שבועטוב

 "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

7.10.23   כ"ב תשרי תשפ"ד 

ECRIBO, ERGO SUM!!  אמר לי פעם המשורר צבי עצמון שפירושו: "אני כותב, משמע אני קיים" וכך אני מרגיש בפתח השנה השלוש עשרה, של "שבועטוב". אני לא יודע אם שינוי המוטו גם יביא לשינוי בתכנים אבל זו הרגשתי כרגע. שינוי המוטו אומר שיותר, אולי, לא אמתח ביקורת על המתרחש בתוך הקיבוץ, ואולי, שאני מתחיל להיות פתטי בלכתוב על דברים שאין דעתי נוחה מהם ושאין ביכולתי לשנותם. ושעדיף לי, לטפוח על כתפינו . אני מתקשה להסתגל לכך שהפכנו מסוציאליסטים לקאפיטליסטים, לא רק באורחות חיינו אלא גם בתפישותינו הכלכליות והחברתיות ואני לא רוצה להיות 'שומר חומות' שלא רוצים לשמור עליהן. דור בא ודור הולך, קיבוץ היה וקיבוץ הולך. אני מאושר שחייתי את הימים ההם ושמח בחלקי היום. לאט לאט אני משלים עם המציאות שהשתנתה כל כך. כנראה שכסף ונכסים, מחליפים את ערכי היסוד שעליהם נבנה הקיבוץ: החברות הטובה בין החברים, הדמוקרטיה ו'השיתופיות', דרך החינוך המיוחד שבנינו, חיי התרבות וה'עבודה'!, הוויתור על אלה יביאו לכך, שהקיבוץ יהפוך בקצב מהיר למשהו אחר ושונה. כיון שאיני מוכן שילגלגו עלי או סתם יפטירו: "זקן אחד" או "סנילי", "לא מבין כלום" בחרתי בכותרת שכולה חיוב: "ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
ואני קושר את הכתוב לעיל, לפרשת השבוע האחרונה של השנה "וזאת הברכה"  ועוסקת ב"תורה" ו"מורשה". התורה (היום קרוייה "הלכה") ניתנה לעם בהר סיני, מורשה/מורשת הן מסורות ומנהגים שעברו במשפחה ובקהילה. את המורשת, אדם מורשה לעשות אך אינו חייב לעשות, ואילו התורה/ההלכה היא הוראה מפורשת שחובה לעשות ולקיים. להבהרה: זבח פסח הוא תורה, חד גדיא הוא מורשה. מזוזה היא תורה, לנשק אותה היא מורשה. ברית מילה היא התורה, ה'מציצה' היא מורשה. לכן טורחת הפרשה להבהיר לנו שאת התורה ציווה משה, ואילו 'קהילת יעקב', המתבססת על ברכת יעקב לבניו שהיא המורשה. מורשה קשה לשמר לנצח, משה לא חיכה שהמורשה תשתנה, הוא דאג לסילוקה והדוגמה הכי טובה היא שלקח את שבט לוי, שבברכת יעקב, לוי ושמעון הם בזויים ונקלים, והרים את לוי מאשפתות למעמד הגבוה והמכובד ביותר, הכוהנים, ולצד צעד זה גם מחק את שמעון ממפת השבטים ולראייה אינו מופיע כלל בפרשת "וזאת הברכה". יש להניח שבראשו של משה היה חשש שאם יזכיר את שמעון ולוי יחדיו, ייזכר העם שהייתה להם גם אחות, דינה. ולכן מחק את שמעון. חיברתי בין הדברים כי יש לי חשש שאצלנו ה"תורה" הקיבוצית נמוגה והמורשה ותמורותיה (הקרויות התאמות או שינויים) לא רואות ולא יראו יותר ב'תורה' כערך ששווה להילחם על קיומו.

בחזרה לחג הסוכות

נהניתי השנה מחג האסיף שלנו. רק לראות את המשתתפים מהמשפחה כדי להרחיב את הלב! ואלו הם לפי סדר הופעתם: ראשונה רעיה ואחריה רומי, ונואי עם יהלי וניר, ושני, ושהם. אשרי. זה היה באמת אסיף! הכל זרם, היו גם ניצוצות של חידוש מבלי לפגוע במסורת, הייתה אווירה טובה ואוהדת, אווירת חג! ויבורכו העושים החדשים במלאכת התרבות!

כשנודע לנו על מותו של רן, פתחתי את ספר 'קהלת', בו שלמה המלך, המכונה "קהלת", יוצא לחקור את החוכמה האנושית, את השמחה והחיפוש אחר משמעות החיים, ממש כמו רן בחייו. שהיה סקרן, אוטודידקט, כותב, מצייר, מפסל, מתקן רהיטים, טייס, רקדן, פלח, טבח, גבן, צפר, וידו בכל, במוזיקה, בשירה, אפילו בייבוש צמחים ושריפת נייר כסף. הייתה לו אידיאולוגיה חברתית ברורה, פעיל ומפעיל, ודעה על כל דבר, חבר קיבוץ אכפתי, איש תרבות ואיש רעים היה. נשים אהבוהו והוא אהב נשים. יותר מכל אהב ודאג לילדיו. הוא היה אדם רב תחומי. וכך היה כותב, רן, לסיכום חייו אילו התייעץ עם קהלת: "עשיתי הכל וניסיתי הכל. היו לי תבונה וחכמה, כסף  והזדמנויות, ובסופו של דבר, האדם נידון לקיום אנושי קצר על דפי ההיסטוריה. לא כולנו נשאיר חותם, אבל כולנו יכולים לבחור בחיים נכונים".
כזה היה רן, חבר ושותף שלנו שנים רבות, שהשאיר בליבנו חותם גדול.
וכך נזכור אותו.

"שבועטוב"!                                                                                                               

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
30.9.23   ט"ו תשרי תשפ"ד

ציטוט מספר "ויקרא" הנוגע לחג סוכות:
בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם את תבואת הארץ, תחוגו את ה' שבעת ימים. ולקחתם לכם  ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים ענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני אלוהיכם שבעת ימים חוקת עולם תחוגוהו. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים, אני אלוהיכם. "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

כבר כתבתי שכאשר ראש השנה חל בשבת אין קוראים את פרשת השבוע, כיון שהוא נחוג במשך יומיים קוראים על מצוקת שני ילדים/נערים –  על יצחק וישמעאל, בניו של אברהם. סיפור עקדת יצחק מפורסם יותר ומוכר יותר, אבל ביום הראשון של החג קוראים דווקא את סיפורו הטרגי של ישמעאל. ישמעאל הוא הבן השני, הבן של האשה השנייה, הילד הדחוי שלא נבחר לרשת את אברהם. הגר מגורשת מבית אברהם ותועה במדבר באר שבע עם ילד קטן וצמא והולכת לאיבוד. כשאוזלים המים היא משליכה את הילד  תחת אחד השיחים מתרחקת ובוכה אך אלוהים שומע את בכי הילד ומצילו. סיפורו של ישמעאל נקרא בראש השנה כדי שנלמד להזדהות עם ילד קטן ואומלל, שנפל בצד הלא נכון של המשפחה. וכך מדי שנה נקרא הסיפור דווקא בראש השנה למען יקראו ויראו.
השבוע באתי לשמוע את הסיכום החברתי והכלכלי החצי שנתי, מפי המזכירות ורכז המשק ובנוכחות מרבית בעלי התפקידים המרכזיים והקשבתי רב קשב. שלוש הערות, שלא הערתי, כי אני לא 'צריך' להתערב. מהקל אל הכבד:  
1. הופתעתי לשמוע בהזדמנות זו על ההכרזה הפסקנית שהולכים להפריט את החשמל. מי החליט ואיפה?
2. הופתעתי שלא הייתה התייחסות מיוחדת לנושא העבודה. אמנם שמענו שעבור השכירים אנו משלמים 20 מיליון ₪ ויש לנו 127 עובדי חוץ שמכניסים תשעה מיליון וזהו. דיון, שאלות מהותיות לא היו. היה לי מוזר, כי בקיבוץ שלי, העבודה הייתה לא רק פרנסה היא הייתה גם ערך שהוא אידיאולוגיה חברתית כלכלית שלמה. בנושא עבודה (שירות) עצמית, או, למשל, שהעבודה מחברת בין בני אדם למשימות ב"יחד", ויוצרת בסיס טבעי לטיפוח יחסי חברים/ות גם לאחר העבודה. ואפשר להוסיף עוד.
3. התעורר שם ויכוח קצר אך מהותי על: האם צריך להביא את המפעל החדש עליו סופר לנו, לאישור השיחה  ונדהמתי לשמוע את עמדת רכז המשק שאינו מתכוון לעשות זאת. "אם מישהו ירצה שיביא לשיחה, לא אני." וזו תגובה מעוררת שאלות מהותיות. וחסרה לי תגובתם של 'בעלי תפקידים' אחרים.  

'שבועטוב' זה, מסיים את השנה השתים-עשרה לכתיבתו ובשבוע הבא נתחיל שנה חדשה, שנה נוספת וזו ההזדמנות שלכם משפחתי האהובה וקוראי הנאמנים להעיר הערותיכם, ל"חדש" חתימה ואפילו לומר: "מספיק לך". אני מודה לכולכם מקרב ליבי על הסבלנות ואורך הרוח שגיליתם במשך השנים, וכמובן לרעיתי העורכת ולתימור המעצב על ההתמדה. ומקווה רק לטוב שיבוא.
ולבסוף, אני רוצה לומר דברי פרידה (זמניים) למור, ערב צאתו לעולם הגדול:   "בשם אהבתנו הגדולה אליך אנחנו מאחלים לך רקטוב! שמחה! אושר גדול ואין ספור חוויות מעולמנו היפה והמופלא. אל תשכח אותנו המצפים עוד לראותך מסב עמנו, נותן חיבוק, לוחץ יד, מחייך ואומר: "היה כל כך טוב אבל טוב שהיה והיום אני חזרתי ושוב אתכם ועם המשפחה שלי הקטנה והגדולה". כבר מתגעגעים. 

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.9.23    ח' תשרי תשפ"ד

שני דברים ממחברת הלימודים שלי בבר אילן, שכדאי לדעת:
1. תולדות "יום הכיפורים" המוזכר בתורה בספר 'ויקרא' ו'במדבר'. יום שבו כל העם נאסף ומתפלל בחגיגה ציבורית גדולה בבית המקדש, כשהכוהן הגדול הוא 'מנהל הטקס' והציבור שומע, ירא, ומתענה בצום כהיטהרות הנפש והגוף. דפוס 'היום הנורא' הזה שונה בתקופת המשנה (200 לספירה). הדגש הוסט מיום של הזדהות בין הפרט ואלוהיו, המכונה: "בין אדם למקום" כשהוסיפו לו את "בין אדם לחברו" ואפילו נתנו לו קדימות. מהפך ממש! בתקופת 'התלמוד' שבאה אחרי תקופת המשנה, אפילו נתנו ל'בין אדם וחברו' העדפה בחשיבות, והעבירו לאדם הפרטי את האחריות על עצמו להתארגן ולהתפלל כתחליף לכוהן בבית המקדש.. ומאז… גם וגם! היום הזה כולל את שני המרכיבים האלה. כל זאת בלי לשנות את בקשת הסליחות, התפילות הארוכות בבית הכנסת, הצום הקשה ויתר ה'גזרות' אשר נשמרים עד עצם היום הזה (ואני ממליץ לכם מאוד לראות בוידאו את הראיון עם יהודה טאבמן ליום כיפור).
ו- 2. מהם 'עשרת ימי תשובה'. כך נקראים הימים שבין ראש השנה ויום כיפור ומה הכוונה? 'תשובה' פירושה – לשוב. ז.א. לחזור אל הבסיס שלנו. כל ימות השנה אנו טרודים בעיסוקינו והשגרה הזו גורמת לנו לשכוח מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. התחלת שנה חדשה מאפשרת לנו לנצל את הימים האלה לחשבון נפש, להתבוננות, למחשבות ותכנון לבאות, לחשוב על מה מניע אותנו, מה חשוב לנו בחיים למה לשאוף ואיך לתכנן את השנה. מאמינים אומרים שראש השנה הוא יום של התחלה ויום כיפור הוא יום של חתימה, הסוף להתלבטויות. לכן, עשרת הימים שבין ראש השנה ויום כיפור מכונים 'עשרת ימי תשובה'.
הראיון שהכנתי עם מושקו מסתיים בקשר של יום כיפור לחילוניות ולמהפכה המשטרית ואני מצרף את השיר שכתב נועם חורב "אחים" המבטא את מחשבותי ב"ימים נוראים" אלה ומקשרם לימי מלחמת יום כיפור.
"ופתאום  /  כשנשמעים התותחים- כל עם ישראל אחים. 
אין דחיפות בתור /  אין צפירות בכביש / וחוט עדין של אור /
עובר מאיש לאיש.
שוב אותן תמונות  /  קושרות בין לב ללב /
אלוהי האסונות  /  הרי אלוף בלקרב.
אין שום הדתה  /  אין שום הסתה / ואין מאבקים
גם אני, וגם אתה  /  פתאום טיפה יותר רכים.
הלוואי  /  שיום אחד אולי  /  נצליח לחיות יחד  / 
לא רק מתוך פחד ונהיה מאוחדים  /  ככה, בשגרה /
גם בלי שקורה פה  /  משהו נורא".
"שבועטוב" וגמר חתימה טובה!

חצב של סתיו. צילום של רעיה.

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

16.9.23   א' תשרי תשפ"ד
שנה טובה! שנה שמחה! שנת ברכה!
אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.
אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

נעמי שמר אולי התכוונה וכתבה הספד לאדם, אך אני מביא אותו כשיר "הספד" לתשפ"ג, שיר 'סיכום' קצר של שנת תשפ"ג במדינתנו ובקיבוץ שלנו. זו הייתה שנה כבדת ימים, שנה קשה, שנת הרבה ריב ואי הסכמות, אי נחת. שנת מחלוקות. שנת גזענות, שנה של קרע עמוק שנה שאין בה חברות טובה. שנה ללא מוצא, עם מעט מאוד תקווה. כל זאת בניגוד גמור לשנה הטובה שעברה עלינו, ועל משפחתנו ונמנה את השמחות שהיו לנו: ציינו 32 ימי הולדת, מור השתחרר מהצבא בראשית השנה וספיר בסיומה, אורי סיימה שנת שרות וליאן חזרה אלינו. קרן ושיר עברו לבית חדש בתחילת השנה נואי ואיתן עשו זאת  בסופה, וגם שהם עברה דירה, ורעותי ויהב גם הם. ולכולם לשביעות רצונם., ישבנו ב- 50 אר' ערב של מוצאי שבת וכתבנו 52 'שבועטוב' והחשוב מכל שזכינו בעוד נינה. רעייתי ואני הוצאנו ספר "היינו ילדיכם ואתם הורינו", ועשינו המון דברים שאהבנו. הייתה לנו באמת שנה טובה!
יש לי מלא תקוות ומעט אמונה בשנה החדשה, ואני מרבה לחשוב על הצפוי לנו בשנה הבעל"ט. אבל היום הוא יום חג ונמלא פינו רק באיחולים וייחולים לשנה חדשה: שתרבה בה בריאות טובה, האהבה, הצחוק, השמחה, החברות, השותפות, ההקשבה אחד לשני וההבנה שמותר שיהיו חילוקי דעות ואפילו קשים. ולקיבוץ שלי, בצניעות: "ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה!" 
ואוסיף שנה טובה ומאושרת!  לג'ני שהיום יום הולדתה, שתהיה לך באמת שנה שמחה, שנה מבורכת ומאושרת! שאין כמוך הראויה לה, עם תימור וארבעת המופלאים שלכם, וגם אתנו, עם כל המשפחה שלנו.

אסיים בקטע מהשיר "שנצחק" של נועם חורב:
שנצחק,
צחוק כזה חזק  /  שיהדהד עד למרחק.
שנצחק,
מבדיחה של חבר בעבודה  /  מסצנה משוגעת בסרט  / 
משטויות שפולטת ילדה  /  ממערכון של ארץ נהדרת.
שנצחק מעצמנו  /  ועל עצמנו  /  שנשחרר את המחנק
בכינו השנה כבר עד גדותינו  /  הגיע הזמן שנצחק!

"שנה טובה" לכולנו!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.9.23   כ"ג אלול תשפ"ג

השבוע נפתחה שנת הלימודים החדשה. תומר עלתה לכתה א'. אני מניח שכבר יש לה המון חוויות. יש אירועים בחיים בלתי נשכחים ואחד מהם יום הלימודים הראשון! ועל אף גילי המבוגר, כתבתי מה אני זוכר מיום הלימודים הראשון שלי:
ב – 1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים ואני עליתי לכיתה א'. אני ועוד 11 ילדים. עכשיו אלמד לקרוא ולכתוב, יהיה לי קלמר משלי, עפרון משלי ואפילו מוחק. ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה יום קיץ חם מאוד ובחצר הקיבוץ התרוממו מערבולות אבק שחלפו ביעף מקצה הקיבוץ לקצהו. התרנגולות נטו למות בחום הזה, הפרות רבצו על רצפת הבטון הקריר ברפת ועדר הכבשים הקדים שובו מהמרעה שבעמק היוקד. היינו נרגשים מאוד אותו בוקר. התלבשנו בזריזות, התרחצנו, צחצחנו שיניים, אפילו הסתרקנו. באותו בוקר לא היה צורך לא בגערה ולא בהערה לאף אחד. לבשנו את החולצות הלבנות, שהכנו בקפדנות עוד בערב הקודם.

ביחד נכנסנו לחדר האוכל שלנו. להפתעתנו הגדולה מצאנו שהשולחנות מסודרים בצורה שונה מהרגיל. על השולחן, ליד כל כסא הייתה מונחת מחברת, עפרון לבן שעל צידו היה כתוב משהו (לימים, שכבר ידענו לקרוא גילינו שחרוטות עליו המלים "חברת הילדים במשמר העמק") ומוחק. לידם הוצבה צנצנת לבן ובה פרחים כשעליה נשען כרטיס עליו כתוב שם הילד. כך מצאנו כל ילד את מקומו. היינו מאוד נרגשים ומתוחים וכשנכנסה המורה, שקראו לה דשה, תקפנו אותה במטח של שאלות, שנדמו רק כשאמרה בקול שקט: "ילדים, שקט בבקשה, אתם נכנסים היום לכיתה א' ובכיתה א' אי אפשר לדבר כולם ביחד" והוסיפה לכך הסבר נרחב, שמהיום אנחנו כבר ילדים גדולים והיא מצפה מאתנו שנתנהג יפה ונהיה אחראים בלימודים ועוד אמרה כמה משפטים, שמרוב התרגשות, אושר ושמחה אני לא זוכר. מה שאני זוכר שהדבר הראשון שלמדנו לקרוא ואחר כך לכתוב היה "שלום כיתה א'" וגם "אבא" ו"אמא" ושאני התעצבנתי כי ה"מם" של אמא לא יצא יפה. בסוף למדנו לכתוב כל אחד את שמו ושוב התעצבנתי בגלל ה"מם" של עמרם ואז המורה אמרה להכניס את המחברת והעפרון למגירה בשולחן, כי השיעור תם. מיד הפכו השולחנות, משולחנות כיתה לשולחנות חדר אוכל והתיישבנו לארוחת הבוקר.

שבעים ושמונה פעמים מופיעה בפרשת "כי תצא" המילה "לא"! אתייחס ללאו הראשון האומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה". מהמילים "לא ילבש גבר שמלת אשה" אפשר להבין שבאותם הימים היו שני סוגי שמלות: שמלת גבר ושמלת אשה. היחידים שהיו פטורים משמלה היו הכוהנים, להם הותר ללבוש מכנסיים כדי שיוכלו לטפס ללא קושי במעלות המזבח. שאר הגברים והנשים לבשו בחיי היומיום שמלה שנראתה דמויית גלבייה בימינו. ההוכחה המשכנעת ביותר מוזכרת ב'ישעיהו פרק ג': "שמלה לך קצין תהיה" פרשנים אחדים אומרים, שהתורה אמרה : "לא ילבש גבר שמלת אשה" כדי לעשות את החיים ברורים יותר. אגב, באותה פרשה נאמר גם על הסכנות של עירוב מין שאינו במינו כמו: אסור ללבוש שעטנז (צמר ופשתים יחדיו) לזרוע כלאיים, לחרוש בשור וחמור יחדיו, וגם שפיקוח נפש דוחה שבת.  

בשבוע שעבר מניתי את שמות כל הלומדים בבתי הספר ושכחתי לציין (איך זה קרה לי) שיהלי נכנסת לגן "שקד" וקרני לבית התינוקות מאחלים שיהיה להן רק טוב ונעים. ושכחתי גם לציין את העוסקים בחינוך, את ספיר ב"שומריה" ואת רעיה בספריה ב'מגידו', נאחל להם הרבה סבלנות ואורך רוח! כי אהבה לנושא ה'חינוך' יש בהם, ועוד איך!!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.9.23    ט"ז אלול תשפ"ג

אמא נולדה ב- 6.9.1903 . במשפחת גורדון תמיד ציינו וחגגו את התאריך העברי! שהוא י"ד באלול תרס"ג. ז.א. שאמא הייתה אמורה השבוע לחגוג 120  והיום ממש, להיאסף אל אבותיה. אבל אמא נפטרה ב- 10.11.1971 , כ"ב חשוון תשל"ב והקדימה בהרבה את זמנה. אני מאוד מתגעגע אליה ולזכרה אני מביא את הקטע הראשון בסיפור חייה שכתבתי בשם: "שבע נפלה וקמה" "…אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים עד שהשביעית הכריעה אותה. פעם ראשונה: אמא נולדה ב- 6.9.1903 כפרי אהבתם של הוריה. נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה.  אמא מתה ונולדה מחדש עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, על אף התנגדות רופאיה ומשפחתה בפולין, ולהצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר. על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות חיים קשים כל כך, יום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה  לעבודתה. ושוב, כשגמלה בה ההחלטה כתוצאה מהקריסה להביא ילד לעולם. הרופאים ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה אבל אמא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האימהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה, בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה של הבן, עמדה מול המוות וניצחה אותו גם הפעם. במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה, ממנו כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד, כיליון משפחתה הענפה בפולין במלחמה הגדולה…" (והיתר בסיפור כולו).
אמא הייתה בשבילי האישה היפה, הטובה, העדינה, חכמת הלב, המבינה, המקשיבה והמקבלת. כך אני זוכר אותה.

ואקטואליה: אני זוכר כילד שגדל ב"גן רימון" של היום, חמש שנים, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, איך בכיתה/חדר האוכל הייתה כוננית ארוכה ועליה היו ניצבים הספרים. זו הייתה הספרייה הראשונה שלנו, הילדים. בצהרי יום, לאחר ארוחת צהריים היינו ניגשים ביראת כבוד לכוננית, ומורתנו רחל מנור הייתה מציאה לנו ספרים. איתם הלכנו למיטותנו למנוחת צהריים. כך למעשה קמה 'ספריית הילדים'. הספרייה עברה מקומות שונים עד שהגיעה לנחלתה בבית "שיזף", בלב בתי הילדים. כל ילדי הקיבוץ השתמשו בה וגדלו עליה שם היו מפגשי ילדים ומפגשי הורים שעסקו בעולם הספר. מעין מרכז רוחני לילדים. שם למדו, קראו וחוו עולמות אחרים שונים, חוויות אחרות של ילדים ובוגרים כידו הטובה של הספר. הספרייה הגיעה לשיא תיפקודה  כשאראלה מס לקחה על הספריה אחריות והפליאה לעשות וליזום. הילדים באו וההורים הגיעו, היא הנחילה בצד הטיפול בספר ובנתינת עצה לילדים, גם חינוך ליחס מכובד למקום. והנה התוודענו לכך שגם הנכס היקר והייחודי הזה עומד להסגר ולעבור לספרייה בבית הגדול. אני בטוח שבעבר, צעד כזה לא היה יכול להתקיים ללא דיון חינוכי – ציבורי רחב. בדיונים שהיו על ארגון תכולת הבית הגדול, לא בכדי התקבלה דעתה של אראלה ושל ועדת חינוך, שספריית הילדים, בשל תפקידה וערכה החינוכי צריכה להישאר במקום.  והיום? הצוות החינוכי מתקשה לטפל בספריית הילדים והעומס החינוכי הגדול המוטל עליו, לא מאפשר לו לתחזק את המקום, האין זה עניינה של הקהילה? האם הציבור מיודע על כך? איפה המחנכים? איפה ההורים? האם בכלל שמעו על כך? ולהם אין מילה? האם הילדים יבואו לספרייה בשעות שונות, מי יילך למקום ל'ראות' ספרים במרחק של מאות מטרים? מי ידריך ויכוון אותם בספריית הקיבוץ? לדעתי, הקיבוץ מוותר על עוד נכס יסוד שהתקיים בו. ספרים הם חלק מעולם החינוך של הילד, חינוך רגשי, חינוך ערכי, חינוך הומני, פגישה עם עולמות נסתרים, ארצות רחוקות, פנטסיה מדע בדיוני ופלאח עולם ועוד. אני יודע שתגידו: "מה אכפת לך? זה עניין לבן תשעים? שלא מבין שהזמנים השתנו והיום יש טלביזיה ויש סלולרי ויש הכל, מכל בכל גם בלי ספרים". אבל מי שלא גדל על "הלב" של אמיציס, או על "אחד עשרה האלופים" או "יחפיפיה", "הארי פוטר" ועוד למשל, את עולם ההתרגשות הזה, שום גורם לא ימלא. איך מוותרים על הנכס החינוכי הזה ללא תגובה!?

ולסיום ברכות ואיחולים לפתיחת שנת לימודים טובה ופוריה לכל נכדינו ונינתנו לשנת הלימודים החדשה  – תשפ"ד!! והם: למאי, לניר, לגלי, ללי, לרומי, לתומי, לשני וברכה מיוחדת לעולה לכתה א' – תומר  –  לכולכם, בהצלחה!!!

"שבועטוב"!      

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.8.23    ט' אלול תשפ"ג

בראש הדף מתנוסס המספר 600! שפירושו האמיתי הוא שזו הפעם השש- מאות שאני כותב את 'שבועטוב' וזה עושה לי טוב על הלב. אני יודע שלי זה משמעותי יותר מאשר לקוראי, הן במשפחה הגדולה שלנו והן לקוראים החברים שלי. אפשר לומר: "מביט אחורה" בסיפוק. אני, אתם יודעים, איש צוות. אני מרגיש את רעיה העורכת הכי טובה שיש ואת תימור כמעצב חכם ורגיש, נוכחים איתי ממש בעת הכתיבה מדי שבוע, אני מודה להם!

על אף שפרשת "שופטים" נפתחת בהגדרת תפקיד השופטים והשוטרים במרכזה ניצב מעמד הכוהנים. אני אתייחס לנושא הכתרת מלך בישראל. אלוהים מעריך שעם ההתנחלות בארץ ישראל, ירצה העם גם במלך, דוגמת כל העמים שסביבו. שלוש הגבלות עיקריות הוא מונה כתנאי להקמת מלכות: 1. אסור למלך להרבות בסוסים כדי שלא יחזיר את העם למצריים. 2. אסור למלך להרבות בנשים ובכסף כי אלו מהוות סכנה לאבוד מוסר בסיסי. מלך עשיר מאוד עם עשרות נשים הוא לא הדמות שהתורה אומרת שצריך להעמיד בראש העם. 3. המלך צריך לכתוב לעצמו ספר תורה פרטי ולקרוא בו באופן קבוע. התורה רוצה שעם ישראל יישא עיניו למלך, שהוא אדם צנוע ומוסרי, ולכן עליו להתהלך עם ספר תורה צמוד כמו שכתוב: "לא גלימה, לא כתר לראש ולא נעלי יוקרה אלא ספר תורה, "ספר חינוך". במילים אחרות: התורה מגדירה את השפע ואת היעדר המוסר כנקודות  תורפה. ואת הצורך לקבוע את היעדים וידיעת הגבולות שלנו והמלך, אפילו שהוא המלך שלנו, אינו מלך העולם. מלך העולם הוא אני, חוזר ומדגיש האלוהים.

ולאקטואליה: ישראל לא יכולה להיות מדינה ליברלית כל עוד היא מתעקשת להיות, קודם כל מדינה יהודית ורק אחר כך דמוקרטית. במוסדות השלטון בישראל של היום לא מדברים כלל על הפרדה בין הדת למדינה אלא מחפשים איזונים בין הדת והמדינה. כולנו זוכרים עוד מימינו בבית הספר, (זוכרים?) כשקראנו את "מדינת היהודים" של הרצל  שבספרו הוא קורא להפרדת הדת מהמדינה. ואין זה אומר שמדינת ישראל לא תהיה לארץ מקלט ליהודים בגלל האנטישמיות שהייתה מאוד נפוצה באירופה. אבל הרצל שלל את קיומה של מדינה החיה על פי עקרונות הלכתיים העומדים בסתירה לעקרונות בסיסיים של דמוקרטיה ליברלית מודרנית ואני מוסיף, שאפשר לקיים את חוק השבות במקביל לשוויון מגדרי, זכויות מיעוטים ואפילו דיני אישות אזרחיים למי שרוצה בכך. מדינת ישראל נוסדה בפועל כמדינה חילונית שהיה בה מיעוט דתי. שני אלה יצרו את 'הרבנות הראשית' ומכאן… המדינה תספק את השירותים הדתיים. הרבנות, זכתה בשני תפקידים: הדתי והמעשי. וכך נוצר מצב, של קושי בהפרדת הדת מהמדינה. בגלל חלקה הנכבד של הדת בזהות הלאומית  – זו דת של מצוות ומעשים. ואפילו אלה שרוצים (כמוני), לא יודעים איך לפתור את המשוואה הזו.

וברכות והפעם לרעותי ביום הולדתה: היום כשאת כבר חברת קיבוץ מן המניין ובת משפחה לכל דבר, נותר לנו רק לאחל לך שמחה במעונך, אושר עם יהב ושכל מאווייך יתגשמו!!! אוהבים אותך מאוד!!!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

19.8.23    ב' אלול תשפ"ג

פרשת השבוע "ראה" מדברת גם על המלחמה שלוחמת התורה על סילוק הגשמיות מדמות אלוהים. לאלוהים בתורה אין דמות! והיא נלחמת על כך בפסוקים כמו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ' 4) או "ופסילי אלוהיהם תגדעון". משפטים נחרצים הנאמרים כדי לא לשוות לאלוהים צורה חומרית כלשהי. רעיה אומרת שצריך למצוא קשר לאקטואליה, אז… המקביל שלי הוא הענן הוירטואלי, שבו אפשר למצוא את מקור החוכמה והידע הקיימים בעולם ואין מקור ידע שישווה לו. ה"קלאוד" אינו קיים פיזית, אין בו שום חומר או חומרה וכולו מושג מופשט. אי אפשר להסביר, לפחות לי, את קיומה של הישות הזו, ונתנו לה שם של עצם מוכר: "ענן" וזה ממש מה שהתורה דורשת מאתנו כדי לדמיין את אלוהים. כנראה שלבני האדם יש צורך בכל זאת להאמין ב'אלוהים' כלשהו, שהוא כוח עליון כל-יכול.

בשע"ט אורי סיימה את שנת השירות. ברכנו אותה וקיימנו איתה 'ראיון' קצר המספר אודותיה בשנה זו.
ש: מה הביא אותך לשנת השירות?
ת: שמעתי על כך המלצות טובות גם ב"שומריה" וגם ב"מגידו". רציתי לעשות משהו שהוא רק התמודדות שלי, להכיר משהו אחר. מהשכבה שלנו יצאו לש.ש. 20 מתוך 24.
ש: איזה תנאי חיים היו בקומונה?
ת: הקומונה הייתה בקיבוץ יחיעם. היינו ששה, ארבעה מקיבוצים ושני עירוניים. התגוררנו בבית ילדים מהעבר, אמנם גדול, אך מבנה מיושן. היה בסדר.
ש: במה עסקתם?
ת: הייתה עבודה בחקלאות של יחיעם ושלושה מבינינו עבדו בבית הספר היסודי. אני עבדתי עם כיתה ו'. אחרי הצהריים היה מוקדש לעבודה בחינוך הבלתי פורמלי בכברי, שבי ציון ויחיעם. עיקר העבודה היה בחינוך הבלתי פורמלי כשהסמכות והכתובת היא המועצה האיזורית. זו עבודה שדרשה מאתנו המון השקעה, רצון ונחישות.
ש: האם ואיך באו לביטוי הערכים שקיבלת בשנות החינוך בבית הספר 'מגידו' ב'שומריה'?
ת: כן, ודאי, באו לביטוי בעצמאות… באחריות!
ש: היה מי שהדריך אתכם וכיוון אתכם?
ת: היה לנו מלווה שהוא איש חינוך, הייתה לנו פגישה שבועית איתו, בייחוד התרכזנו בחינוך הבלתי פורמלי. בפגישות דיברנו על מה שקורה בעבודה ועסקנו בבניית כלים חינוכיים לצרכי עבודתנו.
ש: איך היו היחסים עם קיבוץ יחיעם בו חייתם?
ת: נוצרו קשרים עם בעלי תפקידים. היכרנו משפחות. נוצרו קשרים באמת טובים. למשל אנחנו ארגנו בקיבוץ את חג "פורים" באולם חדר האוכל שאינו פעיל כל השנה (קיבוץ מופרט לגמרי). ש: דחיתם את הגיוס לצבא מה התרחש בשטח זה במהלך השנה עם הצבא?
ת: עצם העובדה שיצאנו לשנת שירות נחשבת מאוד על ידי הצבא. בתחום אפשרויות לתפקידים, יש אחראי לקשר מטעמו שמלווים אותנו. פותחים 'מנילה' חדשה  עם תוספת אפשרויות בחירה שלא היו קודם.
ש: האם היה שווה לדחות את הגיוס למען שנת השירות?
ת: כן! זו הייתה שנה אחרת בשבילי, היכרויות חדשות, פגישות עם אנשים, רכישת ניסיון.
ש: ספרי על חוויה חיובית גדולה שהייתה לך?
ת: חג הפורים שעשינו הייתה חוויה נהדרת.
ש: וחוויה קשה?
ת: הפרידה, בה כולם בכו.
תודה לקיקה על הנעימות של השיחה , על התשובות הכנות, הרגשנו שחווית חוויה חשובה וחיובית לקראת צאתך לצבא.

תומר מלקקת את הדבש שבאותיות של שמה

השבוע היינו בפעם המי יודע כמה בטקס ה"טודרה", שהיה מיוחד בזכותה של הנינה שלנו תומר, שסיימה את גן "זית" ועולה לכתה א' 'בפלגים'. וכשליקקה את לוח הדבש רחב לבבי. ביקשנו מנואי שתשוחח איתה על הטקס.
ש: מה חשבת ומה הרגשת בטקס?
ת: אני חושבת שבאמת לעמוד על הבמה מול כל הקיבוץ ואחר כך במגזין זה מפחיד.
ש: זה ריגש אותך, שימח? היה לך נעים ומרגש ללקק את הדבש ושהיינו איתך על הבמה?
ת: בכיתי מרוב התרגשות.
ש: ודאי היה לך נעים שיהלי  הביאה לך את הזר, היה נעים לעבור את השער אל המרחבון?
ת: משעמם לי בגן, רוצה כבר לחגוג יום הולדת 7  ולעלות לכתה א'. אני חושבת שיהיה לי שם כיף.
לנו כ'סבים-רבים', שכבר עברנו את הטקס 15 פעמים עם הנכדים, זה היה טקס מיוחד.
ואחרון חביב, יום הולדתו של תימור. בן יקר שלנו, שגר הכי רחוק אבל הכי קרוב ללב שלנו. אתה בן שדואג, שואל, מקשיב, משוחח, מספר, משתף ומשתתף. נאחל לך ולמשפחתך: המון אהבה, בריאות, אושר וים של שמחה! ואל תשכח את האמרה: "שיהיו לילדיך הורים מאושרים!" וגם לך!   "שבועטוב״!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.8.23   כ"ה אב תשפ"ג

ראש וראשון: לאחר שלוש וחצי שנים ספיר השתחרר השבוע מצה״ל ועובר ממשימותיו החשאיות, למשימות בחזית החינוך ב"שומריה". מעריכים ומוקירים אותך על כל מה שעשית, ומברכים אותך, נכד יקר, ובטוחים בך בכל שתעשה. ונתחיל, בקליטה טובה. ברוך בואך הבייתה!

פרשת "עקב" עוסקת במשה רבנו המשחזר בנאום הפרדה שלו, את ירידתו מהר סיני ובראותו את יצירת 'עגל הזהב', הוא שובר את לוחות הברית. הטראומה שעבר משה ברדתו מההר מלמדת אותנו שיעור בהתמודדות עם מצב משברי. הוא יורד מההר בהתרוממות רוח והכל מתרסק לנגד עיניו. משה חוזר ומספר לעם על הרגעים הקשים מבלי לטשטש, ומתאר גם איך קרא לו האלוהים לשוב אל ההר רק אחרי שטחן עד דק את עגל הזהב, וביקש ממנו שהוא עצמו יפסל את הלוחות הברית השניים. להבדיל מכך, שאת הלוחות הראשונים פיסל אלוהים והעניקם למשה, ואת הלוחות השניים משה מפסל   במו ידיו. הלוחות השניים מסמלים את היכולת האנושית לתקן ולהתקדם, מבלי להאיץ תהליכים ולרפא שברים ביום אחד, אלא מזמן אפשרות להתמודדות בעתיד. בהחלט יש מקום לקושי ולמשברים, לא מבטלים אותם (פרשת עגל הזהב לדוגמה) אלא לומדים לחיות אתם ומתקדמים הלאה לבניית 'לוחות' חדשים.  זה נכון גם לזמננו?

כבר תקופה ארוכה שאנחנו מתחלחלים, כל פעם מחדש מהשפה העברית הרדודה והעילגת הנשמעת מכל עבר. נזכרתי שבשיעור ב'ספרות' בבר אילן, לפני כעשר שנים, נתבקשנו  לערוך בכתב, מעין השוואה בין "איך דיברו 'פעם' ואיך מדברים 'עכשיו'". (סלנג) לפניכם ה"עבודה" שעשיתי בנושא.

ככה דיברו פעם	ככה מדברים היום
אחי ורעי, יקירי	אחי, אח שלי
אין בלתו,מעורר התפעלות סוף הדרך!	משהו! פיצוץ!
אמת לאמיתה, דברים כהווייתם	וואלה, אשכרה
היה כמרקחה	בלאגן
אני משתאה, תדהמה אחזה בי	אני בשוק, אני בהלם, אני המום
אפסה תקוותו, ירד לטמיון	הלך עליו, הלך לעזאזל
בבת עיני, מחמד לבי	כפרה, נשמה
בחפץ לב, בעונג	בכיף
גרוע	על הפנים
האומנם?	באימא שלך?
מאס ב… הגיעו מים עד נפש	נשבר לו
הלבין את פניו, שילח בו חצים	ירד עליו, כיסח אותו
הלצות, דברי בדיחותא	דאחקות
המיטב שבמיטב, כפתור ופרח	חבל על הזמן (במובן החיובי)
טרחן	נודניק
יחיד במינו	קול, גזעי
יישר כוח!	סאחה, סחתיין
יצא בפחי נפש	התבאס, מבואס
יצא וידו על העליונה	יצא גבר
יצא וידו על התחתונה	יצא פראייר
יצא מדעתו, דעתו התבלבלה עליו	התחרפן, נפל על השכל
יש אפשרות?	לך על זה
כהרף עין, במהירות הבזק	תיק-תק, צ'יק צ'ק
כלאחר יד	חפיף, חיפף
כפי ש…	כאילו
לא עמד בדיבורו	דפק ברז, תקע ברז, הבריז לי
לאין ערוך, לאין שיעור	בטירוף
ללא כחל וסרק	דוגרי
לעילא ולעילא	אחלה, סבבה
מקורי, אמיתי אורגינל	אסלי
מוצא חן בעיני, מאוד	אני מת על זה
משתוקק ל…, נפשו יוצאת ל…	חולה על… מת על…
עד מאוד, לעילא ולעילא	מה זה טוב
עדכני, נס ליחו	אין/אאוט
עיקרו של דבר, תכלית העניין	תכלס
פגע בו במזיד	דפק אותו
צחקתי עד דמעות	נקרעתי, נשפכתי מצחוק
ראוי לציון!	גדול! ענק!
שובה לב, מעודד, משובב נפש	מגניב, מדהים, מהמם
שפע (זמן, עבודה), רב ביותר	מלא (זמן, עבודה)
שקדן, למדן, הולך בתלם	חננה, חנון, חרשן, מרובע
תממש	לך על זה

הרשימה כמובן לא מעודכנת ל-2023, הייתי שמח אם מי מכם היה מעדכן אותה ושולח לי.

מפגש חגיגי של ילדינו

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.7.23    י"א אב תשפ"ג

בפתח חומש "דברים" פרשת "דברים". משה פותח בנאום שבו הוא נפרד מעם ישראל ומכין אותו לחיים בלעדיו בארץ ישראל. הוא חוזר להיסטוריה ומזכיר איך צמח והפך מאוסף של עבדים יחידים לעם אחד גדול. משה השתנה. לפני ארבעים שנה פגשנו אותו כרועה צאן במדיין, עלם חסר ביטחון המשוכנע שאינו מתאים לתפקיד המנהיג. איך אמר: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה, לא איש דברים אנוכי" במילים שלנו : "אני לא כריזמטי", "לא יכול לסחוף ציבור אחרי", "אני כבד פה" וכעבור  ארבעים שנה אנחנו רואים אדם אחר שבנאום חייו, נאום רהוט, הוא מוכיח, מחנך ונותן את ברכת הדרך לעם ישראל. משה הזקן, היודע שיום מותו קרב, הוא העד האחרון שנשאר לספר לדור הצעיר השותה לצמא את דבריו, את קורות העם ואת האמת שלו. כדרך הזקנים הוא חוזר על דבריו פעם אחר פעם. כדרך הזקנים הוא זוכר במדויק את כל מאורעות העבר (רק שאינו זוכר כמה פעמים סיפר אותם). ומכיון שמשה חוזר על אותם הדברים, נקרא הספר "דברים", שהוא קיצור הפרקים הקודמים ב'תורה' שאינו כמו כל אחד מהספרים הקודמים שיש להם סיפור ועלילות משלהם: "בראשית" – תחילתו של עולם,  "שמות" – תחילתו של העם.  "ויקרא"- תחילתה של קדושה,  "במדבר" – תחילתה של ארץ ישראל.

משה מת כשהוא בן 120. חכמים אמרו שמה שחסר לו יותר מכל בשנותיו האחרונות, וברגעיו הקשים (לכל זקן בעצם) היא המשפחה התומכת. משה מת ערירי, לבדו, עצוב ועזוב, לא הייתה לו משפחה לסעוד אותו בימיו הקשים. אשתו מתה וכן בניו. ונכדיו? בכלל לא מוזכרים. ואולי… משפחתו סגרה אתו חשבון ארוך ימים? ואלוהים, פטרונו, כבר היה עסוק בכניסה לארץ, האם משה ברגעיו האחרונים חשב על כל זה? האם עשה חשבון נפש?

יום שני השבוע, היה יום מר ועצוב למי שהדמוקרטיה יקרה לו ומשמעותית עבורו במדינת ישראל. כיון שלא יכולתי להשתתף בהפגנות רק צפיתי מכורסתי בתמונות צבע מהמרקע. כוותיק הפגנות (ההפגנה הראשונה בה השתתפתי הייתה בגיל 8 בחיפה. נגד ה"ספר הלבן") הצטערתי שלא יכולתי לקחת חלק בהן. עם ההצבעה המסכמת חשתי בכעס עצום וחשבתי איך 'חיינו' יורדים לטמיון מחמת טיפולה של חבורת תאבי שלטון. אך מצאתי נחמה ואופטימיות, בכוח העצום שהתגבש מולה (כבר לא האמנתי שזה אפשרי) כוח שהמכנה המשותף שלו הוא: מאבק על ערכים, עד כדי הקרבה עצמית על דמוקרטיה, ליברליזם ושלטון החוק! חשתי גאוה להשתייך למחנה גדול זה. אני לא חושב שהכל אבוד, אני מצפה שהכוח הגדול הזה יבין שהמפתח להכל הוא "השלום" לא רק בתוכנו אלא גם בינינו לבין שכנינו. אני מקווה שהכוחות שהתגבשו ימשיכו יחדיו ליעד הבא.

מתבקש להזכיר כאן את תשעה באב, את המשמעות, את הסמליות בעיתוי. לסיים בהפטרה הנקראת ב"שבת נחמו" אחר פרשת השבוע, מ'ישעיהו' פרק מ': "נחמו, נחמו עמי"!

"שבועטוב"!