שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

4.3.23      י"א אדר תשפ"ג

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" כולנו משתמשים במשפט הזה אבל מה משמעותו? תיאור מצב? הוראה? ציווי? המלצה? עובדה אחת שאין מערערים עליה היא שבחודש זה חל חג פורים שהוא החג הכי עליז, הכי שמח מבין חגי השנה היהודיים. חג שמח, אבל מעורר שאלות על משמעות השמחה מן הסתם השמחה לא באה מעצמה, האם אפשר לזמן אותה, כי הרי חג פורים היום, גם אם תבוא לא בטבעיות?  התרבות שלנו משדרת ש'צריכים להיות שמחים', אפילו מוכרחים ושהצלחותינו בחיים נמדדות ומתגלות במידת השמחה שלנו (כך לפחות זה נראה בשידורים בהם אנו צופים). השמחה היא כמעט מטרה בחיים וביטוייה רק משתנים. היא מבקשת לבטל את כל המועקות והעצב המפריעים לנו. עלינו להיות שמחים ומאושרים. רק לשמוח, ולהנות מהחיים. בארצנו כדי להשיג את השמחה צריך, כנראה, להתעלם מהתלאות, ממייבשי הביצות שקדחו ממלריה, מהחיים הקשים של כיבוש האדמה, מההקרבה העצמית, מקרבות ומלחמות של מעטים מול רבים, מהמעברות וישובי הספר  בימיה הראשונים של המדינה, מהסתפקות במועט כאורח חיים, מהליכה, נתינה וויתור כדי להגשים רעיונות נשגבים.   ואז, כשהדגש עובר לפרט, נוצר הביטוי "מימוש עצמי" שיוצר בסיס חדש/אחר לאושר המביא לשמחה בחיים. אנחנו היום כחברה מודרנית, רוצים לשמוח ולא להתבייש בכך בבחינת "כי מציון תצא שמחת תורה", אולי "כי מציון תצא תורת השמחה".
אבל אם נגעתי בשמחה, ראיתי אותה בעיני ביום הולדתו של הדר, ראיתי שמחה אמיתית, שמחה פורצת, שמחה הבאה מן הלב. שמחה גדולה, ורחב לבבי.
פרשת "תרומה" פותחת בפסוק " דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי…" וכל זאת למען הקמת המשכן, המרכז הרוחני שילווה אותם במסע במדבר. הביטוי "תרומה" אצלנו, במונחים שלנו, משנה לשנה מהווה מעין תחליף ל"נדבנות", לתמיכה בנזקקים מכל הסוגים ונקראת: "מעורבות בחברה". לתרומות האלה אין דבר וקשר עם המילה 'תרומה' של המסע במדבר. שנים שאיננו מתחזקים את ה'מרכז הרוחני' שלנו, משוחחים על השקפת העולם שלנו, מגבשים את המכנה המשותף בינינו. כשהצעתי להכניס זאת לאחד מתפקידיו של אגף צעירים, אפילו שרק יהיה כתוב בתקנון, לא התייחסו לכך. אנחנו חיים ומתהדרים ב"חברה" מתוקנת בגין הגשמת רעיונות (ההולכים ומשתכחים) של הורינו המייסדים וקצת גם בזכות בני הדור השני. אם לא נתרום לחיזוק 'המרכז הרוחני' שלנו, הקיבוץ כקיבוץ לא יתקיים ויהיה רק שם של מקום עשיר בנכסים וכסף. נכון עשתה המזכירות שקיבלה את הצעת חן שצריך להתייחס לנושא. השאלה היא : "אם זה בכלל חשוב, מעניין, רצוי, הכרחי"? או דיונים שיהוו רק מטרד לחיי הנוחיות שלנו למצב בו 'נקבל את כל צרכינו מבלי שניתן את כל יכולתנו' לקיבוץ. כשמרבים לעסוק ב"תרומה" כדאי שנחשוב גם עלינו כנזקקים.

וברכות ליום הולדתה השלישי של יהלי, שהוא גם יום הולדתך האחרון כצעירת המשפחה כי מעכשיו… מי לא אוהב אותך? משתגע אחרייך? קבלי חיבוק אישי מכל אחד ואחת מאתנו ששמח אתך היום. נמשיך לאהוב אותך ושרק אושר ושמחה יהיו לך עם ההורים, תומר, הסבים, ו… עם כולנו! ילדה מקסימה שכמוך!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה   –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

     25.2.23   ד' אדר תשפ"ג

רעידת האדמה בטורקיה וסוריה בעוצמה 7+ עוררה התרגשות וחרדה. שוב שמענו את המומחים אומרים "שכל מאה שנים בערך מתרחשת בארץ ישראל רעידת אדמה הרסנית. ומספרים לנו שב – 1837 מחצית צפת נהרסה ברעידת האדמה חזקה מאוד ומחצית תושבי העיר ניספו. שב – 1927 התחוללה רעידת אדמה חזקה שבמרכזה היו הערים שכם וג'נין וגם באבו-שושא בה התיישבה קבוצת הכיבוש של משמר העמק לעתיד. וכך נכתב ב"ימי ראשית": "פתאום, משום מקום, קרס החאן מול עינינו. מנין בא הרעש המחריד, שזעזע כך את האוויר השרבי של חודש יולי בשעת אחר-הצהריים, והחריב את כתלי המבנה והגג באבו-שושא? השמועה פשטה במהירות: רעידת אדמה חזקה פקדה את כל הארץ והמיטה אסון רב נפגעים באזורנו. אנחנו יצאנו בזול. עם חרדה קלה, עם כאב לב על המבנה התורכי המרובע והיפה שהיה לביתנו בחודשים האחרונים והפך לתל הריסות. אבל גם עם אנחת רווחה: איש מאתנו לא נפגע, והקשתות של החאן בהן התגוררנו נותרו על כנן. אפשר לחזור לעבודה בשדה ובמשק". והיום, פברואר 2023, האם אנחנו מוכנים וערוכים לרעידת אדמה, שתמיד באה במפתיע?
פרשת השבוע "משפטים" אינה מספרת סיפור מסע העם במדבר, היא שונה ועוסקת בהוראות והלכות. מתוך 613 מצוות שבתורה (תרי"ג מצוות) 53 מופיעות בה והן עוסקות אם להשתמש בלשון מודרנית בנושאים שונים כמו: יחסי עבודה, שכנים, משפחה, צדקה, חגים, כשרות, יחס לאלמנה, ליתום, לעני ולגר, החזרת חובות והכניסה לארץ ישראל. ולצד מצוות – חוקים מלאי השראה אלה מופיעים גם דיני ענישה נוקשים כמו: "נפש תחת נפש", "עין תחת עין", "שן תחת שן". רק חז"ל, כעבור מאות שנים, הם אלו שהבחינו באכזריות שבחוקי הנקמה האלה והמירו את "הנקמה" בגוף ובנפש לעסקי ממון. ז.א. לא ינקרו את העיניים אלא יאלצו לשלם כסף לפי ערך הנזק שנגרם. בסוף הפרשה משה קורא את התורה לפני כל העם הוא מסיים במילים "נעשה ונשמע"!

וברכות לאורי ליום הולדתה ה- 19. איזו ברכה אפשר לשאת לאורי, שיודעת מה שהיא רוצה ומתקדמת צעד צעד למימוש מטרותיה. אנחנו גאים בלכתה לשנת שירות שכולו מעשה התנדבות לטפל בסוגיות החברתיות של ישראל. אנחנו מלאי ציפיה לראות בהצלחותייך בעתיד. שהברכות השגרתיות של אושר ובעיקר שמחה תלונה אותך באשר תהיי, עם הוריך ואחייך עם המשפחה הגדולה וגם איתנו הסבים האוהבים אותך כל כך!  "שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.2.23   כ"ז בשבט תשפ"ג

גם השבוע מצאתי הקבלה בין הכתוב בפרשת השבוע "יתרו" למה שקורה במציאות – העימות הגדול על הרפורמה המשפטית. המהפכה המשפטית הראשונה מקורה ביוזמת יתרו כהן מדיין, חתנו של משה, שבא לבקרו במהלך המסע במדבר וראה אותו יושב ודן בכל הנושאים והמריבות וכורע תחת העומס המשפטי. יתרו הציע לו להקים מערכת שיפוטית היררכית (פירמידה), מערכת שבה הערכאות תהיינה בבתי משפט נמוכים ועד לעליון למשה עצמו. יתרו גם מצביע כיצד ייבחרו השופטים: "אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת ושונאי בצע" בקיצור, אנשים חזקים בחברה, כאלה שלא זקוקים לטובת הקהילה כדי לחזק את מעמדם, אנשים מבוססים שיוכלו לשפוט משפט צדק ללא משוא פנים. היום נטוש הויכוח על מי יבחר בשופטים ואת מי ישרתו היועצים המשפטיים ותשוו אותו עם הקריטריונים של יתרו כשהמליץ על המהפכה המשפטית שלו. במילים אחרות ומובנות יותר: מי שמדבר מתוך אמת ואידיאלים ולא מתוך אינטרס, דבריו יישארו תקפים לנצח. בפרשה נמצאו גם דגש על עשרת הדיברות, שהן בבחינת עשה ואל תעשה. עשרת הדיברות מתחלקות לשניים: חמש הראשונות עוסקות בין אדם למקום    וחמש האחרונות בין אדם לחברו, כשמילת המפתח היא : לא

1. "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים". המשמעות המודרנית, לדעתי, היא שאלוהים מעורב בעשייה ההיסטורית לפחות בתחום היציאה מעבדות לחירות.
   2. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". המשמעות היא שלא תשתעבד למשהו חומרי ותהפכו לפולחן.
   3. "לא תישא את שם אלוהיך לשווא". לדיבור יש משמעות ולכן אל תישבע או תשתמש במילים קדושות לשווא.
   4. "זכור את יום השבת לקדשו". יש לאפשר לכל אדם יום אחד בשבוע שינוח וירגע מהמרוץ בו הוא נתון בחייו.
   5. "כבד את אביך ואת אמך". כל דור חייב לכבד את הדור שהיה שלפניו ולהודות לו על מה שנתן לו. ולחשוב, שכך ירצה שייתיחס אליו גם הדור הבא.
   6. "לא תרצח". אין יקר יותר מהחיים
   7. "לא תנאף". המשמעות היא חשיבותה של נאמנות במשפחה.
   8. "לא תגנוב". רכוש הזולת גם הוא קדוש ואין לגעת בו.
   9. "לא תענה ברעך עד שקר". המשמעות היא לא לשקר, לדבוק בעובדות, לדבוק באמת.
   10. "לא תחמוד". המשמעות היא: אל תקנא בזולת, בנכסיו וברכושו אלא היה שמח בחלקך

וכעת לברכה לתומר ליום הולדתה. אולי היא אפילו אינה יודעת שהיא בכורת הדור החמישי במשפחתנו  במשמר העמק. ואין שמחה גדולה מזו. לכן נברך אותך שתזכי לכל הטוב והיפה במשפחה, בקיבוץ ובעולם, נדליק לך שבעה נרות של אושר, נרים אותך שבע פעמים למרום, שתראי מלמעלה שמשפחתך נראית עוד יותר יפה ואוהבת אותך. ונברך את הוריך נואי ואיתן שזה חגם ושל אחיותיך יהלי ו… הרבה שמחה ואהבה מאתנו הסבים ומכל המשפחה.

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

4.2.23   י"ג שבט תשפ"ג

בשבוע שעבר כתבתי על 'משילות' והשוויתי בין הקרב על המשילות במצריים למצבנו היום. הפעם בפרשת "בא" המספרת על יציאת מצריים שוב הקבלה. כאחד מהתומכים בביקורת על התוכנית להחלשת מערכת המשפט, גם אני שואל מה החיפזון? למה חקיקה מהירה כאן ועכשיו, ללא דיון ציבורי נרחב בנושא שאמור להיות שינוי בסדרי השלטון במדינה הדמוקרטית שלנו? כשקראתי את פרשת השבוע הבנתי מניין בא החיפזון בהעברת 'התוכנית המשפטית'. בפרשה מסופר על החיפזון שביציאת מצריים, כאשר להבנתי לא היה מקום להיחפז והיה אפשר להתכונן בנחת. ולדוגמה, בשל החיפזון, אלוהים ציווה עליהם "לא לבשל את הבשר במים אלא רק לצלות אותו", בתיאור אחר נכתב ש"אין זמן אפילו לחגור חגורה, לנעול נעליים ולאחוז במקל" כדי למהר לצאת ממצרים. והמהלך הצליח, מאוד! מכיון שיש לנו ממשלה ימנית והם מכירים (רובם) את פרשות השבוע, הם ודאי מודעים לכך שתהליך החיפזון הזה הצליח ואימצו את הדגם הזה לשינוי מערכת המשפט ומצאו לה 'דחיפות מוצדקת' כמו בסיפור 'יציאת מצריים'. "אז בואו נלך", הם אומרים, "וננהג גם אנחנו תחת צל "מעשה" אלוהים דאז".
האם גם הפעם החיפזון ישחק לטובת עם ישראל?
השקדיות בצידי הדרכים הלובשות בגדי לובן מבשרות שהאביב בוא יבוא. החורף עדיין אתנו, הימים ממשיכים להתארך והלילות להתקצר. כשהירח יתמלא נחגוג את ראש השנה לאילנות, את ט"ו בשבט. ט"ו בשבט במקורו הוא המקביל ל – 1 בינואר. מעין יום "מס הכנסה" בתקופה המודרנית. המשנה קבעה יום זה לצורך חישוב המעשרות שילקחו מפרי האילנות, באותו יום עוברים בין עצי הפרי מעריכים את היבול שיתנו השנה ועל פי ההערכה הוטלו המיסים (המעשרים) על התושבים, שישולמו לבית המקדש. חז"ל קבעו שט"ו בשבט  הוא יום "מתנות לעניים", והחישוב לתשלום המעשרות ביום זה, נועד למטרות של צדק חברתי. ט"ו בשבט בעת שלנו, יום בו חידשו את טקסי נטיעות לכיבוש השממה צוין לראשונה ב- 1890 בזיכרון יעקב ומ- 1908 הסתדרות המורים קבעה אותו כחג חובה לנטיעות לילדי ישראל ונתנה לו משמעות לאומית ציונית. המשמעות הציונית התעצמה ולכן קבעו את ט"ו בשבט ליום ייסוד הכנסת. מנהג נטיעת עץ 'על שם' הייתה ביטוי סמלי להצלחה בהשתרשות במולדת, והייתה ניתנת  כשי- לחג אישי וגם לכבוד אירועים מיוחדים. אני זוכר שסיימתי את המוסד כל משפחת גורדון תרמה לירה אחת ונטעה עץ על שמי באיזה שהוא יער של הקק"ל וקיבלתי תעודה דמויית קלף על כך. 
בעבר, זה היה חג גדול אצלנו למבוגרים ושמחה גדולה לילדים. צעדנו כולנו בתהלוכה ביער עד שהגענו לשטח הנטיעות ואז לאחר טקס שכלל: נאומים, שירת מקהלה, נגינת התזמורת וריקודים, ניגשנו לנטיעת שתילי האורנים. כבר סיפרתי לכם על כך המון פעמים. אז אסיים כאן.

פריחת השקדיה

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.1.23    ו' שבט תשפ"ג

מקובל לומר ששמות נשים מופיעים מעט בתנ"ך. פרט לסיפור הולדת משה, שם מוזכרות חמש נשים בשמותיהן: פועה ושפרה, יוכבד, מרים וביתיה בת פרעה. (שלוש מצריות ושתי עבריות.) אבל אי אפשר שלא להזכיר את האשה השישית, ציפורה בת יתרו אשתו של משה, שהצילה אותו מהמלאך האלוהי שאיים על חייו בטענה שהזניח את ברית המילה של בנו. היא עצמה חתכה את העורלה של בנם אליעזר וזרקה אותה לרגלי משה למען יראה המלאך ויסתלק מהמקום.
להלן תעודת הזהות של משה:
שם: משה.
כינוי: רבנו.
שם האב: עמרם בן קהת.
שם האם: יוכבד בת לוי.
נולד ב – 1393 לפה"ס.
מקום הלידה: גושן, מצריים.
נפטר: 1273 לפה"ס.
מקום מותו: הר נבו.
עיסוק: רועה צאן, מנהיג.
שם אשתו: ציפורה.
שמות ילדיו: גרשום ואליעזר.

מרבים להשתמש היום במושג 'משילות'. נשאר צמודים לפרשת השבוע "וארא". אצל פרעה הייתה משילות מושלמת. עמו ועבדיו 'הזרים' צייתו לכל מוצא מפיו,  ושל שריו, של החרטומים, של הנוגסים וכל בעלי השררה. אלא… שקם לו מתחרה גדול שחשב שהוא- הוא צריך לנהל את המשילות והוא "אלוהים" בכבודו ובעצמו. שרצה להוכיח שהוא גדול יותר. כדי לזכות בהכרה בגדולתו, באו ונחתו 'מכות מצריים'. (בהן עוסקת הפרשה) להוכיח מיהו השליט בעולם (בין אלכסנדריה ודמשק). ולמה לא הספיקה מכה אחת או שתיים? האם נדרשו עשר מכות, בקרב ה'מצ'ואיסטי' הזה? בפועל, מצב העברים לא נעשה טוב יותר בין מכה למכה, אלא ההיפך, מצבם הורע! והמאבק בין אלוהים והחרטומים רק התעצם. הסובלים העקרים, נודה, היו דווקא בני העם המצרי. המילה משילות משמעותה 'עוצמה ובלעדיות' וזה מה שמחבר את הימים ההם לימינו, כי מי שמשתמש בסיסמת ה'משילות' מבקש בראש וראשונה להפגין עליונות על ערביי ישראל. על אורח החיים, על תרבותם ולהבהיר מי כאן 'בעל הבית'! וגם כאן בחסות 'האלימות האלוהית' הנמשכת ממכות מצריים ועד השליטה בשטחים היום.

הזר שקיבלתי לכבוד ה-90 שיחול השנה

תמו חגיגות ה – 101 שמענו הרבה מילים הטופחות על הכתף, אבל אין די לתשבחות שיש להרעיף על ערב המחול, ערב של מופע מושקע, מרגש, יפה כל כך, וכל הכבוד לעופרה, שהגתה וניהלה את האירוע, לכל אלה שטרחו בהפקה, בלבוש, בעריכת הוידאו המורכבת, בקול ובאור. ויותר מכל שבחים למשתתפות/ים הרבות, שהשקיעו את הכל בריקודים. כשחבר אמר: "בכיתי מהתרגשות" הבנתי בדיוק למה הוא התכוון כי זה היה בכי של אושר. אושר של כולנו.
"שבועטוב!"

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

21.1.23     כ"ח טבת תשפ"ג

השנה אקבל בחג הקיבוץ זר פרחים, המבשר את גיל ה- 90 הממשמש ובא. וזו הזדמנות עבורי לעסוק בנושא עליו גניק היה אומר: "להזדקן זה לא עניין יפה". ההזדקנות היא תהליך ביולוגי, הזקנה היא תהליך מנטלי, תהליך העובר על הפרט כאינדיבידואל. ואין דין אחד לכל בני האדם. אוסיף להגדרות: "איש זקן" בעיני, הוא רק אדם שנזקק לסיוע מתמיד. כשאני חושב על עצמי או על רעיה ועל עוד מחברי אני אומר: אדם יכול להזדקן ולא להיות זקן! אם הוא עצמאי בהתנהלותו, סקרן, יוצר דברים, רוקד, מתעמל, כותב, מצייר, חושב, שיש לו בשביל מה לקום בבוקר הוא יכול להגיע לסוף ימיו מבלי להיות זקן (זה שתלוי בסעד וסיוע מתמיד). בשנים עברו, מי שהגיע לגיל 65 ויצא לפנסיה נחשב כבר לזקן, בטל ממעש. היום, הוא מצטרף לגיל השלישי. כשאורך החיים מתארך, מסתבר, שאי אפשר להשוות בני 70 לבני 90 ואפילו 100 כקבוצה חד גילית וחד בעייתית. הגיע לידי ספר של צבי לניר העוסק בסוגיות אלה והוא טוען, שהיום קיים, גיל נוסף, כשבן אדם מזדקן ביולוגית ועדיין אינו זקן מנטלית וקורא לו גיל "התבונה". שם אני נמצא, כך אני חושב. נכון שהיום אני הולך יותר לאט, לא שולט ברזי המחשב והסלולרי, מתקשה בכל מיני פעילויות פיזיות, אבל מנטלית, לא מרגיש שהשנים חולפות. הדבר הראשון שמפחיד בהזדקנות הוא ירידה בפעילות המוח. לניר מספר על מבחן, שאותו עשו לקבוצת גילאי הארבעים ולגילאי השמונים. הצעירים סיימו את המבחן מהר יותר מהזקנים, אבל כעבור חודש כשנשאלו מה היה במבחן, הזקנים זכרו הרבה יותר טוב. התובנה, היכולת 'להעמיק', עם הניסיון בחיים שצברו הצביעו על יתרונם בהבנת החומר. ולחברי הצעירים (שגם הם יזדקנו בוודאי) אני אומר שאולי ה"הזדקנות" תעשה להם אישית (כי זה הגיל למימוש עצמי אמיתי) ולחברה הסובבת כולה, רק טוב?!בפרשת השבוע בה אנו פותחים את ספר "שמות", מתחילים בשמותיהם של 70 היורדים למצריים לשבור רעב ,שהם יעקב ובניו. ועוברים ל"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" מכאן מתחיל הסיפור הגדול עם "פרעה שלא ידע את יוסף", מתחיל  התהליך ארוך השנים של המעבר מהמשפחה לעם, אותו הוביל משה הגדול מכולם. שהיא גם הדמות הדומיננטית של ספר 'שמות'.

חגגנו את יום הולדת לקיבוץ במחווה ל – 100 שנות מחול. כיון שהוצגו רק 50-60 השנים האחרונות אני בא להשלים את ה'מאה למחול'. הכוראוגרף הראשון היה חשקו בריקוד "הסמלים והרוחות", בהצגה "מלחמת החיים והמוות" שהוצגה במאי 1922 בנוה שאנן. הרקדן הראשי היה חתולי, הפרימה בלרינה הייתה שולמית, לימים אשתו, ו'פרחי האביב' היו שולמית, דבורה והניה. מסופר בעלם צעיר הצועד לעבר החיים ופוגש דמויות שונות בדרכו. הריקוד מאוד הצליח, רק שמחמת החושך בצריף חדר האוכל לא ראו דבר. מוכרחים לציין לשבח את נושקה שעל הפסנתר, שהייתה מופקדת על כל לימודי התנועה אצל ילדי הקיבוץ שלאורך המון שנים הייתה מאוד מעורבת בהופעות ובחגים. הכוראוגרפית הבאה הייתה רבקה רינד, לימים דיאמנט, ששנים רבות הכינה את הריקודים והמחולות לחגים ולאירועים. אותה החליפה תמר צלר- שניר. ואחרי תמר המשיכה  צלילה רהט ואז… באה אלינו חרמונה, לימדה מחול בכל הגילאים וגילתה לנו עולם חדש של מחול אמנותי ושל טקסי חגים. וגם עפרה המשיכה בדרך זו.  ואת המשך סיפורנו ראיתם בעיניכם בחג הקיבוץ.

אני מרגיש צורך להתגאות בכך, שרעיה היא היום ותיקת המחוללות הרוקדות  במחול הקיבוצי שלנו. היא רקדה את "עיזה ופזיזה" היא רקדה בטקסי ט"ו בשבט הזכורים לטוב מאז, רקדה אצל נושקה ואצל ציפ עומר ועד שהייתה לנאמנה ברקדניות של חרמונה ולבאות אחריה, רוקדת עד היום ואיזה אושר לה

"שבועטוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

14.1.23     כ"א טבת תשפ"ג

אחד הנושאים הראשונים שלמדנו בכתה ז' (1945) היה על 'תנועת ההשכלה' שקראה לרפורמות תרבותיות ביצירת ספרות היהודית ועיתונות יהודית כתובה בעברית במרכז ומזרח אירופה במאה ה- 19. המורה שלנו, פולי, ניסה ודי הצליח לשכנע אותנו כמה התנועה הזו הייתה חשובה להקמת הציונות בכלל, והציונות החילונית בפרט. ולמה אני כותב על כך? יום אחד התקשרה אלי בת קבוצתי ושאלה אותי אם אני זוכר שירים של יל"ג (יהודה לייב גורדון). אמרתי לה שאני זוכר שניים: את "צדקיהו בבית הפקודות" ואת "קוצו של יוד" ואז סיפרה שקראה שוב את "קוצו של יוד" שמלאו 150 שנה לכתיבתו וששום דבר לא השתנה. אז מי היה יל"ג (1830 – 1892)? הוא היה משורר, סופר ועורך עברי, נחשב לגדול המשוררים של 'תנועת ההשכלה' והתפרסם במלחמתו הנוקבת בממסד הרבני.  ולא, לא מדובר בקרוב משפחה במידה שתהיתם. מלחמתו הביאה את הרבנים של אז להלשין עליו בפני משטרת הצאר,  שהוא עוסק בפעילות קומוניסטית חתרנית צעד שהביאו למאסר ושליחה לגלות.  השיר אותו אצטט הנקרא "קוצו של יוד" נכתב על סיפור אמיתי: סיפור על אשה עגונה שבעלה נטש אותה, ולימים כשהכירה גבר, כדי לבנות את חייה מחדש, ביקשה להשיג גט  מבעלה הנוטש. וכשנדמה היה שהכל מסתדר טוב, בא אחד הרבנים וקבע שבשל 'קוצו של יוד' בטופס, אין להכיר בגט! וכך דן את האשה האומללה לחיי פרישות עד יום מותה. ועל כך כתב יל"ג שיר שקרא לו "קוצו של יוד" שמתחיל כך: "אשה עברייה מי ידע חייך?  /  בחושך באת ובחושך תלכי  /  …  תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי, תאפי, ותבשלי ובלא עת תיבולי…" וכך הלאה והלאה ברוח הימים, שיר ארוך, שנכתב לפני 150 שנה. ואני שואל האם משהו השתנה? האם היום ב- 2023 זו לא המדיניות של הרבנות הראשית ושל ממשלת ישראל הריבונית החדשה?

ולפרשת השבוע "ויחי" הסוגרת את ספר בראשית. "ויקרבו ימי ישראל (יעקב) למות , ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו: "… אל תקברני במצריים. ושכבתי עם אבותי, ונשאתני ממצריים וקברתני בקבורתם" ויאמר (יוסף) אנוכי אעשה כדבריך." וגם הוא ציווה לקוברו בארץ ישראל. את רגעיו האחרונים מקדיש יעקב בטקסט הפיוטי הנקרא "ברכת הבנים", בהרעפת ברכות על בניו שבחלקן גם ביקורת על התנהגות בניו (ראובן, שמעון ולוי, למשל), ברכות משמעותיות, שיבטיחו את המשך קיום השושלת ואת המשך קיום עם ישראל.

ואקנח בברכה לרומי ליום הולדתה העשירי! במה נברכך? שתעשירי את עצמך בכל מה שידך/רגלך נוגעת, שתמיד תרצי עוד ועוד בעולם הלימודים, עולם הספרים, עולם הספורט והכדורגל. עשי את מה שאת אוהבת ואהבי את מה שאת עושה, ואף פעם אל תזניחי את המשפחה , לא הגדולה ולא הקטנה! כי מה שהכי חשוב זו המשפחה! אוהבים אותך, ב"שלום" שאת מפטירה לעברנו, בחיוך כשאת נכנסת לארוחת ערב של שבת. שתהיי מאושרת ושמחה עם ההורים והאחים, ורגע, שכחתי, תתחילי לרקוד! זאת כבר מסורת!

"שבועטוב"!                                                                  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

7.1.23    י"ד טבת תשפ"ג

שנה אזרחית חדשה 2023! לפנינו נאחל לנו שתהיה טובה מקודמתה.
נחזור מאה שנים לאחור ונראה מה היו בימים ההם, האירועים המרכזיים בקיבוצנו השוהה בנהלל, בשנת 1923.                
3.1.23 – עובדים בלקט אבנים (עבודת דחק).       
20.1 – גשם , בוץ, עוני, מבשלים על גבי כיריים מאולתרים, בעיקר תה.  
21.1- יום הולדת לקיבוץ – נשף צנוע.
25.1 – חוסר עבודה, עוסקים בספרות ובמוזיקה, אין כסף. 
7.3 – נשף פורים.
25.5 – דיון על הטיפול המשותף בילדים. (חודש לפני הולדת הילד הראשון  שיוולד בקיבוץ).
5.7 – חוסר עבודה מוחלט – הקיבוץ יוצא לטיולים בארץ.
10.8– משיגים עבודה בבניין.
15.11- שיחת קיבוץ על השאיפה להתיישבות.
1.12- יהושע בירר יוצא לגליציה למגבית למען קניית קרקע להתיישבות לקיבוץ.
15.12 – חברים אחדים נשלחים להכשרה חקלאית למקווה ישראל ובית אלפא
עם כל הקשיים שחווינו, הייתה זו שנה בה התלכדנו, התכנסנו יחדיו כל ערב, שוחחנו הרבה על תכלית חיינו, שרנו, רקדנו ושמחנו במעשינו.
מתוך "60 שנות חיים" בעריכת מאיר צור.

שנה אזרחית חדשה מלווה בממשלה חדשה המציבה דאגות וחששות ואמנה כמה מהן: שנויים מרחיקי לכת בפיצול מערכת הביטחון ועד שינוי הוראות בפתיחה באש, שינויים במערכת החינוך, כמו חקיקת חוק יסוד: לימוד תורה, פיסקת ההתגברות, שינוי במערכת המשפט כמו שינוי בהליך בחירת שופטים, הפרדה מגדרית לא תיחשב לאפליה, סעיף הנכד בחוק השבות ועוד כהנה וכהנה. אני מודאג בעיקר מכך שהקרע בעם רק מתרחב ונפער עוד ועוד. כששוחחתי על כך עם חבר אמר לי: אם זה הכי מדאיג אותך, לך לפרשת השבוע ותראה שבסוף הכל מסתדר. פרשת "ויגש", בה מסופר איך אחרי נתק של עשרים ושתיים שנים יוסף ואחיו מתאחדים. יוסף על אף העבר הרע שנגרם לו בידי אחיו, הבין שנקמה זו לא "תכנית עבודה" הוא מדחיק את כל ההתעללויות שעבר. אבל היום, הוא בעמדת כוח מולם: הוא שר מצרי בכיר והם, הרעבים, באים לבקש מזון ולא מכירים אותו. הוא בוחן אותם, ולוקח אליו את בנימין אחיו הצעיר ואז יהודה אומר לו: "קח אותי במקומו" והוא מבין שהם למדו לקח ומקיימים "ערבות הדדית" משפחתית, למרות שנפגע מהם פעם אחר פעם, ויכול בהחלט ובצדק לשחק את הקורבן המסכן מול אחיו, הוא בוחר, באצילות רבה לפתור חיובית את הקונפליקט המשפחתי. יש האומרים, שזה הרגע המרגש ביותר בתורה כשיוסף, כשליט מצרי, מתגלה בפני אחיו ואומר להם: "אני יוסף אחיכם"! כולם בוכים והנתק היה כלא היה.
הלואי על כל עם ישראל. לעתים אני מופתע איך פרשת השבוע כל כך תואמת ונוגעת…

נוף חורפי ושלכת מוקדמת..

"שבועטוב"!   

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

31.12.22   ז' טבת תשפ"ג

מרוב אירועי משחקים, סביבונים, מרוצים, סופגניות, לביבות וטקסי הדלקת נרות, העלאת שמו של יהודה המכבי ושל משפחת החשמונאים מלפני 2100 שנים, שהם הסיבה לחגיגה, הולכת ונשכחת, לפחות קטנה. כבר לא מספרים על משפחת החשמונאים ופועלה, אזכיר את האירועים שהיו: אנטיוכוס (הרביעי) אפיפנס, שליט האימפריה הסלווקית רצה לאחד את האימפריה תחת פולחן דתי יווני ותרבות הלניסטית. כתוצאה מכך, ירושלים חוללה וקיום המסורת היהודית נאסרה. (167 לפנה"ס) ואז פרץ המרד בהנהגת מתתיהו החשמונאי וחמשת בניו, (יוחנן, אלעזר, יהודה, שמעון ויונתן) שמטרתם הראשונה הייתה לחדש את חופש הפולחן הדתי. יהודה המקבי (מלשון מקבת-פטיש) השיג זאת בסדרת ניצחונות מזהירה. אלעזר נהרג ב'קרב זכריה' כשחיסל פיל כשחשב שיושב עליו  המפקד של הסלווקים והפיל מחץ אותו. אחר שלוש שנים מפרוץ המרד שוחרר חלק גדול מירושלים, המקדש טוהר החשמונאים חגגו את חנוכת המקדש שמונה ימים. ומה קרה אחר כך? האימפריה הסלווקית לא הובסה והאיום נשאר. יהודה (כמדינאי) חיפש בעלת ברית חזקה ושמע על רומא, אז רפובליקה מתפתחת. יהודה שלח משלחת לרומא וב161 לפנה"ס נכרתה ברית הגנה הדדית איתה שלאחר חתימתה, שלח יהודה את רוב חייליו לביתם לאחר שבע שנות שרות בצבאו. אבל האויב לא נח ושלח את גנרל בכחידס לדכא את המרד. יהודה עם צבא מילואים של 800 לוחמים הובס בקרב והוא עצמו נהרג בקרב 'אלעשה'. המרד דוכא, הסלווקים והמתייוונים חזרו למקדש ורדפו את מתנגדיהם עד שרבים חיפשו מקלט במדבר. אבל…המורדים שנותרו בחרו ביונתן הקטן, צעיר בני מתתיהו להנהיגם. יונתן, כמו יהודה, חיפש בעלת ברית ובחר בנבטים להם היה הסכם עם יהודה. המשלחת בראשות יוחנן אחיו יצאה לעבר הירדן המזרחי, אך הנבטים לא כיבדו את ההסכם והרגו את כל חברי המשלחת. נותרו שני בנים. משבר מזמן גם מבחן למנהיגות ויונתן קם מעפר סחף אחריו את האומה כולה וקרא למלחמת עצמאות, הפעולה הראשונה הייתה הענשת הנבטים והצלחתה גרמה לרבים להצטרף למורדים. גם הוא בחר במלחמת גרילה ובמשך שנתיים התיש את צבא הסלווקים. בכחידס, מפקדם, מחליט לשוב לאנטיוכיה  ומבטל את הזכויות שהעניק למתיוונים.   יונתן למד מכשלון יהודה ולא מיהר לטהר את המקדש הוא התמקם במכמש ובנה צבא חזק של 40.000 לוחמים מאומנים. כשצבאו היה מוכן, בחג סוכות של 152 לפנה"ס הוא מסתער על ירושלים, משחרר אותה, מטהר  את בית המקדש, מתמנה ככוהן גדול וממשיך גם לפקד על הצבא. המטרה הדתית של המרד הושגה – ביטול הגזירות הדתיות הושגה על ידי יונתן ולא ע"י יהודה. אך הוא נותר נאמן לזכר אחיו יהודה והשאיר את מועד החגיגה לתאריך בו יהודה שחרר את העיר ב- 164 לפה"ס. ומה היה בסופה של המשפחה?   את האחיזה הריבונית עשו האחים יונתן ושמעון שלא הסתפקו בטיהור המקדש, לא הסתפקו בקיום חיים דתיים תחת שלטון זר ודרשו, שהרעיון הלאומי צריך לכלול גם עצמאות מדינית. יונתן המשיך במהלכיו הצבאיים והמדיניים במשך תשע שנים ואז הוא נכשל בהבנת האויב ונרצח. שמעון, האח היחידי שנותר, ממשיך את מדיניות יונתן, ממשיך בשחרור הארץ עד שבשנת 142לפנה"ס הוא מקים את "המדינה היהודית" ומתמנה לנשיא. (לא מלך). ב- 134 לפה"ס, הוא ושני בניו נרצחו על ידי קרוב משפחה. אלה הם מחוללי חג החנוכה שאנו חוגגים היום. ועל עלילות הדורות הבאים של משפחת החשמונאים בהזדמנות אחרת.

סיפור משפחת החשמונאים אירע לפני יותר מ- 2000 שנה, אבל פנינו קדימה! מחר תחל שנה אזרחית חדשה. יש כאלה שעבורם זו סיבה למסיבה גדולה, לשתייה ללא בקרה וחיפוש נשיקת חצות בפומבי. מדי שנה אני חוזר ואומר שציון החג שלנו ומבשרו הוא יום הולדתו של ירון!     מברכים אותך מכל לב! ברכה חמה לך עם משפחתך ההולכת ומתרחבת מכל המשפחה הגדולה שלנו. וכמו תמיד שמור על בריאותך ועל רוחך הטובה והרבה בשמחה!

"שבועטוב"!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.12.22   ל' כסלו תשפ"ג

השבוע התקיים מפגש לרגל סיומו של החוג לאמנות שהתקיים במשך 26 שנים- המפגש הוקדש לפרדה והוקרה לאורה שיזמה והובילה את החוג לאורך כל שנותיו. אורה הביאה למפגשים את מיטב המרצים בתחומי האמנות השונים וערכה סיורים במוזיאונים ובסדנאות יוצרים.תודה גדולה לאורה על שלל החוויות ממשתתפי החוג.

פרשת השבוע 'וישב' עוסקת בין השאר ביחסי אשת פוטיפר ומשרתה יוסף, שאותו חמדה. אני זוכר את המורה הצעירה יחסית, דתיה (לפי כיסוי הראש בתרבוש) בבר אילן. שלימדה את הפרק הזה שאמרה בערך כך: "קל לשנוא את אשת פוטיפר, האשה הפתיינית, הכוחנית והרמאית שתפקידה בהיסטוריה (מסתבר) היה להכניס את יוסף לבית האסורים ממנו יעלה לגדולה בבית פרעה. אבל צריך להעריך אותה גם כי כל מה שעשתה היה כדי לשרוד בעולם הגברים של הימים ההם. היא, כאשת שר, הייתה אשת בית ולא יכלה כך סתם לצאת לשוטט ברחובות ולפגוש אנשים. יוסף, בן שבע עשרה שנים, היה משרתה, הצמוד אליה כל היום. מה הפלא שחשקה בו והיו רגעים שאפילו תשוקתה גברה וגרמה לה לחזר אחרי הנער. איך יוצאים מהסבך הזה? מצד אחד לא רצתה לוותר על החיים הטובים בארמונו של שר הטבחים ומצד שני הייתה תשוקתה. היא הבינה שאם בעלה יגלה שהיא פיתתה את המשרת, יסלק אותה מהבית לרחוב חסרת כל, והבינה שאם בחברה המצרית הגבוהה יגלו על יחסיה עם עבד-משרת  תהיה ללעג וקלס ובמחשבותיה על הישרדותה, החליטה להעליל על יוסף עלילת 'מעשה מגונה' שעשה בה כשהיא מנפנפת בידה בכנף בגדו שקרעה מבגדיו ואפילו שולפת את הקלף הגזעני בכנותה אותו "איש עברי". כך, בחוכמתה, היא עושה את המעשה היחיד האפשרי שיאפשר לה לשרוד, שישמר גם את נישואיה, גם את אמינותה וגם את מעמדה החברתי. השאלה הראשונה שהופנתה אליה, הייתה: "למה, במקום לשבח את התנהגותו המוסרית של יוסף, את מנסה להסביר לנו את מניעיה של אשת פוטיפר?" איך כאשה דתיה את מגלה סימפטיה והבנה אליה"?

ואי אפשר בלי משחק הגמר של המונדיאל, משחק שלא ראינו כמותו, מותח, מרגש, מפעים! גולים, דמעות אושר ואכזבה משחק יוצא דופן!. ב- 1954 בוובל של מנחם רותם מ"עופר", הצטופפנו ושמענו, ברדיו הקטן שהיה לו, את שידור הגמר של המונדיאל בין הונגריה וגרמניה, ובגרמנית! המילה היחידה שהבנו הייתה גווול! כמה כאבנו שגרמניה ניצחה 3:2 זה היה גם כאב אידיאולוגי. הונגריה הקומוניסטית מול גרמניה הקאפיטליסטית. הפעם צפינו בגמר בטלוויזיה גדולה ישובים בכורסאות. התרגשנו ושמחנו (לאחר שברזיל הודחה) עם ניצחון ארגנטינה בהובלתו של ה'פרעוש' שלפתע נראה דינוזאור ענק! ושתי חוויות אישיות נלוו למונדיאל: אחת, שיהב, נכדי, חשב עלי והביא לי ספר, את "פלאי מונדיאל" של דוידוביץ', כדי שאקרא על נפלאות חמישים המשחקים הגדולים בעבר,  והשנייה: ראיתי במו עיני איך רעיה נסחפת לתוך המשחק, מתבוננת בעניין, משתלבת ומתרגשת יחד אתי בצפייה באחד מגדולי המשחקים!.

"שבוע טוב"!