שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

3.8.24   כ"ח תמוז תשפ"ד

וזו ברכתי לך רעייתי ביום הולדתך:
אין לנו אלוהים לסמוך עליו, יש לנו רק אותנו.
שנאהב ונשמח!
שנשיר את עצמנו ונרקוד את ריקוד חיינו.
שבכוח האהבה שלנו נגשים כל זאת,
שנביט על ילדינו, על משפחותיהם, על נכדינו ונינותינו 
כשלבנו מתפוצץ מגאווה ואהבה, דאגה ותקווה.
שנאהב כל יום יותר! מעתה ועד עולם!

ולספיר:  אמר המשורר: "לאט, לאט מחלחלת בי המחשבה המטרידה האם באמת אנחנו עסוקים כל כך? האם באמת אין לנו פנאי לכלום ולשאול את עצמנו שאלות עומק? אשהה לי רגע להרהר על זיכרונותיי, על תקוות שנכזבו, על עלבונות שנצרבו ורגעי קדושה שהוחמצו. הפעם לא אמהר, אשהה בם רגע קצרצר, עד ינבוט רגש אחר מאליו, ולא יאחר. ואדע כי אפשר, ואדע כי אפשר". מאחלים לך ביום הולדתך את כל הטוב שתבקש לעצמך, אושר ושמחה עם הוריך ואחותך וכל משפחתך הגדולה. בהמון הערכה ואהבה מהסבים שלך.

ובמעבר חד, יש כמה עניינים בהם אפשר להשוות בין מלחמת "חרבות ברזל" למלחמת בר כוכבא ברומאים. בעיקר שני נושאים: טכנולוגי במהותו והוא המנהרות. והמנהיגות. באותה מלחמת קיום, לפני כ- 1830 שנים, היהודים חפרו מנהרות שאפשרו להם גם להסתתר וגם להתארגן ליציאה לקרב וחזרה אליו כמקום מילוט. במלחמה הנוכחית, המנהרות שהן הרבה יותר מפותחות, אפילו מאפשרות כניסת רכב, הן לא מעשי יהודים, הן של החמאס. בימי בר- כוכבא הרומאים ברודפם אחרי הלוחמים היהודיים , בגלותם את הכניסה למנהרות נתקלו בכניסות צרות שמנעו מהם להיכנס עם כלי נשקם. הם השאירו את השריון, הקסדה, הרומח הארוך מחוץ למנהרות וכך היתאפשר ליהודים לחסל אותם. זו הייתה מלחמת חיילים בודדים! לא של מחלקות או גדודים. הרומאים שלמדו את כישלונם במנהרות, תקפו ישובים טבחו ביהודיים ושרפו את הישובים. רבבות נהרגו. אחד ממרצי אמר בשיעור: " שמעולם לא עמד עם ישראל בסכנת השמדה כמו בימי 'מרד בר כוכבא', כשעם ישראל מרוכז כולו בארץ ישראל. המנהיג הרוחני של בר כוכבא, ר' עקיבא, שהכריז על המפקד בר- כוכבא כ"מלך המשיח", דחף למלחמה ללא מטרה ממשית כלשהי. הוא לא דאג לעם וראה בעיני רוחו רק 'גאולה אלוהית' בעת שרבבות נטבחו בקרבות ורבבות מתו במגפה. המרד בהנהגתו הרוחנית, הביא לסוף קיומה של המדינה היהודית בארץ ישראל. על אף שבר כוכבא היה מצביא גדול ואמיץ לב, המרד נכשל והרומאים התנקמו במי ששרד. והיום, המנהיגות, כמו אז, חולמת על משיחיות, חולמת על תפיסת שטחים, על קיום 'ההלכה' והרחבתה  ולימוד תורה, חשוב יותר מכל דבר אחר. כשמנהיגי העם מונעים משיקולים אישיים שלהם, לא דואגים לעם ומאמין שאין "מי כמוני לעמי", ש"רק אני יודע ולכן קובע". לאיזה תוצאות נגיע?
תיארתי קצת ממלחמת בר- כוכבא. הבלתי נתפש הוא איך מעצבי המסורת היהודית הצליחו להמיר את כל הנורא שאירע, ליום חג ושמחה. וגם אנחנו נסחפנו לכך. התנועה הציונית, ואנחנו ב'שומר הצעיר' ראינו רק את גבורתו של בר כוכבא והתעלמנו מהתוצאה העגומה של המרד אותו הוביל. שרנו בקול גדול: "…הוא היה גיבור  /  הוא קרא לדרור  / כל העם אהב אותו   / כי הוא היה גיבור! אני מקווה שלאחר שתסתיים מלחמת 'חרבות ברזל' לא יעלה על דעת המנהיגות להפכה ליום חג ושמחה.

בפרשת "פנחס" נקבעים המנהיגים שירשו  את ההנהגה הקיימת של משה ואהרון. יהושע בן נון ימונה לכהונת המנהיג הצבאי והחברתי – אזרחי, ופנחס (נכדו של אהרון) בזכות קנאותו, למשרת הכוהן הגדול. כשהממנה אותם הוא כמובן 'אלוהים'. אם בחירת יהושע בן נון באה באופן טבעי לאחר שהוכיח את כישוריו הצבאיים והיה תמיד צמוד למשה, הרי בבחירת פנחס לכוהן הגדול, אלוהים משדר לצאן מרעיתו מסר חד משמעי שהקנאות מוצאת חן בעיניו וראוי שאת נושא הדת ועבודת הקודש ינהיגו הקנאים.החלפת מנהיגים בשלטון ומינוי יורשיהם אקטואלית גם היום, כדאי לזכור.

"שבועטוב"!   

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

27.7.24   כ"א תמוז תשפ"ד

מכל פרשות השבוע, הפרשה היחידה הנושאת את שמו של שונא ישראל וקרויה על שמו, היא פרשת "בלק" מלך מואב, למרות שכוכב הפרשה הוא בלעם. בלעם מתואר כנביא זר ופרוע שמדבר שירה עברית. האם היא קרויה כך בשל האחריות השילוחית? ויש בפרשה גם גישה פמניסטית, המתבטאת בתפקיד האתון, עליה רכב בלעם. בתרבות המקרא מופיע  בדרך כלל החמור הזכר (עליו יבוא המשיח למשל) והנה אתון!  האם הסיפור הוא משל לחיי נישואים או בעצם הקשר שבין ישראל לשכינה, באמצעות מעשיה ודבריה, התורה מתארת בפרשה, את דמותה האידיאלית של האישה בעיני היהדות בימים ההם, דמות של בת זוג נאמנה שכל מעשיה להאדיר שם בעלה והיא נטולת בקשות לעצמה. ואלה כמה סימנים המעידים על 'אשת החיל' שמתגלים באתון הזו:
1. האתון כמו הנשים הנאמנות רואה את הסכנות שבדרך ובלעם, כמו רוב הגברים אינו מבחין בכלום.
2. האתון נושאת את סבלה בדממה ואינה חושפת את הסכנות שבדרך ומאפשרת לבעלה לעסוק בעבודתו מבלי לחשוש.
3. האתון – כמו אישה נאמנה מגינה עליו בגופה מפני מלאך המוות. אלמלא היא, שהייתה מוכנה להקריב את חייה, היה מת.
4. גם כאשר בלעם מכה אותה אינה מתלוננת.
5. התנהלותה של האתון בדרך מאיצה בבלעם לחשוב על המעשה אותו הוא עומד לעשות. בזכות עקשנותה,  שרבצה תחתיו בדרך, עלה בו הרעיון של מלחמה פסיבית ושלפעמים 'שב ואל תעשה' והכרה במגבלות הכוח, הם המסרים, שקיבל מהאתון. חכמים הזהירו:  "אל תרבה שיחה עם האישה" ולא אמרו "אל תרבה דברים עם האתון" כי ראינו מ'מעשה בלעם' כמה יעילה יכולה להיות שיחה עם האתון.

סיום הפרשה הוא דרמטי וקשה 'לצפייה'. פנחס לוקח רומח בידו והורג את נשיא שבט שמעון-זמרי, בעת שהוא שוכב עם הנסיכה כזבי בת צור לעיני כל. סיפור המעשה: לאחר שבני מואב שמעו מה אירע עם העם האמורי והעם העמוני שנרצחו באכזריות על ידי בני ישראל תוך כדי המסע במדבר לארץ ישראל, לא רצו שכך יקרה גם להם. הם החליטו: במקום מלחמה לעשות אהבה. במואב, באותם ימים הייתה נהוגה, כנראה, מתירנות מינית מוחלטת ולכן הם שלחו את בנותיהן שתעשנה אהבה עם בני ישראל ועל ידי כך תעצורנה את הכיבוש והרס מואב. ו'התרגיל' הצליח מאוד. פנחס, שרצח את השניים בהוראת משה, השבית את השמחה אך בפועל, המואבים הצליחו גם הם, ובני ישראל מצאו דרך עוקפת מואב בדרכם לארץ.

את שנת ה-100 בזבזנו בדיונים על הפרטת המזון ועד היום לא נמצא פתרון  למה שנקבע בהצבעות-כמובן כדי לחזק את הקיבוץ השיתופי. אחר כך דנו חצי שנה ב-10% חיסכון- כמובן כדי לחזק את הקיבוץ השיתופי. השבוע התחלנו לדון בהפרטת החשמל. בדיון מוקדם שמענו, שזה צורך השעה- כדי לשמר את הקיבוץ השיתופי. ובזמן הקרוב, נחזור ל- 20-30 בנושא 'עבודה ופרנסה' והכוונה לתימחור מקומות העבודה. האומר, ביטול עקרון "שוויון ערך העבודה", בדרך לשכר דיפרנציאלי. כמובן, כאן כבר לא אומרים: כדי לחזק את הקיבוץ השיתופי אלא כדי ליצור מוטיבציה לעבוד ולהתפתחות אישית. אני מציע: "להפסיק לפעול לפירוק הקיבוץ השיתופי בשיטת הסלמי, תובא הצעה כוללת להפריט את חיינו ונזכה במעמד המכובד "הקיבוץ החדש". כך יחסך הרבה "דם רע" שיזרום בינינו. לעבוד עם גרזן מרופד במילים מרככות, אבל יהיה לדיונים המתישים האלה סוף. ושתי בקשות: 1. אשמח אם תחכו כמה שנים כדי למנוע מבני דורי את חווית  הקריסה הזו. 2. להפסיק לדון בכך כל עוד הקיבוץ מארח את המפונים מנחל עוז ומהצפון ובינתיים, לנסות להתמודד 'על יבש', על ידי הקמת 'צוות חשיבה' על מציאות החיים שתתנהל כאן בעתיד.
"שבועטוב"!     

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

20.7.24   י"ד תמוז תשפ"ד                                                                      
ולפרשת "חוקת". שלושה אחים הובילו את ה'יציאה' ממצריים, משה, המנהיג והמצביא, אהרון הכוהן הגדול ומרים הנביאה. עליהם אמר ר' יוסי ש: "שלוש מתנות מכוננות ניתנו על ידם לעם ישראל במדבר: באר, ענן ומן. הבאר- בזכות מרים, הענן- בזכות אהרון והמן בזכות משה". מרים ואהרון הולכים לעולמם בפרשה זו, והאח הקטן משה נענש על ידי אלוהים. כבר כילדים תמהנו איך עם ישראל נודד במדבר כל כך הרבה שנים, אינו צמא ומים לא חסרים לו. סיפרו לנו שלמרים הייתה באר צמודה באר ניידת.  סיפרו, שלאן שהלכה, הבאר הלכה עימה, והבאר הזו סיפקה מים לכל העם וכל הזמן. והנה מרים מתה והבאר יבשה. לא היו מים והעם צמא וכרגיל, מתמרמר על כך לפני משה. משה  כהרגלו, מדבר עם אלוהים שאומר לו (בערך כך) "גש לסלע דבר אליו ופרצו המים להרוות צימאון העם" ומשה, אולי בגלל הצמא, אולי העייפות ואולי כי נפשו הייתה שרוייה באבל על מות אחותו, לא היה מרוכז ולא הייתה לו סבלנות לדבר אל הסלע והכה בו במקלו "פעמיים ויצאו מים רבים". ועל כך, שלא עשה כמצוות אלוהים לדבר אל הסלע, נענש שלא ייכנס אל הארץ. אחד ממורי אמר  שפירוש העונש  למשה הוא עתידי ואומר: שאלה שייכנסו לארץ , יצטרכו לקבל חינוך אחר, חינוך חדש, לא מכות אלא דיבורים, לא בכוח אלא בשכל ובלב. (אני לא הייתי שולל את כניסתו לארץ בגין זה-זו הייתה התעללות אכזרית!)

ברכות חמות ללירן ליום הולדתו. לו למשפחתו ולכולנו. עד היום אנחנו נזכרים בימים שהיה תינוק שאמא השקתה אותו מי סוכר בכפית כל חמש דקות. תחילה רציתי שלכשיגדל, שיהיה רפתן והוא הגשים את רצוני בעבודה ברפת הבקר במשך שנים רבות, ואחר כך… נותרתי חסר השפעה. בילדותו הקסים אותי ביצירות שכתב, רציתי שימשיך לכתוב כי יש לו את ה'מה' ו'האיך' ואת הדמיון לכך. כדי שתאמינו, להלן הפתיחה לסיפור שכתב בילדותו תחת הכותרת:
עלילות בימי הביניים הדרקון הנורא
מי שלא יודע, לא מכיר את הימים ההם ודאי לא נולד. אך מי שהיה בזמן הזה, ביום ההוא, יודע על אגדת הפחדים הנוראה על "באופלו". זאת לא אגדה על החיה בעלת הקרניים החדות, אלא, דווקא על "באופלו" הדרקון האיום בעל : קשקשי סגל הכפור, לו לשון עם דמו של אחד האנשים, אש חמה ולוהטת יוצאת מפיו, צעדי ענק המרעידים את ביתם של פשוטי העם הגרים בבתי קש ועץ יש ויש.מי באחד הימים יקום נגדו וילחם בו? והאם בכלל הדרקון קיים? (ללא ספק התחלה מבשרת סיפור מרתק)

נאחל לך, בן יקר ואהוב, הרבה אושר ושמחה עם סיון שהם וספיר, ומכל הלב, כל מה שתעשה יבורך, ולמרות שאתה כבר 'ילד' גדול, הורים לא מפסיקים לאהוב, לדאוג  וללוות את ילדיהם. והערה קטנה: תתחיל קצת לדאוג לבריאותך למרות שלידך צמודה תמיד אחות.

וצרור ברכות לאן ביום הולדתה! מה נאחל? כשאנחנו יושבים סביב השולחן הציור שלך תמיד מול עינינו, נהנים ומתרשמים להביט בו. זכינו גם לאחרונה ליהנות משירתך ומנגינתך. נכדה יקרה! שמרי על כשרונותייך, טפחי אותם! שכולנו נראה יותר את היופי שבחיים, את ההנאה מהם. היי שמחה ומאושרת באשר תיפני. שמרי על הורייך, שמרי על אחייך ושמרי על עצמך. קבלי את מלוא אהבתנו!

היום-היום, יום הולדתו של ספיר, מברכים אותך מכל הלב ובאהבה גדולה וכיון שאתה ראוי לאיחולים 'רחבי -עלים' , תקבל אותם בשבוע הבא.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

13.7.24   ז' תמוז תשפ"ד

פרשת "קורח" מתארת אירוע קשה שהגיע אחרי שעם ישראל כבר יצא ממצריים, כבר קיבל את התורה, בנה את המשכן, עבר את "המרגלים" והוא תקוע בנדודים במדבר, תועה דרך ומתחיל לאבד את התקווה, לרטון, להתמרמר מתחילה תסיסה כנגד ה'מצב'. זה הרגע בו קם קורח, בשל הייאוש ואובדן הדרך, מארגן 250 'ממנהיגי הישוב' לתנועת מחאה כנגד שלטון משה ואהרון וקורא להחלפת המנהיגות. ואומר בערך כך: "כל בני האדם נולדו שווים,  כולם קדושים וכולם יכולים להנהיג". על כך יש לעשות "מהפך" או במילים אחרות: "רוטציה". לעיתים חשבתי שבהחלט יש מקום, בסיפורי "המקרא" לתביעתו של קורח ליותר דמוקרטיה, לתת מקום לרעיונות חדשים וכד'.    מחאה נגד המנהיגים הייתה לחם חוקנו כתנועה שנים רבות וגם היום, אנחנו שותפים לתנועת מחאה גדולה שגם בבסיסה עומדת התביעה להחלפת השלטון. אלא שלסיפור קורח ועדתו נוסף מימד מעמדי (זוכרים שלמדתם  מרקסיזם). כשאומרים קורח, מיד מצטרף לכך הביטוי "עשיר כקורח", או 'אליטת הון'. קורח עשה את הונו הרב  כנצר למשפחת קורח, כשיוסף, בעל החלומות, המשנה לפרעה,  נתן לאבי המשפחה להיות האחראי על מחסני המזון של פרעה. כידוע, הון עובר בירושה. משה ואהרון עוצרים לזהות את מקור המרד ושואלים מיהו הקורח הזה? הוא ליברל? לוחם שוויון זכויות?, מייצג את פשוטי העם? או איש שרוצה לשמר ולהבטיח את כוחו ורכושו וכמייצג את אליטת ההון? משה, בדרכו שלו, באמצעות אלוהים מצליח לסכל את "המרד". הסיפור שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותו, את משפחתו והנוהים אחריו, נראה לקוח מאיזה סרט. הסיפור בא לומר לעם ישראל, שרק האלוהים ימנה את ההנהגה והיא תהיה על פי רצונו בלבד, במילים שלנו, הצד 'הרוחני', הרעיוני, החזון, האידיאל והדרך. הוא המכריע.
זו הפרשנות שלי בכמה שורות וניתן לפתח את הנושא הרבה יותר.
שאל אותי חבר צעיר (ממני ב- 60 שנה) מה אתה חושב, אנחנו צריכים להמשיך עם נחל עוז בשנה הקרובה או לומר להם די ולקלוט את כל משפחות הבנים המבקשים לחזור הבייתה. השבתי לו בשליפה שאני לא יודע מה יוליד יום, הם כאן לאחר שאיבדו את ביתם באסון, אבל אם, למשל, קיבוץ סאסא יצטרך להתפנות נמצא דרך לקבל אלינו גם אותם בנוסף על נחל עוז. כי היום זו המשימה שלנו במדינה הנלחמת. הוספתי, שהבנים שרוצים לחזור הבייתה לא חיים ברחוב ולנו היום אין מקום עבורם אז שיחכו בסבלנות עד ש… אחרי ששמע את דעתי, אמר לי בשקט: "אני חושב שאתה טועה".  וכאן אני רוצה שוב להעלות את הצעתי מלפני חמישה חודשים להקים צוות חשיבה על העתיד שלנו, שיחשוב על "היום שאחרי" בקיבוץ ובחברה שלנו.

וברכות חמות לגלי ליום הולדתו! השנה נברך אותו על צעדו הייחודי, על כך שהצטרף ל"מכבי נתניה" כשחקן בנוער, הוא כבר לא רק אוהד רב שנים כמוני, הוא הפך להיות חלק מהארגון המכובד, הגדול והוותיק הזה ואני כל כך שמח שיש לחלק ממשפחתי הישג החורג מההגדרה אוהד! אני יודע שקשה לנסוע 4 או 5 פעמים בשבוע לאימון, אני יודע שזה מצריך ויתורים גדולים בתחומים אחרים, אבל אני מאמין בך, גלי, כי אתה חדור מטרה! אנחנו תמיד נתמוך, ונעודד!  ונוסיף את יתר הברכות הרגילות: שתהיה שמח בחלקך, בן טוב להוריך ואח לאחיך, חבר לחבריך וחברותיך, סקרן ויצירתי, בן, שמשפחתו הגדולה חשובה לו. אוהבים אותך מאוד  –  הסבים שלך!
"שבועטוב"!  

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

6.7.24   ל' סיון תשפ"ד

פרשת השבוע "שלח לך" היא פרשת המרגלים, שנים עשר המרגלים, שכולם מנהיגים בשבטם,  אותם שלח משה לארץ ישראל לבדוק 'מה יש בה בארץ' לפני כניסת עם ישראל אליה. לכאורה, המשימות שהוא מטיל עליהם אינן משימות צבאיות אלא אידיאולוגיות שתפקידן לחזק את ביטחון העם בכך שהם הולכים למקום הראוי להם. אלא שכל זה היה למראית עין, המשימות האמיתיות היו משימות צבאיות ומודיעיניות. כשחזרו מהמשימה נתגלו ביניהם חילוקי דעות קשים עשרה  מהמרגלים חושבים שהארץ אינה טובה ואינה מתאימה ואומרים: "ניתנה ראש ונשובה מצריימה", בעוד שניים מהם (יהושע בן נון וכלב בן יפונה) אהבו את הארץ באומרם: "עלה נעלה כי יכול נוכל לה". הדרמה הזו, המתרחשת בשובם מלמדת על אופי עבודת שירותי המודיעין. במודיעין קיימת מחלקת איסוף, האחראית לאיסוף המידע ובנפרד לגמרי מחלקה העוסקת בהערכת המידע. במקרה בו אנו עוסקים אותם מרגלים, מנהיגי השבטים, גם אספו את החומר וגם מסרו את הערכותיהם ופרשנותם לגבי העובדות. כידוע, משה לא שעה לעשרת המרגלים ואימץ אליו את חוות דעת השניים. והעונש? עם ישראל ינדוד ארבעים שנה במדבר וייכנס לארץ רק אחרי ש'דור המדבר' כולו ייאסף אל אבותיו למעט יהושע וכלב. הלקח מכך נלמד. ולראייה-יהושע כבר שלח רק שני מרגלים ליריחו, אנשים פשוטים שידברו עם יצאנית ודרכה ישיגו את כל המידע האמין הנדרש.

סביב הוויכוח הלא נעים, לא סימפטי שמעורר מחשבות על "כמה השתנינו", שנקשר בכמה כסף צריך לתת לחברינו עבור השתתפותם במלחמה הקשה/כבדה הזו, אני רוצה להעיר:
1. תוך הכרת 'הדור הצעיר' של ימינו ותשוקתו הגדולה לכסף, שמביאה אותו לכך שאפילו בקיבוץ שלו עליו להילחם על 'הצדק' בתחום זה, (הלוואי שכך על ערכים). אני, בכלל לא הייתי נכנס איתם לדיון שהוא 'מלכלך' ומביש את כולנו, את כוונותינו, ויש שיאמרו גם את עקרונותינו והערכתנו את הנושא. עבורי, ה'מלחמה' החמה הזו על ה"זכאות"  היא גילוי אינטרס לא מוכר בעת מלחמות.
2. לא נותר לי, אלא לספר שוב שהדור שלנו-דור המלחמות-שמאחורינו 4-5 מלחמות, להן נילוו מילואים ארוכים של 60-90 יום בשנה, מעולם לא נכנסנו לוויכוח על תשלום כספי כלשהו. בטחנו בקיבוץ, בדרכו, בסדרי עדיפות שקבע. האמנו במוסדותיו ובנוהלי החיים ולא עלה אפילו בדעתנו שמגיע לנו משהו. הייתי, כמו אחרים, מגוייס במלחמת יום כיפור חצי שנה (מ6.10.73 ועד 12.4.74 ). הרבה זמן בתנאי חיים קשים פי כמה משל היום. והיו אז לקיבוץ יותר מגוייסים (יחסית לגודלו) ממה שהיום, ומי שהחזיק את המשק, כי לא היו עובדים שכירים, היו הוותיקים ונערי המוסד. נכון שהכל היה שונה, פני המדינה, פני הצבא ופני הקיבוץ, רק הבן-אדם הוא אותו בן-אדם. בחוזקותיו ובחולשותיו באמונותיו והתנהלותו. ולכן עצוב לי לראות את עמדת הקיבוץ הצודקת, אך מיותרת, ומנגד מרגיזה אותי רמת מלחמתיות הלוחמים שקיבלו הכל, על 'זכויותיהם' מול מוסדות הקיבוץ, המנסים לגזול את 'כבשת הרש'. בשביל לא לעמוד במצבים 'מכוערים' כאלה, כדאי היה לוותר על המאמצים כמו בהרבה מקרים אחרים.

ולסיום, הרבה הערכה וגאווה לנכדנו לי! שמילא השבוע, את נפשנו בשמחה על זכייתו במקום הראשון בתחרות הארצית לחשיבה מתמטית "קנגרו" ברמת גן. ברכות חמות לו ולהוריו, (שהביאוהו עד הלום) ושימשיך/ו כך!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

29.6.24   כ"ג סיון תשפ"ד
"פסח שני" הוא חג "הטמאים" מיהו טמא? למה טמא? ומהו "פסח שני". טמא בימי המקרא נקרא כל מי שהמוות פקד את ביתו בימי החג ולכן לא יכול היה להקריב את קרבן הפסח. הכינוי "פסח שני" מקורו באחת המצוות הפחות מוכרות בתורה. זו מצווה חריגה ויש הצדקה מיוחדת לקיומה. והיא באה דווקא מהעם ולא מאלוהים. התקבצו "הטמאים", אלה, שלא יכלו לחגוג את הפסח כהלכתו, והיו מנועים מלחגוג ולהקריב קורבן, וטענו לפני משה, שהם רואים את קורבן הפסח לא רק כחובה אלא כזכות שאוי לו לאדם שתמנע ממנו. חודשים ספורים אחרי מתן תורה העם מבקש ממשה פרשנות מרחיבה על החוקים שהוא עצמו נתן. העם רוצה לשמור על חוקי הטומאה והטהרה ורוצה גם להקריב את קורבן הפסח. איך עושים זאת? משה, כשאין לו פתרון, פונה לאלוהים, שמשיב לו בערך כך: "שיעשו מה שהם רוצים אך שיציינו את הפסח בארבעה עשר של החודש העוקב", ומאז, בי"ד באייר עורכים פסח שני לאלה שלא ציינו את חג הפסח ולא הביאו קורבן. הם רשאים לאכול הכל אך בערב יאכלו מצה. 'פסח שני' הוא בעיקר דוגמה שנקרתה לעם היהודי לחדש מצווה שאינה רלבנטית יותר, מאחר ובוטלה העלאת קורבנות. אך נותנת הזדמנות למלא תכנים חדשים לחיים 'יהודיים מלאים'. ובימינו, ראו נא פלא, רבים מהמציינים את 'פסח שני' הם מארגוני הלהט"בים (שהרימו את דגל ה"טומאה" החדש) המתכנסים לציין  'פסח שני' במסגרת חוגי בית, ומארחים חברים, מספרים על חייהם גם כמי שמנהלים אורח חיים דתי, ומחדשים מצווה עתיקה למנהג חדש שיאפשר הכלה לאלו שהם בשולי החברה" … (סוף ציטוט).

במרוצת הזמן אנחנו חוזרים וחושבים על 'נחל עוז'. אני חושב גם עלינו שלאחר המבצע הנהדר של אימוץ נחל עוז. לאחר שיחת הקיבוץ הנרגשת בה החלט על שהותם אצלנו לאורך השנה, פניתי ל'דמות מרכזית' והצעתי להקים צוות שיחשוב על "היום שאחרי", שלא יהיו בו בעלי תפקידים זולת, אולי, אחד המזכירים, אלא של חברים (היום אומרים- אזרחים) שאכפת להם, שיהיו מוכנים ורוצים לעסוק בנושא ולחשוב על הקיבוץ שלנו מתוך ראיית התקופה וההשפעות הנלוות. אחרי שנאמר לי שזה רעיון יפה, יותר לא שמעתי דבר. תחשבו על זה.
אנחנו מברכים את כל נכדינו ונינתנו לסיום שנת הלימודים תשפ"ד ומאחלים לכולכם חופש נעים, מעניין ומשמעותי! מאחלים לכם שגם תנוחו ותגיעו רעננים לשנת הלימודים שתבוא עליכם רק לטובה.

אחד הדברים שרוממו את נפשנו השבוע היא הפגישה של ליאן, שחר, מור ועידן בתאילנד, ספציפית, על חופי קופנגן … עם הצילום המשותף ששלחו.
צעירים! יפים!! ואוהבים!!!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

22.6.24   ט"ז סיון תשפ"ד

פרשת השבוע "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר מבין פרשות התורה. ויש בה 176 פסוקים. 70 מהם עוסקים בפירוט קורבנות הנשיאים אבל אורכה נובע מכך שיש בה קטע החוזר על עצמו כמעט במדוייק 12 פעמים, כמספר שבטי ישראל. ולכן פרשה זו הוכרזה גם כפרשת ה'שעמום' במיוחד לאלה שבאים לבתי הכנסת בשבת זו, שעליהם להקשיב לדברי משה ולנסות להבין למה היה כל כך חשוב למשה רבנו לחזור על אותם הדברים שוב ושוב.

לפני 70 שנה ב- 1953 "חנכתי" עם גדעון שניר את המוסד שנקרא "חדרי חולים". בהנהלת גניה ופסקה. הייתי ב'סדיר' וחליתי בגריפה, (שפעת בעברית) באותה שנה גרתי עם מנחם שלח ועודד הרפז ב"וובל" בשכונת הצעירים. אמרו לי: תיכנס לח"ח' זה המקום החדש של חולים בקיבוץ. ומיד ביטלו את העבודה המייגעת לחלק אוכל לחדרי החברים החולים. חלף זמן רב בו לא הייתי במקום, ששינה את שמו ל"בית גילעד". הגעתי למקום מדהים שלא ידעתי שהוא כזה. מצאתי שם "גן עדן" קטן, מצאתי שם את רוח הקיבוץ הקטן שלנו, שבתי לעולם הוותיק, שהמאפיין והעיקר שבו הוא הלתת ולא הלקחת! ממש כמו בשיר. מקום בו ניתנת תשומת לב לכל צרכיך, לכל רצונותיך ובקשותיך. מצאתי מין 'חברותא' קטן יותר שיש בו פעילויות מגוונות, חוויתיות ותנועתיות ליושביו. מחגיגות בחגים, שירה משותפת, הרצאות, מלאכת יד וחוגים שונים. מצאתי מקום ששורה בו רוח מכבדת ומכובדת, רוח של חברות אמיתית וכנה. ומצאתי בו גם את 'הגשמת' דרך החינוך שקיבלנו בילדותנו ונעורינו, ובצורה היפה והאצילית ביותר, הגשמת הסיסמה "אחוות עמים". מוסלמים, בדואים, דרוזים ויהודים באי חוץ וחברי קיבוץ, כמובן, צוות מופלא שהתקבצו לעבוד במקום היקר הזה וכולם ראויים למילות שבח ותודה. סבר פניהם, החיוך, העבודה הקשה והשעות הרבות והכל… בדאגה לנו… ממש חלוציות! זה לא יסולא בפז והרבה מעבר לסיסמא ולשאיפה המגולמת: ב"אחוות עמים". מעל כל המצויין כאן, קיים צוות מנווט האחראי על כל המערכת הטובה הזו: עמוס ארזי המנהל את כל זאת, וחוה הלפרין, הסמכות והאור בתחום הבריאותי של באי הבית. שמעתי שאומרים שהשהייה בבית הוא מקום של סוף הדרך. מה שחוויתי שזה מקום לכל מזור זמני, זה מקום גם להרגיע את נפשך. הפעם אין לי מילים להביע את תודתנו, הערכתינו  והרגשותינו, וד"ל.

שוב היום הארוך ביותר בשנה, המבשר לנו שהגיע יום הולדתו של מור העושה כעת את דרכו מהודו לתאילנד. מה נאחל לך נכד אהוב ,שתמצה את הימים הנפלאים האלה עם עידן על אדמות זרים , ספוג לתוכך, תספגו לתודעתכם כל מה שנראה , גם שונה, גם שווה וגם זר, מוזר ותמוה. חטוף וטרוף את הניתן  בשנה יוצאת דופן שכזו, בלעו מה שאפשר וכמה שיותר.  שנה כזו לא תחזור!… 
אוהבים אותך כל כך ומחכים בסבלנות לשובך/ם.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"                                 
8.6.24  ב' סיון תשפ"ד

כבר מזמן רציתי לכתוב משהו על הימים הקשים והכבדים העוברים עלינו ועל כל עם ישראל. הודות ליחסים קרובים בזכות "היפים והאמיצים", סידרה בה רעיה ועפרי שותפות לצפייה וכמובן שמחליפות חוויות אודותיה. ואז נפלו לידי דבריה של עפרי במוצ"ש אחד, לפני המון אדם בנתניה. אלה ממש דברים, שגם אני הייתי מסוגל לומר לו התבקשתי. וכך אמרה בעצרת:
"שמי עפרי בשן, אמא של ישי, איתמר ורותם-זוהר, נשואה לסגן אלוף במילואים דביר בשן, יוצא יחידת מורן, המשרת בתפקיד מנהל לחימה בחטיבה 215. שנינו פעילים ב"אחים ואחיות לנשק" אותם אני מייצגת הערב. אני מתגאה לספר שאני חיה בקהילה שקלטה את 300 תושבי קיבוץ נחל עוז בשבעה באוקטובר.

מחוייבות
עמדתי על במות דומות לאלו בקיץ שעבר. צעקתי, מחיתי וקראתי מעליהן לא לשרת במילואים בצבא שלא מעניק הגנה משפטית למפקדיו בהאג. הרבה עבר מאז. אולי טעיתי ואולי מבחן המציאות הוכיח לי שברגעי חירום – הווייתי  וזהותי מורות לי לפעול לפי סולם ערכים אחר. כן, כולנו אחרים היום, אך ישנם דברים שלא השתנו – כמו אז, אנחנו כאן מתוך מחויבות לדורות שהקימו ונלחמו על המדינה כנגד כל הסיכויים, פעם אחר פעם. אנחנו כאן מתוך מחויבות לאלו שהקריבו את חייהם למען המדינה ולמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. אנחנו כאן כי אנחנו מבינים שהפעם זה התור שלנו להילחם על עתידה של המדינה, לא רק כי זו הזכות שלנו, אלא כי זו החובה שלנו לעתיד ילדינו.

ערכים
כבר יותר משבעה חודשים שאנו עמוק במלחמה מהקשות שידענו. יום יום הממשלה שוברת עוד שיאים של שפלות וציניות. אך רגע לפני שנשאב למערבולות של כעס וכאב  של שנאה ונקם, עלינו לעצור ולבחור בחיים. אינני נאיבית וגם אתם אינכם: אויבינו הם אותם האויבים. קץ המלחמה אינו באופק. אך חרף זאת ואולי דווקא בשל כך, עלינו להגדיר את חיינו על בסיס ערכים משותפים: עלינו להכות שורשים באדמה יציבה ולא להיות עלה נידף ברוחות המלחמה. ישראל צריכה חוקה והיא צריכה חברה בריאה הדבקה בערכיה: כזו שלא מקבלת שחיתות ומשיחיות, שלא מקבלת התגרות וטיזינג פוליטי, שלא מקבלת בריחה מאחריות או לכידות מזויפת.

חטופים
עלינו להיות חברה שלא מקבלת אף ליום אחד נוסף את השהייה בשבי של 125 נשים וגברים ילד ותינוק שנחטפו, חוללו, נאנסו, ונרצחו באכזריות. ביום רביעי האחרון צפיתי בסרט החטיפה של חמש החיילות במוצב נחל עוז. הרגשתי שאין לי אוויר בריאות והרחם האימהי שלי כאבה את הפחד בעיניהן. אל לנו להשאיר את הזעקה הזו בתוכנו – בכל יום מספר החטופים המתים עולה. חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים והחטופות- עכשיו!

ממשלה
ומנגד, הממשלה ממשיכה לפספס כל הזדמנות לשחרור החטופים ולאפשר למדינה להתחיל בתהליך הריפוי והשיקום. הקואליציה הקיצונית בוחרת להמר על חיי החטופים והחיים של כולנו, כדי לשמור על הכיסא. זוהי אותה הממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון הכי גדול שהיה פה, שנכשלת כישלון חרוץ בהתנהלותה לאורך חודשים מאז פרוץ המלחמה. המפתחות חייבים לחזור לעם – והפעם להכרעה נכונה יותר. אנחנו מפגינים וקוראים לבחירות על מנת להתחיל בתהליך הריפוי והשיקום של המדינה.

לסיום, אני רוצה להקדיש את נאומי הערב לחברתי, אשת החינוך האהובה מקיבוץ בארי – דנה בכר אשר נרצחה עם בנה, כרמל – זיכרונם לברכה, בשבעה באוקטובר. מי ייתן ונהיה ראויים למותכם. מי ייתן ויהיו לנו הכוחות והמצפן הפנימי להיות מאוחדים למענכם, בקרב בעלי הדעות השונות בתוכנו- בתוך עמנו. חברים, תודה על ההקשבה ותודה לכל אחד ואחת על ההתמדה להגיע, לעמוד כאן שבוע אחר שבוע. אל תפלו לייאוש. היו גאים. תביאו אתכם בשבוע הבא עוד אנשים, נמשיך כמה שיידרש. יחד נביא את ארצנו האהובה לימים טובים".

עד כאן דברי עפרי! ותודה לה!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

1.6.2024   כ"ד אייר תשפ"ד

לפני 100 שנים, בדיוק, ב – 1.6.1924  נערך הכנס הראשון של יוצאי "השומר הצעיר" בארץ ישראל בקיבוץ בית אלפא. כמובן שכל חברי קיבוץ ב' בנהלל רצו להצטרף, כולל האימהות הטריות. הסיפור המיוחד שלנו הוא שיטקה שהניקה את יעל וגם ברטה קרו שהניקה את איתן החליטו שהן מצטרפות למשתתפים בכנס גורלי שכזה וביקשו מחווניה  שהניקה את אמנון בן החודשיים שתניק גם את ילדיהן. וחווניה, השופעת, הסכימה כמובן. וכך הלכו שתיהן ברגל עם כולם לבית אלפא לכנס היסוד. הן רק לא חשבו מה יקרה להן עם חלבן שלהן. וכך החזה תפח והתמלא,  התחילו לחצים וכאבים. מה עושים? ברטה תפסה יוזמה, אמרה ליטקה : "אחרי"! הלכו לבית התינוקות של בית אלפא הניקו את התינוקות של בית אלפא, הוקל להן ועליזות ושמחות חזרו להמשך הדיונים. כשלימים שאלו אותן: "ההשתגעתן"? השיבו: "ככה צריך לנהוג כשאתה מאמין במשהו"! מה עוד היה לפני 100 שנים? על פי מאיר צלר (צור).
1.1.1924 חורף. הגשם חודר לחדר האוכל מבעד לברזנט.
חוסר עבודה מוחלט, מצרכי המזון מתמעטים מאוד.
21.1 שנתיים ליסוד הקיבוץ. נשף צנוע למרות הרעב ומחסור.
25.1 בשורה: המגבית בגליציה מצליחה.
2.2 יעקב חזן בא לקיבוץ – הוא מעורר את בעיית הקשר עם התנועה.
15.2 נרכש זוג פרדות, פלוגת עבודה יוצאת להר הכרמל.
30.3 רעב, קדחת ובכל זאת עורכים נשף פורים.
17.5 חוסר עבודה מוחלט בנהלל- פלוגה נוספת יוצאת לעבודה בחיפה.
ב-1924 נולדו 2 ילדים לקיבוץ: אמנון לין בנם של חוה ודודיה לינקובסקי  ודניאל בנם של הניה ומיקר סולד.

הדיונים בכנס היסוד, הביאו לכך שב- 1927 הוקם הקבוץ הארצי של "השומר הצעיר" שבעיותיו העיקריות היו התיישבות על הקרקע והקמת קיבוצים בתנאים קשים של רעב ומחסור אבל עם חזון ענק, והיום? אחרי 100 שנים במה אנחנו עוסקים? אתה פותח את ה"דף לחבר" ואתה קורא: "… לקראת חלוקת הרווחים, חברים המעוניינים לפתוח תכנית חיסכון למוצר שנקרא  'קופת גמל להשקעה'… הקיבוץ פנה למספר גופים וקיבל הצעות לתנאים טובים". אפילו המאמץ הגדול באימוץ החם של נחל-עוז, לא יכול לסגור את הפערים הגדולים  בהבנה על מקום החזון ב"לאן רוצים להגיע".

פרשת השבוע "בהר" במרכזה עומדת "שנת השמיטה" וכך נאמר: "כי תבואו אל הארץ…שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך ואספת תבואתך ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור… שנת שבתון יהיה לארץ" (לאדמה). אחרי שהוסדר לבן האדם נושא שבוע העבודה, שקבע: ששה ימי עבודה ושבת מנוחה, הגיע תור ה'טיפול' באדמה והגדילו לעשות כשנקבע שאחרי שבע שמיטות מכריזים על שנת יובל, ראשית, לא מעבדים את האדמה, שנית, שמיטת חובות, החזרת הקרקעות לבעליהן ושחרור העבדים. יש האומרים, שבלב החוקים האלה נמצא חזון חברתי האומר שכך יוצרים הזדמנות חוזרת לבני האדם ולאדמה לבנות את עצמם מחדש. (אחרי 50 שנה?) מעין יצירת צדק חברתי מחודש במונחים שלנו.     אני לא בטוח בכך, אבל הדגש שניתן בתורה על שנת השמיטה הוא: שהיא ניתנה בהר סיני! אירוע שלא יישכח לדורות, לעומת המצוות האחרות שניתנו על ידי משה לאורך השנים במקומות שונים, וזה מורה על חשיבותה הגדולה.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

25.5.24   י"ז אייר תשפ"ד

כשרעיה ניגשה לעריכת 'שבועטוב' הקודם, בו מניתי חלק מהמצוות הכתובות בפרשת 'קדושים', שאלה אותי: "למה קיימת המצווה: "איש אמו ואביו תיראו" שבעשר הדיברות כבר כתוב: "כבד את אביך ואת אמך"? לדעתי: התעורר צורך בהדגשה נוספת, על כוונת הדיברה, בקיום מצווה! כיון שהתורה מכירה בכך שמדובר בכשל 'חינוכי=חברתי'. ולמה? מצוות 'כיבוד אב ואם' באה מתוך-תוכה של נפש הבנים אל הוריהם, וזה נשחק עם הזמן. כשמשה הגדול ראה זאת אמר (בנוסח שלי): "אם דבר התורה כשל, נהפוך אותו למצווה! ואם בדרך הכבוד איננו מצליחים, נלך בדרך היראה והטלת 'חובה' בבנים, שימלאו אחרי הדיברה. במילים אחרות: עדיף לכפות על הבנים ולזכות ביחס, מאשר לבקש מהם כבוד כדי לשמור על היחסים במשפחה. נזכרתי בדברי שלמה המלך שאמר: "חושך שבטו – שונא בנו".
לפני חודשיים בחג הפורים אירע בקיבוץ אחד ממעשי האלימות הקשים בתולדותינו. הרוחות סערו, המזכירות פירסמה את תגובתה ההולמת-אירוע, ומאז… דממה. הכל מטופל בחשאיות', העניין פלילי הפך לבעיה חברתית ואני שואל למה מחכים? לפעם הבאה? אולי גם כאן כדאי להפוך תורה למצווה?

קראתי בדף לחבר על הקמת צוות לבחירת מנהל תמה במקום יאיר. ברכותי על כך! כשקראתי את שמות חברי הצוות שאלתי מי זאת יעל צימרמן החתומה על הידיעה שכנראה מרכזת את הצוות… שאלתי מי זו, היא מנחל עוז? כי אני לא מכיר/זוכר חברה בשם כזה, ענו לי שהיא המשנה של המנהל והיא שכירה. ואני בעוונותי,  לא זוכר שהיה דיון בקיבוץ על כך. השיבו לי שתמה היום זה כבר דבר אחר, האימפריה לא צריכה, ואפילו לתפקיד מרכזי כזה את אישור הבעלים. ( והבעלים הם לא ועדות המשק, הם הקיבוצים). ל'שומר חומות' כמוני לא נותר, כנראה, אלא לבקש דיון שיחליט שמנהל תמה ימשיך להיות חבר קיבוץ! שלנו או מגלעד אבל לא שכיר, וזאת עוד בטרם הועדה החלה לעבוד.

עיני נתקלו בשיר/פזמון קל ונוקב שחשבתי רגע שיגאל תלמי כתב.  המשקל, החריזה, והנושא האקטואלי, הזכירו לי אותו. כשסיימתי לקרוא, גיליתי שהכותב הוא : יואב גינאי.
שם השיר "אחרי הטקסים"

כך חלפו הטקסים, 'דוז פואה' הדגלים  /  והקיץ נוקש לו בשער,
גם בעת שכזאת של יגון וצללים  /  חייבים להמשיך מול הצער.
להמשיך ולצעוד, להאיר, לשקם  /  לא לתת ליאוש לנצח.
רק כולנו ביחד נוכל לתקן  /  את הזמן המרוסק, המשסע.
כי באומץ נוכל לעשות נפלאות  /  ובראשן החזרת חטופינו
לחשב פה מסלול מחדש ולראות  /  אל מעבר לרעל בינינו.
לעדכן את הקוד, לחשוף את הסוד  /  לרפא את נפשנו שלנו
להפנים שהכל השתנה מהיסוד  /   להוליד מחדש את כולנו.

ולסיום: אני מבקש להפסיק להשתמש במושג "קהילה" בהתייחסות למשמר העמק, אנחנו עדיין קיבוץ! וההודעה שפורסמה: "קיבוץ נחל עוז מארח את קהילת משמר העמק" הוא מגוחך, האם זה מעיד על מגמה?

"שבועטוב"!