שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

30.11.24- כ"ט בנובמבר-כ"ט חשוון תשפ"ה 

לפני שבעים ושבע שנים בדיוק היום, בכ"ט בנובמבר  של 1947, החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בשטח ארץ ישראל המנדטורית כמו כן קבעה שירושלים וסביבתה יהיו תחת פיקוח בין- לאומי. נציגי הסוכנות היהודית הביעו צער על תכנית חלוקת הארץ אך נענו לה כדי להשכין שלום בין שני העמים. נציגי הערבים התנגדו לתוכנית והזהירו שקבלתה עלולה להיות אלימה. וממשלת בריטניה לא התנגדה לביצוע התוכנית אך לא עשתה דבר כדי להגשימה והוסיפה שהמנדט הבריטי יסתיים ב-  15.5.1948.  עמוס עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מתאר את חוויתו האישית לפרוץ השמחה ביישוב היהודי לאחר קבלת ההחלטה: "…כעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס מאוד עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציוניות ולא קריאות גיל, כי אם צעקה ארוכה, עירומה, כמו לפני שהמציאו את המילים. עד קצה קיבול ריאותיו אההה! הוא היה כולו אההה!!!"  לפני שנה תיארתי לכם מה היה אצלנו לאחר קבלת ההחלטה ואיך השמחה נקטעה באיבה ולמרות שזה מתבקש, לא אחזור על כך.

פרשת השבוע "חיי שרה" עוסקת דווקא במותה. בת מאה עשרים ושבע הייתה במותה ועליה נאמר שהייתה כל כך יפה שבגיל מאה נראתה כבת עשרים. אברהם מגיע לקרית ארבע, היא חברון ומתחיל לנהל מו"מ עם עפרון  החתי על קניית מערת מכפלה, ושם נושא את ההספד הראשון בתורה. כתוב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".. כידוע לאחר עקדת יצחק שרה לא סלחה לאברהם ויחסיהם נותקו (היום אומרים נפרדו). עם היוודע לאברהם דבר מותה בא ל'נהל' את הקבורה, ולאחריה מתחיל לחפש כלה לבנו יצחק. וכאן קוראים על השידוך הראשון בתנ"ך. בנות כנען אינן כלות ראויות דיין לאברהם  לבנו יצחק והוא שולח את עבדו אליעזר לחרן למצוא כלה, שתהיה מבנות משפחתו, מהאליטה. (נזכרתי בסיפור בחירה משלנו, באלף אלפי הבדלים. משולם סיפר לי כששאלתי אותו למה לא מצא לעצמו אישה בקיבוץ שלנו, על כך  ענה לי: "אחרי שהכרתי את ה'פולניות' בקיבוץ, החלטתי שאני לא רוצה אשה פולניה ומצאתי אותה בבית זרע והיא 'ליטאית'. כששאלתי מה רע ב'פולניות'?  השיב באי נוחות: "הפולנים ישנים במיטה אחת כל החיים" ולא הוסיף). ונחזור לאליעזר בשליחותו הקשה לערוך אודישנים לבנות חרן ולבחור את הטובה, היפה, האנושית והנדיבה ביותר כאשה ליצחק. ולמזלו, פגש את רבקה ליד המעיין כשהוא ומשלחתו וגמליו בדיוק הגיעו עייפים ומותשים מהדרך והיא השקתה אותו ושבתה את ליבו שהשקתה גם את גמליו. היא גם נענתה להזמנתו לבוא איתו לארץ כנען. והשאר היסטוריה.  פרק כ"ד בספר בראשית הוא הארוך ביותר בתורה, שגיבורו הוא עבד אברהם, השליח! מעניין ששמו לא מופיע כלל בסיפור המסע המתואר ואנחנו יודעים את שמו מפרקים קודמים. הוא מכונה לאורך הסיפור ארבע עשרה פעמים רק "העבד" ולמה לא נזכר שמו? אני חושב שהתורה באה להדגיש שהתפקיד והמהות הם חשובים יותר מהאדם עצמו ומשמו ובכך צריך להתרכז. במילים אחרות: המעשה, והמשימה חשובים הרבה יותר מהשאלה מי עושה אותו.

פינת הספורט למור, סיפור שאבא סיפר לי בילדותי ואני זוכר: האולימפיאדה הראשונה בתקופה החדשה התקיימה באפריל 1896. לא הייתה טלוויזיה וגם לא ספונסרים לספורטאים, היה נטו ספורט. אבא סיפר שהמדליה הראשונה שחולקה הייתה בקפיצה משולשת. לכל אחד מהקופצים ניתנה רק קפיצה אחת והזוכה היה אמריקני. אני גם זוכר שסיפר שלא הייתה אז מדלית זהב. המקום הראשון זכה בכסף, השני בארד והשלישי בכבוד לעמוד על הפודיום. אבא היה ידען ענק בספורט ובספורט ממשי: היה רץ (האפ-בק) בנבחרת קן ורשה. על כך נאמר: שגירסה דינקותא לא שוכחים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.11.24    כ"ב חשוון תשפ"ה

ב- 21.11 ציינו שישים ושבע (67) שנות נישואים. במשך חיים ארוכים, מאבדים הרבה חברים ואנשים קרובים שמאוד חסרים לנו. אנחנו חוגגים את החיים, משפחה גדולה ושמחה, קיבוץ כבית, כמה חברים טובים והעיקר זו את זה. וזו גם הברכה הגדולה שלנו לעצמנו.
"וכמה טוב, כמה טוב,  (שר אריק איינשטיין)
שיש לנו אותנו!
ומתנגן לו, מתנגן,
שיר השירים שלנו!!"

פרשת השבוע "ויירא" מספרת על כמה אירועים . אתחיל ב"סדום". סדום הייתה עיר שאלוהים החריב אותה בגלל ההתנהגות הבלתי מוסרית של תושביה. ועל כך יש פרשנויות שונות. מוכר לנו הסיפור שאברהם מתווכח עם אלוהים על כך שאין להרוס את העיר כי יש בה גם צדיקים ומתחיל ביניהם מו"מ: האם חמישים צדיקים דיים כדי למנוע הריסת העיר, או אולי עשרה זה מספיק? מוכר לנו גם הסיפור מהגמרא, על סדום העיר, המספר שכשאורח היה בא לעיר, היו מלינים אותו על מיטה מיוחדת לאורחים. אם המיטה הייתה קצרה עבורו, היו מקצצים את רגליו של האורח ואם היה נמוך קומה היו מותחים את אבריו עד שתאמו את גודל המיטה. כך נולד הביטוי "מיטת סדום". ומוסיפים, שזה ביטוי להשקפת עולמם של אנשי סדום, שכולם חייבים להיות שווים, (מרקסיזם?) מבלי להבין שיש לתת מקום לייחודיות של כל אדם.
בשיעור בבר אילן שמעתי על השוואה בין נוח לאברהם: נוח שומע על המבול מיד בונה לו תיבה אליה תיכנס משפחתו, מבלי להתווכח כלל על רוע הגזירה ואילו אברהם שומע על הרס סדום מתחיל להילחם באלוהים על רוע הגזירה. זו אחת הסיבות , אמרו ה'ליצנים', שאומרים 'אברהם אבינו' ולא 'נוח אבינו'.

ב"דף לחבר" כתוב שמחפשים רכז.ת לתפקיד רכז.ת נעורים. תפקיד המוגדר "לחזק את תחושת השייכות של הנוער לקיבוץ, עשייה חברתית וקהילתית וללוות אותם בכניסה לעבודה בענפי המשק" ובצידו איום שאם לא יימצא חבר נוציא מכרז החוצה: ז.א. אדם שכיר. בהחלט פנייה חריגה! קראתי ונדהמתי מה קורה לנו שאנחנו נוטשים עמדה זו למישהו שלא משלנו. אולי ניזכר קצת בעבר, (כשלא היו לנו אמצעי תשלום בשפע,) שאם לא מוצאים,  אז מחייבים! מביאים שתי הצעות לא מוסכמות והשיחה תקבע. וכי יש תפקיד חשוב מלהדריך את הנוער, שהוא עתידנו? התרגלנו שמביאים לבחירה לתפקידים רק חברים מוסכמים, אז לא הפעם כנראה, קיבוץ זה לא רק זכויות לחבר אלא גם חובות החבר/ה לחברה. (היום אומרים 'ציבור') יש כאלה ששכחו שלא הכל בחיי קיבוץ זה 'מימוש עצמי'. לא רק 'האני' והמשפחתי אלא גם להיות מחויבות לצרכי הכלל. התפקיד הזה, במיוחד, חייב להיעשות על ידי חבר קיבוץ!. אומרים לי שהיום כבר אי אפשר לחייב אף אחד, לפחות לעבוד על המצפון, זה אומר שאנחנו מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים!! ומה תאמרו שיהיה צורך בבחירת מזכיר? רכז משק? או מנהל תמה? באין חברים מוסכמים, יובאו שכירים?  ובעצם, למה לא?!
ובפינת הספורט המוקדשת למור. החל משנות ה- 70 החלו להסתנן ספורטאים מצטיינים ישראלים לשחק כדורגל באירופה. במאי 1980 אבי כהן (אביל׳ה) שיחק בשורות ליברפול שזכתה באליפות אנגליה, לאחר שבמשחק הקובע, כבש גם שער עצמי ולאחר מכן גם הבקיע את שער אסטון וילה. ובמאי 1990 רוני רוזנטל זכה עם ליברפול באליפות אנגליה. אגב כך אספר על ההחמצה שלו מול שער ריק, שעד היום כשרוצים באנגליה לתאר החמצה מזכירים את רוזנטל, "עשה רוזנטל" אומרים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

16.11.24   ט"ו חשוון תשפ"ה

כשהכנתי את הספר "ימי ראשית" מצאתי דמיון רב בין פרשת "לך לך" ,פרשת השבוע, לבין ראשוני "נוה שאנן" שלנו. אלוהים אמר לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". וזה אומר ללכת מאור כשדים דרך חרן אל הארץ הלא נודעת. ללא תכנית מעשית כלשהי, ללא תכנית עבודה כלשהי ללא רעיון מכוון כלשהו, ואברם הלך בלי לשאול שאלות. כך גם הקבוצה שהתגבשה בנוה שאנן ממקומות שונים בארץ, שהתקבצה כקבוצת עבודה לסלילת כביש, כמו קבוצות אחרות המפוזרות בארץ ישראל, שלא השתייכו ל'גדוד העבודה'. ללא כל תיכנון להמשך. והם, ממש כמו אברם, לא שאלו שאלות. וכמו לאברם, גם להם, העיקר הייתה האמונה, שנתנה תקווה וביטחון, אמונה בדרך לא סלולה. ראשית היה רק הרעיון הציוני, שהביא אותם לארץ, למעשה, רק בנהלל החל הגיבוש הרעיוני למה שקוראים: "השומר הצעיר".  (לא הכנסתי את ההשוואה הזו לספר כי החלטתי להתמקד בסיפורי הקיבוץ בלבד).            

אין היום אדם שאינו מכיר את השם יאנוש קורצ'אק בעיקר של העובדה שהלך יחד עם הילדים – חניכיו, מגטו ורשה למחנה ההשמדה. אבל לפני כן … סיפור מהעבר הרחוק –  יחסי ד"ר יאנוש קורצ'אק  ומשמר העמק. בשנת 1937 הוא ביקר בארץ ישראל וכמו אישים גדולים רבים לפניו ואחריו ביקר בקיבוץ. חווניה הייתה המארחת הרשמית שלו והיא זו שדאגה לו אך כידוע רבים מחברי משמר העמק באו מפולניה וחלקם הלא מבוטל מוורשה, שהייתה גם עירו. וכיון ששמו הלך לפניו כרופא במלחמת העולם הראשונה וכמחנך, הציפו אותו בביקורו בשאלות רבות, ואהבו לשמוע את סיפורו החוזר, איך בזמן המלחמה, כשהיה מטפל בפצועים, שם לב שאחד האיכרים, בכל הפסקת אש, היה רותם את סוסו ויוצא לחרוש את השדות. שאלו: האם אתה גם חושב לקצור? ואם בכלל יהיה יבול? השיב לו האיכר "אם החריש עמוק, התלמים ישרים והזרעים טובים, היבול בוא יבוא"! והמשיל זאת לעבודת החינוך. המוסד החינוכי שלנו מאוד מצא חן בעיניו וב- 17.6.1937 נשלח המכתב הבא מצבי לוריא, רכז הנהגת 'השומר הצעיר' בפולין, לצבי זוהר ממייסדי המוסד: … "נודע לי ממקורות בטוחים לגמרי, כי יאנוש קורצ'אק רוצה מאוד לעזוב את פולניה ולעלות ארצה על מנת להשתקע בה… הוא רמז בפני אנשים שהיה רוצה להשתקע במוסד החינוכי במשמר העמק… אם המוסד מעוניין בקורצ'אק – הרי נדמה לי שעכשיו הזמן לנצל את הדבר ולהציע בפניו את הדבר ואם זו הצעה רצינית אשר עלולה להתקבל על ידו. אינני יודע עד כמה הדבר מונח בקו רצונכם. אולם אם היית רוצה שאשוחח אתו בעניין זה /אני עומד להיפגש אתו השבוע/ כדאי שתכתוב לי בדואר אויר… כי אני עוזב את ורשה ביום 26 או 27 בחודש הרי תשובתך צריכה להגיעני בדרך האויר או הטלגרף"…הדיון הדחוף לא התקיים ונדחה למועד אחר והמוסד החינוכי , אז לא שלנו אלא של כל התנועה, החמיץ את האפשרות לקבל מחנך דגול שעל סופו הטראגי שמעו כשהיה מאוחר מדי. (ר"ב צילום המכתב)

וברכות לקרן ליום הולדתה. לפני הברכה, אנחנו רוצים לומר לך תודה, שלמרות עיסוקייך ונסיעותייך את מוצאת את הזמן לבוא אלינו בזמנך שלך, לשמוע מה קורה אצלנו ולשוחח על כל מיני עניינים ש'על הפרק'. אנחנו אוהבים את זה –  ומאחלים לך רקטוב, אושר במשפחתך, שלווה במעונך והרבה שמחה!   אוהבים ומחבקים!

"שבועטוב"!       

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.11.24   ח' חשוון תשפ"ה

רינה ואדם הם חברים טובים שלנו 70 שנה. חברות פירושה שפה משותפת, שיחות, בילויים הקשבה והבנה ורצון להיפגש כל הזמן. כך נהפכים לשותפי – חיים. עברנו איתם תקופות נפלאות של שמחת יצירה ועבודה, וגם תקופות קשות יותר אך תמיד הייתה בינינו חברות תומכת ואוהדת והיינו אחד בשביל השני (ובהחלטה, שלא מדברים 'פוליטיקה'). קשה לי לבטא את עצמי, לדבר עליה ועל מותה בלי לחשוף רגשות מאוד אישיים, שלנו. החברים שלנו נעלמים, אחד, אחד, ולא אמנה אותם. הם הלכו לעולם, שאומרים שהוא טוב יותר משלנו,  רק שאיש עוד לא חזר ממנו לספר. (קיוויתי שמנחם יהיה זה שיספר) עצוב לנו,  מזל שיש לנו זו את זה!

רינה יקרה ואהובה! הלכת מאיתנו ובליבנו שמחה על שזכינו להיות חברים שלך ושל אדם. יהי שמך וזכרך אתנו לעד.
"וכשנלקחת זה היה
ברגע לא צפוי
ואז ידעתי שהרגע האחד
היה לי חסד
כמו חיים שלמים בהמתנה" (כתבה מיכל סנונית)

התאריך 4.11.95 הוא אחת הטראומות הגדולות של מדינת ישראל, לילה בו נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, שעובר השנה בשתיקה מוחלטת. ואני לא מבין איך דווקא במצבנו הנוכחי במלחמה הארוכה בדרום, בצפון ובכל שאר החזיתות, שמו, פועלו, רעיונותיו ועקרונותיו לא מועלים בכל מקום. ביום הזה. בנטילת אחריות (זוכרים נחשון וקסמן) וחזון (הסכם אוסלו הכרה בזכויות העם הפלשתינאי, השלום עם ירדן והמו"מ עם סוריה). הכנות והרעות. איך עמד מול גלי ההסתה באמונה ש"כלב נובח אינו נושך" עד שנרצח בידי יהודי שההסתה ו"דין רודף" הביאוהו, בחיוך רחב, למעשה הרצח הנורא/נתעב הזה. אני כותב על רצח רבין כי קשה מאוד לשאת את ההשכחה שלו ואחרי עשרים ותשע שנים שחלפו, אמנם פרק זמן ארוך, אסור שישכיחו אותו (את רצח גדליה, הרצח הפוליטי הראשון מזכירים מדי שנה כבר למעלה מ- 2000 שנים). אני בהחלט מבין את המשפחה שביקשה לא לקיים את יום הזיכרון בעת הזאת, וזוכרת היטב שראשי השלטון היום עמד/ו בככר ובדרכים, בראש מסע ההסתה שהביאה לרצח.  אני מבין אותם אבל חושב שהם טועים. לדעתי דווקא השנה צריך לזעוק! יש לי הרגשה שאם הוא היה היום בראש –  החטופים כבר היו בבית.

ומיוחד למור:

לכל אוהד ספורט יש את השיאים והפסגות שאותם יזכור כל חייו למשל, השיא של בוב בימון בקפיצה לרוחק באולימפיאדת מקסיקו ב- 1968, 8.35 מ' ל-8.90 מ'. או את הגול של סטלמך במשחק מול ברה"מ ב- 1956 לקראת אולימפיאדת מלבורן. ואפילו את משחק הכדורסל, בו משמר העמק ניצחה את מכבי תל אביב ב- 1962. בזיכרוני קיים גם הקרב על אליפות העולם באיגרוף במשקל כבד שנערך ביום הולדתי, לפני 50 שנה, ב- 1974 (ולכן אני זוכר). הקרב היה בין ג'ורג' פורמן הבלגי ומוחמד עלי האמריקאי (קסיוס קליי היה שמו לפני שהתאסלם ב-1964) הקרב נערך בזאיר- קונגו היום. 8 סיבובים פורמן חבט קשות בעלי, ממש השכיב אותו על החבלים, כבר שמחתי, ואז עלי סיים את הקרב בניצחון מוחץ כשהוא 'רוקד כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה'. זה היה הרבה יותר מקרב אגרוף. השחורים באמריקה, לזיכרוני, ראו בקרב את ניצחון העבדים על "הדוד תום" המעביד. מהר מאוד הפך לניצחון שגלש לתחום הפוליטי. אני זוכר שהייתי מרותק למסך השחור/לבן שהיה לנו בבית, ולא התפלאתי כלל שלמחרת היום, אבא שלי שהיה מומחה בידע הספורט, שאל אותי, ראית?

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

2.11.24    א' חשון תשפ"ה

יום הולדתי השנה, שבו הגעתי לגיל 91 המכובד, אינו משמח אותי. לא רק בשל האסון הלאומי על חטופיו ונופליו, הפצועים והפגועים והעקורים מביתם, האובדן ווהשכול, אלא גם באופן אישי. לשני דברים הקדשתי את חיי, למשפחתי ולקיבוצי, משמר העמק!  הקיבוץ, אני חוזר ואומר וכותב, לדעתי כבר הולך ופוחת להיות קיבוץ, ואין בידי לעשות דבר אלא למלמל לעצמי ולכם בצער את מה שכתבתי לפני שנים ב"שבועטוב":
כשלא ברור החזון  –  עושים חוזה.
כשלא מצליחים לתקן  –  עושים תקנון.
כשלא מגיעים להסכמות  –  עושים הסכם.
כשלא מצליחים לברר  –  פונים לבוררות.
כשלא נותנים דין וחשבון  –  פונים לעורך דין… והוא כבר יגיש את החשבון.
וכשלא יכולים לשלם את החשבון  –  חוזרים שוב אל החזון?
היום (2024) הייתי מוסיף:
כשלא ברורה מהות החברות  –  גדלה התושבות.
כשאינך מכיר את החברים –  נוצר הניכור.
כשהעיקר הוא מימוש עצמי  –  רבים רבים עובדים בחוץ, ורק גרים בקיבוץ.
כשאין מספיק תודעה לעבודה עצמית  –  מתרבים השכירים.
כשלא יהיה שיוויון בערך העבודה  –  יהיה שיוויון! רק חלק יקבלו יותר.
כשאין שקיפות  –  מישהו מחליט בשבילך.
כשאין חזון  –  התכלית היא הממון.
כשיוגש החשבון אולי ניזכר בחזון!  
עצוב לי, שהגענו לכך וידי קצרה מהושיע.
והקיבוץ, שככל שישתנה, תמיד הוא הבית!, ביתנו שלנו, מפעל חיינו!!  
"את לי פינת יקר בירכתי אפריים, ביתי, צורי ושיר דמי"… (ע. הלל)

 ולמשפחתי האהובה, ילדינו, בנות ובני זוגם, נכדינו וגם כמובן נינותינו, מקור אושרנו, שמחתנו וגאוותנו, היצירה הנהדרת שלנו!

בשמחה רבה אברך את סיון ומיה ליום הולדתן.
לסיון! עברתי שנה בו הרביתי לסור למרפאה. ותמיד חתרתי להתקבל אצלך ולמה? מבט ההבנה שאת מפנה אלי, חרדן בריאותי שכמוני, חילופי המילים בינינו, החיוך הנלווה, והטיפול המעשי, זו ההזדמנות לומר לך תודה ולאחל לך ביום הולדתך את השגרתית שבברכות: אושר , שמחה ובריאות! ואהבה!

ולמיה! להודות לך על היותך משפחתית ודואגת לנו בחום ואהבה ובשנה הקשה שהייתה לכולנו, שחסרת לנו בשל נסיעותיך להפגנות, בהן ייצגת גם אותנו במסירות ונאמנות, גאים בהתמדתך! זו הזדמנות לומר לך בהערכה רבה תודה. נאחל גם לך את השגרתית שבברכות רק אושר, שמחה ובריאות! ואהבה!

ואני לא יכול בימים אלה, שלא לשלוח ברכה ואיחולי הצלחה לנכדתנו התשיעית מאי, שהתגייסה השבוע כתצפיתנית. עוד לפני שנתיים הייתי מאחל לה: "שירות קל ונעים" היום זה שונה ולכן נאחל לך שירות – שליחות לפעמים קשה לפעמים מאוד. מסירות לתפקיד, עבודה מעניינת. משמעותית ונאמנות לעקרונותיך הם המפתח לשירות, ששנים 'אחרי' (מניסיוננו) תזכרי ותאמרי שתרמת למדינתנו משהו ולא "בזבזת את הזמן".

"שבועטוב"!                                                                                                  

"האם "שמחת תורה" תשפ"ה –  היא שמחה לאומית או אזכרה לאומית?
"האם "שמחת תורה" תשפ"ה –  היא מלחמת השמחה בעצב ובכאב?

26.10.24    כ"ד תשרי תשפ"ה

ב'גיליון' זה מסתיימות 13 שנים לכתיבת "שבועטוב". (הראשון נכתב ב- 28.10.2011) ושוב התלבטנו האם להמשיך גם בשנה ה -14 . ומה היו ההתלבטויות? אני יודע שחלק מכם לא 'סובל' ואולי גם לא קורא את הקטעים הקשורים לתנ"ך, ל'פרשת השבוע' ולפרשנויות שלי, וחלק אחר אינו אוהב את ההערות שלי ואת דעותיי על הנעשה בקיבוץ היום, שהוא כבר לא כל כך קיבוץ אבל הוא תמיד הבית שלנו. או על שאני מספר מה ואיך היה פעם, שזה בהחלט יכול להיות מעיק. העניין הוא שאני נהנה בכתיבה הזו ורעיה נהנית לערוך את כתיבתי, אז  סיכמנו בינינו שאם זה כך, לפעמים פשוט נכתוב ונכניס למגירה. ולמי שדואג, יש לי מספיק תכניות מה לעשות על אף גילי.

אני רוצה לפתוח את השנה ה-14 באופן אחר, בסיפור שכתבתי לזכרו של חבר-חייל שמתקשר ל'סוכות'.
חג סוכות המוזר שלי
(מוקדש לברוך ממן)
אספר לכם על חג סוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי, שאירע במלחמת יום הכיפורים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה אתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט הזה מצאתי בקבינה של המשאית של ברוך ממן. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האיקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי איקליפטוס וליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, כי בכלל לא זכרתי שאנחנו בערב סוכות והוא השיב: הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך האוטו". "סוכה יפה בניתי" וחייך אלי. ממן עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן חמש עם משפחתו, משפחה מסורתית. הוא ישב ושתק, שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא. הוא לבד בבית הכנסת עומד ומתפלל לאלוהים, עצוב לי שהוא לבד, כל בניו מגוייסים למלחמה. אני חושב על אימא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים עם אחיותי ואשתי ומתגעגע אליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין ומזג לשנינו. ברך ברכה ופנה אלי: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג הסוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג הסוכות אצלנו, שהוא יותר חג אסיף. תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעייתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים. סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור והילדים המספרים על ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל את השיירה עם טרקטור שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח איתי אחד מילדי על הברכיים. סיפרתי לו שהטקס רצוף קטעי קריאה גם מהמקורות וגם מהווי ההתיישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר לו שאין לנו אבל בדיוק ברגע הזה, קראו לי לצאת לפעילות והבטחתי לו כשאחזור נמשיך את טקס חג הסוכות האינטימי של שנינו. אבל זה לא יצא. כשחזרתי לפנות בוקר ברוך כבר יצא למשימה שלו. אז הלכתי לישון. אני לא יכול לספר לכם שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל משהו סמלי צנוע היה לי.  חג קטן חגגנו בזכותו של ברוך ממן אפילו במלחמה הקשה ההיא.

שמלת הסוכות מדור לדור: מרעיה לתימור, להדר ולמור

"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

19.10.24   י"ז תשרי תשפ"ה

משהו על 'שמחת תורה' זו שאינה ה- 7 באוקטובר. שמחת תורה חותמת את חג הסוכות הנחגג שבעה ימים. אם סוכות הוא חג של יציאה מהבית אל הטבע, בו התורה מורה להקריב שבעים פרים המייצגים שבעים אומות תבל ועל ידי כך יוצרת קשר לאנושות כולה , הרי שמיני עצרת שהוא יום שמחת תורה, סובב סביב תורת ישראל. המספר שמונה (8) מציין את הטבע שמעבר לטבע, והדוגמה הטובה לכך היא 'ברית מילה'. שבעת ימיו הראשונים של הנולד מסמלים את שלמות הבריאה, מגיע היום השמיני, ובו 'הברית' המסמלת את בריאתו של התינוק כיהודי! וזה נקרא "בריאה שמעבר לבריאה" או כמו במוזיקה, האוקטבה בנויה משבעה טונים, התו השמיני הוא חזרה על ה'דו' רק במקום אחר. מכל אלו חג שמחת תורה מציין לנו את הטבע היהודי המיוחד.

בפרשת "וזאת הברכה" ברכת משה האחרונה לפני מותו לשבטי ישראל. תמה קריאת פרשות השבוע, תמה התורה. משה מסיים את המונולוג הדרמתי, את שירתו הגדולה, כשהוא יודע שהוא הולך למות, ועם ישראל בהנהגת יהושע בן נון ימשיך את הדרך לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה. בשבוע הבא נחזור ונתחיל מהתחלה מספר "בראשית", את "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו…" אני רוצה לכתוב על משה ולומר שהוא היה המנהיג היחיד שהכרנו מיום לידתו ועד ליום מותו כל צעד שעשה, כל משפט שאמר או נאמר לו. החל מסיפור משה הקטן בתיבה, הנסיך מבית פרעה, מהריגת המצרי המתנכל לאחיו, שברח למדיין, יתרו נותן לו את ביתו ציפורה לאשה (לא עבריה)  הסנה הבוער, עשרת המכות, חציית ים סוף, עגל הזהב ועשרת הדיברות, המרגלים, המרד של קורח, מי המריבה, העונש, שלא ייכנס לארץ והויכוחים עם אלוהים הסמכותי – הנקמני. משה, שעליו נאמר, שלא נס ליחו ולא קהו עיניו, שגם בהגיעו לשנתו המאה ועשרים עוד עלה רגלית לפסגת הר נבו והשקיף על הארץ. ושם ב- ז' אדר תפ"ח (1273 לפנה"ס) נפטר ומקום קבורתו לא נודע. מכל אלה למדנו לאהוב אותו, את דמותו, לכבד, ולהעריך אותו כמנהיג הגדול שקם לעם ישראל. כתבה עליו המשוררת יפה סביון: "וילך משה / וכנפיים צחורות על כתפיו /  ונבכה כולנו בכי גדול / ונאמר איש לאחיו / כה אהבנו את משה / אהבנוהו כל העת / הלואי שיסלח לנו על שהרגזנוהו לפרקים… / וילך משה".

בימים ההם, שהיינו ילדים, שהקיבוץ חי בדוחק ואך ורק מעבודה עצמית, לימדונו לעבוד כבר בגיל ארבע במשק הילדים, להשקות את החיות ולהאכיל אותן ולנקות את סביבתם. מכתה ד' כבר לקחו אותנו לעבוד באיסוף הגזר ותפוחי האדמה בגן הירק ולעבודה השנואה ביותר עלינו בציר הענבים. לא סבלנו את הדבורים, והידיים הדביקות מהעש שבאשכולות, מהחום ובעיקר מנזיפות ה'ותיקים', העובדים הקבועים בענף המטעים על היחס שלנו לעבודה. לא נתנו לנו הילדים, 'להרים את הראש' במשך שלוש השעות בהן עבדנו. אנחנו בצרנו לטנאים ועגלה רתומה לחמור הייתה עוברת בין השורות ומביאה אותם לסוכת האריזה. שם היו החברות הותיקות אורזות למשלוח ל'תנובה' תחת תזזיזותו של יוחנן ארזי. העלבון הכי גדול שאני זוכר שעלבו בנו אי פעם היה שבוקר אחד שלחו אותנו, בכיתה ה' (ילדים גדולים) הבייתה כי "לא היינו מספיק רציניים" בעבודה. בעיניים דומעות הבטחנו להם שזה לא יקרה יותר. בשנות ה- 60 חוסלו הכרמים בקיבוץ וטעם הסולטנינה, התמר וההמבורגי לא נזכר יותר במקומותינו. (שיכון ה'כרם' נקרא על שם כרם א', שיכון ההשלמה התחתון היה כרם ב' ושיכון ההשלמה העליון נקרא כרם ג'.) והנה, בשנים האחרונות, קם לתחיה הכרם במסגרת גד"ש והוא שונה, (פרט לצלמים הטובים ולצילומים היפים). ראשית, באפיון עובדיו, (לא תמצא בין הבוצרים או האורזים 'עבודה עצמית'), שנית, בכמות שעות העבודה,(פעם מאור השחר עד חשיכה), ובעיקר בטכנולוגיה, אבל טעמם של הענבים נותר בזיכרון ובמציאות של היום כ'מעדן מלכים'. (ראו בתמונה אותי עם אליעזר בעבודת הבציר)

וברכות: לתום ליום הולדתו: שתמשיך: לקפץ, לרקוד, לשיר, לשחק (בהצלחה באודישנים), ללמוד, (לרכוש ידע), לעבור ממכבי חיפה למכבי נתניה. שתזכה לאושר ושמחה במשפחתך עם אמא ואבא ועם אחיך. שתזכה לראות בעיניך שהחטופים ישובו לביתם ושהשלום יבוא עלינו.

ולשיר ילדנו הצעיר ביום הולדתך (ונהיה רגע אגואיסטים) אנחנו רוצים אותך קרוב, שתמשיך לעזור לנו בתחזוקת הבית והגינה. אנחנו כל כך אוהבים שאתה נכנס הבייתה, שיושבים  ומדברים על הא ודא, למשל, על ילדיכם ה"חולים במחלת הכדורגל", מחלה שמבריאה אותי.  שתהיה מאושר ושמח עם קרן! גלי, רומי ושני, שתיהנה מכל שאפשר, שתשרה השמחה במעונכם!, שהיא תמיד גם שמחתנו!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.10.24   י' תשרי תשפ"ה

לציון השביעי באוקטובר 2023, אני מביא את השיר שקראה עופרי בשן ביום הזיכרון. השיר נלקח מהרשתות ושם מחברו לא ידוע.

יום כיפור תשפ"ה – קצת יהדות:
א'. היום ג' תשרי הוא "צום גדליה" ולמה נזכרתי? כל שנה ביום זה אביו של מיכאל אייזנשטדט, קרוב משפחה של רעיה שהיה מטלפן אליה ומזכיר לה מדי שנה את הצום הזה… ומיכאל המשיך לקיים את הנוהג הזה. בשבוע שעבר נפטר. היה אדם מדהים, חביב, בעל חוש הומור מיוחד וחבר נהדר, קורא נאמן  ומגיב של 'שבועטוב'. כל מפגש איתו היה ממש חוויה. מנהל האופרה שנים רבות. איש צעיר בן שישים + ועצוב לנו. לזכרו הסבר קצר, מה ועל מה 'צום גדליה'? גדליה בן אחיקם, מונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית ראשון, להיות הנציב המופקד על היהודים. לקראת ראש השנה גונב לאוזניו שאדם בשם ישמעאל בן נתניה, מקנא בו על התפקיד אותו הוא ממלא, עומד לרצוח אותו, והוא לא האמין לשמועות. בראש השנה באו ישמעאל ואנשיו לברך את גדליה בן אחיקם ל'שנה טובה', קמו ורצחו אותו, את בני ביתו ואת השומרים עליו. מעשה הרצח גרם לבריחת היהודים שנותרו בארץ אחר החורבן, למצריים ועשרות שנים כמעט ולא נותרו בארץ יהודים. על כן הוכרז יום הצום הקרוי צום גדליה. זה היה הרצח הפוליטי הראשון בארץ.

ב'. בראש השנה, לאחר הסעודה, יוצאים את הבית, צועדים חגיגית למקור מים זורמים לקיים מצוות "תשליך". "תשליך" הוא טקס תפילה לראש השנה היחיד שנערך ביום זה מחוץ לבית הכנסת, שבו משליכים באופן סמלי את החטאים למצולות.. ואיפה זה התחיל? הכל התחיל במאה ה – 14 לספירה בארץ אשכנז (גרמניה) בה היה קיים מנהג שגויים ויהודים היו הולכים לאורך הנהר וזורקים אוכל לדגים ואמרו שבהזדמנות זו גם  זורקים את חטאיהם למי הנהר. במשך הזמן שידרגו את 'תרבות הפנאי' הזו, נתנו לה משמעות דתית והחלו לקשור אותה לנביא מיכה (המורשתי) 740-670 לפנה"ס, שאמר: "ותשליך במצולות ים כל חטאותיכם". והמנהג הזה מתקיים עד היום.
ג'. חז"ל, ממש כמונו, נתקלו בצורך להגדיר בני אדם. אנחנו אומרים ראש ממשלה, שר, מזכיר וכיו"ב  חז"ל הגדירו: אדם שיש לו תלמידים נקרא – רבי!, אדם שלתלמידים שלו יש תלמידים נקרא – רבן, ואדם שלתלמידים של התלמידים שלו יש תלמידים נקרא בשמו, ולכן הלל ושמאי לא נשאו תארים כלשהם ועליהם אמרו: "גדול מרבן  –  שמו!"

אני לא נוהג להגיב על הערות שאני מקבל בשמחה. אבל על הערה אחת בעקבות שלילת "ערך שוויון העבודה" אגיב. בהערה  שקיבלתי נאמר שהרעיון ה"חדש" בא כיון שחברי הקיבוץ לא רוצים למלא תפקידים כיון שזה דורש מהם מחויבות ועבודה קשה מעבר ליום העבודה. הרעיון "החדש",  שבצידו 'פיצוי', ישנה את התמונה. אם זה נכון, וקשה לי להאמין כי: מבחינת הפרט, זה נוגד את הרצון והדחף האנושי להתקדם בחיים כל הזמן, ומבחינת הקיבוץ…אצטט מהברכה של המזכירות בראש השנה: "…ואנו שמאמינים בשיתוף ושיוויון, בואו נודה על היכולת שלנו לשמור על הערך/ים הבסיס/יים שלנו בקיבוץ שיתופי".

השבוע ציינו 51 שנים למלחמת יום כיפור. מלחמה כבדת דמים, קצרת ימים לעומת 'חרבות ברזל', מלחמה מהמלחמות שחרטה חותמה בנו, דור המלחמות. לפעמים חולפת בי המחשבה איך מסתדרים היום בלעדינו? כשאני מסיים את הצעידה היומית שלי ומתיישב בכורסא אני מבין.
פינת הספורט (מור):
השבוע פרשו שני ענקי ספורט ספרדיים אנייסטה (כדורגל, ברצלונה ונבחרת ספרד)
ורפא נאדאל (הטניסאי הענק), אני מצדיע להם על מה שנתנו לנו, חובבי הספורט.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

5.10.24   ג' תשרי תשפ"ה

פרשת "ניצבים" נפתחת ב: "אתם ניצבים היום כולכם לפני אלוהיכם. ראשיכם שבטכם, זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל טפיכם, נשיכם – וגירך …חוטב עצים עד שואב מים…" משלושה פסוקים אלה אנו למדים על ההיררכיה בעם ישראל. תחילה בני המעמד הגבוה, כולם גברים כמובן: 'ראשי שבטכם, זקניכם, שוטריכם', מעמד נמוך יותר הן הנשים והילדים והמעמד הנמוך ביותר הם הגרים – חוטבי עצים ושואבי מים'. זאת תמונת החברה המעמדית של אז.

ועוד לפרשת השבוע 'ניצבים' בה משה מדבר בלי סוף על אחדות העם(!) גם היום מרבים לדבר על כך. אז זה הוגדר כמו סיסמה, היום, דיבור בלבד.

מחשבות ב'ימים נוראים' שלפני יום הכיפורים תשפ"ה, שהם גם ימי חשבון נפש הקיבוצי שלנו: הצלחנו במה שיש לנו, כמו המוטו בכותרת של 'שבועטוב':    "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה". משפט, שכולו שבחים, לכולנו, להורינו ולמעשה ידינו. אני רק שואל מה נותר לנו? צברנו כסף ונכסים אבל איפה חלומות? איזה חזון? אילו שאיפות יש לנו? לפעמים אני מתגעגע לימים שהיו, לקיבוץ הקטן והאינטימי, זה היה קיבוץ צנוע, חברה של שותפות וצדק חברתי, כל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו. מתפרנסים מיגיע כפינו, והחבר נמדד על פי מאמציו, כישוריו ואופיו ולא על פי ממונו או מוצאו המשפחתי. קיבוץ שהחיים בו היו שליחות לאומית, הערכים- תשתית, והמטרות בדגש על החזון.  לכך קראו "קולקטיביות רעיונית". בני דורי רוצים קיבוץ ערכי כמו שהיה פעם, בנוחיות של היום. רוצים קיבוץ של שותפות מלאה בין החברים, יחסי חברות, אחד בשביל השני, ערכים שנלחמים עבורם ושואפים להשיגם, תרבות קיבוצית של למידה ויצירה, דאגה משותפת לבריאות וחינוך לחיי קיבוץ. אבל מה רוצים בני הדורות הבאים להשיג? מה שאיפותיכם? לאן אתם מכוונים? למסתכל מהצד נראה, שעוד כסף ועוד נכסים, ותחת מילת הקסם "שינויים" להחליף גם חלק מעקרונות חיינו כבר למעלה ממאה שנים. בחרתם להתמקד בעקרון שהוא ביסוד -יסודות הקיבוץ בשבירת "שוויון ערך העבודה". (ר' דף לחבר.) פשוט ליצור בביתנו חברה מעמדית, ממש כפי שמתואר ב'פרשת השבוע', אותה שללו מייסדנו והקימו את הקיבוץ. תקראו לזה כרצונכם 'שיתופי- מופרט', 'שכר דיפרנציאלי', לא משנה…
הקיבוץ היום משול אצלי לביצה קשה, נסדקת אבל לא נשפכת! כמובן שאלו מחשבות של 'ימים נוראים' שתכליתן אינה כפירה אלא תיקון !!!  

"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על היש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.9.24   כ"ה אלול תשפ"ד

אני מקדיש את "שבועטוב" לראש השנה. בריאת העולם חלה בדיוק היום, לפי התאריך העברי בכ"ה באלול, הנקרא "יום אחד" ולא יום ראשון. ראש השנה, א' תשרי (השם תשרי לקוח משם החודש הבבלי תשוריתו) הוא היום בו נברא האדם, שהוא, כידוע, היום השישי לבריאה. ואיך נברא האדם הראשון? להלן תיאור בריאתו שעה אחר שעה: בשעה הראשונה הוצבר עפרו. בשעה השנייה נבראה צורתו. בשלישית, נעשה גולם. ברביעית נתקשרו אבריו. בחמישית נתפתחו נקביו. בשישית נתנה בו נשמה ובשעה השביעית עמד על רגליו.                                                                                 
אם ראש השנה הוא יום בריאתו של אדם נקדיש לו ליום "הולדתו" סיפור, שרובכם אינו מכיר, הנקרא "ספר אדם וחווה". שנים שאני לומד תנ"ך ולא נתקלתי בשום מקום ואפילו ברמז על ספר זה. לכן אספר עליו:

"ספר אדם וחווה" שייך ל'ספרים החיצוניים', אלו שחז"ל, מעצבי התנ"ך, החליטו שאין להם מקום בו, כולל רשימה נכבדה של ספרים כמו: 'דברי איוב', 'ספר המכבים', 'חכמת שלמה' ועוד רבים. הספר שנכתב לפני חורבן בית שני מספר על קורות אדם וחווה אחרי שגורשו מגן העדן. הם הולידו את קין והבל שבגרו ועזבו את הבית.  הסיפור מספר שחווה ראתה בחלומה את דמו של הבל ניגר מפי אחיו קין. החלום גרם לזוג ללכת לבקר את בניהם ולשאול לשלומם ואז מצאו את גופתו של הבל והתברר להם שקין רצח אותו. לאחר הרצח, שחווה לא התאוששה ממנו כל חייה, אלוהים גמל לאדם ונתן להם עוד בן, את שת, לנחמה. חלפו השנים ונולדו לזוג עוד שלושים בנים ושלושים בנות. וכשאדם חלה, וסבל סבל רב, חווה יחד עם שת חזרו לגן העדן לחפש את שמן עץ הדעת כדי להקל על כאביו ולא עלה בידה להשיגו. בדרך לגן העדן היא מספרת לו על חייהם  בגן העדן לפני שגורשו. אדם מת בגיל 930 שנים ונקבר על ידי האל והמלאכים, ליד הבל. כעבור ששה ימים נפטרה גם חןוה ונקברה לידם. (תמצית הסיפור).

על כולנו עברה שנה קשה, כואבת, שנה של מצוקה ומועקה גדולה. בפרוס השנה החדשה אנחנו רוצים לברך את כולכם ולאחל לכם שנה טובה ומבורכת, שנה שמחה ומאושרת בשיר "הושע נא" שנכתב בידי דליה מרקס.                                
"למען אהבה של אמת                                                                                  
למען ברכה בכל עת                                                                                  
למען גשמים בעתם                                                                                         
למען דרכים ותיקונן                                                                                     
למען הרים ומעברם                                                                                      
למען ויעודים ותוחלתם                                                                                  
למען זיכרונות עתים                                                                                       
למען חלומות טובים                                                                                 
למען טוב העולמים                                                                                       
למען יופי החיים                                                                                             
למען כח ליעפים                                                                                            
למען לטיפה לכואבים                                                                                    
למען מנוחה והחלפת כח                                                                              
למען נחמת לב ומנוח                                                                                 
למען ספקות במידתם                                                                            
למען עימותים ופתירתם       
למען פתיחת הלב                                                                                           
למען תת צרי לכאב                                                                                             
למען קולות הקוראים                                                                                    
למען רחמים מתעוררים                                                                               
למען שינה בעתה                                                                                          
למען תקוה והגשמתה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!

פינת הספורט (מור): נתניה ניצחה סוףסוף.

שנה טובה ו"שבועטוב"!!!