שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

16.12.23   ד' טבת תשפ"ד

פרשת השבוע "וישב": "וישראל (יעקב) אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא ועשה לו כתונת פסים". האהבה הזו כשכתונת הפסים היא שיאה הביאו את יתר האחים לקנאה ושנאה יוקדת כלפיו ובהזדמנות הראשונה הם בוחרים לנסות להיפטר ממנו, אפילו באכזריות. ולפני שזרקו אותו לבור, פשטו ממנו את כתונת הפסים, טבלו אותה בדם של חיה והביאוה לאביהם כהוכחה ש"טרוף- טורף". ספר 'בראשית' עוסק בין השאר ביחסי אחים. זה מתחיל בסיפור קין והבל שאלוהים קיבל את מנחת הבל ולא את זו של קין ואז התעוררה בו הקנאה והשנאה עד לרצח אחיו. להבדיל, המריבה בין עשו ויעקב שהביאה לאפליה, קנאה ושנאה עד רעיון שפיכות דמים בשל 'גנבת הבכורה' שבאה לביטוי בהצהרת עשו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". וסיפור יחסי הקנאה בין לאה ורחל על אהבת יעקב, שלא הגיעה אמנם לאלימות אבל הקנאה הובילה לשנאה עזה.
ולאקטואליה: "אחים אנחנו"! החברה הישראלית נמצאת כבר תקופה לא קצרה במאבק פנימי קשה. בסיסמאות נאמר "אחים אנחנו", אך "האחים" מסוכסכים בריב ובויכוח קשה המועצמים בדלק הניגודים בין קבוצות רבות בחברה הישראלית. ואני מתייחס הפעם לסוגיית הגיוס לצבא. חלק מהעם מודאג מאוד מ"הדפיקה בדלת", חרד עד ללא שינה משום שבניו ובנותיו מגויסים לצבא ואילו חלק אחר, אין לו חרדות, בניו ובנותיו פטורים מהשירות בצה״ל . עובדה זו, לדעתי, עלולה להבעיר את מלחמת האחים הבאה. ותשמש כדלק בגלגליה. דווקא עכשיו במלחמה הקשה הזו, ניתנת לנו כ"אחים" ההזדמנות לתקן את אי השוויון בנטל הגיוס בין "אח" ל"אח", כדי ש"כתונת הפסים לא תחזור שוב מגואלת בדם".

יום ראשון בצבא

ומהערך השיוויוני של השרות בצבא, ישירות לגיוסה של אורי השבוע. בשבילנו, כשעוד נכדה מתגייסת זה יום מיוחד. יום שמחזיר אותנו שנים רבות לאחור לימי השרות שלנו. אנחנו, שהיינו עדים חיים להקמת צה״ל כצבא העם. אנחנו דור המלחמות, קיווינו שהדורות הבאים אחרינו לא יחוו את חוויות המלחמות האלה. (רעיה הייתה צפנית בחיל האוויר והיא העבירה את ההודעה לבסיסים על פתיחת מלחמת 'קדש' ב-1956, ואני השתתפתי בחמש מלחמות כחייל וכילד מפונה במלחמת השחרור). אנחנו שוב במלחמה על החיים ושוב בשאיפה לשלום וביטחון. שוב תקופה של היחלצות מדהימה של העם שלנו. הגיוס של קיקה הוא חלק קטן אך תורם רבות לאמונה שלנו במדינה. אנחנו מאחלים לך שרות משמעותי, ערכי, שתביאי את כל כישוריך ויכולותיך (צה״ל עוד לא מכיר אותך) לביטוי בתקופת שירותך, שתהיי נאמנה לעצמך, למשפחתך הקטנה והגדולה הגאה בך ודואגת לך, כך, שבתום השרות, כשתחזרי אלינו, תוכלי לומר: "אני נתתי לצבא והוא נתן לי המון", ולסכם במילים:"היה טוב! וטוב שהיה!!" אהבתנו תלווה אותך תמיד!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.12.23   י"ט כסלו תשפ"ד

בזמנים אחרים, כשהייתי כותב על פרשת "וישלח" הייתי מתייחס בהרחבה למפגש המרתק בין יעקב לעשו. אך בימי פורענות אלה אתייחס לסיפור הנורא ב'פרשה', סיפור דינה בתו היחידה של יעקב אבינו. דברי תורה משווים בין אונס ורצח. הסיפור על דינה ה'עולה החדשה', שהגיעה עם משפחתה זה מקרוב לאיזור שכם, היוצאת מביתה "לראות בבנות הארץ" נתקלת בנסיך יפה תואר, בנו של המלך, שכם בן חמור שאונס אותה וחוטף אותה. יעקב אביה אינו עושה דבר עד שבניו, לוי ושמעון מבינים שצריך להצילה מידיו ויודעים שאין להתעמת ישירות לא עם שכם, לא עם המלך אביו ולא עם תושבי העיר. שכם התאהב בדינה ויחד עם אביו באים לבקש את ידה. (יש האומרים שהמעשה נעשה תוך כדי הסכמה מלאה מצדה של דינה שנשבתה בדמותו). שמעון ולוי, אחיה, שלא יכולים לשאת את החרפה, מטכסים תחבולה האומרת: "אנחנו מסכימים שאחותנו תלך עם שכם רק בתנאי אחד שימולו את 'עורלת בשרם' של תושבי שכם, שנענו לתנאי כצעד של כריתת ברית עם משפחת יעקב. 'הניתוח הצליח' וביום השלישי, ביום הכואב ביותר, באו שמעון ולוי ושחטו את כל הגברים הכואבים והמותשים של העיר, בעוד אחיהם בוזזים את העיר ומחזירים את דינה הביתה. יעקב מבועת ממה שמתרחש ומביע זאת באזני בניו והם אומרים לו את המשפט המפורסם: "הכזונה יעשה את אחותנו"? יעקב לא שוכח ועל ערש דווי בברכתו לכל בניו, בן אחר בן, הוא מקלל (לא מברך) את שמעון ואת לוי. תיארתי כאן פרשה חריגה שאיש אינו יוצא בה מוחמא. שכם – הנבל הראשי החוטף ואונס. אביו חמור, שאינו מגנה אותו. שמעון ולוי אשמים במעשה אלימות מחריד, האחים הבוזזים, דינה עצמה, שנהגה בפזיזות בעוזבה את הבית ויעקב – שאינו מתערב. הפרשה כולה אינה 'מסכמת' את העניין ומשאירה את הקורא במחשבותיו שלו. זה מקרה האונס הראשון בתורה וסיפרתי עליו, כי זוועות המלחמה הנוכחית חושפות אותנו לראשונה בהיסטוריות המלחמות שלנו גם למקרי פגיעה מינית מחרידים, שאמנם אירעו בגוש עציון במלחמת השחרור, על ידי 'הלגיון הערבי' אך לא בשאר המלחמות. הקשר המוצג בסיפור דינה, בין האונס למלחמה ושפיכות דמים מקבל היום ביטוי מוחשי שקשה לשאת. דברי התורה המשווים בין אונס לרצח נעשים ברורים וחדים יותר. ליבנו לנפגעות ולנפגעים המתהלכים/יתהלכו בינינו, בתקווה שיהיה בנו הכוח לשמוע את קולם ושיעמוד להם כוחם להמשיך בחייהם בעתיד.

אנחנו מצויים במסגרת ימי חג החנוכה. חג החנוכה הוא החג המסורתי שאינו מופיע בתנ"ך, אלא בספר 'המכבים'. המאבק בין היהודים ליוונים נמשך שבע שנים בלבד (167 – 160 לספירה).
המרד של היהודים ביוונים היה על רקע גזירות הדת הקשות שהוטלו עליהם על ידי אנטיוכוס.  המרד פרץ במודיעין ושיאו היה בכיבוש ירושלים וטיהור בית המקדש מסימני עבודת האלילים. המאבק בין היהודים ליוונים היה מאבק דתי ותרבותי ולא מאבק לאומי. ניצחון החשמונאים היה גם חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל. ומה אמרו חז"ל על כך? הם המעיטו במשמעות הלאומית והצבאית של חנוכה והדגישו את המשמעות הרוחנית והדתית של החג: נס פך השמן והדלקת המנורה. חז"ל הם שקבעו את מסגרת שמונת ימי החג ואת טקס הדלקת נרות חנוכה בכל אחד מימי החג. מהמאה השנייה לספירה, אנו חוגגים את חג החנוכה בשמחת הילדים מדי שנה.

ולברכות: ברכות חמות במיוחד, לאיתן ליום הולדתו. ראשית, נאחל בריאות! ובהמשך אושר, שמחה ואהבה. כאבי נינותינו תומר, יהלי וקרני ועם נואי כמובן. למדנו לאהוב אותך ולהרגיש ממש כמו סבים שלך! ברכות לליאן ויהב על תחילת שנת הלימודים האקדמית – תשפ"ד. (בינתיים בזום) זו זכות גדולה וחובה גדולה ללמוד 3-4 שנים, נאחל לכם שתרבו דעת ושתיהנו מכך!!

"שבועטוב!" ו"חג חנוכה שמח!"

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

2.12.23     י"ט כסלו תשפ"ד

בעקבות בחירת 'נחל עוז' לקבל את הצעתנו להישאר איתנו עד שנה, אני שמח בהחלטתם ולא רק מבחינתם. המחשבה מה יהיה ביום 'שאחרי', מעוררת דאגות איך יתנהל קיבוצנו בהמשך. באיזה בקיעים ניפגש בתחומי החיים העיקריים שלנו לאחר השנה. שלא תהיה שנה רגילה, ברעיונות הפרטה? ביחסים בין המשפחה (פעם הייתי אומר הפרט) והחברה, במזון בחדר האוכל? בערבות ההדדית שבינינו? ואפשר לפרט עוד ועוד. בעקבות אלו אני מציע להקים צוות חשיבה ליום שאחרי! אני לא מתכוון לצוות שיגבש הצעות להחלטות, אלא לצוות חשיבה ! כדי ללמוד את הנושא, להתכונן! לכן אני מציע לדחות את כל דיוני ה- 20-30 ל'לאחרי', (כי הם יחזרו במילא) לדחות את הדיונים  בתחום 'העבודה' והחישובים סביבה, או, אפילו בחינת נושאים ארגוניים מתחייבים כבר היום כמו מינוי דובר לקיבוץ!  כל מי שקרא את הכתבה ב'ישראל היום' הבין כמה תפקיד כזה חשוב ומתבקש (האם דובר היה מאשר, למשל, לציין שהקליטה כבר עלתה לנו 5 מיליון?). בקיצור, מטרת הכתוב כאן היא להקים בדחיפות צוות חשיבה עתידי שאינו בנוי על חברי המזכירות דווקא. בעקבות השיחה האחרונה על מעמד 'תושבות לחברה' אני רוצה להאיר: באמצע שנות החמישים למאה הקודמת תמה התקופה הראשונה, התקופה האידיאולוגית הצרופה של הקיבוץ והתחיל תהליך של השמת דגש גם על המודעות לחבר/ה. בגדול השתנו המושגים:
1. מהקיבוץ כדרך חיים -לקיבוץ כבית. 2. מסימני קריאה- לסימני שאלה.3. מ'אנחנו'- ל'אני'.  4. מהקולקטיב כמרכז החיים- למימוש עצמי.
השיחה האחרונה הבהירה לי שינוי, שחל בעשור האחרון ובו, כשבני זוג אינם "סגורים" ביניהם היכן יחיו, כשקיים מעמד ה'תושב' והוא מוסכם על שניהם, הם מעבירים' את בעייתם האישית/משפחתית אל  הקיבוץ, שכמובן מחליט בעד מי מהם שרוצה לחיות כאן. (בעשור האחרון 4 מקרים של חברים צעירים). התמוה הוא שמובילי הקיבוץ, במקום לומר לבני הזוג עליכם לפתור את העניין ביניכם, לוקחים זאת (אולי לא בשמחה) עליהם. וכך הולך ומתמסד מעמד התושבים, ואני לא מדבר על כאלה שלא יכולים, (מגבלות גיל) אף שאולי היו רוצים להתקבל כחברים. אל תתפלאו עם מחר כבר 'בני זוג' צעירים שיבואו, מראש לא ירצו להצטרף לקיבוץ כחברים, (ואני מדבר על קיבוץ ולא על 'מקום') אלא סתם להתגורר בנוחיות כאן עם משפחתם , בידעם ש'גן עדן יש רק אחד' ואם אתם זוכרים, בגן העדן היו רק זכויות ולא היו חובות ומה קרה בסוף?
תשאלו: מה זה אכפת לך? ואני שואל: איך זה לא חשוב לכם?

אמן אנונימי, ספרד, המאה ה-17

פרשת השבוע  "ויצא" עוסקת ביעקב והאירועים שקרו לו סביב בריחתו מעשו לחרן וכוללים את סיפור "סולם יעקב" ואת מלחמתו עם המלאך. ליעקב הבודד והגלמוד נותרה אהבתו לאל בלבד. היהדות נחשבת לדת של אהבה, של שלוש אהבות גדולות 1. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". 2. "ואהבת לרעך כמוך" ו- 3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים" אלו הן אהבות מופשטות, תרצה תגשימן או לא תרצה. אבל בפרשה קיימת גם אהבה גדולה שאין סיפור אהבה כזה בכל התורה, אהבת יעקב לרחל! כשאנחנו מתוודעים לאברהם ושרה הם כבר נשואים. ליצחק נבחרה רבקה על ידי עבדו של אברהם. אך יעקב… בבריחתו לחרן בואך בית לבן אחי אימו , בהגיעו לבאר ראה את רחל, ואהבה. בכוחותיו גולל את האבן מפי הבאר, ניגש לרחל נישק אותה ויבך! ומבקש מלבן את ידה. לכך קוראים אהבה ממבט ראשון. ובסיפור, אחרי שעבד אותה שבע שנים, לבן, נוכל לא קטן מיעקב עצמו, נתן לו לאשה במקומה את לאה אחותה הבכירה, אך יעקב, המשיך לאהוב את רחל ועבד את לבן שבע שנים נוספות עד שקיבל אותה. והאהבה ניצחה!
זה קיצורו של סיפור האהבה הגדול בתורה המופיע בפרשת השבוע "ויצא".
"שבועטוב"!

"כל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

25.11.23   י"ב כסלו תשפ"ד

לפרשת השבוע "תולדות" ולאקטואליה. בימים רגילים הייתי מתמקד בפסוק הפותח ב"ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק" אך בימים אלה בחרתי בפסוק "ועל חרבך תחיה" המופיע בברכת יצחק לבנו 'הבכור' עשו, לאחר שיעקב לקח במרמה את הברכה. קשה להבין אם הכוונה בברכה זו היא חיובית או שלילית. התורה אינה פציפיסטית. יש בה גם שימוש בנשק ויש בה גם הרבה אלימות. יש בה מקרים שהאחיזה בחרב היא הכרח ראוי ויש בה הרבה צער וכאב הקשורים לתוצאות השימוש בחרב. ואזכיר כאן את אברהם, אבי האומה, שכמצביא (גנרל) מכניע בקרב את חמשת המלכים בסדום.
כבר שבעה שבועות שאנחנו נתונים במלחמה קשה וכואבת. אנחנו "חיים על חרבנו" וברכתו של יצחק לעשו מתקיימת בנו עכשיו. על אף המציאות (המקוללת הזו) המחייבת אותנו לאחוז בנשק ולדעת שיש בצידו הכרה בהגנה על חיינו וקיומנו, יש בה גם הרבה צער ודמעות. עוד לפני שניים – שלושה דורות אבותינו הקימו צבא. (ה'שומר', ה'פלמ"ח'  ההגנה – צה"ל). וכל כך התגאו בהקמתו, והיום הם גאים בנכדיהם הלובשים מדים. אך יש גם כאלה המדברים ומייחלים ליום שלא יהיה 'צורך' בצבא ויש גם כאלה שממש 'בורחים' מהארץ מסיבה זו. אמרתי שתורת ישראל אינה פציפיסטית, שיש מקרים שהיציאה לקרב הייתה והינה הכרח, שהיא ממש מצווה, ולא חסרות דוגמאות, ולכן, בוויכוחים על חוק הגיוס, קשה להבין איך קבוצות החרדים המדברים בשם התורה (!), מתחמקים בשיטתיות מלהתגייס לצבא ומיציאה לקרב כשצריך.  זה אחד השיבושים והעיוותים שעברה המסורת היהודית בימינו, שהמדינה אינה מצליחה לשנות.

השבוע שוב נזכרתי בוויכוח ישן: האם ישראל יכולה להתקיים בלי ירושלים, או, האם ירושלים יכולה להתקיים בלי ארץ ישראל. בעת לימודי באוניברסיטה זה היה אחד מהוויכוחים שאינם מסתיימים. דעתי הייתה ועדיין, שירושלים יכלה ויכולה להתקיים כיישות עצמאית ('עיר הקודש') בעבר, אך היום, כבירת ישראל מעמדה כיחידה בלעדית השתנה. עסקתי בסוגיה בלימודי והגעתי לרשימה (בשנים מעוגלות) המעידה על כך ומי שלט בה:
1500- 1000 לפנה"ס – שלטה בירושלים כנען.
1000 לפנה"ס –  שלטה בירושלים ישראל עם המלכים שאול, דוד ושלמה.
750 לפנה"ס – שלטו בה ישראל ויהודה לאחר הפילוג.
500 לפנה"ס – שלטו הפרסים.
250 לפנה"ס – שלטו ההלניסטים.
100 לפנה"ס –  שלטו החשמונאים.
200 לספירה –  שלטו הרומאים.
500 לספירה  –  שלטו הביזנטים.
900 לספירה  –  הערבים.
1250 –  הצלבנים.
1400 –  הממלוכים.
1750 –  העותומנים.
1917 –  הבריטים.
ומ-1948 – ישראל. לתמיד!

ומשהו משמח לסיום. השבוע (21.11) ציינו את יום השנה השישים וששה לנישואינו. אשרנו שהגענו לכך, שהגענו לאושר הזה לראות סביבנו משפחה גדולה של ארבעה דורות. אשרינו שזכינו בבחירת דרך החיים בקיבוץ אליו נולדנו ולהרגיש שהוא שלנו, שהלכנו בדרך שסללו הורינו (בפראזה), שהוא 'מפעל חיינו' (עוד פראזה). אבל הכי חשוב לציין שכל זה נעשה מתוך האהבה הגדולה שלנו שהביאה אותנו ליום הזה, בזמן הזה, לחגוג 66  שנות נישואין שאתם- אתם ההוכחה היומיומית לכך.

"שבועטוב"!

"כל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

18.11.23   ה' כסלו תשפ"ד

פרשת השבוע נקראת "חיי שרה" אך מדובר בה על 'מות שרה'. היא נקראת כך כי צדיקים במותם נקראים "חיים"! ועוד ביטוי מהפרשה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה" למה כתוב 'ויבוא' ולא למשל 'וישב' וזו הסיבה לכך לדעת חז"ל: באותו זמן אברהם ושרה לא חיו ביחד, ואברהם התגורר במקום אחר בכנען. מיד אחרי עקדת יצחק הם התרחקו זה מזו, מתוך תקווה שעם הזמן ישקמו את היחסים שהתערערו. וכששמע על מותה – בא אברהם למקום מגוריה בחברון. הוא אמור היה לשבת שבעה ולחזור למקום מגוריו החדש אך למעשה היה עליו לחפש מקום קבורה לשרה. כיון שלא הכין מקום מראש כי שרה הייתה בסך הכל בת מאה עשרים ושבע. הוא בחר לקברה במערת המכפלה שהייתה בנחלת עפרון החיתי. אחרי משא ומתן מייגע עלה בידו לקנות את המערה ולהפוך אותה לאתר קבורה, שבהמשך הזמן שימשה את שלושת האבות.

בימי מלחמה כבדים אלו לעם, למדינה, נעיף מבט על האירועים הגדולים בהיסטוריה שלנו:
1731 לפנה"ס: ברית בין הבתרים. אלוהים מבטיח לאברהם את הארץ.
1523 לפנה"ס: עם ישראל יורד מצריימה.
1313 לפנה"ס: יציאת מצריים. מתן התורה בהר סיני.
957 לפנה"ס: בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך.
924 לפנה"ס: פירוק הממלכה לישראל ויהודה.
586 לפנה"ס: חורבן בית ראשון.
538 לפנה"ס: הצהרת כורש  שאפשרה לכל העמים לחזור לקיים את פולחן הדת שלהם וליהודים ניתנה האפשרות לחזור מגלות בבל לארץ.
518 לפנה"ס: נס פורים- הצלה מגזירת ההשמדה.
516 לפנה"ס: בניית בית המקדש השני.
164 לפנה"ס: חנוכה- לזכר ניצחון החשמונאים במרד נגד היוונים.
70 לפנה"ס: חורבן בית המקדש השני.
135 לפנה"ס: סיכול מרד בר כוכבא.
1099: מסע הצלב הראשון.
1492: גירוש ספרד.
1648: גזירות ת"ח ות"ט, הטבח באוקראינה.
1840: עלילת דם בדמשק.
1894: משפט דרייפוס.
1896: הקונגרס היהודי הראשון מתכנס בהנהגת הרצל.
1917: הצהרת בלפור- הצהרה על הקמת בית לאומי בארץ ישראל.
1939 – 1945: השואה.
1948: הקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
1967: מלחמת ששת הימים.
1973: מלחמת יום כיפור.
1982: מלחמת לבנון הראשונה.
2006: מלחמת לבנון השנייה.
2023: מלחמת 'שמחת תורה'.
על רשימה קצרה/ארוכה זו נאמר:  רק שלא תהיה עוד מלחמה!

בשבוע שעבר הפתיעו אותי/נו חברי 'מועדון' קוראי "שבוע טוב" בהתכנסות לארוחת ערב אצל חרמונה בבית, לכבוד יום הולדתי. הפתעה שהביכה אותי מאוד. המילים שנאמרו, הסיפורים שסופרו ובייחוד הסרט שהכין מושקו. אין בימים אלה כפגישת חברים להסחה ממחשבות כואבות ומציאות כואבת, אני מודה לכולכם!!! ובמיוחד לחרמונה ויהודה.

הזמן לא עומד הוא רץ וכבר שוב יום הולדת לקרן, והפעם, יום הולדת עגול.  במדרש כתוב: מה צריך אדם הנכנס לשנתו הארבעים?
1.להרגיש- לפתוח את הלב והעיניים ולזהות מה את.ה רוצה להשיג
2.לדמיין- לחלום על מציאת פתרונות לבעיות בהן את.ה נתקלת.
3. לעשות- אחרי שגמלת בלבך, מה, איך, ומתי.
4. לשתף- לספר למקורביך.                                                                               
מאחלים לך את כל הטוב והיפה בהרבה אהבה, לך, לשיר, לגלי, רומי ושני, שמנת חלקך תהיה רק שמחה ואושר!

"שבועטוב"!

"כל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

11.11.23   כ"ז חשון תשפ"ד

השוואה קטנה בין התקופות בתולדות עם ישראל- תע"י. (בהקשר לפרשת השבוע "וירא") בימים ההם, סדום הייתה המקום הנורא  עלי אדמות. בימים האלה, עזה היא המקום הנורא עלי אדמות. בשני המקרים אז ועתה, יושבי הערים הביאו על עצמם את הפורענות בגלל מעשיהם הרעים ודרכם המרושעת. סדום, כידוע, נחרבה וכך קורה גם עם עזה. תשאלו בצדק ומה עם הצדיקים? החפים מפשע? איך זה קורה שגם הצדיקים וגם החוטאים מתים? גם בתורה אין לשאלה המוסרית הזו תשובה. נותרו שתי אפשרויות: שהצדיקים ימותו עם הרשעים או שהרשעים יינצלו בזכות הצדיקים. פרשן דתי מרגיע את עצמו, ואני מצטט, "גם כשאנו נאלצים להפציץ את עזה ללא רחם, אנו מחדדים את ליבת הזהות והקיום היהודיים שלנו. כדאי שנזכור את ההבדל בין תורתם (דתם) של אוהבי החיים ושוחרי השלום, להשקפתם של (דתם) תאבי הדם והמוות. בין אלוהיהם המצווה על "שהיד" ו"ג'יהאד" – לאלוהינו המצווה "אל תשלח ידך אל הנער". גם את הסוגייה המוסרית הזו נצטרך ללבן אחרי המלחמה.
28 שנים לרצח רבין (אני האחראי!), ולזכרו, כמה שורות משיר "הרעות":
"הרעות נשאנוך בלי מילים / אפורה עקשנית ושותקת /
מלילות האימה הגדולים/ את נותרת אדירה ודולקת"

מברכת שגית:
מיה שלי יקרה!
סופר וומן, זאת שאין דבר שהיא רוצה והיא לא משיגה, זאת שגם אם לא נדבר תקופה, בשניה שנדבר זה יחזור לאותו המקום בדיוק. מקום דואג, תומך, מחבק, מתעניין, מקום חם ואוהב. מקום מרגיע, מקום שאתה יודע שתמיד תמיד יהיה לך בו מקום. מסתכלת עליך מהצד ורואה איך כל דבר שאת נוגעת בו הופך מדמיון למציאות עד לפרט האחרון. והכל עם לב רחב ונתינה אינסופית. אוהבת אותך מאוד ומאחלת לך שתמשיכי לכבוש פסגות נוספות, להגשים חלומות גדולים והכי חשוב להיות בריאה ומאושרת. אוהבת אותך מאוד!          

וברכה מרוני מנחל עוז:
מיה, האישה שהיא הכל בשבילנו אמנם חוגגת 50 אבל לא נראית דקה יותר מ-40. 50 שנים חלפו, 50 שנים שבהן צברת אינספור חוויות, אבל הדבר הכי טוב – יש עוד המון חוויות חדשות בדרך. שתמיד תהיי בריאה, שמחה, מאושרת ומוקפת רק בא.נשים שעושים לך שמח וטוב בלב הענקי שלך! מאחלים לך שכל האור והאהבה שאת מפיצה לכל עבר יחזרו אלייך כפול ומכופל. את ומשפחתך האור שלנו בתקופה ההזויה הזו, ולעולם לא נוכל לכמת במילים את הערכה והתודה שלנו כלפיכם!  אוהבים מאוד, המאירוביצ'ים.

חוגגים כל כך הרבה ימי הולדת עד שמגיעים ליובל ויובל צריך לציין במיוחד, כי זהו מועד בלתי נשכח. ממנו מתחילות השנים היפות, הטובות של עשייה ויצירה. מה שקרה עם מיה בשנת היובל שלה הוא מהלך שהביא אותה לעשייה ציבורית משמעותית. לפני כמה חודשים עוד התווכחנו על הוצאת דרכון זר כן, לא ולמה ובו שמעתי הערות המנוגדות לרוח של היומיום העכשווי שלך, למעשיך, דאגותיך, להתנהלותך, לאכפתיות ולאחריות, אחריות לחברי וחברות נחל עוז, וגם הרבה מעבר לכך, זו כבר עשייה לאומית. מדבררת, מתראיינת ומצטלמת, כאילו נולדת לפרויקטים. אתמול אמר לי חבר: "כשמיה שלכם תתעייף ותפסיק, מה יהיה עם אנשי נחל עוז?" רציתי לברך אותך ויצאתי מספר ומהלל את מעשייך. ביום הולדת, ועוד ביובל, זהו יום, שבו אתה יכול להרעיף מחמאות, ברכות ואיחולים לבעל השמחה והוא תמיד יקבל זאת, לפעמים במבוכה, בחיוך אוהד או במעט מילים מלבד "תודה". נברכך באושר, בריאות ושמחה עם הדר! מור, אורי וניני ולהוסיף תודות על היותך משפחתית, דואגת, בחום ואהבה, שזה כלל לא מובן מאליו. מאתנו ומכולנו.

ורוצה לומר משהו לימים קשים אלו שאולי ישמעו שבלוניים כמו "הוראת יום", אבל כך אני חושב ומרגיש: אסור שהימים הקשים הללו יפגעו באמונה שלנו, בחזון הגדול של מדינת ישראל במחויבות שלנו לחיות בביטחון, לחוסן חברתי, למוסר, לצדק ולתקווה שיהיה טוב. שכך יהיה!

"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

4.11.23   כ' חשון תשפ"ד
ב"שבועטוב", התנתקתי מכל הסובב אותנו, והוא מוקדש רק לעצמי. השבוע חגגתי יום הולדת 90 ללא אירוע כלשהו, ממש כפי שרציתי. אין מתאים יותר בגילי מלהביט רחוק לאחור:  ב- 1933 נולדנו במשמר העמק 11 ילדים. נקראנו קב' "סנונית" היינו הילדים הבכורים להורינו מייסדי הקיבוץ. היינו ילדי החינוך המשותף הקלאסי, היינו כל היום יחד, שיחקנו, למדנו, אכלנו, עבדנו וגרנו יחד.   אהבנו את הלינה המשותפת, את המקלחת המשותפת את משק הילדים המשותף את החיים המשותפים. היינו ממש כאחים אמיתיים. קמנו יחד בבוקר היינו הולכים להורינו ל3-4 שעות, ושוב, חוזרים לבית הילדים לישון ביחד. השנים חלפו, סיימנו את לימודינו במוסד  שירתנו בצבא , חזרנו הבייתה וכל אחד ניתב את דרכו האישית. הקמת משפחה, ילדים, עבודה, תפקידים, 60 ימי מילואים בשנה, אך נשארנו כאחים.

אנחנו דור של מלחמות: במלחמת השחרור כילדים מפונים, וכלוחמים, במבצע קדש, (נדהמנו לראות את הנשק הסובייטי מופנה כלפינו) ב'ששת הימים' (האופוריה הבלתי נתפסת שתפשה גם אותנו), מלחמת ההתשה, (ההפגזות הבלתי פוסקות מדי יום כמה פעמים) מלחמת יום הכיפורים ( המחדל הגדול) ושלום הגליל הראשונה (המלחמה שהחלה בזריקת אורז אוהדת ודובדבנים והסתיימה בבריחה). אך החוויה המשותפת הגדולה והעמוקה, שהותירה בנו את חריציה יותר מכולן, ששרטה בנו את שריטותיה, הסערה שקטעה לנו את הילדות המאושרת, הייתה המערכה על משמר העמק במלחמת השחרור ובמיוחד ההפגזה שנחתה עלינו ב'בית הגדול' והרסה לנו את הקיבוץ. מדי שנה מגיל חמישים עד שמונים, היינו מקיימים מפגש קבוצתי. שבו, תמיד היינו מגיעים לדבר, לספר על ההפגזה ההיא, רק שעם הזמן,  כבר היו 24 גירסאות מה בדיוק קרה לנו, לקיבוץ שלנו ולמדינה שלנו בעקבות המערכה.
גיל 90 אינו סיבה לסיכומים מרגשים ול"מילות פרדה" זה סך הכל מספר השנים. אבל דבר אחד אני מוכרח לומר לכם: מגיל 17 הדמות המרכזית בחיי, שהיא אני ואני היא, ידעתם, היא רעיה! אשתי-רעייתי! שבזכותה הגעתי ליום הולדת מכובד שכזה.  אוהבת, תומכת, מעודדת, חברה הכי טובה שלי, שיחד הגשמנו חיים כפי שבחרנו, איך שרצינו. ואני, אוהב אותה כל יום יותר. ליד שותפת כזו אוכל גם להגיע ל100!
"שבוע טוב"!

והנה ברכה שקיבלתי מכם:

עמרם יקר שלנו,
מנהיג
אב השבט
איש עקרונות
רודף צדק ושיוויון
משפחתי
וקיבוצניק מדם ליבך

לאיש כמוך צריך לאחל שרק תהיה לנו בריא, חזק שמח ומאושר, כי הכל כבר יש לך: משפחה לתפארת, חיים מלאים במשמעות ועשייה מתמדת, זוגיות מושלמת, מסירות מכובדת לכדורגל והעברתה בקפידה לדורות הבאים במשפחה ו…מעורבות בלתי פוסקת בעניינים אקטואליים בכלל וקיבוציים בפרט.
שרק תמשיך להיות ככה!
אוהבים אותך ושמחים שאתה שלנו-
מכולנו 💛

כתבה וקראה מיה, בביקורכם ביום הולדתי.

נ.ב. השבוע ציינו גם את יובלה של מיה ואקדיש לו מקום ראוי בשבוע הבא.

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

28.10.23    י"ג חשוון תשפ"ד

לפני 80 שנה בערך אמר אברהם שפירא, "זקן השומר" על בני דור הפלמ"ח, דור הקמת המדינה, מבצע קדש' ו… את המילים שהפכו כמעט לסיסמה: "זה נוער זה? זה חרא!" (שיוסי גמזו תיקן ל-"בררה" בשירו "סימן שאתה צעיר") כנראה שזו דרך העולם שכל דור אומר "משהו" בסגנון דומה על הדור הבא. מדבר על אבדן דרך, על חוסר ערכיות, על ריקנות, על שטחיות וכיו"ב. וגם אני לפעמים לא חסכתי את שבטי מבני הדור הצעיר שלנו. היום אני 'מסיר בפניהם את כובעי', כשאני רואה את התנהלותם, את התגייסותם, אחריותם, מחויבותם והיחלצותם לעזור, ליזום, לתרום, לתת, לארגן חיים לאנשים מוכי גורל ושבורים, במציאות החיים שנוצרה מאז השביעי באוקטובר.  כאחד שכבר לא נזקקים לשירותיו, אך רואה מבחוץ ושומע, אני רוצה להצדיע לכם! ואני גאה ושמח לעשות זאת. יתכן שבכל זאת לקחתם משהו מדור הוריכם וסביכם.
הפרשה השנייה בתורה היא פרשת "נח" שכולכם מכירים.  כל הדמויות הגדולות בתורה קיבלו את שמותיהן מסיבה מסויימת. לאדם קראו אדם כי נוצר מאדמה, לאברהם, כי היה אב המון גויים, ליצחק כי אימו צחקה, ליעקב כי אחז בעקב אחיו ומשה כי משוהו מן המים אבל מהיכן בא השם נח? נח היה צדיק בדורותיו , כך כתוב. כי בדורותיו, בני האדם עדיין התלבטו בעניין "האלוהים". היו כאלה שאמרו כי יש אלוהים והיו כאלה שאמרו שאין והיו גם כמו נח שאמרו שהאמת נמצאת באמצע, כי זה הכי נח. מספרים שכשאלוהים ראה כמה קשה לנח הצדיק לקיים תרי"ג (613) מצוות, ויתר לו והותיר לו רק שבע מצוות שלקיימן יהיה לנח יותר נח! ונקראות 'מצוות נח'. ואלו הן: לא לעבוד עבודה זרה, לא לקלל את אלוהים, לא לרצוח, לא לבצע גילוי עריות במשפחה, לא לגזול, לא לאכול איבר מן החי, ולשפוט על פי החוק. זה 'בפרשנות שלי', כי  אביו קרא את שמו נח, גזור מנחמה "לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו.."

למה ביבי חייב לקחת אחריות? כי ללא צעד כזה, לדעתי – ולדעת רבים, אין לו זכות מוסרית לשלוח חיילים להילחם ולדרוש מהם הקרבה ומסירות נפש. באי נטילת אחריות אישית, לפחות מוסרית למצב, נלקח ממנו גם חלק נכבד מהסמכות. כי כידוע אחריות וסמכות קשורות זו בזו. המחשבות על הסירוב העיקש לעשות זאת "זרקו" אותי לסיפור הידוע, על 'כבשת הרש'. נתן הנביא החכם מספר למלך דוד. סיפור על שני אנשים מאותה עיר אחד עשיר ואחד עני. לעשיר היה צאן ובקר הרבה ולעני כבשה אחת קטנה ש"מפיתו תאכל ומכוסו תשתה". והעשיר, כשהעני בא אליו, כדי להכין ארוחה לאורח לוקח העשיר את כבשת הרש ומכין ממנה מאכל לאורח. המלך דוד נדהם מהסיפור ואומר שהעשיר בן מוות הוא ועליו לפצות את העני ואז נתן אומר לו: "אתה האיש" ומוכיח אותו על רצח (אוריה החתי) וניאוף (בת שבע) ודוד המזועזע מודה ואומר: "חטאתי לאלוהים"! בסיפור החזק  והקשה הזה דוד נוטל אחריות! והשאר היסטוריה.
ונסיים בברכות לסיון ביום הולדתה עם כל איחולינו מהלב, עם האיחולים השגרתיים הנכונים כל כך: לאושר, לשמחה ולנחת, עם לירן, שהם וספיר. ואזכיר שוב את השיר שכבר ציטטתי ממנו לכבודך האומר":
"כל שאדם צריך /
שתהא נפשו שקטה וצרכיו מסופקים    /
שבריאותו תהא מאפשרת תנועה /
וספירת נשימתו תקינה"…

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"

שיר מיוחד לימים אלה שנכתב בידי מיטל פאר.      
יום ב'  23.10.23                                                     
עשה שאשכח
עשה שאשכח.
עשה שלא אזכור שגדלתי שם.
שהפרדה לא תהיה כל כך כואבת.
עשה שהדאגה תימחק ותכניס מקום לנשום.
עשה שלא אהיה קיבוצניקית.
שלא אכיר עד כמה זה חורך את הנפש לשכול משפחה. בן קיבוץ.
עשה שלא אזכור ילדות נפלאה של מחניים וקרמבו בדשא.
עשה שאשכח אותה לגמרי.
עשה אותה ילדות נשכחת.
מתחננת שהשבילים הירוקים היפהפיים המושרשים בקיבוץ
ובי לא יהיו חרוטים בלב.
ולא יובילו אותי אל כל אהובי.
עשה שלא אדע ללכת בהם.
בעצם עזוב אותי.
עזור להם.
עשה אותם שהכל כמו אז.
עשה שיחזרו להם החיים לעיניים.
עשה שיחזרו החיים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

21.10.23     ו' חשוון תשפ"ד

זו הפעם השלישית שהמשפט הזה עולה בי בפתאומיות. הפעם הראשונה הייתה בהתקפה על משמר העמק במלחמת השחרור, כשירדנו מנחם ואני ממערת הפלמ"ח ל'בית הגדול' לאסוף כמה בגדים וכלי רחצה ליציאה ממשמר העמק ההרוסה לגולה במזרע. שנה קודם פולי לימד אותנו את הנושא "שירת ביאליק" וקרא לנו בפתוס כדרכו, את הפואמה "בעיר ההריגה" ולמדנו קטעים בעל-פה. עמדנו שנינו בכניסה לקומה המרוסקת שלנו ולפתע התחלנו לדקלם בהתרגשות את הקטע בו השורה הכי מצוטטת היא: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
הפעם השנייה הייתה כשהגענו ב-1991, חברי המשלחת ל'יריד הספר' במוסקבה, לפגישות עם יהודים בקישינב בירת מולדובה. הלכנו לבית הקברות העתיק ומצאנו את המצבות ההרוסות. עמדנו סביבן ופתאום התחלתי לדקלם את הקטע שלמדתי בכתה ח'. כל המשלחת האזינה לי בהתרגשות רבה. בשבוע שעבר, כשהגיעו הידיעות הזוועתיות מעוטף עזה, שוב עלתה לפתע בראשי אקטואליות הפואמה של ביאליק "בעיר ההריגה" שנכתבה על הפוגרום ביהודי קישינב ב-1903).
"קום לך, לך אל עיר ההריגה ובאת אל החצרות
ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות
ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים
את הדם הקרוש ואת המח הניקשה של החללים.
כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד
השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

וזו הייתה הפעם השלישית… וזה כבר בימינו ואין רואים את הסוף.

"פרשת בראשית". 'שמחת תורה' על שום מה? על שסיימנו לקרוא בתורה ושוב אנחנו מתחילים מ'בראשית'. השנה חברו שניהם ל- שביעי באוקטובר. לאירוע הקשה והכואב ביותר שעבר על מדינת ישראל מ1948. השנה יש ל'בראשית' משמעות מיוחדת עד כדי כך שהועלתה הצעה לקרוא למלחמת "חרבות ברזל",  'מלחמת בראשית'. יש אומרים שהסיפור של "בראשית ברא אלוהים…" הוא, בגדול, עשיית סדר בעולם התוהו ובוהו: אור, חושך, מים, שמים, יבשה, ים, וכד' כל יום בשבוע משהו חדש נוצר. המילה 'רע' לא מוזכרת בסיפור הבריאה קיים רק "וירא אלוהים כי טוב!" מתי מתחיל הרוע? הוא מתחיל כשניתנת לאדם שיקול דעת / זכות הבחירה. דוגמה: בגן העדן חוה ואדם אוכלים מפרי העץ האסור, וזו הייתה ההבחנה הראשונה בין טוב לרע. היום אנחנו קוראים לזה "שיפוט מוסרי" וההמשך, אולי שיא ה'רוע' כשקין רוצח את הבל אחיו.      כשחווה ואדם מגורשים מגן העדן נולד להם התינוק הראשון – קין. יש להניח שהוריו חלמו רק שיהיה בריא, שתהיה לו פרנסה טובה, שילמד ויהיה חכם, שימצא כלה מוצלחת (אחותו) ויעשה רק טוב בחייו. ואיך היום קין מוזכר: הרוצח הראשון! ועל פי ה'שיפוט המוסרי' הוא גם נענש כשהוא ובני משפחתו נמחקו מההיסטוריה יחד עם דור המבול. (כידוע מי שהמשיך את אדם וחוה היה האח הצעיר שת, שהוליד את אנוש שהיה סבא-רבא-רבא של נח)

ומה קרה במשפחה השבוע? ב- 10.10 עלינו שנינו לבית הקברות לציין ולזכור את שי, ארבעים ושמונה שנים חלפו מיום לכתו מאתנו. ב- 16.10 ציינו בשמחה את יום הולדתו של תומי (10) ילד חמד, שכל רואיו נתפסים בחינניותו. נאחל לך נכד חמוד שלנו שתמשיך לקפוץ, לרקוד, לשיר, לשמוח, לשחק וללמוד! הרבה אושר ושמחה במשפחתך עם אמא, אבא אן, מאי, ולי ובמשפחה והגדולה שלנו, נאחל לך שתזכה לחיות בביטחון את השלום והשלווה שמתישהו יבואו עלינו.
וב- 19.10 יום הולדתו של שיר. מה נאחל לך בנינו הצעיר? שביתך ימלא תמיד שפע אור, טוב ושמחה, שעם קרן, גלי, רומי ושני ידורו בו אחווה, שלום ושלווה. שתדעו רק בריאות ואהבה.

"שבועטוב"!

 "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

   14.10.23   כ"ט תשרי תשפ"ד

ביום ראשון בבוקר צלצל הטלפון ועל הקו היה אחד מחברי ממלחמת יום כיפור  ואמר שאני בטח יודע איפה הנעליים מהצבא והמדים והוסיף בטון נוגה: "עוד לא גייסו אותנו" הזכרתי לו את גילינו וחשבתי לעצמי שזו כבר אפילו לא מלחמת דור הבנים שלנו, שלכולם יש כבר פטור בשל הגיל, זו כבר מלחמה של הנכדים שלנו. זה מדהים שאנחנו 'דור המלחמות' ממלחמת השחרור כילדים, דרך "מבצע קדש" "ששת הימים", "ההתשה", "מלחמת יום כיפור" ו"מלחמת לבנון הראשונה", חווים מלחמה כזו נוראה ולא צריכים אותנו יותר, ומה שנשאר לנו?  לבהות בטלוויזיה ולעקוב אחר המתרחש, להעלות זיכרונות ממלחמות שהיו, ולחשוב…. המחשבות מתרוצצות בראש והנה קיבלתי וואטסאפ מאדם קרוב לנו  שמו מודי קליינבורט, שמבטא את סערת נפשו לנוכח המלחמה ואני כולי אתו: "אתמול היינו בדיכאון, אז שלחתי למשפחתי את סערת נפשי ומשתף אתכם גם. אכן חלום השאננות ושברו, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה והן שואלות באלם: "למה?" מכאן צריך לעלות יחד ולהתחזק כי רק התחלנו והביזיון עמוק וקשה מנשוא. כל השנים אומרים 'יהיה בסדר'.. הם, הרי, בסך הכל ערבים מפגרים אז הנה הם עשו לנו בית ספר, אז מי המפגר עכשיו? מי המעצמה הכי טכנולוגית באזור, סופר הייטק, הצבא הכי חזק ומתוחכם אולי בעולם. אבל שאתה כלוא בחטא היוהרה, העונש כואב במיוחד והבכי מבקש תשובות. ימים קשים מולנו וצריך לקום ולצאת לדרך חדשה כי אין לנו ארץ אחרת, אין לנו עם אחר ואין לנו צבא אחר. העם ינצח ולא הממשלה הזבל שלנו ולא האסטרטגיה המטופשת והשאננות שבנו גאוני הבטחון והניסיון. אומרים לנו שהמודיעין יודע למדוד התעצמות ולנתח מגמות אבל לא יודע לנבא הפתעות ואני שואל: על איזה הפתעה או נבואה בדיוק, אתם מדברים? אלפי חיות האדם הללו מתארגנים כבר שנה לטבח הזה, איך לא ידענו כל התקופה הזו כלום, אפילו לא רמז? אני מקווה שיגיע יום חשבון ושהוא יהיה נוקב ועם שיניים. מאידך אני מביט בעיני החיילים והקצינים בעיני העם הפשוט ויודע שרק הם מנצחים עבורנו את המשבר, הם בגופם מוציאים אותנו מחושך לאור!״  

ושיר שכתבה שירלי אברמי:
כאילו לא אירע דבר.
משל מאומה לא קרה
על אדן החלון יונה הומה ליון
פרחי שזיף בעונתם, והדבורים כמימים ימימה
מזמזמות את שיר העוקץ והדבש
אורות צופי פרחי לבן להתמירם למתק הניגר
מיערה לאגנים  כאילו אין  כאן סיכונים.
כאילו אין מלאך המוות כאן אוחז בקלשונו
ואין ריחוק ואין איום כשהשתנה מתאר היקום
הטבע בכל זאת כמו אומר אל תדאגו.
צדק קהלת החכם.
הכל ישוב על מקומו, הנחלים הולכים לים
ואחרי ככלות הכל
גם זה, כמו כל דבר: יתם.

"שבועטוב"!