הקיבוץ לתפישתי, משול לאגרוף. התושבות, היא אחת מפתיחת האגרוף לאצבעות פסוקות: הקיבוץ – חוזק ועוצמה, התושבות – ההולכת וגדלה – החלשות והרפייה. הקיבוץ (היום), מביטחון ואמונה בדרך,(אסטרטגיה) לחולשה והססנות. (טקטיקה) התושבות הגדולה והגדלה גם אחת הסיבות לכך.
עירית ברק הייתה חברה שלנו. זה התחיל בשיחות על ספרים שקראה, והיא קראה! נמשך בארוחות בוקר משותפות, בשיחות רבות וביקורים ושיחות טלפוניות ארוכות בעיקר בהן הביעה את אי שביעות רצונה ממה שקורה בקיבוץ לעומת פעם…. פעם כשהייתה כדורסלנית מצטיינת, פעילה חברתית, מפיקה אירועים, שיחות עם חברים, ושיא תפקודה, כרכזת עבודה, שהצליחה בו מאוד. נתינה בלב רחב, איכפתית, חברה טובה. יהי זכרה ברוך!
בפרשת השבוע "כי תצא" קיימת פרשייה המתייחסת לשנה הראשונה לנישואים. "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח" ואני מקדיש את הקטע לתום ורוני לכבוד נישואיהם. כתוב שבשנה הראשונה לנישואים, לא תצא למלחמה, ולא תחויב כלל במשימות ציבוריות. כל זה נועד להקמת בית, זוגיות ומשפחה, לבנות את יסודות התא המשפחתי בשקט ללא הפרעות ורעשי רקע. ולאן מפנים את בני הזוג? לשמחה! ולא סתם שמחה אלא ל"שמחת גן העדן", זו השמחה שהייתה לאדם וחוה (בני הזוג הראשונים בהיסטוריה) בגן העדן, שהיו מרוכזים רק אחד בשנייה ולא היה מה שיסיח דעתם מעצמם. וכל זאת, שבני הזוג ירגישו מתחילת דרכם המשותפת תחושת גן עדן.
כאשר רואים על פני האנשים את מה שהם חושבים, את מה שהם מרגישים, בימים כאלה אנחנו מחפשים את הביטוי למצב רוחנו גם בקריאת שירי משוררים. (וצצו רבים במלחמה הזו). ובחרנו אחד מהם.
ברכות חמות, חיוך גדול ואוהב, ברכות שמחות לג'ני ביום הולדתה. שתזכי לבריאות טובה, לנחת ואושר במשפחתך ולשמחה עם תימור וילדיכם אן, מאי, לי ותום. שתמשיכי לייצג אותנו בהפגנות ואפילו תניפי דגל עבורנו. אוהבים אותך ושולחים לך חיבוק ענק!
ולפינת הספורט (מור) לא ראיתי את יונייטד סו"ס מנצחת, צפיתי בשני אירועים קשים. הראשון שבהם איגרוף נשים שהיה נורא ולא יכולתי לראותו אלא כמה דקות בודדות, והשני, המשחק בין ברזיל לפרגוואי, בו לא תאמינו, ברזיל נוצחה 2:1 וזה כבר היה יותר מדי בשביל מעריץ ברזיל שכמוני. "שבועטוב"!
השבוע שוב שמענו פעמים רבות: ש"המצב נורא ואיום, אני עוזב את הארץ, אבל… עוד לא עשיתי דרכון זר". שמעתי גם קול אחר האומר: "אלה אנשים חסרי תודעת מולדת". האם זה כישלון של החינוך?
פרשת השבוע "שופטים" מאוד דומה לימינו אנו. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… וישפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקזז שוחד… צדק, צדק תרדוף" (אז מה?…). אף שהפרשה מתחילה בהגדרת תפקיד השופטים והשוטרים כוונתה היא דווקא למעמד הכוהנים והצבת גבולות למעורבותם של הכוהנים גם בדברים שאינם בתחומי הדת. (משהו השתנה?…) הפקעת סמכויות השופט לידי הכוהנים, לא נבעה מכך שהכוהן חכם מהשופט אלא מכך שהשופט מונה/נבחר ואילו הכוהן קיבל את תפקידו בירושה. נושא השוחד הטריד מאוד כבר בימי 'המדבר' ומופיע במשפט : "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" במילים של היום, גם לשופט הגדול יכולה להיות תאוות בצע ותאוות רכוש, ואילו הכוהן, נקי מאלה ולכן אינו יכול להיחשד בתאוות בצע. על כל פסיקה שלו יקבל בדיוק את אותו גודל נתח מהקרבת הקורבן, ואינו צריך לעמוד בפיתוי כלשהו בפסיקת דינו. כל זה כמובן מתייחס רק לתקופת 'המדבר'. כי חל שינוי גדול בהתנהגות הכוהנים כשהתנחלו בארץ. ועל כך בהזדמנות אחרת.
בשיחת טלפון שאל אותי חבר מי לדעתי היה האיש החשוב ביהדות, מלבד משה רבנו. סיפר, שהוא יושב עכשיו בבית קפה עם חברים והם מתווכחים על כך. עניתי שלדעתי יש כמה וכמה דמויות חשובות, אך לדעתי, רבן יוחנן בן זכאי הוא האיש. בקיצור ריב"ז. איך הגעת אליו? שאל, השבתי לו שזה האיש, ש'קרא את המציאות עוד לפני חורבן בית שני ב- 70 לספירה, והבין מה עומד לקרות'. הוא הצליח לצאת/להימלט בארון קבורה מירושלים הנצורה והלך ליבנה. שם הוא הקים מרכז רוחני ומשם הוא שינה את פני היהדות: מעם שעוסק בטקסים ובקורבנות בבית המקדש לעם שבמרכז חייו הלמידה, לימוד התורה. בפועל, הפך את בתי הכנסת כתחליף ל'מקדש' בעבודת הקודש, הפך אותם גם למקום התכנסות, למרכז חיי הקהילה. בזכות השינוי במהות היהדות שהנהיג, עם ישראל התקיים, כעם, אלפיים שנים בגולה. הוא קטע אותי ואמר משהו כמו: "כאן אף אחד לא שמע עליו" ושיחתנו תמה. אני מניח שיש שיחלקו על דעתי ויציעו 'מועמדים' אחרים.
יריד האוכ- ספטמבר 2024
עד כאן ענייני 'רוח' וכעת ל-'חומר'. באנו ל'חג האוכל' על הדשא הגדול ביודענו שלא האוכל ילהיב אותנו. באנו וראינו פעילות רבה. ראינו המון אנשים שמחים ובימים רעים אלה זה היה מאוד מרענן ושונה. לצאת לרגע מטרדות היום, רגע להתנתק מהמועקה. נכון, שסביב אוכל קל לרכז אנשים ולגבש אותם ליחידה. היו הרבה אנשים, הרבה שמחה והרבה רעש! נראה לי שהיה זה אירוע נכון במקום הנכון ובזמן הנכון. מגיעה תודה למארגנים ולכל הרבים שהיו שותפים בהכנות ובהגשת האוכל בדוכנים.
ולפינת הספורט (למור): לראשונה בחיי צפיתי במקצוע ספורט שלא שמעתי עליו עד לאולימפיאדת הנכים: "כדורשער"! משחק בין שתי קבוצות, שבו יש שערים גדולים מהרגיל ושלוש(ה) עוורים מכוסי עיניים צריכים להבקיע גול ממרחק, בזריקת יד, מול קבוצה יריבה של שלושה עוורים שלא רק זורקים אלא גם מגינים על השער. משחק שהוא מעין שילוב בין באולינג וכדור יד. צפיתי במשחקי נבחרת הנשים שלנו, באולימפיאדת הנכים, ששיחקה נהדר וזכתה במדליית הכסף. שאפו!!!
יצאתי מביתי, הכל נראה לא טוב, ההרגשה כבדה ומכבידה, עשרה נרצחים ביום אחד, המחשבה על שהיית חטופים במנהרות נוטלת שלווה ולפתע – שתי ציפורים רוקדות על הדרך- איך הן מרשות לעצמן את החופש והשמחה הזו?
אנחנו היום עם מפולג. אולי בדומה לתקופת הצדוקים והפרושים. אך מנפנפים שאנחנו עם אחד. הדיון על ציר פילדלפי הפך לוויכוח מר גם על מהי היהדות ומיהו היהודי, פדיון שבויים מול 'ניצחון מוחלט' וברקע מתנגן השיר מקזבלן "כולנו יהודים!" לפעמים נראה לי שאורי אורבך (אדם דתי שהערכתי מאוד בשל כתיבתו ואמרותיו) אמר פעם: "יש כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: "חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, השתמטות, ממסד". ושכחנו שהיהדות שלנו היא: "רגש, חוויה, הזדהות, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות". (סוף ציטוט). ואני מוסיף: עזרה הדדית, מחויבות ומולדת של עם בארצו. בעיני, זו המשמעות ה'יהודית' להחזרת החטופים ע כ ש י ו.
ספרון-זיכרון ממלחמת יום כיפור.
ביום השני למלחמת יום הכיפורים, סביב השעה 04.00, בצומת ווסט שברמת הגולן, לאחר הפגזה חזקה, לא יודע מהיכן צץ אדם וחילק לכולנו ספרון תהילים קטן. הספרון הזה נמצא בתיקי מאז (ר' צילום) נתקלתי בו כשעשיתי סדר בתיק וזה נתן לי הזדמנות לומר משהו על ספר תהילים הכולל מאה וחמישים מזמורים. תהילים הוא ספר תפילות קדום שעל פי המסורת כתב דוד המלך, המכונה "נעים זמירות ישראל". הקוראים בו בימינו נרתעים מלשונו הקשה ומדימויים רחוקים מהם, אך נודה, שפסוקים מספר 'תהילים' מהווים מקור לא אכזב לחיבורי פיוטים חדשים בשירה העברית גם כיום.
קראתי את דברי הזעם של גדי לין על ההחלטה שלא לקבל את בתו לחברות בקיבוץ. פעם בעשר שנים בערך אנחנו עדים לתופעה שהקיבוץ מצביע נגד קבלת בן/ת ואחרי שנפגשים בהורים השבורים מביעים צער, הזדהות ואפילו חרטה. עלינו להחליט פעם אחת איך מתקבלים הבנים לחברות, האם אנחנו מקבלים את הבנים, שהם בגירים, על פי חוק, בזכות עצמם והתנהלותם, או שאנחנו מקבלים את הבנים (הבגירים על פי חוק) בגין ההורים (גדי הוסיף גם סבים). כי אם זה בגין ההורים, אין צורך כלל בהצבעה לקבלת בנים לחברות. אולי לחזור לימים (שנות הארבעים) שהקבלה לחברות היא קבוצתית קולקטיבית עם סיום י"ב ושנות החינוך במוסד. אך אם הם מתקבלים כיחידים, כפי שנהוג היום, ואני בעד, להתנהלות כגון אלימות, סמים וחוסר יושר מצד אחד, ואי מילוי חובות כמו עבודה ועוד, מצד שני, יש ביטוי בתוצאות. ומה/איך הלאה? תוצאת ההצבעה מעבירה את ביצוע ההחלטה למזכירות ללא הנחיות ברורות. אנחנו יודעים שאין ביכולתנו לסלק מישהו/הם בכוח המילים ולא בכוח פיזי, אז בואו נדון, למשל, בהצעה ששמעתי, על הוספת סטטוס חדש בין התושבות לחברות? כדאי להתמודד עם הנושא הזה בהקדם לפני המקרה הבא.
ולספורט… (מור) התרגלנו עם השנים שבמשחקי הכדורגל בין סחנין לבית״ר ירושלים יש אלימות פיזית. במשחק השבוע זו כבר הייתה אלימות מסוג אחר, אלימות לאומנית. בעת שירת ההמנון, לקרוא קריאות בוז ולהפנות את הגב! זו כבר מחאה לאומנית, ומה חשבתם, ש"ל פמיליה" לא ינצלו את ההזדמנות להרביץ ועם מקלות? כבר לא מספיק לומר "נו נו נו"! וגם קנס כספי לא ירגיע, צריך טיפול מסוג אחר. מעניין אותי, האם התופעה תחזור גם בשבת הקרובה מול מ.ס. אשדוד.
לדון 'בעבודה ופרנסה' מבלי לקיים דיון מוקדם על 'שוויון ערך העבודה' – תמוה!
ט'ו באב חל בדיוק שבוע אחרי ט' באב, שהוא ציון חורבן הבית ושנאת חינם. שמעתי מרצה שגרס, שט'ו באב בא לתקן ולהחזיר לנו את הנורמליות לאחר החורבן. "בט'ו באב, הבנות היו לובשות לבן ויוצאות במחולות בכרמים והגברים חטפו אותן" כך כתוב בתנ"ך, חג לאהבה. מאיפה בא הסיפור הזה? בסיפור הקרוי 'פילגש בגבעה', בספר "שופטים", (י'ט – כ'א) מסופר, שלאיש משבט אפרים הייתה פילגש. יום אחד נמאס לה והחליטה שהיא חוזרת לביתה שבבית לחם. האיש המאוכזב מחליט ללכת ולהחזירה אליו. אחרי שהוא משכנע אותה לחזור אליו הם יוצאים חזרה מבית לחם להר אפרים. בינתיים החשיכה ירדה וכיון שלא רצה לישון בירושלים היבוסית הוא מגיע ל"גבעה"- העיר הראשית של שבט בנימין. איש זקן משבט לוי, פגש בהם אבודים ברחוב והזמין אותם ללון בביתו. כששמעו בני בנימין שאיש שבט לוי נמצא בעיר, דרשו מהמארח שיוציאו אליהם. הוא מציע להם את בתו ולחילופין את הפילגש אבל הם רוצים רק את הגבר. הזקן נבהל וזורק את הפילגש החוצה ובני בנימין אונסים אותה כל הלילה ועם שחר היא מתמוטטת ומתה. בבוקר מוצא אותה ה'לוי' מוטלת מתה הוא מבתר את גופה לשנים-עשר חלקים ושולח אותם לכל שבטי ישראל. השבטים דרשו לקבל לידם את האנסים וכשלא נענו, יצאו למלחמה על שבט בנימין השמידו את כולו למעט שש מאות גברים. כשהבינו שהגזימו, שכך ייכחד שבט שלם, אותם זקני השבטים שנשבעו שלא יתנו את בנותיהם להינשא לבני שבט בנימין הגו רעיון מדהים: בנות ישראל תלבשנה לבן ותצאנה לרקוד בכרמים. לבני בנימין אמרו שיסתתרו בכרמים ויחטפו לעצמם אישה. כך אירע, ושבט בנימין ניצל. ועל כך אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כט'ו באב ויום כיפור". ט'ו באב איבד לאורך השנים מחשיבותו אבל לא מסמליותו, כי ט'ו באב הצמיד מלחמת אחים שהייתה לחורבן, למשתה והילולה גדולים, וכל זאת דרך העלאת סיפור שאירע שנים רבות לפני חורבן הבית בט' באב, והצמיד תאריכים את ט' באב, וכעבור שבוע ט'ו באב, כפי שלמדנו בנעורינו לומר 'אחדות הניגודים'. קיום יום הזיכרון ומעבר ליום שמחה!
אחרי שנים באתי שוב לשיחת קיבוץ. באנו כדי לתת כבוד ולהביע הערכה לכל החברים הרבים הנושאים בתפקידים המאפשרים את חיי הקיבוץ שלנו. נדהמנו לראות עד לאן הגיעה הריכוזיות בחיינו. המזכירות מגישות לנו את פעילויות האגפים. ואיפה הם נמצאים? בשיחה! האם לא נכון לתת כבוד והערכה (כמו 'פעם') לאותם החברים הנושאים בעול שיספרו בעצמם לקיבוץ על פעילות האגף עליו הם ממונים? שלא יהוו רק מקום לביקורת המוטחת בהם בדרכים או בחד"א, אלא לעמוד בעצמם מול הקיבוץ ולהציג ולהסביר? ולקבל סימפטיה? לא יכולתי להבין למה נוהגים כך, לפני שקמתי לומר זאת בקולי, החלטתי לקום וללכת. מה קרה לנו, מה זאת הריכוזיות הזו ולמה? שאלתי את מיכל ותשובתה הייתה שזה הנוהל בשנים האחרונות כדי לחסוך זמן שיחה. אולי כדאי לחשוב על כך פעם נוספת ועוד לפני שנשמע את הסיכום השנתי?
קיבלנו השבוע מחברה טובה את הדברים האלה: …"כבר בפנייה לניר עוז מתחילים להרגיש את הכאב. לאורך שני צידי הכביש עומדים אנשים עם דגלים צהובים ודגלי ישראל וחולצות של מטה החטופים. עומדים בדממה כמו השלימו עם הידיעות שהאחראי, שאינו לוקח אחריות, פוצץ שוב את השיחות. ציר פילדלפי ומעבר נצרים הם ערכים אסטרטגיים עבורו ולא הערבות ההדדית הישראלית, גם אם גורמי הביטחון סותרים את דבריו. ערלי הלב מוותרים על חייהם של המעט שעוד חיים שם…" (סוף ציטוט)/ הודינו לה על שכתבה, היא תיארה וביטאה היטב את רחשי הלב ודעותיהם של רבים מאוד. ושני דברים משמחים לסיום: 1. ברכות ואיחולי הצלחה לנכדינו ונינותינו בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ה, בתקווה גדולה שתבוא עליכם ועלינו לטובה! לנינה שתגיע השנה לבית תינוקות , לקרני שלפעוטון, ליהלי בגן זית, לתומר בכיתה ב', לשני ב-ג', לתומי בכיתה ה', לרומי ב- ו' , ללי בכיתה ח', לגלי ב- ט', לניר בכיתה י"א, לאן, לליאן ויהב במכללה, ולקרין. ואחרונים אחרונים לשהם, ספיר, ורעיה בעבודת החינוך המפרכת. ולא שכחנו את מאי המתגייסת לצ.ה.ל! לכולכם שנה מוצלחת!!! ו- 2 מיוחד למור בניכר: במשחק הראשון ב'לאומית', בין הפועל תל-אביב לבין ראשון לציון, בדקה ה- 86 'ראשון' הבקיעה גול וניצחה 2:1 , ממש שמחתי!!
קראתי ש -63% מתושבי המדינה תומכים בהחזרת החטופים מיד…חשבתי שהרבה יותר, חשבתי ש- 100%. מאכזב!
ירדתי מבריכת השחייה לאחר מפגן השירה המקומי בקול אדיר ובווליום גבוה. לטעמי, שירים, ברובם, הם ביטוי לאינטימיות שנוצרת בינם לבין שומעם, לרגעים שקטים נוגעים בנשמה, ולפעמים סוערים ואני מתכוון לזמר ולא לטכנאי הקול, השירים לפעמים רומנטיים, ליריים, תמיד מכוונים ללב המאזין. נדמה היה לי שזו הייתה תחרות של מי ישיר "יותר חזק- יותר גבוה – יותר רחוק". כשהבעתי את דעתי אמרו לי: אתה מפעם! רציתי לומר עוד, שלא נראה לי למכור לחברים מזון בערבי קיבוץ ,אבל כבר הייתה לי התשובה מראש: אתה מפעם!
עם נתן יונתן
הגעתי הביתה וצפיתי בתוכנית שהוקדשה למשורר נתן יונתן, עבדתי איתו 18 שנה ב"ספריית פועלים" וזו הזדמנות לספר קצת על כך. 'האיש ההוא' היה אדם חם, נחמד וחביב, חבר טוב ותומך, 'האיש ההוא' היה איש צוות מעולה. כולנו אהבנו אותו בשל אישיותו, בשל דמותו ובלוריתו וכמובן, שיריו. התוכנית עליו בטלוויזיה, לכאורה סיפרה את תולדות חייו, מ"השומר הצעיר", דרך חייו בקיבוץ שריד וסופם הלא טוב, על היותו משורר מתוסכל שלא נכנס לרשימת המשוררים הרציניים דוגמת נתן זך או יהודה עמיחי, התוכנית נתנה תמונה חלקית מאוד של חייו, גרמה לדמותו עוול בהופכה אותו לנסיך היגון והשכול ולא סיפרה כלל שהיה אדם חם, שמח, לבבי, אדם אוהב אדם שתענוג היה להיות בחברתו. היכרנו לאחר שבנו ליאור נהרג במלחמת יום הכיפורים וכבר באחת השיחות הראשונות בינינו סיפר לי על האירוע הנורא ששינה את חייו. בתקופה זו הבאתי אותו לקיבוץ לערב ספרותי (פעם היו ערבים כאלה) וחדר האוכל היה מפוצץ מאדם. התוכנית לא התייחסה לשלושה דברים משמעותיים בחייו: עבודתו במשך 35 שנים ב'ספרית פועלים', על עומק יחסיו עם בנו הצעיר שנותר ועל היותו אדם פוליטי. אני מודה, שיחסינו האישיים הועמו מעט בסוף תקופת עבודתו. ולמה? בתנועה הוחלט שב-'ספרית פועלים' יעבדו רק חברי קיבוצים למעט איש ייצור הספרים. בזמני עבדו חברים מלהבות הבשן, שריד, מזרע, מרחביה, עין השופט, עין החורש, גן שמואל, בית אלפא, הזורע ומשמר העמק- ברטה חזן, והייתה הרמוניה ושותפות נהדרת בינינו. לא רק מות ליאור שינה את חייו, גם נישואיו השניים. כשהעניינים בשריד הסתבכו (נרמז בכתבה) ונתן עזב את הקיבוץ, זימנתי אותו, כרכז המערכת, לשיחה ואמרתי לו שאם כבר אינו חבר קיבוץ, דרכנו צריכות להיפרד (השקפה מפעם). הוא כעס מאוד ואמר: "עזבתי את הקיבוץ אבל נשארתי איש תנועה ולכן אין סיבה שאפסיק את עבודתי" הוא הלך למזכיר התנועה ולרכז ו. ביקורת והם המציאו לו סטטוס: "חבר תנועה"! ופסקו שימשיך לעבוד כרגיל. ואז התעוררה שאלת גובה המשכורת ומכאן החלה ההתדרדרות ביחסים. כי כל העובדים היו פעילי תנועה, כלומר על חשבון מכסת ימי עבודה שהקיבוצים מסרו לתנועה (הסדר מפעם). ואז…העניינים הסתבכו עד שהגענו לבית משפט לעבודה בו עמדנו, זה מול זה. בית המשפט פסק לטובתנו וזה העכיר את היחסים עוד יותר. אמרתי לו לפני המשפט: "לא משנה מה יוחלט אני תמיד אוהב אותך ואזכור את השותפות הגדולה שהייתה בינינו". אסכם כך: אני מאוד אוהב את אישיותו החמה, אני מאוד אוהב את שיריו, אני מקשיב לשירים ברדיו ומיד מזהה את שיריו, על מדפינו נמצא אוסף כל שיריו. כשאיש כבר לא יזכור אותו, שיריו עוד יושרו וינציחו אותו לעד. וזה מה שרצה.
מור, נכד יקר בניכר, רחוק גאוגרפית אך קרוב מאוד ללבנו ביקש שאספר כל שבוע על משחק מיוחד שראיתי בטלוויזיה, אז בשמחה: במוצ"ש ראיתי עד 01.00 משחק כדורגל בין שתי קבוצות ברזילאיות: פלמיירס מול סאו- פאולו. צפיתי בו והייתי מרותק. הייתה לי הרגשה שאני נמצא במופע מחול. בתנועות הגוף, בגמישות ובתיאום הקבוצתי. כדורגל שכולו טכניקה גאונית עם הכדור, ולא עם גוף היריב, כמו זה האירופאי. היה עונג גדול. עובדה שלא נרדמתי!
תום בדמות ׳נתנאל׳- מתוך ״הגינה של תמרי״ בחינוכית כאן 11
ולענייני משפחה: אנחנו רוצים לברך את תומי על סיום הצילומים עבור הסדרה הראשונה לטלוויזיה בה הוא משתתף וממנו אני יודע שזה לא היה פשוט. חודש ימים, שעות על שעות ולימוד טקסטים בעל פה. מאחלים לך שבסדרות/סרטים שעוד בטח יבואו, יהיה לך יותר קל, כי יהיה יותר מוכר. שמחים אתך וגאים בך.
תימור בן יקר שלנו, מברכים אותך ביום הולדתך מכל הלב, אמנם אתה לא חי אתנו בקיבוץ אבל אתה בן קרוב ביותר ודואג. הטלפונים כמעט כל יום והניסיון המוצלח לשתף אותנו בחייכם – כשמן לעצמותינו, והקשר סביב 'שבועטוב'… מאחלים לך שתמשיך בדרכך בהצלחה, הרבה בריאות לכל משפחתך שמחה והמון אושר!
רעותי חביבתנו, ברכות חמות גם לך הרבה שמחה, נחת, אושר ובריאות ביום הולדתך. אנחנו שמחים מאוד שאת איתנו ושהבאת לנו גם את נינה. אוהבים אותך מאוד ומאחלים לך רק טוב! אנחנו תמיד איתך!
אנחנו בפתחו של ספר "דברים", שהוא החומש החמישי שמתחיל ב: מונולוג אדיר של משה הקשיש לפני מותו, לפני הכניסה לארץ. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר". משה משחזר את כל התלאות שעברו במדבר במשך ארבעים שנה ומציין את אלה שעברו את כל המסע הזה, שעבורם הוא כישלון כי הם, דור המדבר, כולל הוא עצמו, לא יגיעו ליעד, ולא יכנסו לארץ. נאום-צוואה זה נועד לדור הבנים, שישמע ויפנים את הסיפור, את כל הטעויות הכישלונות וההישגים כדי לרשת ולזכור את מעשי הדור בגאווה. נאומו מאיר לנו את השינוי הגדול שחל במשה שהחל את דרכו כאיש כבד פה וכבד לשון, "לא איש דברים אנוכי" ועד לנואם גדול שמדבר ומספר לכל העם את קורותיו. נראה שהדבר היחיד אותו הוא מסתיר הוא את כאבו האישי. משה כדרך הזקנים (כן, גם אני כבר נכלל ברשימה) שזוכרים היטב מה היה בעברם הרחוק, אך אינם זוכרים כמה פעמים כבר סיפרו עליו. אז מי אנחנו שלא נתייחס בכבוד לסיפורו המופלא של העם שלנו אפילו אם לא פעם נתקשה להבין מי המדבר: הנביא, האלוהים או העם עצמו. סיימנו את המסע הגדול ואנחנו לפני הכניסה/ הכיבוש של הארץ. אסכם בקצרה מה קראנו, מה אירע עד שהגענו אל גבול הארץ המובטחת. התחלנו בספר 'בראשית' בבריאת העולם, אדם וחוה, קין והבל, נח ואברהם שב'לך לך' הלך אל הארץ שהובטחה לו, יצחק ויעקב, יוסף ואחיו שהיו ל'עברים' כשירדו מצריימה והפכו לעם עבדים. בספר 'שמות' חלו השחרור מעבדות בהובלת משה, יציאת מצריים, קבלת התורה, בניית ונוהלי העבודה במשכן בספר 'ויקרא', וארבעים שנה במדבר בספר 'במדבר' עד שהגיעו לכניסה לארץ. ואמשיך באירועים: יהושע מתחיל במלחמות עקובות בדם לכיבוש הארץ. הכולל להרוג, לשרוף, לבזוז ולגרש ואם להיות אקטואלי – ברוח זו – יש הרואים בימים אלה ממש הזדמנות להתיישב בעזה ובנותיה, ורואים בכך את המשך המורשת של הימים ההם שהתחילה ב – 1272 לספירה כשנכבשה יריחו. אלוהים ציווה את יהושע לעבור את הירדן ולקיים את ההבטחות: 1. כל מקום בו ידרכו בני ישראל- יהיה שלהם. 2. אף אדם לא יערער אחרי מעשי יהושע ו- 3. הוא שרטט ליהושע את גבולות הארץ: בדרום- מדבר צין, בצפון ובמזרח- נהר פרת ובמערב- ים תיכון. כדאי לדעת על מה הכהניסטים מסתמכים.
ט' באב. כמה מילים על היום הזה: 1. בית המקדש הראשון נחרב בשל עבודה זרה, שפיכות דמים ושנאת חינם. הבית השני נחרב בשל שנאת חינם. (הגדרה: כל שנאה שאינה מותרת בהלכה היא שנאת חינם). 2. אומרים שהרציחות ב'בית ראשון' היו רציחות רגילות, ואילו ב'בית שני' היו רציחות שבהיתר. כאלה היו הרציחות במאבק בין הצדוקים והפרושים. במיוחד בקרב הפרושים החשדניים. 3. מדוע ט' באב מחזיק כבר יותר מאלפיים שנה? יש האומרים שבזכות הצום המבדיל בין הכלל לפרט. הצום הוא אישי. כל אחד בפני עצמו מציין את היום, כל אחד חש בו על גופו שלו וכך, הדגש האישי המשותף לרבים, עובר מדור לדור. (כך בכל הצומות, לדעתי, ההבדל בין ט' באב לצום גדליה הוא בכמות הצמים) מדוע מבכים ומהו ייחודו של יום זה? כי כל המעשים הנוראים שקרו לעמנו נעשו בידי זרים, בידי גויים (נבוכדנצר בבית ראשון וטיטוס והרומאים בבית שני ואפשר להמשיך עד השביעי באוקטובר) ואילו את ט' באב, חורבן בית שני עשינו בעצמנו לעצמנו.
צילום: רעיה
מחר נקום לשבוע חדש, ליום חדש, ליום הולדתו של תימור שלנו.
שתי 'פרשות' היו לנו השבוע: "מטות" ו"מסעי" שהן סוגרות את ספר "במדבר" ולמעשה את סיפור בני ישראל במדבר בואך הכניסה לארץ. הספר הבעל"ט "דברים" הוא נאום צוואה ארוך של משה. יש בפרשות הללו הרבה 'אלמנטים', כמו שאומרים היום בעברית, ומתוכם אעסוק בסוגיית הצבא. לקראת היציאה למלחמת הנקם במדיינים צריך היה לארגן לוחמים, להקים צבא. משה מצווה על כל שבט לגייס מכסה בת אלף אנשים למלחמה. מכך אנו לומדים שלא היה צבא קבע מקצועי, לא היו גנרלים שהמלחמה היא מקצועם. לכל מלחמה נערך גיוס מלא או חלקי של צעירים לצאת למלחמה. אותם צעירים שסיכנו את חייהם יכלו לצאת ברכוש גדול מהמלחמות. הלקיחה בשבי, השלל והביזה יכלו לבסס לצעיר את כל חייו. זו הייתה הסיבה לכך שהשמידו את מחנות האויב, הרגו את כול הגברים ולא לקחו שבויים. הכל, כדי לזכות ברכוש הנטוש שכלל נשים צעירות, עבדים, עדרי צאן, שטחי אדמה וכמובן, כסף וזהב. זה היה המנוע של הצעירים האלה להתגייס לצבא הזמני המוקם לצורך המלחמה המסויימת. מעניין שבני השבטים ראובן, גד וחצי מנשה החליטו להתיישב מחוץ לגבולות הארץ בעבר הירדן, שכבר נכבשה קודם לכן במלחמת נקם במדיינים והם ניסו שלא לשלוח את אנשיהם למלחמה , אך משה מכריח אותם ואומר להם : "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" בקיצור: אין מיוחסים ואין משתמטים, יש שוויון בנטל!" לצבא הזה קראו "צבא העם". השיעור של משה ב"סולידריות לאומית" הצליח. גם צה"ל, למעשה, הוא צבא העם, "צבא ההגנה לישראל"! כי כל צעיר בן 18 שנים חייב בגיוס לצבא על פי חוק. צבא, כידוע, הוא נטל עד שהופך, למשרת בו, לנכס, נכס שמלווה אותך כל החיים. אבל האם באמת קיים שיוויון בנטל? כולנו חיים את אי השיוויון הזה יום-יום. ואני מתכוון במפורש לסיפור הארוך והכואב המלווה את אזרחי המדינה שנים רבות והוא גיוס של אלה המאמינים שמי שמגן ומציל את המדינה זה לא הצבא, אלא התורה, בקיצור: החרדים! הגעתי למסקנה שהמסחרה על גיוסם צריכה להיפסק. הבקשות, הפניות, התחינות לרבנים, יצירת הסדרים מגוחכים ו'הסכמות'. עבר זמנם! הפתרון היחיד שנותר הוא הפרדת הדת מהמדינה ועל כך צריך "לצאת לרחובות", רק כך אפשר יהיה לקיים את "השיוויון בנטל". יש לי חבר שכבר תקופה ארוכה אומר זאת בכל הזדמנות, והיום, אני כותב זאת. אין פתרון אחר שיהפוך אותנו למדינה בה כולנו נהיה שווים לשאת בנטל הביטחון הקיומי שלנו. ומשהו אישי: השבועיים של האולימפיאדה הם מהשבועות בהם ההנאה בצפייה בה מעבירה את זמני וגורמת 'להתעלות' על הרוע השוטף והזורם בחיים. ואז.. אתה נזכר שוב בחטופים והכל מתגמד… "שבועטוב"!
וזו ברכתי לך רעייתי ביום הולדתך: אין לנו אלוהים לסמוך עליו, יש לנו רק אותנו. שנאהב ונשמח! שנשיר את עצמנו ונרקוד את ריקוד חיינו. שבכוח האהבה שלנו נגשים כל זאת, שנביט על ילדינו, על משפחותיהם, על נכדינו ונינותינו כשלבנו מתפוצץ מגאווה ואהבה, דאגה ותקווה. שנאהב כל יום יותר! מעתה ועד עולם!
ולספיר: אמר המשורר: "לאט, לאט מחלחלת בי המחשבה המטרידה האם באמת אנחנו עסוקים כל כך? האם באמת אין לנו פנאי לכלום ולשאול את עצמנו שאלות עומק? אשהה לי רגע להרהר על זיכרונותיי, על תקוות שנכזבו, על עלבונות שנצרבו ורגעי קדושה שהוחמצו. הפעם לא אמהר, אשהה בם רגע קצרצר, עד ינבוט רגש אחר מאליו, ולא יאחר. ואדע כי אפשר, ואדע כי אפשר". מאחלים לך ביום הולדתך את כל הטוב שתבקש לעצמך, אושר ושמחה עם הוריך ואחותך וכל משפחתך הגדולה. בהמון הערכה ואהבה מהסבים שלך.
בר כוכבא מודרני באמצעות GPT
ובמעבר חד, יש כמה עניינים בהם אפשר להשוות בין מלחמת "חרבות ברזל" למלחמת בר כוכבא ברומאים. בעיקר שני נושאים: טכנולוגי במהותו והוא המנהרות. והמנהיגות. באותה מלחמת קיום, לפני כ- 1830 שנים, היהודים חפרו מנהרות שאפשרו להם גם להסתתר וגם להתארגן ליציאה לקרב וחזרה אליו כמקום מילוט. במלחמה הנוכחית, המנהרות שהן הרבה יותר מפותחות, אפילו מאפשרות כניסת רכב, הן לא מעשי יהודים, הן של החמאס. בימי בר- כוכבא הרומאים ברודפם אחרי הלוחמים היהודיים , בגלותם את הכניסה למנהרות נתקלו בכניסות צרות שמנעו מהם להיכנס עם כלי נשקם. הם השאירו את השריון, הקסדה, הרומח הארוך מחוץ למנהרות וכך היתאפשר ליהודים לחסל אותם. זו הייתה מלחמת חיילים בודדים! לא של מחלקות או גדודים. הרומאים שלמדו את כישלונם במנהרות, תקפו ישובים טבחו ביהודיים ושרפו את הישובים. רבבות נהרגו. אחד ממרצי אמר בשיעור: " שמעולם לא עמד עם ישראל בסכנת השמדה כמו בימי 'מרד בר כוכבא', כשעם ישראל מרוכז כולו בארץ ישראל. המנהיג הרוחני של בר כוכבא, ר' עקיבא, שהכריז על המפקד בר- כוכבא כ"מלך המשיח", דחף למלחמה ללא מטרה ממשית כלשהי. הוא לא דאג לעם וראה בעיני רוחו רק 'גאולה אלוהית' בעת שרבבות נטבחו בקרבות ורבבות מתו במגפה. המרד בהנהגתו הרוחנית, הביא לסוף קיומה של המדינה היהודית בארץ ישראל. על אף שבר כוכבא היה מצביא גדול ואמיץ לב, המרד נכשל והרומאים התנקמו במי ששרד. והיום, המנהיגות, כמו אז, חולמת על משיחיות, חולמת על תפיסת שטחים, על קיום 'ההלכה' והרחבתה ולימוד תורה, חשוב יותר מכל דבר אחר. כשמנהיגי העם מונעים משיקולים אישיים שלהם, לא דואגים לעם ומאמין שאין "מי כמוני לעמי", ש"רק אני יודע ולכן קובע". לאיזה תוצאות נגיע? תיארתי קצת ממלחמת בר- כוכבא. הבלתי נתפש הוא איך מעצבי המסורת היהודית הצליחו להמיר את כל הנורא שאירע, ליום חג ושמחה. וגם אנחנו נסחפנו לכך. התנועה הציונית, ואנחנו ב'שומר הצעיר' ראינו רק את גבורתו של בר כוכבא והתעלמנו מהתוצאה העגומה של המרד אותו הוביל. שרנו בקול גדול: "…הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור / כל העם אהב אותו / כי הוא היה גיבור! אני מקווה שלאחר שתסתיים מלחמת 'חרבות ברזל' לא יעלה על דעת המנהיגות להפכה ליום חג ושמחה.
בפרשת "פנחס" נקבעים המנהיגים שירשו את ההנהגה הקיימת של משה ואהרון. יהושע בן נון ימונה לכהונת המנהיג הצבאי והחברתי – אזרחי, ופנחס (נכדו של אהרון) בזכות קנאותו, למשרת הכוהן הגדול. כשהממנה אותם הוא כמובן 'אלוהים'. אם בחירת יהושע בן נון באה באופן טבעי לאחר שהוכיח את כישוריו הצבאיים והיה תמיד צמוד למשה, הרי בבחירת פנחס לכוהן הגדול, אלוהים משדר לצאן מרעיתו מסר חד משמעי שהקנאות מוצאת חן בעיניו וראוי שאת נושא הדת ועבודת הקודש ינהיגו הקנאים.החלפת מנהיגים בשלטון ומינוי יורשיהם אקטואלית גם היום, כדאי לזכור.
מכל פרשות השבוע, הפרשה היחידה הנושאת את שמו של שונא ישראל וקרויה על שמו, היא פרשת "בלק" מלך מואב, למרות שכוכב הפרשה הוא בלעם. בלעם מתואר כנביא זר ופרוע שמדבר שירה עברית. האם היא קרויה כך בשל האחריות השילוחית? ויש בפרשה גם גישה פמניסטית, המתבטאת בתפקיד האתון, עליה רכב בלעם. בתרבות המקרא מופיע בדרך כלל החמור הזכר (עליו יבוא המשיח למשל) והנה אתון! האם הסיפור הוא משל לחיי נישואים או בעצם הקשר שבין ישראל לשכינה, באמצעות מעשיה ודבריה, התורה מתארת בפרשה, את דמותה האידיאלית של האישה בעיני היהדות בימים ההם, דמות של בת זוג נאמנה שכל מעשיה להאדיר שם בעלה והיא נטולת בקשות לעצמה. ואלה כמה סימנים המעידים על 'אשת החיל' שמתגלים באתון הזו: 1. האתון כמו הנשים הנאמנות רואה את הסכנות שבדרך ובלעם, כמו רוב הגברים אינו מבחין בכלום. 2. האתון נושאת את סבלה בדממה ואינה חושפת את הסכנות שבדרך ומאפשרת לבעלה לעסוק בעבודתו מבלי לחשוש. 3. האתון – כמו אישה נאמנה מגינה עליו בגופה מפני מלאך המוות. אלמלא היא, שהייתה מוכנה להקריב את חייה, היה מת. 4. גם כאשר בלעם מכה אותה אינה מתלוננת. 5. התנהלותה של האתון בדרך מאיצה בבלעם לחשוב על המעשה אותו הוא עומד לעשות. בזכות עקשנותה, שרבצה תחתיו בדרך, עלה בו הרעיון של מלחמה פסיבית ושלפעמים 'שב ואל תעשה' והכרה במגבלות הכוח, הם המסרים, שקיבל מהאתון. חכמים הזהירו: "אל תרבה שיחה עם האישה" ולא אמרו "אל תרבה דברים עם האתון" כי ראינו מ'מעשה בלעם' כמה יעילה יכולה להיות שיחה עם האתון.
בלעם והאתון: ציור- Chat Gpt
סיום הפרשה הוא דרמטי וקשה 'לצפייה'. פנחס לוקח רומח בידו והורג את נשיא שבט שמעון-זמרי, בעת שהוא שוכב עם הנסיכה כזבי בת צור לעיני כל. סיפור המעשה: לאחר שבני מואב שמעו מה אירע עם העם האמורי והעם העמוני שנרצחו באכזריות על ידי בני ישראל תוך כדי המסע במדבר לארץ ישראל, לא רצו שכך יקרה גם להם. הם החליטו: במקום מלחמה לעשות אהבה. במואב, באותם ימים הייתה נהוגה, כנראה, מתירנות מינית מוחלטת ולכן הם שלחו את בנותיהן שתעשנה אהבה עם בני ישראל ועל ידי כך תעצורנה את הכיבוש והרס מואב. ו'התרגיל' הצליח מאוד. פנחס, שרצח את השניים בהוראת משה, השבית את השמחה אך בפועל, המואבים הצליחו גם הם, ובני ישראל מצאו דרך עוקפת מואב בדרכם לארץ.
את שנת ה-100 בזבזנו בדיונים על הפרטת המזון ועד היום לא נמצא פתרון למה שנקבע בהצבעות-כמובן כדי לחזק את הקיבוץ השיתופי. אחר כך דנו חצי שנה ב-10% חיסכון- כמובן כדי לחזק את הקיבוץ השיתופי. השבוע התחלנו לדון בהפרטת החשמל. בדיון מוקדם שמענו, שזה צורך השעה- כדי לשמר את הקיבוץ השיתופי. ובזמן הקרוב, נחזור ל- 20-30 בנושא 'עבודה ופרנסה' והכוונה לתימחור מקומות העבודה. האומר, ביטול עקרון "שוויון ערך העבודה", בדרך לשכר דיפרנציאלי. כמובן, כאן כבר לא אומרים: כדי לחזק את הקיבוץ השיתופי אלא כדי ליצור מוטיבציה לעבוד ולהתפתחות אישית. אני מציע: "להפסיק לפעול לפירוק הקיבוץ השיתופי בשיטת הסלמי, תובא הצעה כוללת להפריט את חיינו ונזכה במעמד המכובד "הקיבוץ החדש". כך יחסך הרבה "דם רע" שיזרום בינינו. לעבוד עם גרזן מרופד במילים מרככות, אבל יהיה לדיונים המתישים האלה סוף. ושתי בקשות: 1. אשמח אם תחכו כמה שנים כדי למנוע מבני דורי את חווית הקריסה הזו. 2. להפסיק לדון בכך כל עוד הקיבוץ מארח את המפונים מנחל עוז ומהצפון ובינתיים, לנסות להתמודד 'על יבש', על ידי הקמת 'צוות חשיבה' על מציאות החיים שתתנהל כאן בעתיד. "שבועטוב"!
20.7.24 י"ד תמוז תשפ"ד ולפרשת "חוקת". שלושה אחים הובילו את ה'יציאה' ממצריים, משה, המנהיג והמצביא, אהרון הכוהן הגדול ומרים הנביאה. עליהם אמר ר' יוסי ש: "שלוש מתנות מכוננות ניתנו על ידם לעם ישראל במדבר: באר, ענן ומן. הבאר- בזכות מרים, הענן- בזכות אהרון והמן בזכות משה". מרים ואהרון הולכים לעולמם בפרשה זו, והאח הקטן משה נענש על ידי אלוהים. כבר כילדים תמהנו איך עם ישראל נודד במדבר כל כך הרבה שנים, אינו צמא ומים לא חסרים לו. סיפרו לנו שלמרים הייתה באר צמודה באר ניידת. סיפרו, שלאן שהלכה, הבאר הלכה עימה, והבאר הזו סיפקה מים לכל העם וכל הזמן. והנה מרים מתה והבאר יבשה. לא היו מים והעם צמא וכרגיל, מתמרמר על כך לפני משה. משה כהרגלו, מדבר עם אלוהים שאומר לו (בערך כך) "גש לסלע דבר אליו ופרצו המים להרוות צימאון העם" ומשה, אולי בגלל הצמא, אולי העייפות ואולי כי נפשו הייתה שרוייה באבל על מות אחותו, לא היה מרוכז ולא הייתה לו סבלנות לדבר אל הסלע והכה בו במקלו "פעמיים ויצאו מים רבים". ועל כך, שלא עשה כמצוות אלוהים לדבר אל הסלע, נענש שלא ייכנס אל הארץ. אחד ממורי אמר שפירוש העונש למשה הוא עתידי ואומר: שאלה שייכנסו לארץ , יצטרכו לקבל חינוך אחר, חינוך חדש, לא מכות אלא דיבורים, לא בכוח אלא בשכל ובלב. (אני לא הייתי שולל את כניסתו לארץ בגין זה-זו הייתה התעללות אכזרית!)
ברכות חמות ללירן ליום הולדתו. לו למשפחתו ולכולנו. עד היום אנחנו נזכרים בימים שהיה תינוק שאמא השקתה אותו מי סוכר בכפית כל חמש דקות. תחילה רציתי שלכשיגדל, שיהיה רפתן והוא הגשים את רצוני בעבודה ברפת הבקר במשך שנים רבות, ואחר כך… נותרתי חסר השפעה. בילדותו הקסים אותי ביצירות שכתב, רציתי שימשיך לכתוב כי יש לו את ה'מה' ו'האיך' ואת הדמיון לכך. כדי שתאמינו, להלן הפתיחה לסיפור שכתב בילדותו תחת הכותרת: עלילות בימי הביניים הדרקון הנורא מי שלא יודע, לא מכיר את הימים ההם ודאי לא נולד. אך מי שהיה בזמן הזה, ביום ההוא, יודע על אגדת הפחדים הנוראה על "באופלו". זאת לא אגדה על החיה בעלת הקרניים החדות, אלא, דווקא על "באופלו" הדרקון האיום בעל : קשקשי סגל הכפור, לו לשון עם דמו של אחד האנשים, אש חמה ולוהטת יוצאת מפיו, צעדי ענק המרעידים את ביתם של פשוטי העם הגרים בבתי קש ועץ יש ויש.מי באחד הימים יקום נגדו וילחם בו? והאם בכלל הדרקון קיים? (ללא ספק התחלה מבשרת סיפור מרתק)
נאחל לך, בן יקר ואהוב, הרבה אושר ושמחה עם סיון שהם וספיר, ומכל הלב, כל מה שתעשה יבורך, ולמרות שאתה כבר 'ילד' גדול, הורים לא מפסיקים לאהוב, לדאוג וללוות את ילדיהם. והערה קטנה: תתחיל קצת לדאוג לבריאותך למרות שלידך צמודה תמיד אחות.
וצרור ברכות לאן ביום הולדתה! מה נאחל? כשאנחנו יושבים סביב השולחן הציור שלך תמיד מול עינינו, נהנים ומתרשמים להביט בו. זכינו גם לאחרונה ליהנות משירתך ומנגינתך. נכדה יקרה! שמרי על כשרונותייך, טפחי אותם! שכולנו נראה יותר את היופי שבחיים, את ההנאה מהם. היי שמחה ומאושרת באשר תיפני. שמרי על הורייך, שמרי על אחייך ושמרי על עצמך. קבלי את מלוא אהבתנו!
היום-היום, יום הולדתו של ספיר, מברכים אותך מכל הלב ובאהבה גדולה וכיון שאתה ראוי לאיחולים 'רחבי -עלים' , תקבל אותם בשבוע הבא.
שבועטוב 