שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.5.24   כ"ו ניסן תשפ"ד

שמשון (הגיבור), שופט ומנהיג, היה הנחטף הראשון בעזה, שהוחזק על ידי הפלישתים בשבי. בתנאים קשים , בחשכה, בעינויים קשים. זה כתוב בספר 'שופטים', במאה האחת עשרה לפנה"ס. לפני כ- 3200 שנים. היום יש לנו 133 חטופים בעזה ומדינה כולה שמצפה להם, שמשון הגיבור אינו גיבורם. למה? כיון שהמסר שלו מפחיד והוא אומר: נקמה! "אנקמה נקם" ו"תמות נפשי עם פלישתים" אמר ומוטט את הבית על ראשו, וכך המית עצמו כדי להשמיד את אויביו, את הפלישתים. יש דמיון בין האירועים של אז להיום לאחר 3200 השנים שחלפו : חטא היוהרה, העיוורון (מה מתרחש סביבנו), ה'אני' היודע וצודק תמיד, והרצון העז לנקמה! ולמה לא מעלים את דמות שמשון בסיפור גבורתו על כל טיקטוק, בהפגנות, בכרזה, ולו אחת? כי זה מפחיד אותנו כעם. מפחיד אותנו לחשוב לנהוג כמוהו ולהרוג כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע, בלתי מעורבים כנקמה על מה שעוללו לו/נו. נדמה שכמו שמשון מנוקר העיניים בסיפור התנ"כי,  רוה"מנו בוחר למוטט את גגות עזה על ראשנו כדי להשיג נקמה! ושחרור החטופים, רק אחרי שתסופק נקמתנו.

אני זוכר את הויכוח עם אבא על הוצאת "חזון העצמות היבשות" מההקראה הרועמת של פייבוש בהגדה של הקבה"א. אני מזכיר זאת כיון שבשבת-פסח, ההפטרה לקוחה מספר "יחזקאל" שבו נקרא "חזון העצמות היבשות" ובו מדובר על תחיית המתים. אני זוכר את המרצה הצעיר בכיפה סרוגה אומר בכיתה בערך כך: "חזון העצמות' הוא ביטוי לכך שדווקא במצב הגרוע של העם, במצב הפוליטי, הכלכלי, החברתי ובעיקר הרוחני, של חוסר תקווה, מצב שהומשל לבקעה מוקפת הרים גבוהים שסוגרים את האדם והחברה כולה עד שאינם חשים יותר שהם בני חורין. והבקעה הזו מלאת עצמות של בני אדם מיואשים. הנביא יחזקאל מנסה להפיח בעם רוח של תקווה, של עתיד טוב יותר. והכתובת אצלו היא כמובן "רוח האלוהים"! : "והנה אני מביא בכם רוח וחייתם" ו… "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"… "ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד". "ורוח אלוהים", אמר המרצה, ולהפתעתי הוסיף, "או כל רוח אחרת, שתאחד את העם על חילוקי הדעות הקיימות שבו, יסייעו לעם לטפס ולהתגבר על כל המכשולים המקיפים אותו". (והוא וודאי לא התכוון, למשל, לתנועה הציונית). השבוע קראתי מאמר בו הכותב טוען ש'הבקעה' המתוארת זה ממש תיאור המצב בו מדינת ישראל נתונה היום. ואין יחזקאל שידבר לעם, שיפיח תקווה. נכון? מוגזם?

ולסיום ברכה למאי בת 18 שנים. גיל נפלא! מסיימת את י"ב שנות לימוד, משתתפת בהצגת סיום מגמת תיאטרון, מפלסת דרכה ברכב ברחובות תל-אביב, ומבלה את ימיה, כי זה סוד גיל הפריחה! פנייך לעתיד, לשרות משמעותי בצבא. ואנחנו כבר גאים על כך. מה נאחל לך? שתחווי סיפוק בחוויותיך והצלחה במעשייך, שתרכשי הרבה ידע ודעת, שיהיו חייך חיים טובים ויפים. וטוב ונחת עם הורייך ("כבד את אביך ואמך") עם אחותך ואחייך וחבריך/ותיך!                                                
שתמיד השמחה תהא בליבך!!                                                                                  
אוהבים אותך מאוד מאוד!                                                                       
הסבים שלך!

"שבועטוב"!

27.4.24   י"ט ניסן תשפ"ד

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

רציתי לכתוב על המשמעות המיוחדת השנה של "בני חורין" או "מה נשתנה" אפילו חשבתי לכתוב 'הגדה' משלי שנקרא ביחד. בכל זאת אחזור לעבר הרחוק ואתייחס בכמה מילים על היווצרות "חג הפסח".  "שני אירועים מרכזיים אירעו  בליל ה-'ט"ו' בחודש הראשון (ניסן בזמנים ההם) הראשון: פסיחת הקב"ה על בתי היהודים בהכותו כל בן בכור בארץ מצריים, אירוע שנקרא 'קרבן הפסח' בשל התנגדויות פרעה לתביעת משה :'שלח את עמי'. והשני: היציאה החפוזה של עם ישראל ממצריים מעבדות לחירות. שני אירועים אלה התאחדו בשני טקסים שהפכו לאחד, ולשני שמות מרכזיים של החג: חג הפסח, משום הפסיחה על בתי היהודים, וחג המצות, כי לא הספיק הבצק להיחמץ. שני הטקסים, 'קרבן הפסח' 'ואכילת מצות' התאחדו והיו ל'ליל סדר פסח' שאנו חוגגים (השנה מציינים). מדי שנה בשנה.

שבחי הבת: השבוע נערך במועצה האיזורית אירוע חגיגי- הרמת כוסית לכבוד פסח ופרידה מ'היוצאים לפנסיה', קרין שלנו וברוך שמיר. 19 שנה עבדה, יצרה ויזמה – וכיהנה כרכזת החינוך במועצה. ראינו את הסרט שהוכן, שמענו את כל המברכים/ הנפרדים ממנה ואת דבריה של קרין ורחב לבנו. לא פעם אומרים דברים כי המעמד מחייב, הפעם ראינו/שמענו דברים שיצאו מהלב שריגשו אותנו מאוד.  אך למרות שאין מי שמכיר את בתו, כמו ההורים, רחב לבנו לשמוע עליה ואליה מפי הרבה אנשים-חברים ומעגלים קרובים אחרים המאירים  דגשים וזוויות ראיה אחרות ונוספות על בתך. הרגשתי בתום הטקס שאחרי כל מה ששמענו וראינו, שרווינו הרבה גאווה ונחת.
אנחנו מאחלים לך בהמשך דרכך: בריאות, אושר ושמחה וסיפוק בכל מעשייך!

ומהאם לבת: ליאן אהובה שלנו, ברכות ביום הולדתך, הנה, 'כוכביך' הולכים ומסתדרים, גם בלימודייך וגם על ציר הקמת משפחה, אין לנו שמחה גדולה מכך, תמשיכי להצליח בלימודיך, תמשיכי לחגוג את אהבתך הגדולה ותמשיכי להיות כל כך משפחתית לכולנו. כולנו אוהבים אותך תמשיכי ותצליחי בדרכך!! מאחלת כל המשפחה שלך.

לשני – צעיר נכדינו, ביום הולדתו. ילד מתוק, חמוד, חיוך גדול מוסתר. כולנו אוהבים אותך, כולנו רוצים להשתתף במשחקיך, לקרוא אתך ספרים, להתגושש, ובעיקר שותפים לעיסוק הגדול שקוראים לו כדורגל. מברכים אותך, מברכים את הוריך קרן ושיר את אחיך גלי ורומי ומאחלים לך רק צחוק, רק שמחה אתם, אתנו, ועם כל חבריך!! ושרק צחוקים, הצלחה וחברות טובה תהא מנת חלקך!

ברכת הדרך  למור בצאתו למסעו לעולם הגדול בימים לא פשוטים האלה. מחכים לך מראות נפלאים , שתכיר אנשים אחרים, תספוג אווירה שונה, תקבל נקודות ראייה נוספות, תבין יותר מה תפל ומה עיקר. תתחיל לשמור על עצמך בכל צעד, בייחוד מאלה שלא מכירים אותך ושאתה לא מכיר. תמיד תזכור שאויביו הגדולים של המשוטט בעולם הם האלכוהול והפטריות למיניהן… אז, סע, תבלה (בעברית- תכייף) ותזכור שאנחנו מחכים לראותך, לראותכם! וכבר מתגעגעים.

חגים ומועדים לטוב,  "שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

20.4.24   ערב פסח תשפ"ד                     

ליל הסדר, ליבו של חג הפסח מעורר בי תמיד זיכרונות מימים רחוקים ורבים מהם קשורים למשפחתי:
"אני צועד עם אשתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרועינו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם מיד עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו ביחד. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי, ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש את פשר הרהורי.

מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה אב הסדר בקיבוצנו. אבא היה אדם משכיל וסקרן, חכם ומלא רעיונות ויוזמות. לפני 90 שנה ישב עם עמיתיו ויחד חיברו את ההגדה הקיבוצית. יצרו הגדה, שתהיה הולמת את ארץ ישראל המתחדשת. 40 שנה שימש אבא כאב הסדר. מדי שנה, כשהחל להכין את "הסדר", כל פינה בחדרו הייתה גדושה בספרים, דפים הכתובים בכתב ידו, ניירות מודפסים וניירות כתיבה לבנים, עטים ועפרונות, כשהוא בוחן חידושים ותוספות לאלו שכבר נכתבו ונערכו בהגדה. כיון ש- 40 שנה שימש בכהונה, הפך למעין "כוהן גדול בהיכל" ובעל סמכות לבני עדתו. היה שקט מתוח בחד"א, כשאמר לקרוא- קראו, כשהורה לשיר – שרו ואוי לקוראים לפני הציבור שלא הגיעו לבמה בזמן. הוא היה מוסיף להגדה המקושטת קטעים על האירועים בקיבוץ בכתב ידו והיה קוראם בקולו, ואף עלה בידו (מאחורי הקלעים) שליצני הקבוץ יכתבו הגדה היתולית אקטואלית שהוצגה אחרי הסדר ואחרי שהילדים הלכו לישון. משפחתנו ישבה תמיד ברווחה ובנוחיות בעוד כל הקהל מצטופף "כתף אל כתף". במשך הטקס אבא היה יושב על כיסא מוגבה, ניירותיו הרבים ומשפחתו הקטנה סביבו. אימא תמיד ישובה לצדו ואחרי כל קטע או שיר הייתה לוחשת לו באוזן, איך היה עד כה, שיתקן את הצווארון או שישים יותר לב לבנו הקטן, שנדמה לה שהוא משתעמם. אבא נהג בקהלו כאילו טוב "סדר" בן שלוש שעות על "סדר" בן שעתיים. הוא ראה את הסדר על טקסיו וטקסטיו כסמל למסורת היהודית ולתרבות היהודית המתחדשת של עם ישראל בארצו…אלה היו המילים והביטויים שכל כך אהב לומר ואפשר היה ליחסם רק אליו, ואפילו מבלי לחייך.

אני חושב  שהדבר הראשון שעבר בקיבוצנו בירושה, היה תפקיד אב הסדר. קיבלתי אותו בטבעיות מאבא אחרי 40 שנה. 15 שנה כיהנתי בו בדרכי שלי, כשאבי, מורי ורבי, לפעמים נהנה בבחינת "אין אדם מתקנא בתלמידו או בבנו" ולפעמים ישב וחרק שיניים "איך הוא עושה דברים כאלה"? היו בינינו הרבה ויכוחים לפני הסדר ולאחריו על פרטים חשובים יותר וחשובים פחות. הוויכוח העיקרי היה על כך שהוצאתי קטעים מההגדה. ראשית, הוצאתי מההגדה את קטעי האקטואליה: את אימי השואה, כי יום השואה יחול בעוד שבועיים, כמו כן את קטעי תקומת ישראל וה"יזכור" ליום הזיכרון ויום העצמאות שיחולו בעוד שלושה שבועות, ואת קטעי השירה הרבים, לזמנם החופשי של אוהבי השירה.

אבא לא אהב את זה. לאחר שהכנסתי את קטע קריאת מכות מצריים לאופן, שקריין קורא וכולם חוזרים אחריו על המכה אמר : "אתה נותן דגש יתר למכות האכזריות האלה שפגעו בכל כך הרבה חפים מפשע". נכון. אבל יותר מכול רציתי ליצור חוויה על- ידי קריאה יפה וגיוון בהגשת החומר. חשבתי, בניגוד לו, שלא מוכרחים את אותו הקטע, לקרוא, לשיר ואם אפשר גם לרקוד. על השינויים שהכנסתי אבא היה אומר: "היזהר, בני, שמא תשפוך את הילד עם האמבטיה" ומחייך אלי את חיוכו המיוחד שהיה בו שמחה, גאווה ושמץ סארקאזם. לתפיסתי, זה החג המשמעותי ביותר שאנחנו חוגגים במשך השנה ובתנאים נוחים: את הטקסט כבר כתבו לנו, את השירים הלחינו, את התפריט הכתיבו  ואפילו קבעו כיצד ישתלב במהלך הטקס. בצד אלה, אנו מסובין משפחות –  משפחות ולא במסגרות המוכרות של "קבוצות" או "חברי ענף". ולכן יזמתי וצירפתי גם את השתתפות ילדי הגן ב'סדר', שיספגו את אווירת החג המיוחדת כבר מגיל צעיר. 

בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת משפחתנו הגדולה  ונכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעיתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר –  בזיכרונות מ"הסדר" של אבא, שידע לתת לנו את התחושה  בחשיבות התכנסותה של המשפחה, של משפחת הקבוץ ושל עם ישראל כולו. 
חג פסח שמח/עצוב לכולנו! שיביא עמו רק בשורות טובות!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

13.4.24    ה' ניסן תשפ"ד

פרשת "שמיני", אז והיום.                                                                             
בשיאו של הטקס החגיגי, ההיסטורי, הכל- כך נוגע ללב – טרגדיה. כל העם התכנס לטקס חנוכת המשכן ואז בתחילת הטקס, לפתע מתים שני בניו של אהרון הכוהן הגדול, אחי משה , נדב ואביהו בעת שכיהנו בקודש. הסיבה על פי המסופר בפרשה: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". במילים שלנו: הם עשו משהו נוסף, מעל המתחייב, כדי להיות יותר מב'סדר', משהו הקרוי: 'אש זרה' (מושג לא ברור עד היום) שלא נתבקשו לעשות. ועל כך מתו. דמיינו את המצב שבו נחנך המשכן לעיני כל העם החוגג והצוהל , ובבת אחת שיא השמחה הופך לאסון ואהרון, ברגע הגדול של חייו הופך לאב שכול. בהמשך הפרשה מתעורר ויכוח בינו לבין משה כיצד לנהוג. משה פונה לאהרון ולשני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר ואומר להם: שעם ישראל שותף אתם באבלם אבל יש להמשיך ולכן עליהם לאכול את בשר 'קורבן החטאת' ולהמשיך בשגרת החיים. (הכוהנים, הרי, מתקיימים מהבשר אותו מביאים האזרחים כקורבן לאלוהים) אהרון מסרב לו. מסרב ואינו מדבר, ככתוב: וידום אהרון. אהרון באבלו הכבד בחר לשתוק. (אגב, משה -למיטב זיכרוני- 'התנצל' לפני אהרון) אהרון לא היה האב השכול הראשון בתנ"ך, קדם לו אדם ששכל את בנו הבל, קדם לו יהודה בן יעקב ששכל את שני בניו ער ואונן ואפילו פרעה ששכל את בנו במכת בכורות. אבל אהרון הוא היחיד שאנו יודעים כיצד הגיב על מות בניו. פרשת השבוע "שמיני" מעלה בעיה קשה, איך מתנהלים במציאות כואבת כל כך? אנחנו מתמודדים היום עם השאלה כיצד לנהוג בחגים הבאים עלינו –  פסח ויום העצמאות. האם לנהוג כמשה ולומר לעצמנו ולכל העם שעלינו לחזור לשגרה לחגוג ולשמוח, או לנהוג כאהרון להתכנס באבל ולשתוק ולציין את החגים באופן סמלי בלבד. מצד אחד הלב אומר עוד מוקדם לחזור לשגרה ולערוך חגיגות. זו עת לאבל, על מה שקרה לנו ב- 7 באוקטובר, ואל לנו להתעלם מכך. מצד שני הצורך לומר שאף על פי כן, צריך לחזור לשגרה, לציין את החגים, להראות את חוזקנו כעם ולחגוג בטקס את 'שמחת היש' ויש על מה, ולשים דגש על תקווה לעתיד טוב יותר. שמעתי ברדיו אב שכול (דתי?) שהתייחס לנושא: "חשבתי למה אהרון בחר לשתוק, כי הוא רצה לשמוע את כל בית ישראל בוכים איתו על השרפה במשכן ואני זוכה לתחושה שעם ישראל בוכה אתי וזה נותן לי תקווה. אני לא אחגוג השנה אבל מי שיכול לחגוג שיעשה זאת ויחשוב גם עלי ועל שכמותי".
במחשבות, אני מחפש את הדרך לציין את החגים האלה בדפוס מיוחד שיש בו גם את שתיקת אהרון וגם את החזרה לשגרה שבדברי משה.
לא ציינתי במתכוון את 'יום הזיכרון לנופלים' כי ביום זה כולנו נוהגים כאהרון השכול ודוממים.

ולקרני, נינתנו השלישית בת השנה – אין מילים בפינו שתביני ותטמיעי היום, לכן נותר לברכך ולציין את מתיקותך רק בדרך החיבוקים והנשיקות שאומרות הכל. את המילים נשמור לשנה הבאה. ברכות לנואי ואיתן, לאחיות המתוקות תומר ויהלי ולסבים הגאים. ופנינו לבאות!!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

6.4.24   כ"ז אדר ב' תשפ"ד

 בוקרו של הרביעי באפריל של 1948 היה אביבי. ההרים המחבקים את הקיבוץ ממערב, מדרום וממזרח, היו צבועים בפריחה מסחררת: צהוב החרציות, כתום הנוריות ואודם הפרגים. העמק היה טבול בירוק על גווניו והקיבוץ נראה כל כך יפה. בבוקר עוד נשמע צחוק הילדים, אך פחות מכך שמחת נעורים והדאגה ניכרה היטב בפני החברים. בסביבות חמש אחה"צ נחתו הפגזים הראשונים, נהרסו הבתים הראשונים, נהרגו החברים והחברות הראשונים. לרגעים חשבנו שכבה האור בחיינו. האווירה הייתה קשה וכבדה. היינו לבדנו וידענו שכך יהיה, מול צבא כמעט 'סדיר' שהפעיל עלינו את תותחיו. ורוחנו לא נפלה. בלילה הגיעה התגבורת מ'חי"ש העמק' ולמחרת הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ניצחנו במערכה וכולנו עדים לראות איך הקיבוץ גדל והתפתח  –  עד ללא הכר.
כמי שהיה ילד/נער בן 14 בימים ההם איני יכול לשכוח את הימים ההם,  בכל רביעי באפריל עולים וצפים הזיכרונות ואני חוזר ואומר לעצמי את המשפט: "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה". אל לנו לשכוח את הרביעי באפריל, יש לחזור ולהזכיר, לתאר, לספר לדורות הבאים על המבחן הקשה בו עמדו חברי הקיבוץ שלנו. לספר עליהם, על רוחם, השקפת עולמם, התנהלותם, חברותם וקיבוציותם. יחד עלינו לבנות את המיתוס שלנו. וההצגה  "המערכה" הייתה חשובה ביותר לבנייתו. (כי מהו מיתוס? סיפור מאורעות ואנשים שהתרחשו בעבר וצילם מלווה אותנו כל הזמן, כשהם רק גדלים ומתעצמים עד שהופכים לטקסים קבועים במועדים קבועים.) לכל ישוב בארץ, בזמנו שלו, מאז ימי תל-חי ב- 1920 ועד היום הזה, יש את 'השביעי באוקטובר' שלו, שלנו היה ברביעי לאפריל 1948.

בפינת "השמחה" השבוע נרשם: יום הולדתו של יהב.
נאחל לך רק טוב, אושר, שמחה ואהבה. את רעותי כבר יש לך.
נברך גם את הוריך כי זה חגם, את אחיותיך וב"ב, בעצם, את כולנו שכל כך אוהבים אותך, וביום הולדתך יש לנו את ההזדמנות לומר לך זאת!
חיבוק גדול ומיוחד מאתנו הסבים.

האביב הקצר, הוא מגיע ומתחדש מדי שנה. זו חוויה שאסור להחמיץ.         
וראו מה רעיה מציעה לכם לעשות:
הכן חייך לאביב  –  כתבה רעיה

הָכֵן חַיֶּיךָ לָאָבִיב  –  

אַל תַּחֲמִיץ אֶת הָעוֹנָה –

קוּם, צֵא, סַע, טַיֵּל,

שְׁאַף, נְשֹׁף, הָרַח, הַבֵּט,

שַׁפְשֵׁף, שְׁטֹף, צַחְצַח, הַבְרֵשׁ,

נַקֵּה, נַגֵּב, נַעֵר, הַבְרֵק,

קְנֵה, רְכֹשׁ, מְדֹד, לְבַשׁ,

הֲפֹךְ, הֲזֵז, שַׁנֵּה, חֲדֵשׁ,

אֱכֹל, שְׁתֵה, נְגֹס, לַקֵּק,

פְּגֹשׁ, אֱחֹז, אֱהֹב, לַטֵּף,

שׁוֹרֵר, חוֹלֵל, בָּרֵךְ, זַמֵּר –

בְּטֶרֶם כָּל זֶה יִגָּמֵר…

"שבועטוב"! ואביב שמח!!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

30.3.24     כ' אדר ב' תשפ"ד

ארבע מצוות, הלכות, יש לקיים בחג פורים והן: 
1. סעודת פורים המכונה במגילה " משתה ושמחה". מדובר בתפיסה של גילוי שמחה. והיכן שמחים, במשפחה, בסעודה משפחתית. ומה יש בסעודה? אוכל ויין וגם שירים ודיבורים וצחוקים ואם אין סיבה לשמוח, משאילים שמחה מהעתיד שלבטח בו תרבה השמחה.
2. משלוח מנות. מול ההתרחקות של בני האדם זה מזה, והקשר ההולך ומתערער, שאפשר לראותו גם בינינו, המצווה היא: לקחת שני פריטי מזון, ללכת לביתו של אדם כלשהו ולתת לו את השי. מעשה שאמור לקרב בין בני האדם וליצור איזה סוג של מגע ביניהם.
3.המצווה מתנות לאביונים אומרת שמי ש'יש' לו יעניק למי 'שאין לו', ולא יעניק עזרה או זמן, אלא במפורש כסף! כדי שיוכל לרכוש מצרכים לסעודת פורים חמה לו ולמשפחתו.
4. קריאת המגילה. פעמיים קוראים אותה, פעם בלילה ופעם ביום, ובה מספרים על המן הרשע שרצה להשמיד את היהודים, על הגזרה שבוטלה בזכות אסתר ומרדכי ומזכירה לנו שאנחנו יהודים, ויש למגילה סוף אופטימי. עם כל המורכבות בעלילה, הסוף הוא טוב ליהודים. והמגילה מסתיימת במילים: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
ומי ששואל: " ומה עם 'אזני המן', 'התחפושות' ו'הרעשנים'? אלה מנהגים  שנוצרו במשך השנים, (האירוע בכל זאת קרה לפני 2556 שנים), ואינם מצוות. ואיך אנחנו… סעודה אוכלים, אוכלים ושותים! 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', במילים שלנו: "תרומות", מקיימים כל הזמן, לא רק בפורים וקריאת המגילה… פחות משמעותית בחג שלנו.
כשקראתי את ה"דף" השבוע, חייכתי לעצמי ותמהתי – חוזרים לשמלה שלישית? לשנות החמישים?  ב'דף לחבר' קראנו פירוט/שינוי בנושא התשלומים בתחומי 'בריאות' וב'קלנועיות'. עוד לא חלף חודש וכבר מתחילים ל"שחרר" את החלטות ה'חיסכון' עליו הייתה "מלחמה כבדה" ובצדק! מתחילות ההקלות. וזו רק ההתחלה. למי שלא היה אז, לא שמע ולא מכיר את הפרק הזה בתולדותינו, זה היה כך: בשנות החמישים במאה שעברה, הייתה  מצוקה קשה. הביאו ל'שיחה' שורה של הצעות לקיצוצים בכל התחומים שהתקבלו, כמובן, פה אחד. ואחר כך… מדי פעם, באו לשיחת הקיבוץ והסבירו לנו, שמה שהוחלט הוא בלתי אפשרי לביצוע (שקיפות – קוראים לזה) ובסוף השנה, כשסיכמו את "גודל החיסכון", התברר שהדבר היחידי שקוצץ הייתה תפירת "שמלה שלישית" לחברות. (שמלה פשוטה ליומיום). את החיסכון הגדול הזה זוכרים ומזכירים כ'הישג', עד היום. אני מניח שהמזכירות תעסוק הרבה במהלך השנה בפניות, בקשות ודרישות של חברים להכיר ב'חריגות בקשתם' ואני מניח שרובן תענינה בחיוב. כיון שנער הייתי וגם זקנתי, כדי למנוע 'מו"מ' מביש לחבר ולמוסדות, תמכתי בהצעת איז'ו.

ראשית האביב!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.3.24    י"ג אדר ב' תשפ"ד

במילים "חזק, חזק ונתחזק" סיימנו לקרוא בספר "שמות", מילים המסיימות כל אחד מחמשת חומשי תורה. אסכם מה היה לנו בספר "שמות", הספר בו הפכנו ממשפחה לעם. ההתחלה הייתה גרועה ביותר כשאנחנו עם קטן של עבדים בידי האימפריה המצרית שהשליט המתאכזר זורק תינוקות ליאור, גוזר גזרות ואפילו מתעלל בעבדיו. התחלה קשה. הסיפור שמשנה את התמונה הוא סיפור "יציאת מצרים" שבו יוצאים משעבוד לחירות ומתחילה תקופה חדשה. כנראה שלא הייתה במציאות 'יציאת מצרים' כפי שמסופר בהיסטוריה של עם ישראל אבל מה שנוצר זו התקווה לעתיד, אופטימיות ואמונה בדרך. הסיפור הגדול השלישי בספר "שמות" הוא מתן תורה. הליבה שלו היא לתת משמעות לחיי העם ועשרת הדיברות שלנו נותנות לכל העולם חיי עקרונות -על. בסיפור הרביעי אנו נתקלים במדבר ב'עמלק', שם קוד המגלם את הרוע המוחלט: להשמיד ולהרוג את כל היהודים. האמירה הזו , אגב, מתקיימת השבוע בחג פורים בה נקרא ב'מגילת אסתר', זה קרה בשואה וזה קרה ב"שמחת תורה" הקרויה כיום 'השביעי באוקטובר'.  הסיפור הדרמטי הבא הוא סיפור 'עגל הזהב' בזמן שמשה עולה לקבל את לוחות הברית, אין סבלנות לבני ישראל להמתין לו והם בונים את עגל הזהב, שהופך למוקד ה'עבודה זרה' ורוקדים סביבו. הפיתוי המיידי קורץ וכך בני ישראל מתבלבלים, שוכחים את העיקר ומשתעבדים שוב להבלים. כשמשה יורד ובידיו לוחות הברית והוא רואה את המראה, הוא מנפץ אותן והשאר מסופר בספרי ההיסטוריה. עגל הזהב הוא לא פסל היסטורי הוא מהווה תזכורת לסכנות, יומיומיות. הסיפור האחרון ב"שמות" הוא הקמת 'המשכן' לו מוקדשת גם הפרשה האחרונה "פיקודי". תנופת העשייה, ההתעוררות של כולם, תרומת הכסף והזהב מעידים על העם שמתאחד לביצוע המטרה המשותפת. יונתן זקס פירש כך: "המוטו של הסיפור הוא העברת האחריות מאלוהים לבני האדם. לא העוצמה האלוהית נמצאת במרכזו של ספר "שמות" אלא ההעצמה האלוהית" רוצה לומר במילים שלנו: "אלוהים מראה לנו את הדרך אבל מצפה מאתנו שנלך בעצמנו." חזק, חזק ונתחזק!

ההרגשה הכללית במדינה ואצלנו היא הרגשת מועקה כבדה. החטופים עומדים בראש דאגתנו ואנחנו ניצבים לפני החגים פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות. לי ברור, שאי אפשר לחגוג ולציין אותם כבכל שנה בדברים שיאמרו/יוקראו בהם או בריקודי שמחה. אני יודע שיש מי שדואג לצביון החגים ובכל זאת אני מרגיש צורך להתייחס לעניין. אם בפסח של תש"ח, אבא ממש נאבק עם חברים אחדים, על כך, שאת ההגדה צריך לקרוא בכל מצב. בפסח של תשפ"ד צריך להוסיף (לכתוב) להגדה פרק אקטואלי – משלים, המציין את 'שמחת תורה', את ה- 7 באוקטובר. חגיגת יום העצמאות הרבה יותר מורכבת פשוט כי אין לנו שמחה בלב ובאין שמחה… סומך על האחראים שימצאו תשובה הולמת.

השבוע לי (נכד מס' 12) חגג בר מצווה. כתבנו לו ברכה מהלב האוהב שלנו. להלן קטע מהברכה המתייחס למשפחה שלנו: "סביבך תמיד תהיה המשפחה, שעם הזמן הולכת וגדלה ומהווה מסגרת בחיים, כל אחד מבניה חייב לטפח אותה ולהתגאות בה ('גאוות יחידה') כי לכל משפחה יש 'רוח' מיוחדת משלה. ואיחול אחרון: "כבד את אביך ואת אמך" זה כבר נכתב ב'עשרת הדברות', תן להוריך כבוד, חום ותשומת לב, להם הם ראויים בשל היותם הוריך. עזור להם ותמוך בהם, תמיד! לא רק למענם אלא גם למענך, כמו שכתוב, "למען יאריכון ימיך". תיזום אתה את טיפוח הקשר, מבטיחים לך, לא תצטער".
מאחלים לך יום חגיגי של נער בוגר, יום של שמחה עם משפחתך וחבריך כי חגיגת בר מצווה יש רק פעם אחת בחיים! מתגעגעים, אוהבים ומחבקים אותך חיבוק גדול! הסבים שלך.
"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

16.3.24   ו אדר ב' תשפ"ד

פרשת "כי תישא" היא הפרשה הארוכה ביותר מבין הפרשות והיא עוסקת גם בסיפור עגל הזהב. מעמד הר סיני היה כנראה החוויה הגדולה ביותר שידע עם ישראל, מעמד עוצמתי ומרגש. בחרתי להיזכר דווקא כאן באבא. אבא אמר שבעיניו מעמד הר סיני היה כישלון גדול והסביר: במקום שיהפוך למעמד מרומם שבו מקבל עם ישראל את התורה לדורות, האירוע הפך להפרה של הציווי החשוב – איסור עבודה זרה! (סיפור עגל הזהב). מסתבר שאפילו חווית ההתגלות האלוהית (כך בערך אמר) אינה חזקה דיה כדי להגיע לנפש האדם כדי לעורר נאמנות ומחויבות, ואבא היה מוסיף, שזה טוב וחשוב ליצור חוויות מרגשות של התעלות הנפש אך העיקר לאדם הוא טיפוח השיגרה והיומיום ולא החריגה והיציאה מהם, ויש באמירה זו משהו, ותחשבו כמה דברים מסעירים, קרו לנו, שחשבנו שהם מאוד חשובים לנו, הסעירו אותנו ונשכחו כחלוף הימים. ומי שלא מקבל את הטיעון שלו, לפחות שיהרהר בו.
בשבועות האחרונים ישבתי בקופ"ח ממתין לתורי וסביבי אנשים נוספים. היתה דממה, כל אחד ואחת מהממתינים היה ישוב ושקוע בסלולרי שלו. ואני דווקא זכרתי זמנים בהם רעש הדיבורים בהמתנה לרופא אפילו הפריע לי. הייתה איזו הרגשת אחוות סובלים כשכל אחד סיפר לשכנו/תו את צרותיו. כשנכנסתי לחד"א שלנו ישבו שם כמה וכמה חברים/ות, חלקם מסובים ליד אותו שולחן אפילו וכולם… איש איש מביט בטלפון שלו, לא מדברים. כולכם זוכרים את הרעש הגדול בשעת הארוחה. איבדנו את היופי שב'סמול-טוק' הפשוט, הספונטני. מישהו אמר אפילו: "הטכנולוגיה הורגת את טבע האדם כחיה חברתית" ומישהו הוסיף: "שמתם לב, כמה שעות ביום ילדים תקועים במסכים?" ואני נזכרתי בפרשת השבוע "ויקהל" שם מדברים על מסכים, להסתרה דווקא. מדובר במשה ובניית המשכן: ".. ויעש מסך לפתח אוהל האוהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משוזר מעשה רוקם" (שמות ל"ו, ל"ז) וזה אומר שהמסך בפתח האוהל, מפואר ויפה לא כדי שיתבוננו ביופיו, אלא כדי להסתיר מה שמאחוריו. ובפתח 'קודש הקודשים', בפנים המשכן, המקום בו שכן ארון הברית הייתה 'פרוכת- מסך' נוספת, שחצצה בין חלל המשכן לבין החדר המקודש ובו הכרובים. וחזרה אלינו, כמו שהמסך הסתיר בפני הולכים ושבים לראות את ה"קודש" מעבר לפרוכת, כך העיסוק בטלפונים מסתיר בפנינו את מי שמולנו, את אישיותו, את 'קודש הקודשים' שלו. ואנחנו שחיים בחברה דווקא זקוקים לדו/רב- שיח בינינו. אבל… ככה זה היום ואני בהחלט מבין ומקבל, שכנראה גם כך אפשר לקיים יחסים בין אישיים כלשהם. זה טוב לנו? רע לנו? בעבר חשבתי שזה רק חוסר נימוס, היום אני רואה שזה דחף בלתי ניתן לשליטה. דמיינו לכם איזו טכנולוגיה תשלוט עוד כמה שנים, אולי עוד נתגעגע לזמנים של היום, כי, יתכן, שהאדם כבר לא יצטרך לדבר בכלל.

על פי תבליט על שער טיטוס ברומא

עוד עניין קטן הקשור לפרשה : "ויעש את המנורה זהב טהור". מנורת שבעת הקנים מוזכרת לראשונה כאחד הכלים במשכן. כשעם ישראל נכנס לארץ המנורה דלקה במשכן ואחר כך בבית המקדש. ועם ניצחונו של טיטוס, העם גלה והמנורה גלתה ל'שער טיטוס' ברומא והפכה לסמל לתקווה. מתוך 450 הצעות שהוגשו, בתש"ח, לבחירת סמל המדינה נבחרה המנורה בנימוק ש"סמל החורבן יהיה סמל התקומה והאור".

וברכה לנואי ליום הולדתה. אני לא יודע למה יום הולדתה מאיץ את דפיקות הלב שלי. אני ניזכר ברגע האושר הגדול לו זכינו, כשנואי, הנכדה הראשונה שלנו באה לעולם, ממש עליה בדרגת האושר של הבן אדם, שאי אפשר לשכוח. נואיתה, במה נברכך? הכל יש לך: את איתן, את תומר, יהלי וקרני, הורים בריאים ותומכים, משפחה גדולה מחבקת, עבודה מעשירה ומספקת, הכל! אז מאתנו קבלי את האהבה, השמחה והתודה על היותך. שתהיי בריאה ומאושרת!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.3.24   כ"ט אדר א' תשפ"ד              
מוקדש לנעמיצ'קה

לרבים מאיתנו יש זיכרונות אישיים מנעמי – "התימניה הקטנה" שהגיעה אלינו לפני 'המערכה', הגננת של ילדינו, המורה ללשון, השחקנית ממופעי התרבות המקומית, הקריינית המופלאה בעלת הקול וההיגוי הנפלאים, 'מצב הרוח' הטוב המדבק, השמחה, הצחוק.  לכולנו יש מכנה משותף גדול עם נעמיצ'קה: החברות הטובה! ללא תנאי, ללא חשבון. חברות אמיתית, טובה, מחויכת, קולנית וצוהלת. לנו, הייתה זכות נוספת, היינו שכנים כמעט 20 שנה. הקשר התחיל דווקא עם יזדי, יעקב יזדי. ובשירות במילואים. (ולא שאני שוכח את גיחותיו לקיבוץ, לביצוע פעולות חיזור נמרצות עד שהצליח). יותר מ15 שנה היינו יחד באותה פלוגה במילואים. באותם זמנים גויסנו בין 30 ל- 60 יום בשנה למילואים. בתקופת ההמתנה למלחמת 'ששת הימים', בגבעות החול של שבטה היה הרבה זמן לדבר ושם שמעתי את תולדות החיזור אחרי נעמי שהוקסם ממנה עוד בירושלים והחליט שאיתה יקשור את חייו, שם שמעתי על מעשיו באצ"ל, על תקופת קליטתו כבודד לגמרי בקיבוץ הפולני שלנו. הוא היה אומר שידע שהיו חברים שהעלו את השאלה איך נקבל חבר לקיבוץ ששירת באצ"ל וציין שעבודתו במטעים אפשרה לו גם את השעות עם עצמו וגם להתערות בקיבוץ דרך חברת הוותיקים שעבדה  איתו. ששאלתי אותו אם הרגיש בעוינות בגין היותו באצ"ל, היה משיב: "נעמי לא מוכנה לשמוע על ללכת מהקיבוץ, "יהיה מה שיהיה". וטוב לי, מצאתי את מקומי בחיים האלה שהיו כה זרים לי, ואני ממש מאושר. יש לי אישה וילדים וחברים טובים לא צריך יותר. אפילו הפכתי למפ"מניק, הפטיר וחייך. ב1968, אם איני טועה, הקדשנו את "הערב השני" של ה-"21" לנושא 'הבטחון' והיצעתי לצוות את הרעיון להקדיש כמה דקות בערב ליזדי ולאצ"ל כי זה פיקנטי. ישבתי במצודת זאב בארכיון האצ"ל וכל שהצלחתי להעלות הקשור לשם יזדי יעקב, היה פעולה אחת בירושלים נגד הבריטים. וויתרנו. חלפו השנים ומצאנו עצמנו שכנים ונעמי כמו נעמי הייתה אישה חמה שנתנה לנו להבין, שמבחינת שכנות הגענו למקום הנכון. תמיד שמחה ומביעה את רגשותיה  בקולניות רוויה בצחוקים. ודיברנו הרבה על "מה קורה בקיבוץ" עד שלפעמים היה נדמה לי שהיא בת הקיבוץ ואני הנקלט. לאחר מותו של יזדי ראיתי פעם ראשונה את נעמיצ'קה עצובה, רוצה לומר, לא שמחה. ועכשיו שמעתי את הצד שלה בסיפורי יעקב בצבא. כשכבר המעיטה לצאת ורגליה כבר לא 'שמחו', בקלנועית, מדי יום, סבבה בחוצות הקיבוץ שכל כך אהבה עם מירנה המטפלת המסורה שלה, היינו מביטים איך שלושת בניה דאגו לה וטיפלו בה, (לא ראיתי דבר כזה) איך הנכדים היו באים לבקרה והיינו שומעים את הצהלה, את השמחה הגדולה שאדם יכול לשמוח – במשפחתו. כבר לא ניפגש ולא נשמע אותה, אבל שמחתה ובת קולה ימשיכו להדהד בביתנו. עצוב. עוד משפחה כזו שורשית, כזו מחבקת ומחובקת נעלמת מחיינו. בן? נכד? נין? מישהו, שתמיד יזכיר לנו את אותה משפחה אהובה שחיה בינינו כל כך הרבה שנים ועברה לתיוק ב"הנצחה".
"שבועטוב"!                                                                  

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

2.3.24   כ"ב אדר א' תשפ"ד

בימים שבכל בוקר שומעים שדו"צ שחרר לפירסום שמות של נופלים ומונה פצועים, בכל מערכת חדשות נראות לוויות קורעות לב ולבנו עם משפחות החטופים, אתייחס למילה קינה. מהי קינה? קינה היא שיר המביע צער, אבל וכאב על מות אדם קרוב ואהוב או על אסון שאירע. קיימת קינת היחיד וקיימת קינת הציבור. קינת דוד על מות שאול ויהונתן היא קנאת יחיד, הקינות על חורבן הבית הן דוגמה לקינת ציבור. קינת היחיד מפארת את תכונותיו החיוביות של המת. קינת הציבור נפתחת לרוב במילה איך/כה: שיש בה התרסה, יש בה ביטוי של כאב ולפעמים, שאלה רטורית. בקינת היחיד אין תזכורת למילה אלוהים. בקינה הציבורית, פונים לאלוהים ומביעים משאלות לב ותחינות.

תיאור לבושו של אהרון הכוהן תופס כמעט את כל פרשת "תצווה", זה כמעט מאמר על אופנה. ומה מתואר? איך נראו האפוד והחושן והמצנפת שלראשו המבטאים גם את הכבוד המגיע לו, וגם את התפארת הראויה לתפקידו. מצוין בפרשה הסדר של שתים-עשרה אבני החושן המסודרות בארבע שלשות: אודם, (צבע אדום) פטרה (ירוק) וברקת, (שליש לבן, שליש שחור שליש אדום). נופך (תכלת) ספיר (כחול) ויהלום (לבן), בשורה השלישית לשם (ספיר), שבו (שחור/לבן), ואחלמה (יין צלול) וברביעית: תרשיש (אבן יקרה לנשים) שוהם (שחור) וישפה (כל הצבעים). ומעל, מעין חלוק גדול בצבע תכלת ובשוליו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וסביבם. ולמה נועדו הפעמונים? יש שתי גירסאות: 1.של התורה, ככתוב: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה', ובצאתו לא ימות". ז.א. שאלוהים יידע מי בא ומתי הוא יוצא ממנו. 2.עממית יותר, שאהרון בבואו לא יפתיע איש מבאי המשכן בשעה שאינו מוכן לכך. וכיון שאנשים נהגו להתפלל על עניינים אינטימיים שבינם לבין אלוהים ולא רצו שמישהו נוסף ישמע אותם, היו הפעמונים של אדרת הכוהן מצלצלים בשעת הליכתו ומזהירים אותם. הלבוש על עשרות קישוטיו וסמליו נועד להבליט את ההבדל בין הכוהן לבין האזרחים הרגילים. את התפארת, היה צריך לראות כדי לדעת למי להעניק את הכבוד. ולסיכום העניין: הבגד הוא לכבוד ולתפארת. בשביל תפארת מספיק להתלבש במחלצות. בשביל כבוד, צריך לעבוד!

אתר הזיכרון לבני המשפחות שנספו בשואה

השבוע נחנך "שביל המשפחות" האתר הקיבוצי שלנו לזיכרון האישי – משפחתי לבני המשפחות שנספו בשואה. במשפחתנו שלנו, ציון הזיכרון כבר קיים הרבה שנים. לפני כ- 12 שנים, בלוויה של אמא של יענקול בנהריה, כדרכנו הסתובבנו בין הקברים בבית הקברות ועינינו תפסו ליד אחת המצבות לוח אבן בגודל 30/40 ס"מ ועליו חרוט "לזכר xxx שנספו בשואה". ראינו בדגם הזה פתרון ראוי להנצחת המשפחות של גניק (משפחת שקולניקוב) ושל הלה (מרנהולץ)  שכמעט כולן נכחדו.  סיפרתי על כך לקבץ' והזמנתי שני לוחות שיש צנועים. "זה יהיה על חשבונכם" אמר, "בוודאי" עניתי "תחייב אותנו". (אמר ולא עשה). כעבור שבוע הנחנו את הלוחות הכתובים על המצבות. הצעתי לאסתי ולועדת הנצחה הצעה להתקין לוח כזה או דומה ליד כל הקברים של החברים שאיבדו את משפחתם. וציינתי שזה אמור להיות הנצחה קיבוצית ולא פרטית. והשבוע נחנך אתר נאה מכובד ומכבד. יש לברך ולומר תודה לכל אלה שעסקו בהקמתו.

"שבועטוב"!