שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.7.23    ד' אב תשפ"ג

ימים אלה, בין י"ז בתמוז לט' באב, המכונים "בין המצרים", הם ימי האבל על חורבן בית ראשון ובית שני, מזכירים לנו בכל פעם מחדש איזה מחיר יש למלחמה פנימית שסופה היה חורבן וגלות. לימוד אגדות החורבן, היא קריאת השכמה כואבת וטראומטית. כל צד אוהב להשליך את האחריות והאשמה על הצד השני ו"מציתי הלהבות הם אף פעם לא מהצד שלי" ובואו ניזכר שרבן יוחנן מנהיג הפרושים (שמהם התפתחה היהדות הרבנית) קרא לאחיין שלו אבא סיקרא, ראש הבריונים, ושאל אותו עד מתי ייהרגו יהודים ברעב בגלל שריפת האסמים שאתה מארגן והוא השיב בכנות: "אם אעצור את המהלך, המחנה שלי יהרוג אותי". אמירה מוכרת וידועה לאורך ההיסטוריה. כנראה שגם בימים ההם וגם בימים האלה קיימות שתי ישויות, השולטים המכתיבים בבחינת "המדינה זה אני", ומתנגדיהם המכונים בוגדים, אנארכיסטים ושמאלנים, כשחברות שלמות עוברות דה-לגיטימציה. אנחנו קרובים מאוד לנקודת אל-חזור, ויש חשש שבאין הבנה מינימלית בין הישויות, רק "אמיל גרינצוויג" חדש, אולי, יעורר שוב את האחווה, הסולידריות והאחריות, נראה לי שהיום אנחנו הולכים ומתקרבים למימוש שירו של אריק איינשטיין: "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן,
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות.
היה לנו חלום ועכשיו איננו,
אני כל כך עצוב  ובא לי לבכות…"

פרשות השבוע "מטות" ו"מסעי", האחרונות בספר "במדבר" מספרות על סוף המסע של בני ישראל במדבר לפני הכניסה לארץ ובהן פירוט של ארבעים ושניים המסעות במשך ארבעים שנה. הסתיים עוד חומש. וכאן המקום לעצור ולחשוב מה קרה בתקופה הארוכה הזו כדי להפיק לקחים לקראת הכניסה לארץ. ההשהיה הזו, אחרי ארבעה חומשים "בראשית" "שמות" "ויקרא" ו"במדבר", חומשים מלאי אירועים ועלילות. אנחנו נכנסים לחומש האחרון "דברים" ספר שכולו דיבורים, כולו נאום הפרדה של משה מעם ישראל. המילים "חזק, חזק ונתחזק" בסופו של כל חומש, כוונתם לחזק את עצמנו על שסיימנו לקרוא את ה"ספר", וה'נתחזק' מתייחס לקריאת הספר הבא.

ולברכות: לאן ביום הולדתה נאחל אושר, שקט, מיצוי שפע כישרונותיה בכתיבה, בציור, במוזיקה ובלמידה, הצלחה גדולה בכל שתבחרי לעשות… ובייחוד בקבלת אהבתנו.

ולספיר ליום הולדתו: אנחנו שמחים לשובך הבייתה מהשירות הארוך שלך.  מתחילה תקופה חדשה שגם לה יש יעדים ואתגרים חשובים. מאחלים לך שתהיה שמח, מאושר בהגשמת שאיפותיך, שתמצא את מקומך באהבה גדולה… מכל המשפחה ונזכה שתבוא לבקר אותנו יותר.

"שבועטוב"!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.7.23   כ"ו תמוז תשפ"ג

כל מאמצינו לציין ולחגוג, אפילו באופן צנוע ביותר, את יום הולדתו ה-60 של לירן לא צלחו. אפילו ניסיון הפריטה על המצפון שזה לא רק חג שלו אלא בעיקר חג שלנו, שילדנו (אמא) אותו, לא עזרו. אבל לנו יש מה לומר: נתחיל במה שכתבתי לו לפני 30 שנה, כאשר מלאו לי 60. ראשית וידוי: ללירן תמיד דאגתי. יכול להיות שזה נובע מרגשות אשם מכך שהייתי "שם" אותו בבית הילדים (להשכבה) ורץ לרפת (לחליבת לילה). בכיותיו, שלא לומר ״צריחותיו״ קרעו אותי לחתיכות, לכן לא הפריע לי שבמקום לבכות או לאכול, מצץ את אגודלו, וכשהיה עייף ביקש "על הידיים"! תמיד אמרו שהוא מוכשר, אבל לא משקיע די (את זה בעצם שמענו לעתים קרובות) אמרו שהוא נהדר  בחברה, הוא מנומס וחביב כזה. תמיד הייתה דאגה בליבי לאורך השנים. מבלי שהרגיש, אפילו בבחרותו בצבא, רצתי אחריו עד ההיפודרום בבירות ב- 82', בהיערכות לפריצה לעיר. בעת שהותו באוסטרליה בעקבות הפציעה, ובייחוד בתקופה בה היה נתק בקשר. לפעמים גם היום אני מוצא עצמי דואג, לא בא, לא מטלפן. אין הסבר לדאגה הזאת ואני יודע כבר שהוא בן 60 וחבל הטבור מנותק מזמן. לירן הוא הבן הרגיש שלי, העדין, זה מאמא, ממני, הוא יודע גם להתרגז. אבל אם בכל זאת נשארו כמה שערות על ראשי, כנראה שזה בזכות סיון.

שיר נחמד קטן, שכתב בכיתה ג' בנושא 'מזג האוויר', שנקרא: "שרב"
"איזה יום, איזה יום! / העולם נמוג מחום
הוואדי כבר חרב / משרב.
גינתנו נאנחת: / מה חשקתי במקלחת!
כל היום, כל היום / אי אפשר פשוט לנשום.
אז אמרה הממטרה: / מה קרה? זה לא נורא!"
ותפרוש את שתי ידיה / ותחל בריקודיה,
ושמחה ועליזה / את מימיה מתיזה.
הנה כך, זו התרופה / לגינה העייפה
וכל פרח ואילן / שוב בריא ורענן.

והנה, חלפו שלושים שנה, מאז אתה התבגרת ואני זקנתי, רק אמא נשארת אותו דבר. אתה פנית לדרכך אחרי שנים בעבודת הבקר ובתמ"ה, וכיון שניחנת בידע טכני, תבונת כפיים ושיקול דעת, פנית לרכישת ידע נוסף בתחום העיסוק האישי בספורט והאימון בספורט ואין ספק שכל אלה תרמו לך רבות, לך ולקהילה בה אנו חיים. מסתבר, שגם כשהשנים חולפות, אצלנו ההורים  הרגשות אל ילדינו, המחשבות על ילדינו והדאגה המתמדת לא משתנים. נוספה רק נימה של צער ש'עזבו את הקן' ופרחו לאן שפרחו. אנחנו נחפש תמיד את הגישה החופשית לחיבוק, מתי שבא לנו, לנשיקה, לקשר שהיה. גם הגאווה לא משתנה אולי מופנמת יותר. מתחיל להיות ארוך, אבל גם 60 זה הרבה!

זכינו לחגוג אתך את יום הולדתך ה-60, בדרכך, למרות שזו חגיגה שלנו יותר משלך. אנחנו רואים את המשפחה שהקמתם סיון ואתה עם שהם וספיר, משפחה מגובשת מאושרת ואוהבת ושמחים בכם מאוד.

ובאשר תהיה, תמיד תלווה אותך אהבתנו ודאגת האין-קץ שלנו – הוריך. לפעמים אני חושב שהגיע הזמן, תקשיבו כולכם טוב, שאתה צריך להתחיל להחזיר לנו את השעות שלימדנו אותך ללכת, לרכב על אופניים, לבעוט בכדור, השעות הרבות שסיפרתי לך בהן סיפורים ולבוא להיות אתי- עוד לא כדי ללכת לשירותים, עוד לא כדי לקחת אותי לטיול, לנסוע יחד לסרט או לדבר האהוב עליך, מסעדה. האיחול שלנו, לעצמנו ביום הולדתך אנחנו רוצים להיות במחשבה שלך, בביקורים של עזרה רוחנית-נפשית, של תשומת לב.  למרות עיסוקיך הרבים יומיומיים.

שבועטוב!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.7.23 י"ט תמוז תשפ"ג

גלי לא רוצה שיערכו לו טקס בר מצווה. לא עליה לתורה ודרישת דרשה קבל עם ועדה ואפילו לא סעודה משפחתית לציון האירוע ואני מסכים אתו. אך יש אירועים בחיים, שצריכים להיאמר בהם דברים רציניים וטקס בר המצווה הוא בהחלט אחד מהם. בטקס המיוחד של בר המצווה של שיר וחבריו, שאנחנו ההורים ערכנו לבני 'קבוצת מורן' ליד הבריכה ב- 22.7.1989  בירכתי בשם ההורים, ונראה לי, שמה שהתאים לשיר וחבריו גם מתאים היום לגלי וחבריו. הברכה הראשונה היא "כבד את אביך ואמך". באירוע בר המצווה, ניתנת הזדמנות נדירה לומר תודה גדולה ל"אמא ואבא שהביאו אותי עד הלום". להביט להם בעיניים ולהבין שיחסי הורים וילדיהם אינם חד סטריים, אינם רק נתינה, אלה סוג יחסים שצריך לעבוד עליהם כל הזמן בסבלנות, באהבה, תשומת לב וחום ואז יתברר לכם שההורים יכולים להיות גם חברים ושותפים  להתלבטויות ולהחלטות חשובות, למחשבות ולרגשות ואפילו 'תצחקו' עליהם בלבכם על דעותיהם. עם ציון בר המצווה, הגיע הזמן, שתתחילו לומר משהו, לבנות משפטים, להפעיל את הקשר הסמוי שבין תאי המוח לבין מיתרי הקול בדיבור מסודר וברור וקודם כל להורים. הברכה השנייה היא: היו יהודים וישראלים באורח חייכם ובדרככם. וקצת היסטוריה: אירועי בר המצווה והבת מצווה החלו במאה השמינית לפני הספירה בגלות בבל. באירופה החלו לקיים את האירוע רק במאה האחת עשרה לספירה והוסיפו לתפילות ולברכות את מנהג הסעודה. לאחר שהמנהג התפשט בכל ארצות אירופה מהמאה השש עשרה נוצר הדפוס הקיים עד היום הכולל חגיגה, סעודה, עליה לתורה ודרשה. אתה, גלי בן העם היהודי- ישראלי, זו זכות גדולה. הורים אוהבים את ילדיהם באשר הם, כי הם בניהם. אני חושב שאם יש מכנה משותף בסיסי בינינו מלבד קשר דם, הוא שתחיו היכן שתרצו אבל שיהיה כאן, בארץ הזו, במדינה הכואבת שלנו. את המשפט הזה ודאי תשמע עוד הרבה פעמים אבל אנחנו הסבים שלך רוצים שתשמע אותו מאיתנו. ואני מדגיש, כאן מקומך, לכאן אתה שייך, כאן תחיה וכאן תיצור! זו אמונתנו.ברכה שלישית: היו בני אדם, אנושיים לזולת, רגישים אליו, באשר הוא. אתה וחבריך כבר מבינים היטב את משמעות המילים  "חברות טובה" אין נכס יקר מחברים, במיוחד ברגעים הקשים, כשאתה בבעייה. בשביל לזכות בחברות כזאת צריך להתאמץ, לטפח יחסים, להיות אנושי, להבין את צרות הזולת, להיות רגיש לכאב, לעצב ולשמחה. לדעת להושיט יד ולעזור. ולסלוח! ברכה רביעית: אל תברחו מעצמכם, היו אתם, אחראים למעשיכם. עם התבגרותכם, תבינו ותלמדו את העולם המורכב סביבכם, תהיה תמיד אתה! אל תטשטשו את דעותיכם ואל "תמרחו" את התנהגותכם. החיים לא פעם הם פשרה אחת גדולה. תהיו אחראים למעשיכם, למחשבותיכם , קחו אחריות, גלו יוזמה, היו ישרים עם עצמכם ואפילו עד כדי לומר: "טעיתי". לפעמים זה יעצבן, יטריד, ייצור מתחים, ככה זה מאז בריאת העולם. בתוכנו, גלי, נהיה מאוד גאים לראותך נלחם בעד משהו שחשוב לך ואכפת לך ממנו. בנוכחות משפחתך הגדולה השמענו לך דברים רציניים שמקומם הוא להיאמר באירוע ציון בר המצווה. אין מתאים ממנו לומר כל זאת.

גלי, בשם כולנו, תבורך באהבה, שתגדל למצוות ולמעשים טובים, לשמחת חיים ואושר, אוהבים אותך ! מאוד!!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.7.23    י"ב תמוז תשפ"ג

ונפתח בברכות לתלמידי 'היסודי' עם צאתם לחופשה חשובה ומהנה. ללי, רומי, תומי ושני. נברך את לי שזכה במקום שלישי ומאוד מכובד בתחרות במתמטיקה ברמת גן, לגלי הנמצא במחנה אימונים בכדורגל בבולגריה. לרומי שנבחרה לשחקנית מצטיינת בקבוצת הכדורגל בה היא משחקת, לרעותי ויהב בעברם לדירתם החדשה ו… לליאן עם שובה הביתה אחרי שנת חופש ושיטוטים בעולם. חשבתם פעם כמה הגאווה ממלאת אותנו?
בפרשת השבוע "חוקת" מאבד משה את שני אחיו מרים ואהרון, שני עוזריו ותומכיו הגדולים. פרק ראשון: מרים, אחותו הגדולה שהיא זו ששמרה עליו מגיל אפס, שנעמדה בין השיחים וראתה את התינוק נלקח לארמון המלך, זו שיזמה והלכה לבת פרעה לשכנעה שאמא יוכבד תהיה המינקת שלו, היא זו שדאגה לקשר בינו למשפחה ועכשיו היא מתה, 'מתה בשנתה'. משה קובר אותה במדבר וממשיך הלאה. פרק שני: המים. העם מגיע למדבר צין ומחפש מים. העם מתלונן בפני משה ואהרון על הצמא ואלוהים אומר למשה: "דבר אל הסלע ויצאו המים". אבל הם לא מדברים, הם מכים בסלע כדי שיצאו המים ואלוהים מענישם מיד ואומר להם: "כיון שלא דיברתם אלא היכיתם לא תזכו להיכנס לארץ". פרק שלישי: למה? ולכך שתי תשובות שונות. הראשונה, הפסיכולוגית: משה היה שרוי באבל כבד על מות אחותו, איבד את האבחנה בינו כמנהיג להיותו אח שכול. מחמת סערת הנפש והכאב שגה במעשהו. בעומדו מול הסלע ומול העם הצמא ובגבור צערו, הכה בסלע כשנפשו מחפשת גם מים וגם את מרים. השנייה, החינוכית: בעת היציאה ממצריים שיטת ההענשה הייתה פיזית, המכה. ב'מקל'. אבל פני הדור במדבר הולכים ומשתנים ולארץ ישראל ייכנס דור חדש/אחר, דור שיחליף את המקל במילים. בהיבט החינוכי הדור שיצא את מצריים, היה דור עבדים, דור שהורגל לקבל מרות וסמכות, דור שחונך בכוח הזרוע,  אבל הדור החדש לא התחנך על כוח הזרוע, אלא על כוח ה'שיח', לדבר על רוח ועל ערכים במילים טובות, בשכנוע ובהתלהבות. "מה שהתאים לדור שידע לקבל "מקל", לא מתאים לדור שרוצה להזדהות ולהבין, . כך יצטרך לנהוג בארץ אותה נכבוש. לכן זה סיפור על חינוך וערכים (אני לא בטוח שההסבר שלי משכנע למה משה הכה בסלע ולא דיבר אליו).

השבוע החל החופש הגדול ואלו תולדות החופש הגדול. מה שכונה חופשת הקיץ בעבר, החופשה לא נועדה כלל למנוחה ו'למילוי מצברים', אלא, כדי לאפשר לילדים/נערים לעזור להוריהם בעבודות החקלאות בעונת קציר וקטיף היבולים. מכונן 'החופש הגדול' שהחל בגרמניה, היה המלך הפרוסי פרידריך הגדול (1712-1786).שנודע  גם במדיניות החברתית המתקדמת שהנהיג. הוא זה שיצר את מערכת החינוך היסודית והוא זה שיזם את פגרת הקיץ והתלמידים שעזבו את בית הספר, יצאו בהמונם לעזור בעבודות הקציר שדרשו הרבה מאוד 'ידים עובדות'. ואצלנו בארץ ישראל הונהג, מאותן הסיבות, על ידי הסתדרות המורים ב- 1904. על הצורך בחופשה לא היה ויכוח גדול, הוויכוח היה על מועד החופשה. מושבות הגליל שהסתמכו על גידולי הפלחה, נזקקו לעזרת הילדים בחודשי הקיץ. במושבות יהודה העדיפו שהחופש יחול בחגי תשרי. רק ב- 1920 סוכם על תאריך אחיד לחופש הגדול לכל ילדי ישראל. וכך נוהגים מאז ועד היום.
חודש תמוז הוא הראשון לחודשי הקיץ. לציון עונת הקיץ אנחנו מביאים מספר צילומים של רעיה.

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.6.23     ה' תמוז תשפ"ג

ראשית ברכה למאי, ניר וגלי לסיום שנת הלימודים ואיחולים לחופש מהנה.
פרשת השבוע "קורח" מספרת על התארגנות קבוצת מורדים בהנהגת קורח שדורשת "דמוקרטיה", היינו, את חלקה בשלטון ומתריסה בפני משה ואהרון- "מי בחר בכם להנהיג? אנחנו רוצים את חלקנו ב"שלטון". לאחר שלא עלה בידי משה להרגיעם, נכנס אלוהים לתמונה, פוער באדמה בור שבולע אותם, את כולם, את קורח ועדתו משבט לוי, בכירים משבט ראובן ו-250 נשיאים מתמרדים. מדוע היה חסר לקורח  השלטון? הרי היה עשיר כ'קורח'? המדרש מספר שקורח התעשר עוד במצריים כשיוסף הפקיד בידו את מפתחות מחסני התבואה העצומים. לפנינו הניסיון הראשון לחבר הון ושלטון, במילים אחרות: 'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. ומשה היה מספיק חכם לסכל זאת. אבן גבירול שאל בעקבות הפרשה: "מי חשוב יותר החכם או העשיר?" ענו לו בני דורו: "החכם חשוב יותר". והוסיפו ושאלו:" אם כך, למה אנחנו רואים את החכמים מחזרים על פתחי העשירים ואין רואים את העשירים מחזרים על פתחי החכמים? ענה להם: "משום שהחכמים יודעים את ערכו של הכסף והעשירים אינם יודעים את ערכה של החוכמה". וד"ל.
לאספה השקטה ליד המתבן הגדול. באו כולם, הטרקטור הצהוב על זחליו, הפרמול האדום, המחרשות הישנות הסוק והביסוק, המגוב, המשדדה, המכבש והקומביין, הקולטיבטור והמכסחת, החרמש, המכוש, הטוריה והקלשון, כולם הגיעו לפגישה שהוגדרה כהפגנה מחאה, ברוח הימים, למען ערכי היסוד. עוברים ושבים שחלפו על פניהם במכוניות, קלנועיות ואופניים חשבו שהנה, הנה, מקימים עצרת זיכרון 'למה שהיה ולמי שעשה' והמשיכו לדרכם. הקטרפילר הצהוב, היזם, פתח ואמר לכולם: "תודה שבאתם" והמשיך: "זאת הפגנה שקטה, שקטה מאוד וללא דגלים, זאת הפגנת מחאה שבה אני מודה (מלשון תודה) ומוחה בשם כולכם, כמה שאנחנו הסוציאליסטים הזקנים נהנים  מהעולם הקפיטליסטי בו אנו 'נשמרים'. אני איני אוהב את העולם הקפיטליסטי הזה, אבל איני יכול יותר לשאת בשוויון נפש, שאנחנו חיים במקום בו במקום שוויון לכל, הפכנו לחברה שיש בה מעמדות: אדונים שהם החברים, ומשרתים שהם השכירים – שגם מפרנסים. הרי שאפנו לחיות לפי יכולתנו ולעשות הכל במו ידינו, אבל במציאות, כל השירותים – במטבח, בכלבו, במכבסה, בחינוך, ועד שטיפה וניקוי משרדים ובבתינו הפרטיים, ובטיפול בנזקקים ועוד, כל המלאכות האלה מתבצעות ע"י שכירים כשחלק שהולך וגדל מבנינו עובדים במסירות רבה בעבודת חוץ בה חפצה נפשם. ולמה? כי אנחנו האדונים ובעלי ההון! ולכן הם…משרתים אותנו בכל מקום שאנחנו לא רוצים לעבוד בו וזה כל כך "נוח". על זה אנו מוחים. כי יש לנו גם את האחריות על כך. אבל אנחנו זוכרים גם ימים אחרים, שעבדנו איפה שצריך ולא בדיוק איפה שרוצים. המכסחת הוסיפה ואמרה בהתרגשות: "איך תוך 100 שנה הכל התהפך? אותנו, כלי העבודה היקרים העבירו לעולם השכחה ומרבית אלו שעבדנו איתם גם, וכך הלכו גם החזון, האמונה והלהט…" ופרצה בבכי שרק מכסחת צבועה ירוק מהמוזיאון עוד יכולה לבכות..
מ., נינו של ב. שנקלע לאירוע המוזר הזה, עמד בצד, הקשיב לנאמר וצעק לחלל: "אולי כבר תחליפו הדיסקט?" והמשיך בדרכו.

השבוע החל הקיץ איך יודעים? האירוע הזה חוזר מדי שנה לבשר את יום הולדתו של מור ולאיזה גיל נפלא הגיע, גיל שבו אפשר לבחור מה, איך וכמה.  שוב אתה בפתח תקופה חדשה. מור אהובנו, אוהבים אותך בשל מה שאתה. המורל הגבוה, שמחת החיים, הרוח הטובה שאתה תמיד מביא וההרגשה המלווה, שכולם אוהבים אותך מ'הקטנות' עד אלינו זקני המשפחה. קבל ברכות לשמחה ואושר מכל לב מאתנו ומכל המשפחה. (ומתוך שיר של חורב) …" פגשתי אותך בעוד עשר שנים  /  עצרנו ודיברנו באמצע הרחוב  /  שאלתי איך הולך ומה העניינים  /  חייכת וענית לי שטוב לך, שטוב".      
לו יהי!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.6.23 כ"ח סיון תשפ"ג

אבא ממשיך לספר והפעם על תולדות "דיברות השומר". דיברות השומר חוברו ב- 1915. תחילה הן היו העתק מדוייק כמעט של דיברות הצופים האנגלים בניסוחם הפולני. כשומרים -צופים לא האמנו בדת, אבל בדיברה השנייה היה כתוב  שהשומר הצעיר נאמן לאלוהי ישראל. בזה בטאנו את השתייכותנו ללאומיות היהודית. ליד כל דיברה ניתן גם ביסוסה. שאבנו את כל הדיברות מהמסורת היהודית, התלמוד והתנ"ך. והברכה השומרית "חזק ואמץ"  והרמת שלוש אצבעות כלפי מעלה לקוחה מספר "דברים" פרק ל"א שם נאמר: "חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" ובספר "יהושע" פרק א'. זה היה מקור הברכה השומרית ואנחנו פירשנו אותה כך: "חזק זרועך ואמץ כוחך, למען תוכל בכל עת לבוא לעזרת רעיך ולעזרתך אתה. חזק ואמץ כי עליך לשמור את כבוד עמך וארצך. עליך לעבוד בכל כוחך ומאודך בעבור תחיית עמך למען יבוא אחרי העבר המר וההווה הקשה – עתיד מלא זוהר ואושר. ברך "חזק"!  –  ואחיך יענו לך "חזק ואמץ". שלוש האצבעות אשר הרימונו לברכה היו מלאות משמעות: אצבע אחת הרמנו לאלוהי ישראל, אצבע שנייה לארץ ישראל ואצבע שלישית לעם. כש'פותחו' הדיברות, הוצא האלוהים מתוכן והשפה העברית נכנסה במקומו.

השבוע  נפתח כמדי שנה, "שבוע הספר". יש לי רושם, שקיומו של ה'שבוע' כבר אינה מלווה בהרגשת חג והתרוממות רוח כפי שאני חוויתי במשך עשרים שנה כרכז "ספריית פועלים". אם הייתם שואלים אותי מה התמונה הבולטת הזכורה לי מאותו אירוע? הייתי עונה, לצפות מהדוכן שלנו במשפחות הנוהרות לכיכרות, הורים עם ילדיהם שממש עטים על הספרים, חולפים בין הדוכנים, מציצים בספרים וגם קונים ספרים, לפעמים אפילו חבילות ספרים! ופה ושם אתה שומע ילדים מתחננים לפני הוריהם: "רק עוד ספר אחד"! אולי הדבר הבולט ביותר היה מאור הפנים, השמחה הקורנת והסקרנות של הבאים לחגיגה. לעיני גם תמונה נוספת של סופרים, לבושי חג, החותמים על ספריהם למעריציהם המגלגלים עיניים כלא מאמינים שזה קורה להם. ובפינות הדוכנים, סופרים משוחחים עם קוראיהם ועם ילדים ומספרים על עצמם. (מאוד אוהבים לספר על עצמם). את אווירת חג הספר בפועל יצרו ההמונים שהציפו את הכיכרות בערים ובעיירות ערב ערב במשך עשרה ערבים. את התוצאות החיוביות בדרך כלל של המכירות חגגנו המו"לים והסופרים -המחברים של הספרים. כאן המקום לציין ששבוע הספר הראשון בארץ אירע  ב-1.4.1926  בשדרות רוטשילד בתל אביב. חבר/סופר מאותם זמנים הממשיך עד היום במדיה אומר: שמספר הספרים היוצאים לאור מדי שנה גדל ועבר כבר את ה-8000 כותרים (ספרים) חדשים השנה. אבל 'שבוע הספר' כבר אינו חגיגי כשהיה. הילדים שמגיעים מרוכזים בסלולרים שלהם ולא בספרים שעל הדוכנים, והמבוגרים, שמסבירים  לילדיהם כמה זה חשוב לקרוא ספרים, כנראה מסתפקים ברשתות. כך סיפר לי. שבוע הספר תמיד היה בעיני ותמיד יהיה אירוע חינוכי – תרבותי בעל חשיבות עצומה. אין חוויה אישית פרטית גדולה יותר מלשקוע בקריאת ספר הלוקח את נפשך לאן שלוקח ומעשיר את נפשך בעולמות, חוויות ומחשבות גם על עצמך.

"שבועטוב"!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.6.23    כ"א סיון תשפ"ג

תוך כדי עשיית סדר בניירות המונחים על שולחני, מצאתי באחד העיתונים ראיון  עם אבא, בן עמי, בו הוא מספר על חייו. זוהי חתיכת היסטוריה אישית, משפחתית הכוללת גם את תולדות "השומר-הצעיר". אבא, כמו עוד חברים, בני דורו, כמעט ולא סיפר על עצמו, לכן שמחתי כל כך עם מציאת הראיון הזה. סיפורו שכמובן כולל גם את סיפור התקופה. אצטט את מה שסיפר על אבא שלו, שהוא סבא שלי, שלא הכרתי אותו אבל הוא זה שנתן לי את שמי. 

"… אבי, של"ג (שמואל לייב גורדון) היה משורר עברי שחי בתקופת המעבר שבין תנועת ההשכלה וביאליק במחצית השנייה של המאה ה- 19. תנועת ההשכלה האמינה בהשתלבות בחיים התרבותיים והלאומיים של עמי אירופה וביאליק היה הראשון, שהגעגועים אל ציון וא"י היו מרכז שירתו. אבי חי בין הזמנים. היה ספוג תרבות יהודית שורשית, הושפע מאחד העם והיה הראשון שהחל לכתוב שירים בהברה ספרדית. (כמו שכותבים היום). ב- 1989 אבא הוזמן להיות מנהל בית הספר לבנים ביפו וכעבור זמן עבר ל'אליאנס', ששפת הלימוד בו הייתה צרפתית. הוא לא יכול היה להשלים עם החלטה זו וחזר לפולין. שם נרתם לפעילות בחינוך עברי לאומי, עסק בהוראת התנ"ך והשפה העברית, בבית דיברנו רק עברית, גם המשרתת. הוא הוציא עיתון פדגוגי ואת העיתון העברי הראשון לילדים. תוך כדי עבודתו נוכח לדעת שיש צורך בפירוש מדעי לתנ"ך. ולכך הקדיש שלושים שנים, עד יומו האחרון. הוא לא היה יהודי דתי במובן המקובל, אבל ראה בתנ"ך את היסודות המוסריים והרגשיים של עם ישראל. לימים התרכז בעבודת ביאור התנ"ך. מפעל שהיה ייחודי שלו. בבית יצרו אבא ואמא אווירה מחנכת לערכים. היה לו רכוש פיוטי רב אותו הכניס לחגים היהודיים שהיה עורכם מתוך גישה חסידית, מתוך נהיה אחרי היופי שבמסורת.  אבי לא היה הולך יום-יום לבית הכנסת להתפלל אבל בחגים נמשך לבית כנסת רפורמי ששם היה חזן שהפליא לשיר. אבי היה פתוח לרעיונות חדשים ולא ניסה לכפות עלינו דרך חיים. לכן טבעי היה בעיניו שהלכתי לפעילות בתנועת הנוער ולהגשמה חלוצית." עד כאן על סבא.

פרשת השבוע  "בהעלותך" עלתה לנגד עיני בארוחת צהרים אחת, כשישבתי וקיטרתי (בלשון התנ"ך: "התלוננתי") על האוכל שלא טעם לחכי. כשמתלוננים בציבור וחברים מצטרפים נוצרת "אינטימיות " של מתלוננים, של שותפים לצרה והופכת לפעמים למדורת השבט. מי שמביט מהצד יכול לראות בתלונות גם שמץ של יאוש. (אותי, אוכל לא יכול אף פעם להביא למצב כזה). לפעמים נדמה שאנחנו חברה מתלוננת, מקטרת על כל דבר על אף חיינו הנוחים. מקטרים על דברים חשובים ופחות חשובים. פה עיוות דין וצדק, פה ענייני ממון, פה חוסר סיפוק מחיי התרבות/חינוך שלנו, מעיוות אורח חיים צנוע ומכובד, מרמת הצריכה וחלוקת "הנכסים", מה שעושים ומה שלא עושים ועוד ועוד. בגדול, עלינו לברך על היש ולשמוח ביצירתנו אבל ההנאה, מקורה, באפשרות להתלונן או לרכל, שהופכת למצרך יומיומי שאי אפשר בלעדיו.

בני ישראל עושים ״סלפי״ (סימולציה של תוכנת בינה מלאכותית)

כך היום ו…אז? תתארו לכם שעם שלם שחי במדבר מתלונן על תנאי החיים ומביע זאת בתלונות ומציין את געגועיו לדגים, לבצלים, לשומים ולאבטיחים שבארץ מצרים. הקשר ההיסטורי למציאות האכזרית ולקשיים שהיו, בלהיות עם עבדים, נעלם. ריח זיכרון הבצלים משכיח הכל ומגביר את הקיטורים. ומשה… מבקש מהם להאמין שיש עתיד, שהוא ארץ ישראל, ומבקש מהעם ללכת עם הפנים קדימה, באומץ, למרות החום, החול והשממה שמסביב. רק כאן, בפרשה זו, שלושה חודשים אחרי שיצאו ממצרים מתחיל המסע האמיתי במדבר, שיימשך ארבעים שנה.
איך, איך, איך, התמזגה לי הפרשה עם קיטור על האוכל בחדר האוכל? עובדה!

"שבועטוב"!            

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.6.23   י"ד סיון תשפ"ג

בקריאת בפרשות השבוע, אנחנו מצויים בספר "במדבר" ונשאלת השאלה: מדוע התורה ניתנה לעם ישראל במדבר ולא במצריים או בארץ ישראל ולכך שלוש תשובות אפשריות:  1. התורה ניתנה במדבר כי המדבר הוא מקום פתוח וכל החפץ בה יכול לבוא ולקבלה. 2. התורה ניתנה במדבר במקום פתוח שאינו שייך לאף אחד. אין בעיות בעלות על השטח או גבולות. 3. תארו לכם שהתורה הייתה ניתנת בארץ ישראל ואז השבט שבתחומו תינתן, יתבע עדיפויות בשל כך. ואולי כולן נכונות? הוראות לוגיסטיות מפורטות מופיעות בפרשה כמו: איך מתנייד 'המשכן' ממקום למקום ומה תפקידה של כל משפחה במסע הגדול. הסדר, המסגרת והמשמעת זוכים לחשיבות גדולה כיון שבלי הדיוק בזמן ובמקום ותוך תיאום מלא, לא ישרדו התכנים הרוחניים. הרב ליבוביץ' טען ש"סדר הוא השומר את הטוב שבעולם למרות שלעצמו הוא דבר טפל. סדר הוא מן המעלות הגדולות שוודאי שנשתמש בו ברוחניות, בתורה ומצוות ואותו אדם שחי בלא סדר חסר הוא בשלמות האדם".

ולפרשת "נשא" העוסקת גם בתופעת הנזירות. המאפיין הבולט של הנזירות הוא היין. אך מדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין, הרי כתוב: "יין ישמח לבב אנוש", ש"כל יהודי מברך על היין מדי ליל שבת ובמוצאי שבת", לוגם "ארבע כוסות בליל הסדר" ו"עד לא ידע" בפורים. אומרים שהיין הוא שליח רע כי "אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא הולך לראש". את כוסית היין הראשונה שלו שותה התינוק בעת ברית המילה. היין מרגיעו ולכן הוא רודף אחריו כל ימיו. על כך נאמר ש"הגמילה מהיין קשה כקריעת ים סוף". לעומת הקלישאות הללו ניצב הד"ר, הרמב"ם, שהמליץ לא להינזר מיין, אלא לשתותו בכל ארוחה מרכזית של היום בהיותו מסייע לעיכול. ואיך קרה שהיין ושותפיו האלכוהוליים, הממכרים כל כך, הם אחת המכות הקשות של ימינו. ואם בתנ"ך נשים לא נספרו בדרך כלל, היום הן שותפות מלאות לשתייה ואפילו לשכרות.
כשהתנועה הקיבוצית קמה התקיים דיון איך יקראו למוסדות הקיבוץ. וכיון שבימים ההם נזקקו להסכמות גורפות של כלל החברים לקונצנזוס, אמרו: "המונחים "הנהלה" ו"מנהל" נחשבו למונחים קפיטליסטיים – בורגניים, אז למוסדות שלנו נקרא "מזכירות" ו"רכז". בזמן האחרון בכמה פרסומים שלנו, התחילו לשנות את המושגים והתחלנו לשמוע את המושג 'הנהלת הקיבוץ', במקום גזבר 'מנהל כספים' רכזי ענפים מכונים 'מנהלים ענפים'. למה, האם זו הסתגלות לסביבה? הגדיל לעשות המושג "הנהלת הקיבוץ" מי החליט על כך? ואיפה? (אני זוכר דיון בו הוסבר לנו שרכז תמה ייקרא 'מנהל' בגלל העיסוקים הבין- לאומיים של הענף) מי הם חברי ההנהלה? האם המזכירות המצומצמת הפכה את עצמה להנהלה?  עד כמה שאני זוכר מכהונותיי כמזכיר לאורך 40 שנים, זה 'גוף' שנועד רק להתייעצויות, ולא לקבלת החלטות. אז מי הם חברי ההנהלה שלנו? איפה ניתן התואר? איפה ומתי נבחרו? האם השינוי במונחים/מושגים/תארים, אינם סממן להגברת הניכור בין 'ההנהלה' והחברים? הרי בינינו, הבעיה האמיתית היא, מידת האמון שהציבור נותן ב'הנהלתו'. לפעמים בשבתי בחדר האוכל, אני שומע יותר מדי אמירות כמו: "עזבתי פנימה" כי "המוסדות" הם ….  ראוי וכדאי, שנברר את ה'תחושה' הזו בהקדם, וגם אם ייאמרו 'דברים קשים', שיאמרו בצורה מכבדת והוגנת בשיחת- הקיבוץ. בעיית האמון / חוסר אמון היא הבעיה! חגי תשפ"ג הסתיימו ועד ראש השנה יש זמן. תחשבו על זה!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.5.23   ז' סיון תשפ"ג

השבוע שני קטעים שלא מהמקורות.
על המשורר אברהם שלונסקי. בני דורי והורינו הכירו היטב את המשורר שנקרא "הפייטן הסולל", משוררה של העלייה השלישית שהשתייך בראשית דרכו לחבר 'גדוד העבודה' וחי בעין חרוד, שחווה בעצמו את קשיי החלוצים ונתן להם ביטוי יותר מכל משורר אחר. עין חרוד היה ישוב קטן ובו 200 חברים שהגדירו את עצמם כ"אי קטן של חיי חברה חופשית ועובדת, לא מנוצלת ולא מנצלת". כיון שחבריה היו בעלי השקפות  מגוונות ("אחדות העבודה", "השומר הצעיר" ויוצאי "חצי האי קרים"), הם התנגדו ל'חיטוטים' אידיאולוגים והעדיפו את העבודה, הריקודים והשתיה.
אספר על שלוש תרומות מיוחדות שלו: הראשונה, קשורה לחג הפועלים, ה-1 במאי, שנחוג לראשונה בארץ ב- 1922. לכבוד האירוע תרגם שלונסקי את"האינטרנציונל" לעברית. השיר נכתב על ידי פואטייה בצרפתית ושלונסקי שלא ידע צרפתית, תרגם אותו מרוסית. כל הקהל הגדול שהתקבץ לעצרת שר בפעם הראשונה את "האינטרנציונל" בעברית. וכך שרים אותו מאז ועד היום.  התרומה השנייה הייתה כשכתב בהיותו בגדוד העבודה את השיר, אולי המפורסם ביותר שלו: "תה ואורז יש בסין", שכולנו גדלנו עליו. שרנו אותו מבלי שהבנו שהוא מכיל סצנות מהווי החלוצים, תיאור חציבה בסלע, סלילת כבישים, פגישות רומנטיות על הגורן, תחושת רעב, עייפות ומחלות ששום דבר לא דיכא את רוחם הצעירה ואת כל קשייהם כששרו: "לא אכפת מה אכפת". והשלישית בה התגאה ביותר, הייתה תחרות בכדורגל שאירגן בין תל יוסף ועין חרוד. הוא סיפר כמה קשה לחץ על גזבר גדוד העבודה שייתן לו כמה פרוטות לקנות כדור. הוא אסף את השחקנים מהאוהלים, שעבדו יום שלם בסיקול אבנים בשטח שהגדירו כמגרש הכדורגל. בסופו של המשחק ניצחה עין חרוד, קבוצתו, את תל יוסף בתוצאה 0:3 כששלונסקי עצמו שיחק כחלוץ מרכזי. ועוד סיפור קטן עליו ששמעתי מאבא. הוא רצה להיות משורר אבל האווירה בעין חרוד לא ראתה בכתיבת שירים כמשהו מכובד אז הוא כתב בסתר. כשפורסם שיר שלו ב"הפועל הצעיר" ערכו לו בקיבוץ 'משפט חברים' שבסיומו אסרו עליו לשתות קוניאק, ללגום וודקה או עראק מפני שאינו ראוי לכך, "שישתה חלב עד שייטיב את דרכיו". לאחר מכך עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב.  אגב, שלונסקי היה בן בית אצלנו לפחות שבוע אחד בשנה, התארח בקיבוץ בעיקר אצל יונה גולן ולסיום הביקור היה נותן 'ערב' לחברים בחדר האוכל.  

מדי כמה שבועות מופיעה בתקשורת הפנימית שלנו רשימת מועמדים לחברות בצורה מפורטת ומפוארת.  מצד אחד אתה שואל את עצמך ממש בגאווה איזה אנשים מופלאים רוצים לחיות אתנו? ומצד שני אתה תמה, מה? כבר עורכים להם, על פי הכתוב, מעין רשימת-סיכום הישגיהם בחיים? לא מוקדם קצת בגיל 30 ? ועוד חוזרים על כך שלוש פעמים (ב"דף", בשיחה ולקראת ההצבעה) סליחה מהמנסחים, אבל זו הגזמה. הרי אותנו פחות מעניין לדעת מה עשו בין גילאי העשרים לשלושים שלהם מחוץ לקיבוץ, אותנו מעניין לדעת למה הם בוחרים בקיבוץ כמקום לחיות בו, ובו לגדל את ילדיהם ואיך הם רוצים לחיות בו. לכך אין ביטוי ראוי. אם אתם מרגישים צורך לכתוב על הישגים של חברים למה שלא תכתבו רשימת ההישגים של עמוס ארזי, למשל, או שירה ארז שסיימו תפקידים לאורך שנים. עצתי, תביאו את הנקלטים למגזין בוידאו, שם, אני מניח, כבר ישאלו אותם גם שאלות ענייניות וגם נדע איך הם נראים.

"שבועטוב"!              

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.5.23    כ"ט אייר תשפ"ג

פרשות "בהר" וחוקותי" עוסקות בין השאר ב"שנת השמיטה" שאומרת שאחרי שש שנים של חריש, זריעה וקציר, האדמה צריכה לנוח שנה ולא פחות ממנה, עובדיה-מעבדיה. כדי להגשים זאת הקב"ה מבטיח שנה שישית עם רווחים כפולים ותוצרת כפולה כדי לאפשר לחקלאי את מנוחתו. כי גם האדם צריך לנוח, 'למלא מצברים' בלשון היום. אחרי ארבעים ותשע שנים, אחרי שבע שנות שמיטה, יצרו את שנת היובל שהיא לא רק מנוחה מעבודה, אלא גם לגוף ולנפש. בשנה זו מתחילים מהתחלה. מוחקים את כל החובות וכל אחד זכאי לחזור למקום מגוריו. דמיינו לעצמכם שבשנה זו כל המשפחה שהתפזרה לכל עבר מתקבצת שוב ויש 'חכמים' שאומרים ששנת היובל מדגישה את ההיבט המשפחתי, ההתכנסות המשפחתית, ושיח משפחתי מחודש. התורה דוחפת אל הקן המשפחתי המקורי. אפשר לראות בכך עול ואפשר לראות בזה הזדמנות. ואומרת: ארבעים ותשע שנים חיינו את חיינו כפי שרצינו, אך בשנה החמישים הכל בטל. ונשוב לשורשים, לנחלה, למשפחה, לאדמה.  והאדם המודרני? הוא לא זקוק ל"שנת שמיטה" בעבודתו ובמילוי תפקידיו, שהיא לא פחות אינטנסיבית ואולי הרבה יותר משל אבות אבותיו. את שנת השמיטה לה הוא זקוק אנחנו מכנים 'צינון' וחשוב שיהיה כזה בין מילוי תפקידים וכשאני רואה איזה מאמצים משקיעים אצלנו בהארכת קדנציות, אני אומר : קחו תקופת צינון לא כפי שעשו אבות אבותיכם אלא בדוגמת אבותיכם בלבד.

חג השבועות שאני זוכר היה חג שכולו יצירה חקלאית. כל ענף הביא את ביכוריו לאחר שהשקיע זמן רב בהכנת הביכורים. החג מאוד ביטא את אורחות חיינו, את רוחנו, שאיפותנו וצניעותנו. ורובנו עבדנו בענפי החקלאות. להלן מעין סיפור קצרצר המוכר לכם, בהוקרה ובהערכה לאנשים האלה: "החקלאים, הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים. תמיד ראיתי אותם כצמדים: מאיר ורמי, אלישע וזיוה, לובקה וז'ניה , אוקה ובקר, מאיר וסבק, גנייק ופרוייקה, יוסקה וצבינג'י. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין לה הילה ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה.
הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שאי- אפשר להפתיע אותם, אנשים שכאילו ראו כבר הכול, חוו הכול ומכירים הכול.
רבות הרהרתי בהם ובייחוד שבהם. אולי כי הם ידעו שלא הכול תלוי בהם, שלא הם המחליטים הבלעדיים, שכל- כך הרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת המזיקים והמחלות. הם הבינו וחיו את התלות והשותפות בין אדמה לשמים והיו שותפים.

ונסיים בברכה לשהם ליום הולדתה. תרבי אושר ושמחה במשפחתך ותחגגי את  בואו של זוהר. מאחלים לך המון הצלחה בכל שתעשי ותגשימי את חלומותיך! שתמשיכי להיות לנו קרן שמחה בבואך לבקרנו. עם הפתיחות והפקחות שלך, וזווית ראייתך את הסובב אותנו.  ו… שתמשיכי לרקוד!!! באהבה גדולה וחיבוק גדול מאתנו ומכל המשפחה הגדולה שלך.

"שבועטוב"!