שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

24.2.24    ט"ו באדר א' תשפ"ד

פרשת "תרומות" (תרומה- הכוונה לכסף או שווה ערך) ממש אירעה בזמן חופף להחלטתנו כיצד נחסוך/ נתרום עשרה אחוז מכל אחד, כדי לקיים את ביתנו המקודש. "בניית "התקציב" ה'אחר', שבאה אחרי תקופה ארוכה של דיונים.  ועדיין אני תוהה איזה סוג של 'מס' הנחה אותנו,  האם 'מס פרוגרסיבי' או 'מס רגרסיבי'. (מס פרוגרסיבי הוא מס ששיעורו גדל והולך ככל שההכנסה של החייב במס גבוהה יותר, ומס רגרסיבי הוא מס ששיעורו קטן ככל שההכנסות גבוהות יותר). או סתם חשבון של מה חסר. בחכמה, (אולי מתוך חוסר אמון בעצמנו), לא פנינו לאפשרות המובאת ב"פרשה", האומרת: "כל איש ואישה יתרמו אשר ידבנו ליבם" למען המטרה. זו תרומה וולונטרית, הנעה בין אם בכלל לתרום,  לבין כמה לתרום. רק גישה כזו אפשרה את הקמת ה'משכן' הזמני המפואר במדבר, מה שלא עולה בדעתי אפילו כרעיון אפשרי, הוא להשיג בדרך זו את סכום הוויתור הנדרש מאתנו כוויתור על חלק מעקרונות חיינו. האם הקבוץ לא נחשב לחבריו כמעין 'מקדש"? האם בהתנהלות התהליך לא עלתה השאלה של אמון ב"אלוהים"- המקומי (מוסדות)?
דרישות אלוהים הן חומריות בלבד. הוא לא מבקש מבני ישראל רוחניות כלשהי, עקרונות כל שהם. הוא אינו מבקש מהכוהנים, למשל, להיטהר, או מבני ישראל לסלק את האלילים, הוא לא מבקש לימוד תורה או חיזוק האמונה. הוא מזגזג בין הרוחניות שהיא מהותו העיקרית של אלוהים לבין החומרנות של בני ישראל. וכיון שהוא מכיר את תכונות החומריות הנטועות בלב בני ישראל הוא דורש מהם חומרים טובים, מזהב ועד עץ מהודר לבניית המשכן הזמני. מאחר שאין מספיק תרומות כסף וחומר, צריך לחוקק חוק/ים וחוק, לדעתי, הוא גם ביטוי לחולשה.  והוא הופעל גם ב'מס' האישי וגם (להבדיל) הציבורי. כאז גם היום. הצעד החוקתי אצלנו עבר ב- 70% מהקולות. ולא נותר לי אלא לחשוב, איפה הזמנים שהחלטות מסוג זה התקבלו בהסכמה כללית בהבנה רחבה (ר' ההחלטות וביצוען בנושא המזון). האם שמתם לב שמאז ההחלטה מדברים בכל מקום ב'חצר הקיבוץ' בעיקר על "כסף" !! והשימוש בו.

"נער הייתי וגם זקנתי"  השתתפתי בחיי בעשרות עד מאות מערכות בחירות. אני זוכר איך גויסנו להפריע לבגין בנאומים, איך להביע את דעתנו בעצרות יריבנו. איך קראנו בעיתון "שלנו" בעיקר "על המשמר" ביטויים וגינויים חריפים למפלגות אחרות, אבל אף פעם, אף פעם לא נתקלתי בביטויים בוטים כל כך, קשים ולוהטים בכתב ובעל פה עד כדי שנאה אישית, כפי ששמעתי וקראתי לקראת הבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית. מה קרה? איפה הפרופורציות? וד"ל!

ונסיים בברכה לפרח פורח , שובה כל לב, מקסימה כל עיין, מלבה חיוכי אהבה גדולה, ורצון לחיבוק- ליהלי ליום הולדתה הרביעי! ילדה נפלאה, אחות נהדרת לאחיותיך תומר וקרני, בת חלומית להוריך נואי ואיתן, נכדה אהובה לסבים קרין וירון ולסבים רבים, אחיינית מחבקת לדודים, ולכל המשפחה האוהבת והרוקדת סביבך. תמשיכי כך!!

הקארווילות בעיצומן

"שבועטוב"!    

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

17.2.24    ח' אדר א' תשפ"ד                                                                        
השבוע התקשר אלי חבר ואמר לי: "תרשום מה שאני מכתיב לך ותגיב. בימים אלה אין מלך בישראל אלא רק מתחזים ולהם אין בושה, אין יושרה ואין לקיחת אחריות, אלא להיפך,  היא רודפת אחריך, משיגה אותך ואתה נשאר איתה בתוספת החרפה שבבריחה" אחרי שווידא שרשמתי את דבריו מילה במילה שאל: "אתה מכיר איזו דמות מהתנ"ך שהייתה יכולה להתמודד עם מציאות דומה"? חשבתי רגע והשבתי: "כן יש דמות שאני מאוד מעריך ועסקנו בה לפני שבועיים בעקבות 'פרשת השבוע' והיא יתרו! אדם פיקח, רואה, לומד, חושב, מסיק מסקנות ומוצא פתרונות מ'חוץ לקופסה' כמו שאומרים היום. 
וראשית קצת עליו. יתרו היה כוהן מדיין ולו שבע בנות שרעו את עדריו. כאשר משה ברח ממצריים בשל הריגת המצרי והגיע למדיין לבוש כמצרי, ראה את שבע הבנות שניסו להשקות את העדרים בעוד שקבוצת רועים תקפה אותן הוא חש להצילן. הן הזמינו אותו לביתן, ושם פגש ביתרו שבהמשך נתן לו את ציפורה בתו לאשה. ציפורה נקראה גם ' הכושית' ונאמר עליה שכמו שצבעו של הכושי הוא ייחודי ושונה כך ציפורה הייתה שונה ביופיה ובמעשיה. אחר האירוע עם הסנה משה לקח אותה ואת שני ילדיהם למצריים. לבנים קראו גרשום (כי גר הייתי בארץ), ולשני אליעזר (כי אלוהי בעזרי ויצילני מחרב פרעה). לאחר תקופה לא ארוכה משה משלח את ציפורה עם בניו חזרה למדיין. כשיתרו שמע על 'יציאת מצריים' הוא בא עם ציפורה והבנים אל משה במדבר ערב קבלת תורה, הוא ראה את הברקים, שמע את הרעמים וחש את האווירה לאחר הטקס החליט להתגייר בעקבות סיפורי משה על מה שעבר העם. וכמו שכתוב סיים את תהליך הגיור בסעודת לחם עם אהרון וזקני ישראל.
יתרו עקב אחר עבודת משה ומכאן גדולתו, הוא ראה איך משה יושב מעלות השחר ועד אמצע הלילה ושופט את העם. מסכסוך שכנים, חמולות, ועל כל אירוע הנתון במחלוקת. יתרו זיהה את העומס שמוטל על משה ואמר לו "עליך לעשות הפרדת רשויות וליצור היררכיה. תעמיד מערכת משפטית מדורגת בעזרת שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרה. הם ישפטו את העם ואתה תהיה מעין שופט עליון ותתפנה להנהיג את העם. הוא גם ציין את אופיים הרצוי של ה"שופטים" – שיהיו אנשי צבא, נקיי כפיים, ישרי דרך וכד'. רעיון הפרדת רשויות, חלוקת סמכויות, קביעת היררכיה, מה שנראה היום כמובן מאליו יושם בזכות חוכמתו ותבונתו של יתרו. השבתי לחברי: "אדם כזה אנחנו צריכים היום, שניחן בתבונה ובראיית העתיד בגישה מקורית, אמיצה, מציאותית  לומר מה כן, ולא רק מה ואיך לשמור על ישבנו" איפה הוא יתרו המודרני?

חודש פברואר מביא לנו הרבה ימי הולדת. השבוע, תומר, אורי והדר אבל פרט לתאריכים אין מכנה משותף לברכות.
לתומר בת ה- 7 שתרבי בלימודים, תוצפי בחברים, שתהיי תמיד שמחה עם הורייך ואחיותייך ועם כל המשפחה המברכת והאוהבת.
לקיקה!  בתחילת הדרך להיות מפקדת, דוגמה למופת בצבא ובת/נכדה אוהבת ומכבדת את כל בני המשפחה שמחה ומאושרת עם ההורים והאחים ו.. הסבים. 
ולהדר- ילד כלניות יום-הולדת ליד המיטה, ילד אהוב, שמח ומשמח כל רואהו.. ועם השנים החולפות רואים את נטל האחריות על כתפיך, רציני, לפעמים יותר מדי ולפעמים דווקא לא. ואני רוצה לעצור אותך ולשאול "לאן אתה ממהר? בוא, שב אתנו, נדבר, תספר… ואתה… למחויבויות שלך! ככל שהזמן חולף, כל מה שאני רוצה שתהיה מאושר יותר! עם מיה עם מור, אורי וניר. שתהיה סבלני וסובלני לגופו של נושא ולא לגופם של אנשים. ושתזכור תמיד מאין באת  ולמי אתה עוד מחויב.
ברכה וחיבוק חזק מהוריך האוהבים!

חבילת חוטים זו, נמצאה בחן יונס על ידי ארבל מושקו!
שימו לב לשם המוצר על החבילה.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

10.2.24   א' אדר א' תשפ"ד

כשקראתי את תוצאות ההצבעה בנושא הפחתת 10% בסעיפי הצרכנות, תקף אותי צער (צער הוא דרגה גבוהה יותר מעצב)/ פתאום ראיתי איך מרחיקים את המילה 'הדדיות' מחברתה הצמודה 'ערבות', פתאום הבנתי שהחברות הבסיסית שעמדה ועומדת ברעיון "הקיבוץ" כבר לא כזו, כי הקיבוץ כבר לא כזה. הפסקנו לחנך לחיי קיבוץ. המפעל היצירתי ביותר של הציונות הפך למקום כמו כל מקום. ערכים הפכו לאינטרסים. בהצעות שקיבלנו יש פחות תמיכה בצרכי החבר ובייחודו, (העברת האחריות לחבר, משמע מתקציבו). אין יותר צורך בחברה המעמיקה בהרחבת אופקי החברים אלא בצמצומם. (העברת אחריות) מסתיימת התקופה שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.(העברת אחריות). וזמנה של ה'סיסמה' "כל אחד לפי יכולתו כל אחד לפי צרכיו"  שהיינו גאים בקיבוציות שבה, כבר לא נחשבת. יש תפיסת החיים מאחורי ההצעות  והכיוון שמסמנות על העתיד, והיא שמביאה להחלטות שאני לא אתמוך בהן. (בעצם, למי אכפת?) עמדנו כקיבוץ בעבר במצבים כלכליים קשים פי כמה ותמיד ידענו לגזור על עצמנו ככלל ולא כפרטים על אילו עקרונות לא נוותר. על שולחנה של רעיה בספריה, מצאתי נייר עליו כתוב: "יתרון הקיבוץ, הוא בשוויון ההזדמנויות לחברים: פיתוח שיוויון ערך כל בני האדם – גם לשיויון ערך כל סוגי עבודתם". כאן טמון "סוד" החיסכון. אבל בכך, שיחות הקיבוץ אינן עוסקות…                                                                                     

ב- 27 ינואר 2024, ציינו את יום השואה הבין-לאומי. ולמה? כי זה התאריך בו בעלות הברית שחררו את מחנה ההשמדה אושוויץ מהנאצים. ארבעה מועדים במהלך השנה מציינים את יום השואה. המועד הראשון, 27.1.1945, שכבר ציינתי, בא לצין לציבור העולמי את ההתגייסות  'מדינות הברית' להצלת היהודים מתכניות השמדת- העם של היטלר.  המועד השני נקבע על ידי הרבנות הראשית ב'עשרה בטבת', יום בו מציינים ביום צום ותענית את אלו שמקום קבורתם לא ידוע. יום  הקשור בחורבן המקדש ומבקש לחבר בין השואה לאירועים היסטורים המלווים את עם ישראל מימי התנ"ך  ולתת גוון דתי והלכתי לאירועי הזיכרון. המועד השלישי נבחר על ידי הכנסת ונקרא 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' ונקבע לכ"ז ניסן. הבחירה בתאריך זה קשורה במרד גטו ורשה שאירע בחודש ניסן, בדיוק שבוע לפני יום העצמאות. קובעיו רצו ליצור את הקשר, בתודעה, בין השואה והגבורה והקמת המדינה. וכך לקבע את הסיפור המחבר בין החורבן לתחייה ובין השואה לתקומה. והמועד הרביעי, המוכר ברחבי העולם  הוא ה- 9 במאי יום הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, שביטויו הגרנדיוזי נערך מדי שנה בברית המועצות  (רוסיה) במצעד צבאי בכיכר האדומה. שמדגיש את חלקה של רוסיה בניצחון הגדול הזה. את גבורת הצבא האדום, ונותן משמעות היסטורית מחד ומשמעות לאומית מאידך. אירוע שנקבעים לו ארבעה מועדי- ציון במשך השנה, הוא בוודאי אירוע בעל משמעות היסטורית והשאלה באיזה יום לזכור, ואיך לעצב את תודעת הזיכרון היא בידנו, למרות שלא היינו שם.

ביום ה- 117 למלחמה כתב שר לביטחון פנים שיר וקרא אותו לעמיתיו מעל בימת הכנסת, שיר הנקרא "נאום העיזים" ואני ממליץ לקראו בפאתוס ובדרמטיות המתבקשת:
"מאות חללי צה"ל אינם עיזים / 
בני משפחת החללים אינם עיזים /
אלפי הפצועים ונכי צה"ל אינם עיזים /
תושבי הדרום שחיים שנים כל כך רבות אינם עיזים / 
וגם אני, אדוני ראש הממשלה, אינני עז."
שיר עז, שיר עז. מאז ימי "עיזה פזיזה" לא חובר שיר עמוק כזה על עיזים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

3.2.24   כ"ד שבט תשפ"ד

להלן חמש תגובות שקיבלתי ל'שבועטוב' שהוקדש ליום הולדת לקיבוץ: 
1. מרגש וחשוב, כדי להיזכר ולהזכיר את היצירה החברתית הנפלאה "קיבוץ".
2. חבל שמה שכתבת לא היה בערב יום ההולדת בחדר האוכל. זה בדיוק מה שהיה חסר.
3. מלבד שאני אוהבת נוסטלגיה ואני בגיל של התרפקות על העבר: המראות, האירועים, האנשים. אני מקווה שהדורות הבאים יזכרו קצת את עשייתם של סביהם והוריהם. 
4. עשית לי את החג!!! התרגשתי. הקיבוץ בעיני הוא מפעל, אבל מעל הכל הוא יצירה פלאית. יצירת אמנות משותפת שאין שנייה לה.
5. גם אני נזכרת בגעגועים בוותיקי הקיבוץ וגם במי שכבר לא עמנו, ממשיכי דרכם.
אני מודה לכולכם על תגובותיכם. תודה רבה!
פרשת "בשלח" עוסקת ב"יציאת מצרים" ובאנדרטה היפה שלה " שירת הים" של משה: "אשירה לאדוני כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים. עוזי וזמרת יה, והיה לי לישועה"… וכמו שסיים…"נשמע 'קול באשה' כשמרים לקחה את התוף בידיה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, כאשר מרים שרה את כל המילים החגיגיות ששורר משה (וקצת הומור: אחד מבוני עגל הזהב נשאל לפשר ה"עבודה" הזו ? השיב: בניית ה'עגל' היא הפירוש הנכון ל'שירת הים' בה כתוב "אשירה לאדוני כי געה געה"). 
היום חוזרים ואומרים שצריך להפיק לקחים משדה הקרב, כל פרשן בדרכו. ניסיתי לחשוב איך ניתן להפיק כמה לקחים ממבצע "יציאת מצריים":
1. אין ניצחונות של "זבנג וגמרנו". ו'היציאה' הושגה אחרי תהליך ארוך ומתיש בעזרת עשר מכות קשות ביותר.
2. ההישג התחיל והסתיים ב"אחווה" ואחדות של העם. להזכירכם: עם ישראל 'זכה' לשעבוד במצריים כתוצאה מסכסוך בין האחים ויצא מעבדות לחירות בזכות החיבור בין האחים. 
3. קשה לשנות קונספציות. (השקפה/גישה/נקודת מבט) אותו עם שממש נחלץ מצפורני המשעבד המצרי לא שינה את הקונספציה בה חי, והתלונן על משה: "מה זאת עשית לנו בהוציאנו ממצריים" והמשיך בגעגועים ל"סיר הבשר ולחם שובע שהיה לו שם". על כך אומר: "יותר קל היה להוציא את עם ישראל ממצריים מאשר להוציא את מצריים מעם ישראל".
4. במצבי קושי ומשבר צריך לדעת לקבל החלטות קשות. למשל במצב שהים לפניך והמצרים מאחוריך אין ברירה אלא להחליט מה עושים כשכל החלטה תגבה מחיר כבד (כאן אולי המקום לומר שצריך לפעמים גם קצת מזל!).
5. צורך לקבוע יעדים. יציאת מצריים היא לא רק אירוע מכונן בחיי עם ישראל, אלא בשורה לעולם על יציאה משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות. אנחנו היינו הראשונים בתהליך שלדאבוננו טרם הושלם בעולמנו.
6. גם במצבים הכי קשים יש מקום לשיר, לשירה, ליצירה. לראיה, פתחתי ב"שירת הים" של משה עם סיום ה'יציאה' וכבר אנחנו פוגשים ניצני שירה ראשונים מ'חרבות ברזל'.
7. "… עברנו את פרעה, נעבור גם את זה"!  

ולסיום: השבוע, אורי-קיקה-אוריקי סיימה את השלב הראשון בתקופת השירות שלה – הטירונות. ואנחנו, הסבים, גאים בה מאוד ומאחלים לה התקדמות בשירות המשמעותי שבחרה, ולהצלחתה בכל שתעשה. נלווה אותך, נעקוב אחריך ואולי גם קצת ננדנד לך ב"מה נשמע, מה חדש"? רק מאהבה!!! 

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

27.1.24     י"ז שבט תשפ"ד

פרשת השבוע "בוא" מספרת על שלוש מכות מצריים האחרונות: 'ארבה', 'חושך' ו'מכת בכורות'. אז ככה: סיפור מכות מצריים הוא למעשה סיפור על משא ומתן מתמשך בין משה (ואהרון) לבין פרעה על יציאת מצריים, סוג של מו"מ אלים, פעם יותר פעם פחות, שמגיע לשיאו אחרי המכה התשיעית, מכת 'חושך'. שלאחריה פרעה אומר למשה : "לא רוצה לראותך יותר, יאללה, צאו כבר, רק תשאירו את רכושכם בארץ גושן" ומשה מסרב. ויותר מכך הוא אומר לבני עמו, בנוכלות מחושבת: "לכו ותשאלו לכמה ימים מהמצרים את כל כלי הכסף וכלי הזהב שלהם" תוך ידיעה ברורה שלא תחזירו אותם. (מהם נוצר מאוחר יותר עגל הזהב). מיד אחרי 'מכת בכורות', משה אמר, "זו מכה שלא תשאיר בית במצריים ללא מת, פרעה יישבר ואנחנו נצא את מצריים". 'מכות מצריים' הן סיפור אכזרי ב'הגדה', ואני, כאב הסדר, הנהגתי שקריין יקרא את המכה והציבור יחזור עליה, כדי להפוך את קטע זה למעין 'משחק' (ואבא אמר שעל ידי כך אני נותן דגש יתר ל'מכות' ב'סדר' עצמו). האכזריות היא בכך שהנפגע העיקרי היא אוכלוסייה חפה מפשע, אוכלוסייה בלתי מעורבת שאינה קשורה לעניין שעליו נלחמים. זו דרכה של כל מלחמה לאורך ההיסטוריה. כל מלחמה היא אכזרית, זה נכון וזו עובדה גם במלחמות הצודקות שלנו.  לדוגמה, עשרים וששה אלף איש ואישה נהרגו בצד של החמאס ב'חרבות ברזל', בהם כעשרת אלפים אנשי חמאס, ז.א. שעל כל חמאסניק שנהרג, נהרגו 1.6 אזרחים בלתי מעורבים. פוטין אמר שלא אכפת לו אם באוקראינה היחס יהיה אחד לחמישים בלתי מעורבים. במציאות אין מלחמות סטריליות, זה דין המלחמות, מימי מלחמות ה'ציידים', ולפחות מאז 'מכות מצריים' ועד היום.
עוד כמה דברים שכדאי לזכור ביום הולדת לקיבוץ. 
מבנים שנותרו: 

1. באר א' (ליד המוזיאון) נחפרה ב- 1927 

2. הבריכה הגולשת ב- 1931.       

      3. רפת א' (הכולבו) ב- 1932

4. הבית הגדול (1932)

 5. חדר קריאה (המזכירות לשעבר) ב- 1934 

6. העמדה מ'המאורעות' (מאחורי הבית של אבי פז) ב- 1934

וגם חדר האוכל של המוסד, בתי העוגן , המקלחת הציבורית והמכבסה ב- 1936
(בתקופת מלחמת העולם נבנה במכבסה ה"סליק")

העצים שנותרו:

1. האלון הזקן   

2. עצי האורן הראשונים ביער ניטעו ב-1927 

3. פלפל בכות (ליד קיר המקלחת הציבורית (היום מאפיית עוגות.
ניטעו כמה עצי פלפל סביב צריף חדר האוכל ב- 1930

4. שדרת הברושים ניטעה ב- 1932 

 5. שדרת הדקלים. (ניטעו 64 עצי דקל ב- 1936, מהם נותרו 32 ) 

"שבועטוב"!

 " ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

20.1.24   י' שבט תשפ"ד        
מוקדש ליום הולדת לקיבוץ!

"מהי משמר העמק?" כתב משה שמיר ב- 48, "גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול שלעבר רובייה? המוסד, הבניין הגאה החולש על סביבותיו בקוויו הישרים? הילדים במגרש הספורט? הדשאים? החברים? הנוער? היער, המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי המרעה בדרך להר הגעש או שדות הדגן למטה – על גדות הקישון? מהי משמר העמק? הר הגעש, אבו שושא, רובייה פוקה? לאבו שושא, לטחנת הקמח היינו מובילים חיטה לטחינה. הר הגעש בלילות ירח, לאחר הריקודים, השירה, התה הפושר בחדר האוכל – דרך החורשה היינו עולים שמה להסתכל על ים העמק באורותיו בחצי הלילה. רובייה התחתית והעילית, כופרין, מנסי. כל השכנים הללו על מריבות המרעה הקטנות וההזמנות ההדדיות לחינגאות-של-חתונות, הביקורים פה ושם בשבתות וביום-טוב. למען מי משמר העמק? למען השלום, למען השדות, למען העדרים והמרעה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק!"

בספרו, "נקודה", מיטיב רן גולן לתאר את פני משמר העמק של שנות השלושים. המבנים המשקיים, מבני החינוך, החברה ופני השטח של מה שנקרא אז "הנקודה". וככה זה מתחיל: "בקצה שדרת הדקלים העולה מן הכביש הראשי משתרעת רחבת הכניסה לקיבוץ. זה המקום שבו החברים והילדים מחכים לכל מה שמגיע מהעולם החיצון. האוטובוס, משאית עם טרקטור חדש או טעונת זבל חימי (דשן), שיירת החמורים שמגיעה מהכפרים הערבים למרפאה, אופנוע הסירה של הדוקטור שקיבל את הרכב הפוטוגני מקופ"ח כדי שיוכל להיות גם הרופא של קיבוץ הזורע, הברוקווי שמוביל אנשים וחלב לחיפה. כל אלה שעולים מהכביש הראשי ונכנסים לקיבוץ או אלה המחכים למישהו שייקח אותם לעולם הגדול.   זו הייתה רחבה מאובקת בקיץ ומלאה בוץ בחורף. בצידה המערבי עמדה סככת פח בה חנו משאית או טרקטור, דשן בשקים או בתפזורת קראו לאותו מבנה גאראז' ורחבת הכניסה נקראה על שמו…." מכאן ממשיכים מערבה לתיאור בריכת השחיה, למוסך, לנגריה, לסככת הטרקטורים, ועד לאורווה ומכאן פונים מזרחה למתקן רחיצת הגזר, לשפניה לרפת, לדיר וללולים. תיאור מדוייק ונפלא של פני הקיבוץ שהיה.

חלקו השני של הספר מספר על האנשים המכונים היום דור המייסדים. מי שבא למשמר העמק בשלושים השנים האחרונות כבר לא הכיר אותם פנים וגוף. בצער אני קובע שאין היום התייחסות ראויה אליהם, אל 'ממציאי' הקיבוץ שלנו שחיו ויצרו קיבוץ בדלות ומצוקה ובעבודת ידיים קשה, ביצירת בסיס לחיים יהודיים אחרים, צודקים, טובים, נכונים, לבנות קיבוץ, לחיות קיבוץ!. וכל זאת, תוך התקפות זדוניות מהכפריים הערביים שחיו מסביבם. רוחם לא נפלה. חינכו את ילדיהם (אותנו) להמשיך בדרכם הערכית- החברתית- האידיאולוגית. ותמיד דאגו לתנועה ולעם. לעתיד שיהיה טוב יותר לאנושות. כשפיהם וליבם שווים במעשיהם. דור הנפילים הזה כבר לא קיים וכולו שוכן בבית הקברות היפה והמטופח שלנו. הם וגם בניהם. המבחן הקשה ביותר של הקיבוץ בתולדותיו הייתה המערכה על משמר העמק והוא, בזכות חבריו, (כן, אלה היו המייסדים), עם ראשוני הבנים  וההשלמה, היו מגיניו ועם שותפינו מחי"ש העמק והגדוד הראשון של הפלמ"ח ניצחו במערכה. (וכבר ראיתם את "המערכה") אותם אנשים שיקמו את הקיבוץ מהריסותיו ובנו מחדש את המשק, יצרו את תמ"ה כענף תעשיה חדש בקיבוץ (תעשיית משמר העמק = תמ"ה) והמשיכו בדבקות לשאת בסיסמתם "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". והיה להם המשך לדרך בדור השני ואחר כך השלישי וכך הגענו ליום הולדת הקיבוץ ה- 102. אני מרגיש חובה להזכיר אותם היום, כי החג, הוא קודם כל ניצחונם שלהם, ושלנו עם המסורת שירשנו מהם. 'מפעל חייהם' שהיה גם 'מפעל חיינו', המשכנו בבניית משמר העמק  וגם לנו כבר יש יורשי מסורת. בשבילנו יש משהו אמיתי מאוד באמרה "דור לדור יביע אומר".

לאחר ההפגזה – 1948

והיום

" את לי פינת יקר, בירכתי אפריים"! נשיר ביום חגנו!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

13.1.24 ג' שבט תשפ"ד

בשבועון "זמן קיבוץ" מ- 4.1.24 נכתב ואני מצטט: "בשנים האחרונות רכש משמר העמק רבע ממניות "ריקור", (עין חרוד איחוד) רבע ממניות "ברמד" (עברון וסער),  רבע ממניות חברת ההדברה הביולוגית "ביו-בי" (שדה אליהו) וכן אחזקות באגודת "בננות חוף" (שדות ים, החותרים, בית אורן ועין כרמל). קיבוץ משמר העמק בחר שלא להגיב על הידיעה. סוף ציטוט. על כך אני מברך! רציתי לשוחח עם מי מהעובדים שלנו במפעלים המשותפים, אבל לא מצאתי מישהו כזה. עבורנו אלה הם מקורות הכנסה בהם אין צורך ב"פרי עמל כפיים", בעבודה ממשית, אלא בהם רק 'כסף עושה כסף'.. הגידו לי,  האם זו המטרה שלנו בחיים? האם רק להעלות עוד ועוד את רמת החיים שלנו? ורק לעסוק בצריכה? זה מדכדך והדכדוך הזה מעורר בי געגועים לקיבוץ  שהתבסס על ענפי חקלאות שבהם "כבשו" את הקרקע ממש ויצרו יש מאין, ולצידו את מושג הבטחון, להגן על עצמנו, ואת החינוך המשותף ואת התרבות הייחודית. זה היה חזון!! הבסיס לכל זה, הייתה העבודה! עבודה עצמית. קיבוץ סוציאליסטי לחלוטין. ומה החזון היום? והתשובה היא לא "זמנים חדשים זמירות חדשות".

בראשית היה זוג, גבר ואשה ונולדו להם 3-4-5 ילדים וכולם חיו ביחד, עם השנים הילדים גדלו ונישאו לבני/ות זוג והביאו 3-4 ילדים וכולם הכירו את בני דודם בדור השלישי. ישבו ביחד בשבתות שיחקו ביחד וגם הם מצאו בני ובנות זוג והביאו לעולם 3-4 ילדים וגם חיו במקומות שונים וכבר לא הכירו את כל 'בני הדודים' רק ידעו שהם קיימים, הלכידות המשפחתית הולכת ומתפוגגת. וכך עוד דור ועוד דור. המשפחה גדלה, מתפרשת לענפים שלא תמיד כבר זוכרים את הגזע ממנו נוצרו. איך התהליך שתיארתי לפניכם מתנהל אצל יעקב (אבינו) עם שנים עשר בניו ובתו בחמולה? יש גם סכסוכים פנימיים בין המשפחות והמשפחה מפורדת ומפוזרת, יש ניכור ואפילו אלימות. כבר לא נפגשים בשבתות וחגים וגם לא בלוויות. כתבתי זאת כדי להסביר שמשבעים בני משפחת יעקב שירדו מצריימה, כעבור 430 שנה 'יצאו' את מצריים שישים ריבוא שכולם ממשפחת יעקב אבינו. אבל מה בכל זאת ליכד אותם? היה זה פרעה שלא הבין שהגורם המלכד את כולם הוא האויב המשותף, שלנוכח קיומו התלכדה כל המשפחה מחדש. פרעה היה הראשון שכינה את המשפחה העצומה הזו: "עם"!.  בניגוד לשיר  של אמיר גלבוע, אדם לא קם פתאום בבוקר ומחליט שהוא עם, עמים מתהווים בתהליך ארוך שמתחיל בתא משפחתי קטן, שגדל למשפחה מורחבת, לחמולה, ומהאוכלוסיה הגדולה הזאת נוצר חיבור היוצר עם אחד. האם תהליך כזה עברנו בשנה האחרונה ששיאה היה במלחמת "חרבות ברזל'? התלכדות של עם שסוע וקרוע נוכח אויב אכזר במיוחד? ימים יגידו!

ואי אפשר לסיים בלי ברכות לרומי ליום הולדתה. במה נברכך שתשיגי את כל מה שאת רוצה להשיג, שתצליחי בבעיטותייך בכדורגל! שתרבי בחברים וחברות, שתלמדי בהצלחה! שתהיי ילדה שמחה, משמחת ומאושרת – במשפחתך הקטנה עם ההורים ואחייך ובמשפחתך הגדולה.

שלכת…

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

6.1.2024   כ"ה טבת תשפ"ד.
פרשת "ויחי" היא הפרשה האחרונה של ספר "בראשית". הספר נפתח בסיפור בריאת העולם ומסתיים עם מות אחרון אבותינו – יעקב-ישראל. בברכתו לבניו הוא אומר: "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים…" יעקב אינו אומר להם מתי תבוא 'אחרית הימים' והם נותרו ללא תשובה. את התשובה מצאתי באגדה: "הרחק הרחק, בסוף העולם, ניצב סלע ענק, גובהו מאה מילין ורוחבו מאה מילין. פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה להשחיז את מקורה על אותו סלע. כאשר יישחק הסלע מהשחזת המקור, יחלוף יום אחד מן הנצח". אז מתי תגיע אחרית הימים הזו? בספר "בראשית" מוצאים את פרשת 'חיי שרה' נפתחת בסיפור פטירתה של שרה וכוללת גם את מות אברהם וישמעאל ופרשת "ויחי" מתארת את מותו של יעקב ואת מותו של יוסף בחיר בניו. אומרים שתיאורים אלה הביאו ליצירת השירים "עם ישראל חי" ו"עוד אבינו חי" המציינים את רצף הדורות וההמשכיות. האם יש קשר לכך שגם היום במלחמה הקשה בה אנו נתונים, השיר המושר ביותר בין החיילים הוא השיר הזה. כשאני מקשיב לו, אני לא מוצא בו שיר צהלה ושמחה אלא שיר קינה על חבריהם. התורה מלמדת אותנו להחליף את הסיפור האישי בסיפור הכללי והשם "ישראל" כבר אינו שם פרטי בלבד, אולי הוא שם המשפחה של כולנו. אחד ממורי אמר לנו: ואני מצטט: "תם ספר 'בראשית', ראשית צמיחת אבותינו. וראשית חוכמה נבקש שתהא השמחה שורה במעוננו, ושהרישעה כעשן תכלה מעלינו. שיבואו דברי התורה האלה כדשן בעצמותינו, דשנים ורעננים מעתה ועד אחרית ימינו" היום ודאי היה מוסיף: "בעזרת השם".

אנחנו מרבים בעת הזו לדבר על המנהרות שבעזה, על עיר מנהרות באורך מאות קילומטרים שהן מעוזי החמאס. בני דורי עוד זוכרים את מנהרות מלחמת וייטנאם שנקראו "מנהרות ההתנגדות העממית" של הוייטקונג, בהן מוגר צבא ארצות הברית בוייטנאם בשנות החמישים של המאה שחלפה. חלק מאתנו יכולים לספר מספרי ההיסטוריה על מלחמת העולם הראשונה בה הגרמנים חפרו מנהרה תחת בסיס בריטי בעומק של 21 מטר והבריטים גמלו להם באותה דרך ופיצצו מוצב גרמני ב- 1915. וגם יודעים לספר על סיפור שבעים וחמש המנהרות המפורסמות בין מקסיקו לארצות הברית במאה שעברה להברחת נשק, סמים ובני אדם. לראשונה מוזכרות מנהרות, אלפיים שנה מוקדם יותר. ב-135 לספירה. 280 מנהרות נחפרו במרד בר כוכבא נגד השלטון הרומאי, בגליל ובשפלת החוף. רובן ככולן שמשו כמנהרות הגנה, מנהרות מחסה ליהודים הנרדפים והמאוימים. הרומאים, משגילו אותן, נקטו בצעד של הבערת מדורות ענק בפתחי המנהרות. מתוך מצוקה של חנק מעשן ומחום, היהודים החלו לצאת מהן החוצה, ונשבו. אלה שנשארו בתוכן נשרפו חיים. בהרודיון נמצאה גם מנהרת התקפה אחת ויחידה, שהייתה רחבה יותר, שממנה יצאו הלוחמים לזנב ברומאים. ואל תשוו אותן משום בחינה לעזה, פרט לרעיון.

עלו בי הרהורים בעקבות המגזין בתצוגת העבודה ב'בניין' שתיאר את יופיו של כביש מרכז קליטה, את חוות הקרווילות ותיאור 'שיכון ראשונים' בעתיד ולא הבנתי מדוע התעלמה הסקירה מהנושא הכי חשוב היום, מיגון "משמר העמק תחתה". על כך לא נאמרה מילה, לפחות מילה!  אולי חושבים בלב.. "אנשים שבעים לא רואים את האנשים הרעבים" אמר פעם משולם. "והשבעים קובעים".

לקראת החורף..

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

30.12.23  י"ח טבת תשפ"ד

פרשת השבוע "ויגש". אעסוק השבוע במפגש בין פרעה ליעקב ואסבירו בדרכי.  יוסף הרגיש בצורך להפגיש בין משפחתו שבראשות אביו לבין פרעה כדי שפרעה יקצה למשפחה מקום במצריים לשבת בו. בפגישה שואל פרעה את יעקב: "כמה ימי שני חייך?" ויעקב משיב: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה". ומדוע הוא אומר שני מגורי ולא שני חיי ? משום  ש"מגורי" בא מהלשון "גר", ויעקב מבדיל בין חייו של אדם על אדמתו דוגמת האיכר המצרי ובין של אדם הבא להתגורר ויודע שביום מן הימים יעזוב, כי אלו אורחות חיי הרועים הנודדים. וגם, יעקב התגורר אצל לבן הארמי ואמר: עם לבן גרתי". כך הגיעה כל המשפחה אל הנחלה בארץ גושן וישבו בה 430 שנה. רילוקשן תנ"כי. מכאן אולי תבינו למה החלוצים בעליה הראשונה ,השנייה והשלישית לא קראו להיאחזותם בקרקע "התנחלות" אלא "התיישבות" מלשון 'ישיבה' ולא קבעו את המילה "כפר" אלא "מושב" מלשון 'ישיבה'.

המלחמה המשתוללת כבר שבועות ארוכים והרגשות הנלווים לה, מעוררים בנו שתי תגובות: 1. חיפוש האשמים (את זה אנחנו הכי אוהבים) ו- 2. חיפוש המשמעות. במילים אחרות, חיפוש האשמים כלפיהם יש להפנות את הכעס והתסכול על שהביאו עלינו את המלחמה הזו –  זה עיסוק בעבר! וחיפוש המשמעות, להביט קדימה אל מטרות המלחמה וההישגים שאנו רוצים להשיג צבאית ומדינית –  זה עיסוק בהווה ובעתיד. כשנקלעתי ל"סבך" הזה, החלטתי  לחזור לחזונו האופטימי של זאב בנימין הרצל, כפי שבא לביטוי  במכתבו לברון הירש  ב- 1896: "הרעיון ישן הוא. הלא הוא: תקומת מדינת היהודים. כן, כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה, מדינה למופת. בידינו כל האמצעים, באנשים ובמעשים הדרושים לכך. מדינת היהודים היא צורך העולם ועל כן קום תקום. משער אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי זהב. השדה הלבן יסמל את החיים החדשים הטהורים: הכוכבים הם שבע שעות הזהב אשר לעבודת ימינו. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה. האמן נאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ, המכבים יקומו לתחייה. אם תרצו אין זו אגדה!"

ב"דף לחבר" האחרון מופיעה רשימת מקבלי התרומות מאתנו לסוף 2023. (בסך 190 אלף ₪) קראתי ולא הבנתי למה בימים אלה אנחנו מחלקים "תקציבים קואליציוניים" (מלפני ה- 7 לאוקטובר) למי שאנחנו בוחרים לתרום, ולא מקצים את כל הסכום עליו הוחלט 'קודש לתקומה'! מבלי שתהייה לנו יד בהחלטה לאן יופנה. מכיוון שזה לא חשוב מה בן 90 אומר "כי הוא כבר לא מבין בדיוק" אומר רק שאילו הייתי בתפקיד כלשהו, הייתי מבטל את ההחלטה על התרומה שהוחלט עליה, ונוהג כפי שצריך: "כל התרומות קודש לתקומה". ומנסה לשכנע שכל התרומות המיועדות ל-2024 יופנו במרוכז למוסדות המדינה. הדמינו לסמוטריץ' ומרעיו?

בעוד יומיים תיפתח שנת 2024! כידוע לכם, אני מעדיף את חגיגות חגי תשרי המבוטאות באותיות עבריות, למשל תשפ"ד, אבל גם מודע לתשוקה העזה הבלתי נשלטת לחוג את הסילבסטר, ההופך, אולי, לחג החשוב ביותר בשנה. ומה אנחנו מצפים משנה חדשה זו:
שכל החטופים יחזרו לבתיהם! שתהא זו שנת שלום! שנרדוף את השלום!
שעל אף רגשות התוגה והדכדוך נחזור לשגרה, לתקווה וליצירה, לתת אמון.
שתהא לנו שנת ברכה ושמחה!
ובהזדמנות זו נברך את מבשר השנה החדשה, את ירון ליום הולדתו.                    
נאחל לך שתמשיך בדרך שלך, בעיסוקים שלך כאילו לא התבגרת בשנה, נאחל לך הרבה שמחה ואושר במשפחה ההולכת ומתרחבת, המשפחה, שהיא העוגן בחיים. והרבה נחת (גם לנו) ממעשי ידיך ופרי מוחך.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.12.23   י"א טבת תשפ"ד

קינה:                                                                                                             
הרעיה שהיה לה בעל צעיר זועקת "בעלי"!
זו שהיה לה בן צעיר זועקת "בני"!
הבחורה זועקת "אחי"!
האם זועקת "בני"!
הבן הצעיר זועק "אבי"!

אין ספור קינות נשמעו, נשמעות וכנראה יישמעו בעקבות אסונות טבע ומלחמות – אדם. הן אינן רק תיאורי הרס, אלא גם תיאורי רגשות שמתעוררים בעקבות ההרס והמוות. רעיה, שיש לה אוסף ענק של שירי זיכרון הראתה לי את הקינה הזו שייחודה בכך שנכתבה לפני כ- 4000 שנה (1800 לפנה"ס) על גבי לוח טין  בשפה השומרית ובתרגום לאכדית. כמה שהקינה הזו מתאימה גם לימינו אלה  וזה אומר שאין חדש תחת השמש.

מתוך פרשת השבוע "מקץ" שני דברים על יוסף:
1. גם מתהומות אפשר לעלות מעלה-מעלה. חיי יוסף לא היו פשוטים. הוא התייתם מאמו בהיותו ילד קטן. אחיו שנאו אותו והתנכלו לו כל הזמן, בן 17 הושלך לבור. במצריים עבד בבית השר- הסריס פוטיפר, וכשלא נענה לחיזורי אשתו הושלך לבור הסוהר המצרי, משם, בשל חכמתו ויכולתו לפתור חלומות, עלה לגדולה והיה למשנה למלך. בעצם, מה זה אומר? שכל אדם בהתאם ליכולתו יכול להתקדם ולהגיע לפסגות בחייו.
2. יוסף היה "הבוכה" הגדול בתורה – הוא בוכה כשהוא פוגש את אחיו לראשונה, הוא בוכה כשהוא שומע אותם מדברים, הוא בוכה כשהוא נפגש עם אחיו הצעיר בנימין, הוא בוכה כשהוא נחשף לאחיו, הוא בוכה כשיעקב אביו מגיע למצריים ובוכה כשהוא נפטר. אנחנו גדלנו שמנהיג, לא כל שכן מנהיג חזק, אינו מביע רגשות ברבים. יוסף המשנה למלך מרשה לעצמו להביע את רגשותיו מבלי לחשוש וזה לא עשה אותו פחות גבר ופחות מנהיג, אולי יותר.

מתחילים לסכם את 2023, ראשית, מה אירע בקיבוצנו, בנהלל, ב- 1923, לפני 100 שנים? על פי "60 שנות חיים של מאיר צור". הקיבוץ ממשיך את חייו על אף התסיסה – הקונפליקט בשיחת הקיבוץ בראש השנה תרפ"ג בין ה"אינטלגנטים" וה"עממיים" (לא כתוב מהו) שכתוצאה ממנה עוזבים עשרה חברים את הקיבוץ. 3 לינואר- עובדים בלקט אבנים (עבודת דחק). 20 בינואר-  גשם, בוץ, עוני, מבשלים על גבי כיריים מאולתרים, בעיקר תה. 21 בינואר- יום הולדת לקיבוץ- נשף צנוע.  25 בינואר- חוסר עבודה, עוסקים בספרות ובמוזיקה, אין כסף. 26 באפריל- נולד הבן הבכור אוריאל לינקובסקי-לין. 7 במרץ- נשף פורים. 25 במאי- דיון על הטיפול המשותף בילדים. 5 ביולי- חוסר עבודה מוחלט- יוצאים לטיולים. 21 ביולי-  נולדה אמירה אוברווגר- קנטור. 10 לאוגוסט- משיגים עבודה בבניין. 29 בספטמבר –  נולדה יעל שטרייזנד-פלקון. 20 באוקטובר-  נולד איתן בזנר -בן אור. 15 בנובמבר- שיחת קיבוץ על השאיפה להתיישבות. 15 בדצמבר- חברים אחדים נשלחים להכשרה חקלאית למקווה ישראל  ולבית אלפא. ומה ייזכר וייכתב על שנת 2023 בעוד מאה שנים?!

"שבועטוב"!