.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

22.2.25   כ"ד שבט תשפ"ה

לפני שבועיים סיימנו לקרוא את מגילת "קהלת" בחוג לפילוסופיה יהודית. "הבל הבלים הכל הבל" כך נפתחת מגילת קהלת. שאם לסכם אותה בשורה אחת אומר שהמגילה עוסקת במשמעות החיים. כתב אותה על פי המסורת שלמה המלך שהיה "החכם באדם", איש עשיר ורב נכסים. קהלת גרס, שהעושר אינו משמעות החיים. אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, חברה הדוגלת בצריכה מוגברת, האם  אין בכך אמירה שהעושר הוא אכן משמעות החיים? האם חיים כאלה, כבר הוכח, יוצרים דיכאון, רדידות, שעמום, תוקפנות והתמכרויות שכל כך נפוצות בעולמנו היום, אבל הם מהווים בסיס לחיפוש המשמעות לחיים. ואני תוהה מה קרה לנו כחברה, שאנחנו עוסקים כל כך הרבה בכסף, בנכסים, ברמת חיים. הנהלת המשק מציעה לחברים היכן להשקיע את כספם מחוץ לקיבוץ כדי שיישא רווח מקסימלי אישי. מה הפלא שעוסקים בכך ולא במהות. מה המשמעות לחיות היום במשמר העמק, מלבד תחושת השפע, שלא חסר דבר, נוחיות, חוסר הדאגה והנאות. האם החלפת ה'חזון' ב'ממון' זו משמעות החיים שלנו? לדור המייסדים וגם לבני דורי היה חזון להקים ולבסס קיבוץ, להקים מדינה, לבנות חברה חדשה, אנושית, לגבש השקפת עולם רעיונית-חברתית- ציונית-תרבותית שתהווה מצפן ומצפון  (ר' הוראות יום במוסד) בכך עסקנו, זה היה העולם של הקיבוץ, על כך נערכו שיחות הקיבוץ, על כך שוחחנו גם ליד השולחנות בחדר האוכל. 'משטר בירורים' קראו לזה, וכך נבנתה אחדות דעות והשקפת עולם המאפשרת מקום גם לדעות וגישות אחרות. כך גם נוצרו "הקווים האדומים" שכל חברה נזקקת להם כדי לשמור על עצמה.  הזמנים משתנים והשינויים מהירים ולא אמנה אותם. אבל יום אחד, כל אחד מאיתנו יקום ויחשוב לעצמו מה היא המשמעות של חייו. וכחברה נשאל את עצמנו אותה שאלה. האם באמת הכל : "הבל הבלים הכל הבל"? או, הלואי, כמו שכתוב ב"שחקי שחקי" שירו של טשרניחובסקי: "כל עוד נפשי דרור שואפת – לא מכרתיה לעגל פז, כי אאמין גם באדם גם ברוחו – רוח עז"..

ולפינת הספורט: השבוע צפיתי בהתלהבות בשני משחקי כדורגל נשים קבוצות אנגליות וגרמניות. ודימיינתי את רומי משתלבת בהם, במיוחד, רומי שלנו מ'מכבי חיפה'!  בדקתי מה קורה/קרה אצלנו. וכך היה: הכדורגל הנשי התחיל בישראל רק ב- 1971. המשחק הבין לאומי הראשון לנשים התקיים ב- 1971 בין נבחרת ישראל לנבחרת וינה – אוסטריה (ישראל ניצחה 2:1). הקבוצות שקמו התפרקו זאת אחרי זאת מחוסר אמצעים. ב- 1997 פיפ"א ממש כפתה על ישראל לקיים ולהחזיק נבחרת נשים וזה אומר גם להקים 'ליגת נשים' והמשמעות תמיכה כלכלית. היום קיימות ליגות 'על', 'לאומית', ו'ארצית', ליגת נערות גילאי (14-19), ליגת ילדות (10-13) וליגה טרומית 6-9). כל זאת כתבתי כדי שרומי תדע מה מצפה לה ככדורגלנית 'מקצועית'.

ולסיום יום הולדת להדר, ילדנו הרביעי, שלמרות שחשבנו שזה לא יקרה, גם עליו הזמן לא עוצר וכל כך חבל! הדר נולד בשנה שהחורשה (למי שלא יודע – היער) על מדרונותיו היה מכוסה בכלניות אדומות ומאז כל שנה חגגנו לו את 'יום ההולדת' בלווית זר כלניות. השנה שלחנו לו צילום של זר כלניות! (רעיה אומרת שאסור לקטוף). נאחל לך בן אהוב כל טוב וקול שמחה, הרבה אהבה ממשפחתך עם מיה, מור (שיחזור כבר), אורי וניני, ממשפחתך הרחבה שגדלה עם השנים ועד נינה וחיבוק גדול וחזק במיוחד מאתנו הוריך שבנוסף לחיבוקים גם מילות עידוד: "תמשיך ליצור"! בכל תחום שתבחר, אתה תצליח! 

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

15.2.25   י"ז שבט תשפ"ה

המשך לתיאור התרחשויות "המרד הגדול" – "מאורעות 1936-9".
שנת 1937 החלה רגוע. באותה שנה שהתה בארץ ועדת פיל, ועדה ממלכתית בריטית שהוקמה כדי להבין את הסיבות ל"מרד הגדול" ולהמליץ מה הלאה. היא נקראה ע"ש היו"ר שלה  הלורד פיל. הועדה המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות יהודית וערבית ופרוזדור בין יפו לירושלים בפיקוח בריטי. הועד הערבי העליון התנגד לתכנית החלוקה ו'המאורעות' חזרו. הטקטיקה שונתה, והפעם בהתקפות על היישובים הבודדים בירי ממרחק,  ובניסיונות חדירה לישובים. רצח אברהם גולדשלגר בדרכו מג'וערה למשמר העמק ב- 28.2.38 פגע בקיבוץ 'כרעם ביום בהיר', האבל היה כבד מנשוא. הוא היה החבר הראשון שנהרג במאורעות. ב-1937, בין יולי לדצמבר הותקף הקיבוץ עשר פעמים. רוב התקפות היו מכיוון אבו-שושא ומהר הגעש. ומה קרה במהלך 1938-9? 
ב- 28.2.38 נרצח גולדשלגר.
19.4. עקירת הפרדס – 400 עצים ועקירת 5000 הרכבות צעירות במשתלה.
25.4. ניסיון התקפה על הקיבוץ, שנבלם על ידי המגינים.
1.5. סיכול התקפה על היישוב.
16.5. התקפה על הקיבוץ מהר הגעש.
21.5. עוד התקפה מהר הגעש.
5.6. נשרפו חמישה דונם שדה חיטה.
30.6. מארב של הנוטרים מנע הצתה ביער לאחר חילופי אש ארוכים.  
17.2.39 תוקפים שירדו מהר הגעש נבלמו בקרב אש על גדר הקיבוץ.
בחודשים הראשונים של 1939 המרד הערבי דוכא. השקט חזר למשמר העמק ולארץ כולה. בדפי ההיסטוריה כתוב: "קיבוץ משמר העמק עמד במערכה במשך מאות ימים ולילות. עמד יחיד בסביבה ערבית עוינת. אנשי הקיבוץ הפגינו נחישות והקרינו חוסן מתמשך והגנו בהקרבה ובמסירות על רכושם ועל בתיהם. הילדים כתבו לאחר שוך המאורעות: "אין דבר ניטע מחדש". החברים אמרו: "אל יאוש, לא ניפול, חזק ואמץ".  ב- 1.9.39 פרצה מלחמת העולם השניה.
כילד, אני זוכר שלושה דברים מ'המאורעות': 1. שגרנו בקומה העליונה של בית הילדים הראשון ובלילה, לפתע, היו יריות על הבית .אותנו לימדו (היינו בני 4) ששומעים יריות מתחבאים תחת המיטות וכך עשינו. כמה דקות לאחר מכן בית הילדים התמלא בחברים שבאו משיחת הקיבוץ שנערכה בצריף חדר האוכל הסמוך והורידו אותנו לקומה ראשונה, 2. הלוויתו של גולדשלגר יצאה מחדר קריאה וראיתי את רוזה עומדת ואוחזת בידיה את עוזי בן 7 וצביקו בן 3. התמונה הזו נחרטה בי. ו- 3. הייתי ב'חדר ההורים' עם אמא. כשאבא, חזר מכיבוי שרפה, נכנס כשכולו מפוייח, הפנים, הידיים והבגדים, ואמר משהו כמו "להיום סיימנו". אמא שלחה אותו בפולנית מהר למקלחת הציבורית ו"תחזור נקי!" (כדי שלא אבין.) אבל, אז, אני עוד הבנתי פולנית!

אולי זה סמלי שמיכל סיימה את תפקידה כשפרשת השבוע "בשלח" עוסקת ביציאת מצריים (אירוע מכונן בתולדותינו) ששיאה הוא "שירת הים", שבה יש פסוקים יפים ומרגשים המתארים את הנס הגדול. רק שמיד לאחריה, משתנה הרוח והעם מתחיל להתלונן על רעב וצמא. זהו, מיכל, חברתנו הטובה, שיתלוננו! שוב נוכל לשבת אנחנו איתך, ולקטר ולהתלונן, על אטימות… על התנהלות, ולמה ככה ולא אחרת. שוב נוכל לצחוק ולהצטער ביחד על תופעות כאלה ואחרות בחיינו בפנים ובחוץ. אולי נחליף מילים גם 'למה הקיבוץ שלנו היום, כל כך שונה מהקיבוץ, ממפעל חיינו המקורי. זו לא עת לסיכומים כי לפנינו עוד מלחמות עם 'עמלקים' שונים. אבל אני מאמץ את המשפט: "שיותר קל להוציא אותנו מ'מצריים' מאשר להוציא  את 'מצריים' מאיתנו". ולך הייתי אומר: הרבה יותר קל לצאת מהתפקיד במשמר העמק מאשר להוציא את משמר העמק ממך. מצאתי פעם, שנאמר על מי שקורא את סיפור יציאת מצריים, שהוא רוכש לו סגולה מיוחדת להיחלץ ממגבלות ו'שיעבוד' וגם זה סמלי ומתאים לך.  מאחלים לך רק טוב, עניין, בריאות טובה, נחת ושמחה!

ולשמחות שלנו: היום, היום יום ההולדת של אורי! ותומר! אורי, נכדתנו מס' 8, השקועה במבחנים ליציאה לקורס קצינות נאחל: אם את יודעת מה שאת רוצה, לכי על זה בכל הכוח! בצבא, ובמשפחה המאושרת שלך!. שמחה ואהבה!  ולך תומר, נינתנו מס' 1. נאחל: שתעטוף אותך השמחה היכן שאת: בבית, עם נואי ואיתן, עם אחיותייך, במרחב עם חברותייך וחברייך, וכך גם בפלגים. שרק הטוב והיפה יהיה מנת חלקך. ושתלכי ללמוד לרקוד! אנחנו מאוד אוהבים אתכן!
ואסיים בשיר קצר לט"ו בשבט (מאוסף השירים של רעיה) שכתבה עמירה הגני: 
הבט בו,
עץ.
הבט בו שוב:
מתחיל
כבר ללבלב.
כלומר יפרח,
כלומר יבשיל,
יהיו צפרים, יהיה הצל,  ישוב הרוח.
מרחב מחיה יהיה.
מקום לנוח.

"שבועטוב״!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

8.2.25   י"ז שבט תשפ"ה

להלן פרק בהיסטוריה שלנו, שלא מרבים לספר עליו. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-9 שכונו "המרד הערבי". שפרצו כדי לאלץ את ממשלת בריטניה להפסיק את העלייה היהודית לארץ בעקבות המתרחש באירופה, לאסור על מכירת קרקעות ליהודים ולהקים ממשלה ערבית- פלסטינית. ה'מאורעות באו לביטוי בפגיעות בדרכי תחבורה,, בתשתיות, השבתת נמל יפו, תקיפת חקלאים, הצתת שדות ויערות ותקיפת ישובים  מבודדים. אחד מאלה היה קיבוץ משמר העמק, ישוב מבודד במערב עמק יזרעאל. משמר העמק השתייך לקיבוץ הארצי של "השומר הצעיר". תנועה שתמכה ב'הבלגה' כלפי פורענות הערבים, שלימים נקראה 'אחוות עמים', מתוך השקפת- עולם ואמונה להקים ארץ משותפת לשני העמים וקראה לדו-קיום. מול 'ההבלגה' קמה תנועת ה"תגובה", שפירושה לצאת להתקפות על הערבים מחוץ ליישובים. צ'ארלס וינגייט (קצין בריטי גבוה שאהד מאוד את התנועה הציונית ), היה הראשון שקרא להקים את 'פלוגות הלילה', כוחות שייזמו ויפעלו כנגד הערבים ויצחק שדה הקים את הפו"ש (פלוגות השדה). לראשונה במשמר העמק, בהנהגת המוכתאר אריה דיאמנט (שקראו לו  'שופר' ושהערבים קראו לו 'חוואג'ה סלים') החלו לדבר על 'תגובה' ממשית למעשי הערבים במקום 'ההבלגה' למעשי הפורעים. והיו ויכוחים אידיאולוגים על התפנית הזו בסוג הפעילות שלנו. אך ההתקפות על משמר העמק וזיכרון נטישת המקום ב1929, הביאו להחלטה נחושה: הקיבוץ לא יפונה בשום מצב ויתמודד מול הפורעים. אריה 'המציא' את תפקיד השמירה המוגברת בשדות ובחורשה, (כפי שנקרא היום 'היער'), להקמת עמדות בנקודות מפתח, (האחרונה שנותרה מאחורי הבית של אבי פז), להתגייסות כללית לכיבוי שרפות ולצאת למרדפים אחרי המסיתים והמציתים במשך כל שלוש שנות המרד הערבי, 'המאורעות' בפינו. 30% מהחברים הועסקו בביטחון. לפניכם רשימת אירועים קצרה לחודשים אפריל – יוני 1936 בלבד:
24.4: התקפה ראשונה על הקיבוץ. ירי בלילה ממרחק.
27.4: הצתת צריפים בלילה בחורשה.
1.5: עקירת 411 עצי חרוב וזית.
3.5: היער הוצת שלוש פעמים 411 עצים נשרפו.
4.5: הצתת היער, נשרפו 720 עצים.
5.5: חילופי אש עם מציתים ערבים ביער.
11.5: הצתות במקומות רבים. 1090 עצים נשרפו.
13.5: שריפת 4600 עצים ביער במקומות שונים.
28.5: ירי על הנקודה מההרים.
29.5: הצתה ביער נשרפו 1120 עצים.
11.6: הצתה גדולה ביער נשרפו 20.000 עצים. 

כתוצאה משרפת ענק זו בא לביקור בקיבוץ הנציב הבריטי העליון ווקופ! שלאחר הפגישה עם אריה ומייטק שינה את מדיניותו בעמק וב- 20.6. שלח לקיבוץ 15 רובים ו-15 חברים גויסו לשירות ממשלת המנדט, כנוטרים(שנקראו גפירים). אז הופיע אצ"ג וכתב את כתבת השטנה שלו, ומישהי באה וראתה שכל החברים ביער והחברות בחצר הקיבוץ ושאלה לפשר העניין "איפה החברות בכיבוי השרפות?" ונענתה : "אנחנו מרטיבות את השקים שבהם מכבים את השרפות". בסתיו '36 הוכנסה לקיבוץ כיתת נוטרים קבועה, כוח האש של הישוב גדל, צעד שמאוד הקל על נטל ה'שמירות' של החברים.(המשך על אירועי 1937-9 בשבוע הבא)
לפרשת "בא". למה המצווה הראשונה, שניתנה לבני ישראל, עוסקת בעיצוב לוח השנה ולא במצוות הנראות חשובות יותר כמו "השבת" או "הקרבת קורבנות". על יציאת מצרים שהתרחשה  באביב נאמר: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". (שמות, י"ב ב') בהמשך הפך ל'ראש השנה למלכים", ז.א. לספירת שנות המלכות. אך העם נתן ביטוי שונה ללוח השנה, הלוח החקלאי, שתחילתו בחריש השדות , בציפייה לגשם וסופו באיסוף פירות הקיץ.  השנה החז"לית, שהתאימה למזג האוויר באזורנו נחלקה לשניים: ימות הגשמים וימות החמה. השימוש בארבע עונות, לא הלם את דעת חז"ל, שמובנם במקרא הוא שונה: סתיו הוא שם נרדף לחורף, ואביב הוא שמו של שלב מתקדם בהבשלת התבואה. אולי המשמעות של השחרור מעבדות היא גם החופש לנהל את הזמן בהתאם לרצון?

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

1.2.25   ג' שבט תשפ"ה

שבת. הלב שלנו התמלא ברגעי אושר, שמחה וגאווה כשראינו, נרגשים עד דמעות את החטופות שבות הבייתה, המניפות ידיהן בחיוך מול העזתים, בעמדן על הפודיום. חווינו התרוממות- רוח לאומית אמיתית! הבוקר קמנו שוב דואגים ומייחלים ל- 90 החטופים שנותרו מאחור (בינתיים 82).

פרשת ו"ארא" נפתחת בשמונה פסוקים של הבטחות נצחיות וגם מרגשות. בפסוקים אלה מספר אלוהים למשה רבנו על העבר והעתיד, על אבות האומה, על הברית בין העם לבין אלוהים, על ארץ ישראל, על יציאת מצריים ועל הייעוד של העם. שמונת הפסוקים האלה הפכו ללב ההגדה של פסח ונתנו לעם ישראל כוח ונחמה בכל התלאות שעמנו חווה.  בפרשה כלולות שבע מתוך עשר מכות מצריים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. כל פעם נראה לנו שאחרי כל מכה, פרעה "לא יכול" יותר, ז.א. שהבין את המסר וייתן לעם לצאת ממצריים ואז, כשה'מכה' חולפת והסבל נעלם הוא מתחרט. כמו שכתוב: "ויחזק לב  פרעה ולא שילח את עם ישראל".  כל פעם שאנחנו קוראים על עשר המכות, אנחנו שואלים: "אם אלוהים כל כך עוצמתי, "למה הוא צריך עשר מכות? לא מספיק אחת או שתיים?" אני חושב שהסופר רוצה לחזק את הסיפור ולכן הוא היה צריך לעשר מכות. הסיפור שיצר הוא כל כך מרתק, שגם ילדים וגם מבוגרים קוראים אותו ומתרגשים. לסיפור, סיום אופטימי, המפיח בנו אמונה בחיים, ש"יהיה טוב"! ואם זה כל כך טוב… צריך לחזור עליו עוד ועוד, מדור לדור. ואחרי שנשאל "מה נשתנה?" נוכל להתלהב מאירוע יציאת מצריים, מעבדות לחירות.

ביום חמישי יחל חודש שבט, אהבתי את הברכה שאומרים בשבת שלפני ראש חודש: "… שתחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, ותתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים שאין בהם בושה וכלימה…" הלוואי.

זרמנו עם החג בהנאה ובנעימות, ב"אווירה טובה וחיובית"! כשהגעתי לביתי הרהרתי לעצמי איך היינו אנחנו מגישים לקיבוץ ב- "21" את נושא 'השכונות' לפני 40 -50 שנה, שהיינו קיבוץ קטן יותר, מאוחד יותר, קיבוצי יותר. אתחיל מהתוכן: ללא ספק, היינו מעלים לבמה או מעלים צילום של אלה שבנו את השכונות ואינם אתנו. את דמותו של מכ'ל, של משולם, של אריה דיאמנט, של אלישע לין, על רקע השיכונים שבנו, את אריק טמיר וחגי בז ונוספים שעסקו במלאכה. היינו מנצלים את ההזדמנות להעלות כרקע את נוף הקיבוץ המתחלף מאז, את ערש יצירת "גאוות היחידה". היינו יושבים שעות בארכיון ועוברים על מאות חוברות "ידיעות משמר העמק" ורואים מה נכתב בהן על הבנייה ומוציאים קטעים רלבנטיים למסיבה, שירים, סיפורונים ופריטים שנראים שונה אז ובימינו. היינו מטפחים וחושפים את הצד האנושי החם, את זכר 'הורינו – אבותינו' שגרו באוהלים, וובלים וצריפים, כאשר הקיבוץ כולו היה בגודל שכונה אחת בלבד. וכן להעלות לבמה כמה שיותר חברים מכל שכונה אותה ציינו. השיא היה קבלת החברים החדשים, שכולנו רואים אותם על הבמה ושמחים איתם, פנים אל פנים ולא בדרך הקרירה, הנוחה כל כך של הצגתם בצילום לשניות. כן, היינו גם עורכים טקס חם לחילופי מזכירים (שיצא במקרה בחג) שמביע את הביטוי השגור בפינו: "דור לדור יביע אומר". לא היינו מוותרים על "דירה להשכיר" שאהבתי ולא על הריקוד  "לשיחת קיבוץ" שאהבתי, וגם לא על הצילומים הנהדרים. היינו משתדלים ליצור אווירה מ'ערב' של יצירה עצמית מלבבת ל"חג הקיבוץ"! ובנוסף, לא היינו מוותרים על חדר זיכרון. והיינו דואגים ביום הזה, להניח פרח על כל קבר וקבר בבית הקברות, פרח שיבטא את רצף הדורות, שלא נשכח את אלה שיצרו ובנו את הקיבוץ שלנו. תלגלגו, תזלזלו, תגידו "פאסה", תגידו "איפה אתה חי"?  תאמינו לי, זה היה חודר ללבבות.

ולפינת הספורט למור- האלימות שראיתי השבוע במשחק הכדורגל בין מכבי חיפה ומכבי תל אביב, היא אחת המרות שראיתי ומעוררת את השאלה למה בכלל לעסוק בספורט!!! פרטים על מה שראו עיני אשלח לך בנפרד.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

25.1.25      כ"ה טבת תשפ"ה.

עם שובן של דורון, אמילי ורומי
כתבה  שושי צ׳חנובר (ותודה למודי ששלח לנו)

"כשהם יהיו בדרך הביתה
ראוי שתהיה כאן שתיקה.
שתיקה והרכנת ראש.
שהארץ תידום, ותביט פנימה.
שקט באולפנים,
שקט בכותרות העיתונים,
שקט ברשתות, שקט מוויכוחים.
בלי ספקולציות, בלי שמועות וניתוחים,
בלי  מציצנות, בלי קולות מיותרים.
השמחה היא לא באמת שמחה,
בליל רגשות שמעולם לא חווינו,
שמעולם לא קרתה קודם,
נדרש פשוט שקט, שנחזיק יחד את השקט.
ובזמן שנביט פנימה,
נרגיש כאילו כל אחד מהחוזרים הוא הילד שלנו,
היא הבת שלנו, אחותי, אחי.
נבקש סליחה ונרכין ראש.
יש אחראי אחד, אבל כולנו אפשרנו לזה לקרות,
לכל שרשרת האירועים.
מול גודל הרגע, עכשיו זמן שקט".

אולי זה סמלי שעם תחילת שוב החטופים אנחנו מתחילים לקרוא בחומש "שמות" שמסופר בו על המעבר מ'המשפחה' (ספר "בראשית")  ל'עם' (ספר "שמות״). ספר 'בראשית' הסתים באווירה רגועה ושלווה בה. יעקב מצא את בנו האובד, המשפחה התאחדה, יוסף סלח לאחיו, בחסותו, המשפחה בנתה את חייה בגושן יש להם בתים ורכוש ומזון. הם נהנים מחסותו של יוסף ומחסדו של פרעה. נראה שצאצאי אברהם ויצחק הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.  ספר 'שמות' נפתח בסערה: קם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף. בשפת היום אומרים "האקלים הפוליטי השתנה". פרעה אמר "הנה עם ישראל רב ועצום ממנו" (פעם ראשונה ש המילה עם מוזכרת) ואז החל לפעול מנגנון הדיכוי: עבודות פרך, שהפך לשעבוד, שהגיע כמעט לרצח עם. את הסיפור הזה אנו מספרים מדי שנה בשנה, לעצמנו, לבנינו, לבני בנינו וחוזרים ואומרים שעם ישראל אחרי כל אסון וככל שהמצב מחמיר, לא רק שורד אלא אף קם מתוך המצוקות. מתחושותיי, אני שואל "על מצבנו " היום, האם יעמוד לנו הכוח בימים המתוארים לעיל להקים מחדש חברה/עם משגשג? להחיות ימינו כקדם?

ובקצרה: 1. "מי שלא מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל". ציטטתי כבר פעמים רבות את אבא שלי. אני מתכוון לכך שזו השנה השלישית שבה "אין מקום" ב"חג הקיבוץ" לפרוש את הלוחות שמהם ניבטים אלינו כל חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם. את דור המייסדים ורבים מבני הדור השני, את 19 חללי צה"ל והילדים. איך אפשר כך לחנך על העבר שלנו ועל הדמויות שיצרו אותנו, את הקיבוץ. ככה לא תצמח 'גאוות יחידה' .קל מאוד לומר ולתרץ שזה סיפורו הבלתי נגמר של המועדון, כבר "הפיל הלבן", שיהיה מוכן ל'חגי תשרי'! בעיני זו מביש, שאין לחץ ציבורי כבד על המוסדות, כדי להביא את עברנו המפואר לכלל חברי הקיבוץ וילדיו, בגין מציאת "מקום" ראוי, ואולי… זה כבר חסר חשיבות?

 2. אני לא יודע אם המזכירות דנה ב'נושא התמוה (לדעתי) של יוזמת נציגות 'ההנהלה' שלנו להציע לחברים באמצעות חברה חיצונית כתובות להשקעה של כספי החברים מחוץ לקיבוץ, ברווח הכי גדול שאפשר, בניירות ערך, בנדל"ן וכד', מבלי לקיים דיון רעיוני על כך לפחות במזכירות, שמעתי שכעשרים חברים כבר נרשמו בתור לפגישה.

ופינת הספורט למור. נתניה שוב הפסידה. הלילה ראיתי משחק כדורגל נשים מרתק של בנות היונייטד מול הסיטי. (4/2 ליונייטד) איזו רמה! איזו הנאה לצפות! בשבת ראיתי את מכבי חיפה מול סחנין. אי אפשר להשוות בין הרמות!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

18.1.25   י"ח טבת תשפ"ה

סיכום ספר "בראשית". הספר מתחלק לשלושה חלקים.
חלק ראשון מספר על סיפורי הבריאה ועל אבות האנושות (אדם וחוה, נוח ובניו) החלק השני מספר על שלושת האבות (אברהם, יצחק ויעקב), החלק השלישי מספר את סיפורי יוסף. שלושת החלקים שבספר "בראשית  מתבססים על הרעיון:1. שיש אל שברא עולם מושלם, שמטרתו היא עולם צודק. 2. אכזבת האל מיצירת האדם. לכן הוא משמידו ב'מבול' כדי ליצור עולם מתוקן ואדם מתוקן. ההנחות האלה מלוות כל פרק וכל אירוע בספר. שמעתי הרצאה ששמה את הדגש בספר "בראשית" על האהבה! וכך (בערך) נאמר בה: בעולם המודרני משמעות המילה אהבה היא קודם כל רגש שאנחנו מיחסים לתחושות הפנימיות שלנו, מה שמתרחש בלבבות בפנוכו, בנשמה שלנו. בספר "בראשית" בו מסופר על אהבות רבות, למושג אהבה יש משמעויות שונות, האהבה היא לא כינוי לרגש, אלא ביטוי להעדפה/בחירה. לא מדובר במה שמרגיש האדם אלא בתיאור  מה האדם בוחר בין האפשרויות הקיימות וקורא לכך אהבה. למשל: יעקב מגיע לחרן, רואה את רחל ומתמלא בכוחות אדירים המאפשרים לו לגול לבד את האבן מפי הבאר. אנחנו יודעים שהוא נלהב ונרגש מהמפגש עם רחל אך לא נאמר שהוא אוהב אותה, רק בהמשך הסיפור כשהוא מתוודע לכך שיש לה אחות ושמה לאה כתוב "ויאהב יעקב את רחל" האהבה המוזכרת בספר  היא, שיעקב העדיף את רחל על פני לאה ובחר בה. או, ניקח את סיפור  מהפרשה הקודמת, "ויאהב יצחק את עשו…. ורבקה אוהבת את יעקב". מי שחושב שאהבה זו תחושה, לא מבין איך אבא אוהב ילד אחד ואמא ילד אחר ולמה לא יאהבו שניהם את שני ילדיהם. גם כאן לא מתוארות התחושות הפנימיות אלא ניגשים ישירות לבחירה, להעדפה. וכיון שרק בן אחד הוא "היורש", יצחק בוחר בעשו ורבקה ביעקב, וזה בא לביטוי, אולי, בכך שיצחק אוהב (מעדיף) את הבשר שמגיש לו עשו על פני נזיד העדשים של יעקב. לסיכום אמר: המחשבה המודרנית, שלפיה האהבה היא רגש פנימי, היא שונה מזו של ספר "בראשית" האומרת שאהבה היא בחירה והעדפה.

ובקצרה: 1. לא אגע הפעם בהצגה שראינו, אך אני רוצה לומר להדר שמאוד אהבנו את המשחק שלו בתפקידו (הדי מביך). כשהופיע, התרגשתי לראות איך הגנים שלנו מתרוצצים על הבמה ורציתי לצעוק: "השחקן הזה הוא שלנו", "הוא שלי!" כמה שאני מצטער שלא הלכת ללמוד משחק! ולמיה, מילה טובה, על ההפקה כולה: בשקט וצנעה הולכת מבצע אדיר! (מבלי להחמיץ אף הפגנה על נפש החטופים). מפיקת -על! חיבוק!

2. שבת היה יום שמח לאוהדי מכבי נתניה, שמחתי הגדולה לא הייתה ב- 4:0 של הבוגרים , אלא בגול שהבקיע גלי בקבוצת הנוער. גלי, ברכות!

3. לרעיון, ששני חברי הנהלה (כך הם קוראים לעצמם, למרות שאצלנו קיימת מזכירות ולא הנהלה) להביא 'משלחת' כדי לשכנע את חברינו איפה כדאי 'להשקיע' את כספם העודף והנוטף. אתייחס לכך רק לאחר שאשמע איך מתייחסת המזכירות לכך, ומהי מדיניותה (?!) וזאת לאחר 'חג הקיבוץ' כדי לא לעשות לנו "מצב רוח" עכור.

4. לקראת ה"21" שהוא חג הקיבוץ, ערכתי עם מושקו סרט על חמש חברות ותיקות, (יטקה, אממה, מיתה, נושקה ויונה), שרבות היו כמותן! ונציג אותו ב'חברותא' ביום שני ה – 27.1. ב – 09.30 . אני מזמין את כולכם לצפות בו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

11.1.25   י' טבת תשפ"ה

פתחנו את שנת 2025, מה היה בקיבוץ לפני מאה שנים ב – 1925?
פניתי כמובן לספר "60 שנות" של מאיר צור כדי לספר. ב- 21.1 התקיים נשף צנוע ליום הולדת השלישי של הקיבוץ. ב- 15.5 הקיבוץ עוזב את נהלל  על שישים חבריו וששת ילדיו ועובר לעפולה. כל הזמן מטפלים בעניין התיישבות קבע לקיבוץ. ב- 30.6 מתארגנים מוסדות מועצת פועלי עפולה, חברינו אינם נבחרים. בקיבוץ מורגשת ערנות רבה לקראת ועידת ההסתדרות. ב-1.7 הוקמו ארבעה צריפים למגורים. באותו יום נפטרה רוז'קה קרמפנר (אימה של אמירה קנטור) ממחלת הדיפטריה ונקברה בירושלים. ב- 1.9,  300 מחוסרי עבודה בעפולה. מ-60 חברי הקיבוץ עובדים רק 25 חברים.  בשנת 1925 נולדו שלושה ילדים: יוסף גורביץ'-גור, אורי שפיר ומיכה לינקובסקי-לין.

פרשת השבוע "ויגש", במרכזה פגישת יוסף עם אחיו. אתייחס רק לניסיון של יהודה לחלץ את בנימין מידי יוסף (ש'נאסר' על גניבת הגביע) כדי להחזירו הביתה במו"מ די ארוך. וכל זאת, בטרם יוסף התוודע אל אחיו. משום מה חשבתי, כשהגעתי לקטע הזה, להבדיל אלפי הבדלות! חשבתי על המו"מ עם החמאס על שחרור החטופים. בסופו של ניסיון החילוץ, יהודה מציע ליוסף, שישחרר את בנימין והוא עצמו יבוא במקומו. ובהמשך, הוא מספר ליוסף כמה האבא הזקן והמסכן מחכה לבנו הצעיר. לאט לאט לב יוסף מתרכך, לבו נשבר והוא מתוודע לאחיו. כשאבא יעקב מגיע והם נופלים איש על צוואר בנו, יוסף מבין שתמה תקופת 'ההתארחות' במצריים ומתחילה תקופת 'התושבות' ולשם כך הוא חייב להפגיש בין יעקב לפרעה למען יקבלו חלקת ארץ להתיישבות. כאשר כוונת יוסף היא השטח הפורה שבגושן.  בפגישתם, פרעה שואל את יעקב הזקן: "כמה ימי שני חייך"? ויעקב עונה לו: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה". שואלים למה אמר יעקב "שני מגורי" ולא "שני חיי"? כיון ש'מגורי' בא מהמילה 'גר'. יעקב מבחין בין חייו של אדם על אדמתו שלו, לבין חיי האדם שבא להתגורר זמנית. 430 שנה נמשכה התושבות הזו, עד יציאת מצרים.

ולברכות, והפעם לרומי בת המצווה. מהו האירוע הזה? הטקס הזה החל לפני מאתיים שנה בערך בהשפעת הנצרות ונקרא טקס הקונפירמציה. טקס בו נבחנים הבנים והבנות על ידיעתם את הדת. מתחילת המאה ה- 20 החלו לערוך בנוסף, מסיבות בת מצווה ממש כמו לבנים, כדי לחזק את שמירת המצוות בקרב בנות ישראל. על פי ההלכה, יהודיה, שהחלו בה סימני נערה, חייבת במצוות ונחשבת לבעלת דעה. גיל הנערה מצויין כמקדים בשנה את גיל הנער מסיבות פיזיולוגיות, וזה אומר שהתפתחותה השכלית של אשה קודמת לזו של גבר, כמו שנאמר: "הקדים בינה באישה יותר מבאיש"! אותך רומי אנחנו מברכים ומאחלים לך שתרבי במעשים ותרבי בלימוד ודעת, וזה כולל כדורגל, שתרבי בחברות וחברים, שתקחי אחריות למעשיך ויוזמות בחייך, שתבחיני בין העיקר לתפל, בין הרציני למצחיק. שתתני הרבה כבוד, אהבה ואושר להורייך ולאחייך ולכל המשפחה הגדולה שיש לך, והכל בשמחה ובאהבה! אוהבים ומחבקים – הסבים שלך!

"שבועטוב"!                                                      

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.1.25      ד' טבת תשפ"ה

פרשת "מקץ" היא הפרשה בה יוסף הופך ל'משנה למלך' בזכות היותו פותר חלומות. הסיבה העיקרית לכך שיוסף הושלך לבור ונמכר לישמעאלים, הייתה כי סיפר ופירש, עצבן והרגיז את אחיו, בחלומותיו על הכוכבים ועל השיבולים המשתחוות לו. והנה, כתוב בפרשה, שפרעה חולם על שבע פרות שמנות  ושבע פרות רזות, האוכלות את השמנות. ואמר "חלום חלמתי ופותר אין אותו". כשנודע לפרעה שבבית האסורים פתר יוסף את חלומות שריו שהושלכו לכלא קרא לו לארמונו כדי לפתור את חלומותיו. יוסף לא היה רק פותר ומפרש, הוא היה מתווה דרך, ז.א. הוא גם הגיש תכניות מה לעשות כדי להגשים את החלום.  (מעין נביא) לדוגמה: על החלום בו ראה פרעה שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות פירש שיהיו שבע שנים טובות ולאחריהן שבע שנות בצורת ולכן צריך לחסוך בעוד מועד מזון כדי שיספיק גם לשנים הקשות. במושגים של היום, לאגור את תבואת ה'שנים הטובות' וכבר להתחיל במדיניות של הקצבות לקראת השנים הרעות. במילים נשגבות: גדולתו של יוסף, שידע לחבר בין החזון הנבואי לבין תכנית אסטרטגית מפורטת. וזה גם מה ששבה את לב פרעה שמינה אותו למשנה למלך. מול המפרשים המעשיים אנו עדים לתופעה של מפרשים היודעים להסביר את החלומות, אך אינם נוגעים ב"כיצד" ו"מה לעשות" עם החלומות, אלה נקראים בפי 'משיחיים'. הם מצביעים על חזון, לפעמים מקסים, רק שתכנית מעשית נלווית אין להם. בפועל אומרים: 'נחכה לניסים' או למשהו בלתי צפוי', היישום והביצוע לפרשנותנו תהיה "בבוא המשיח", מתישהו. יש להניח שאם יוסף היה נוהג כמו המשיחיים, היה מוחזר לבית הכלא.

קראתי את 'סקר' ההצעות לתקנון (לעידוד) מעמד התושבות ומצאתי את זכויותיו של התושב. לא מצאתי בו מהן חובות התושב לקיבוץ, בתקופת המזכירות הראשונה שלי ב(1965-8) היה תושב אחד בקיבוץ. לקח לי שעות להסביר לו ולשכנע אותו שהוא חייב בשמירות וחייב בתורנויות. הוא הבין שזאת חובתו וכל ימיו נהג כך. והיום? ולא חשוב בן כמה, ולא חשוב למה הוא בא אלינו. זה מושכל ראשון, שהשירות שהתושב מקבל בלי שהוא טורח כלל, גם מחייב משהו. (והמצפון האישי?) נאמר לי שאסור להם לעשות כלום (תורנויות, שמירות) ולא כי אין להם ביטוח, אני מכיר גם כאלה שכן 'ממלאים' חובות בגין 'חייהם' בינינו, כל זה צריך להיות כתוב ומובהר לתושב, ומצד שני, שיהיה גם ברור איזה 'גוף' מטפל בביצוע. סעיף אחד בתקנון ממש מורה איזו דרך ארוכה ולא מפותלת עברנו, כשיש רוב בסקר להצעה, שמי שלא מתקבל לחברות יכול להיות תושב! זה ממש עידוד לתושבות! האם אבדנו את הכבוד העצמי שלנו, ואיתו גם ייחודנו כחברה וטיפוח "גאוות היחידה" המיוחדת שלנו? עצוב וחבל!!! השבוע ציינו, בדרגות שמחה שונות, את בוא השנה האזרחית החדשה 2025 וכולנו תקווה שהתקוות שאיחלנו ל – תשפ"ה תתגשמנה. ובראשן החזרת החטופים!  עבורנו כבר שנים רבות מקור החדווה לתאריך 1.1. הוא יום הולדתו של ירון שהשנה חוגג 65 אביבים. מספר שמכניס אותו לגיל הפנסיה ומשחרר אותו למשל מתורנויות. כגימלאי ותיק לגימלאי צעיר אומר: אתה מתחיל תקופה נהדרת, תקופה נהדרת ליצירה, למשפחה ולעצמך. להביט סביבך ולהחליט 'מה עיקר ומה תפל' והחלטה מה לעשות היום, מחר, בעוד חודש (וכפי שזה נראה היום) ללא לחצים והכל בשלווה. (אתה אולי זוכר  שבשיחה על גיל הפנסיה, הצעתי להעלות את הגיל ל – 72 ולא להורידו?) אנחנו אוהבים אותך, אתה בן נהדר שתמיד נחלץ עבורנו וזו הזדמנות לציין את תודתנו. ואיחולנו: שתהיה מאושר במשפחתך עם קרין, ילדיך נואי ואיתן, יהב ורעותי ונוסיף עם ליאן ושחר  ונינותיך המקסימות!!! נאחל לך בריאות (כבר מותר להתייחס) והרבה שמחה בכל שתעשה.

ברגע האחרון צפינו בצילום של מאי מהטקס בו היא מסיימת בהצלחה קורס תצפיתניות. מברכים אותך, מתברכים בך ומתגאים! ולפינת הספורט, למור. נתניה מתאוששת והיא כבר במקום העשירי בטבלה, מכבי נתניה ג'וניור של גלי, במקום החמישי! ואנחנו ממשיכים לתמוך ולקוות!

"שבועטוב"!

״ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.12.24   כ"ז כסלו תשפ"ה – נר חמישי.

כילד מאוד אהבתי את חג החנוכה. היה בו משהו מיסטי ששבר את היומיום וההרגלים שלנו. במשך שבוע אחד (8 ימים) של חג החנוכה היו לנו משחקים ייחודיים כמו הסביבון או החנוכיה והנרות, היו לנו סיפורי הגבורה על עלילות משפחת החשמונאים אותם קראנו והזדהינו עימם ובנוסף הצגנו אותם בפני הורינו ובקיבוץ. תהלוכת הלפידים זהרה באור חזק בקיבוץ החשוך של אז, והאירה את הדרך בה צעדנו לטקס הדלקת החנוכיה הגדולה שהייתה במחסן- תבואות הגדול (צפונית/מזרחית לקיטור) ושרנו בהתרוממות רוח "באנו חושך לגרש". אבל הכי אהבתי את המאכלים שקיבלנו רק בחנוכה.  את הלביבות והסופגניות עם הרבה סוכר, כי הממתקים שידענו אז, היו רק שתי קוביות שוקולד ביום שישי. הרבה מרכיבים לחג ה'ביחד' הזה יצרו חג מיוחד ומרגש. אני זוכר איך הקשבתי שההורים היו מקריאים לי את שמות בני מתתיהו: יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר, יונתן הוופסי והבת חנה. אני זוכר  שבכיתה הצגתי את יונתן הצעיר בבנים אבל הכי הזדהיתי עם אלעזר שהרג את רוכב הפיל ולאחר מכן נדרס על ידי הפיל עצמו. בגן וב'חדר' ההורים, סיפרו את סיפורי גבורות המכבים, ושרנו 'מי ימלל'.. על הקרבות בהם זנבו ביוונים והרגום ולא אדלג על כך שסיפרו לנו גם את הסיפור האכזרי על חנה ושבעת בניה, אותו גם המחזנו ואני הייתי הבן החמישי או השישי, למרות שרציתי להיות הבן האחרון- השביעי.  חג החנוכה הוא החג היחידי התובע השתתפות פעילה של נשים, הוא 'חג הנשים' כי הן חייבות, על פי ההלכה, בהדלקת  נר חנוכה. ייתכן  שזה קשור לכך, שבחברה הקדומה, האשה הייתה שומרת אש התמיד.

ולפרשת השבוע "וישב" העוסקת גם "בהפלת יוסף לבור ומכירתו לישמעאלים". ומכאן לשאלה מהו 'החטא הקדמון'. לנוצרים זה ברור, חטא חווה ואדם בגן העדן, שאכלו מעץ הדעת הוא החטא הקדמון. להשקפת הנצרות, זו כניעה לתאוות החומריות, לתשוקה האנושית והגורם לחטאים המלווים את האנושות מראשיתה. לעומת השקפה זו, מסורת יהודית עתיקה אומרת שזריקת יוסף לבור ומכירתו הוא החטא הקדמון שחקוק בתודעת עם ישראל. ויותר מכך, בספר היובלים, ספר מימי בית שני מסופר, שהשלכת יוסף לבור ומכירתו לישמעאלים חל  בעשירי לחודש השביעי, היינו י' בתשרי, התאריך בו מציינים את יום כיפור שהוא כפרה על חטא האחים ועל הניכור והשנאה כלפי יוסף. שעירי העזים אותם מובילים כקרבן הוא זכר לשעיר העיזים שבדמו טבלו האחים את כותונת הפסים של יוסף. מעניין שבמסורת של יהודי אתיופיה מכונה יום כיפור "חגו של יוסף" זכר לאותו חטא קדמון על יחסם של האחים ליוסף הצעיר. את התיאוריה הזו שמעתי בבר אילן וממש העתקתי אותה מהמחברת שלי.

ולפינת הספורט, למור. היוונים עשו גם מעשים טובים והגדול שבהם, לדעתי, הוא המצאת המשחקים האולימפיים. האולימפיאדה! ששמה בא משם העיר בה נערכה- אולימפיה. זו הייתה חגיגה אתלטית ודתית כאחד, לכל עממי ושבטי יוון שהתקיימה כל ארבע שנים. באולימפיאדה הראשונה (776 לפה"ס) היה רק מקצוע אחד: ריצה בעירום למרחק של כ- 190 -200  מטר. כך סיפר לנו המורה לספורט שלנו במוסד, אורי זמרי שמו. הריצה נקראה 'מירוץ סטדיון' ומכאן נגזר השם: איצטדיון! ידוע לנו על 293 אולימפיאדות ברצף, עד שהקיסר, שאני לא זוכר את שמו, הפסיק אותן בטענה שזו עבודת אלילים. המצאת האולימפיאדה, ראויה למקום כבוד בפינת המעשים הטובים של היוונים.

שבועטוב!