שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.12.22    כ"ג כסלב תשפ"ג

ירח כסלו של שנת 588 לפני הספירה מסמן סיומו של עידן. זה היה החודש האחרון בו התקיימה עבודה שגרתית בבית המקדש בירושלים. בחודש טבת נבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על העיר שבסופו החריב את בית המקדש והגלה את רוב העם לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, העיד הנביא חגי, נוסד בחודש כסלו בית המקדש השני. כמעט 400 שנה לאחר מכן, יהודה המכבי מטהר את בית המקדש מידי הכובשים הסלווקים ומקים מזבח חדש לשמחת העם. לזכר טיהור המקדש וחנוכת המזבח נקבע חג החנוכה. אותו אנו חוגגים מדי שנה ושנה. וכך נכתב בספר החשמונאים על האירוע: "ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו הגויים ויהללו לאלוהים בשירים בכינורות בחלילים ובמצלתיים ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים."
כמו חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן בית המקדש השני היה חוויה קשה ומטלטלת ליהודי התקופה. בעקבות החורבן ראה עם ישראל התפרצות אדירה של יצירה. חז"ל הובילו מהפכה דתית אדירה ששינתה את פני היהדות והשפיעה על התרבות המערבית כולה. זו הייתה מהפכה דמוקרטית שבמרכזה: מעתה איננו זקוקים לכוהנים שינהלו עבורנו את הפולחן אלא כל אחד ואחת יכול/ה לעמוד בתפילה ולשמש שליח ציבור. האדם המזוהה יותר מאחרים עם המהפכה האיטלקטואלית של חז"ל היה רבן יוחנן בן זכאי שחי בדור החורבן והקים, לפי המסורת, את המרכז היהודי ביבנה. ועכשיו, אחרי שקיבלתם חומר רקע היסטורי אפשר להתחיל לספר על חג החנוכה של הסופגניה והלביבה, של הסביבונים והנרות ובעיקר לציין את ישיבתנו בחושך לאור נרות ולשיר: ויהי אור! על כך עוד נספר לקראת חג החנוכה. זרמו הרבה מים בקישון עד שהגענו לכך שכל בן קיבוץ יוכל ללמוד ב"לימודים גבוהים את "מה שהוא רוצה" ובהתאם, באיזה מקצוע יבחר. כבר אין שום קשר בין לימודיו לבין צרכי הקיבוץ, (כבעבר) שיביאו אותו לעבוד דווקא בקיבוץ ולא במקצוע שבחר מחוץ לקיבוץ למשך חייו. וכולנו ראינו ואפילו פה ושם תמהנו בקוראנו את רשימת הנושאים שבנינו בוחרים ללמוד בדרך למקצוע.
בסקר שמצאתי משנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, (לפני 80 שנה), נשאלו בני הכיתות הגבוהות בתיכון: "מה תעשה כשתהיה גדול?", התקבלו התשובות הבאות:
במקום הראשון: נהג, טרקטוריסט, נוטר.
במקום  השני: גרז'ניק, עגלון, מסגר.
במקום השלישי: פלח, רפתן, נפח.
במקום הרביעי: כוורן, מנהל בית חרושת.
במקום החמישי: גזבר, מזכיר, מורה, פקק.
ובמקום השישי: ללמוד איזהשהו מקצוע.
אם לסכם: בארץ ישראל העובדת, בזמנים ההם, שאיפת האנשים הצעירים הייתה עבודת כפיים, הם היו האנשים המוערכים ביותר בחברה הארצ-ישראלית שכונו גם: "בעלי צווארון כחול". רק במקום החמישי הופיעו "פרנסי הקהילה" שכונו "בעלי הצווארון הלבן". מעניין מה יהיו תשובות ה"נוער" של ימינו ואיך נראית 'הפירמידה' שלהם.
"שבוע טוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.12.22    ט"ז כסלו תשפ"ג

בספר 'תלמוד בבלי' שיצא לאור בשנת 1930 בוילנה, שהתגלגל לספריה ולא ידוע איך, שקצות דפיו מהוהים משימוש ומזמן אך הכתוב בו מלא חכמה. בתפילת בית המדרש נכתב: יהי רצון מלפניך אלוהי ואלוהי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל, וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על  טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ברכה לאיתן ליום הולדתו. אני חושב שכל מי שעוסק בסוגיית הקליטה, יכול לראות בקליטתו של איתן דגם נכון. אדם מצטרף לקיבוץ, חי בו, עובד בו, מגדל את בנותיו, מתעניין במה שנעשה ולא עושה "חשבון" לדפוס החיים שאליו הגיע, בגלל האהבה. נראה לי שהוא שלם עם כך. כך בעבודה, במסגרות המשפחתית והקיבוציות צריכה להיראות קליטה במקום חדש ושונה ממה שהנקלט הכיר. כך ממש היה מודל הקליטה של פעם. אנחנו מברכים שכך קרה לנו. איתן, רק שמחות ובשורות טובות לך במשפחתך עם נואי, תומר ויהלי ולבאות אחריהן. עם קרין וירון, האחים ובני זוגם, עם כל המשפחה הגדולה וכמובן, מאתנו הסבים.

 אמשיך להתייחס לנושא הקליטה, בזמן שהצבעה רודפת הצבעה בנושא. משום מה אנחנו עוסקים רק בנושא הדירות שאינן. והפתרון עליו דנים מסומן ל 2035! הדירה היא הבסיס לקליטה אבל הבעיות הן הרבה מעבר לכך ודורשות מחשבה לא קטנה מזו של הדירות. למשל: העבודה. 17 המשפחות של בנינו המתדפקים על דלתנו, היכן תעבודנה? תהוונה תגבורת לכ – 30 עובדי חוץ נוספים? ונחזור לעקרונות המתפוגגים לצערי. כולנו גדלנו על המושג: "כל אחד כפי יכולתו – כל אחד על פי צרכיו",  האם 'המשפט' הזה נכון להיום? כל אחד יודע שהעבודה הוא הבית השני שלנו ואנו משקיעים בה את מיטבנו. מצד שני יש לנו כ- 120 עובדי חוץ ואם נוציא מתוכם את 20 עובדי החינוך, נשארנו עם כ- 100 חברים המשקיעים את מיטבם, מרצם וכשרונם בעבודתם – אבל לא כאן בקיבוץ! אצלם קיים מרכיב אחד של החיים: 'מימוש עצמי'! הקיבוץ הוא מקום חיים נפלא, כולם מקבלים על פי צרכיהם, כולל את אלה שאינם נותנים לקיבוץ כפי יכולתם ואנחנו אפילו לא דורשים מהם זאת. רק המשכורת! והם "מטובי בנינו" אינם מוסרים את יכולתם לקיבוץ. אמרה לי חברה: "הקיבוץ לא יקרוס מהפרטת מזון, הקיבוץ יקרוס מעצמו כשחבריו יעבדו איפה שהם רוצים וכאן – כתחליף -יעבדו השכירים שישרתו אותנו" ואז מהסוציאליסטים שהיינו, נהיה סוג של חברה מעמדית קפיטליסטית, שתמיד יצאנו נגדה. משפט שווה מחשבה. אבל נחזור לקליטה: ל – 17 המשפחות (מעין "הרחבה") יש לפחות 30+ ילדים, שצריך לתת את דעתנו על קליטתם (מי יעבוד בחינוך?), סוג נוסף של בעיות שצריך לחשוב עליהן כמו: איזה חיי תרבות יהיו ביישוב הגדול? איזו חברה? האם זו תהיה חברה עם בסיס רעיוני כלשהו? ומצד המעשי: נדרשים רכבים נוספים?, אולי גם דרכי גישה? מוסדות שירות? בריאות? ועוד מרכיבי חיים. למה מחכים  בהקמת צוות חשיבה שבמקביל לדיור יביא הצעותיו לדרכי קליטתם ומידת השפעתה על חיי הקיבוץ. הרי מדובר במסה (כמות) של בנים טובים שלנו (איכות). ואותו צוות חשיבה, צריך להבהיר לבנים השבים ומשפחותיהם מה והאם אנחנו מבקשים/דורשים מהם משהו. כי הם- הם הרוצים לשוב הבייתה. רובם לא 'מסכנים' כלכלית והם מכירים בכך שלחברות בקיבוץ יש מערכת זכויות – חובות. אז למשל, להעז לתבוע מהם להשתתף כספית בהתקנת הדירה אליה ייכנסו, או שבשנה/ שנתיים (או פרק זמן אחר) הראשונות לחזרתם, יעבדו בבית. ובטח יהיו כאלה שיגידו: "מה אתה דואג שנגיע לגשר…" ושוכחים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כמו שאבא היה אומר.  

ואסיים ואומר שהחודש הנוכחי, חודש המונדיאל, הוא, אולי החודש היפה ביותר והמהנה ביותר של שנת 2022 שמסתיימת. כי אין כמו המונדיאל! כי אין בלתו!!

"שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.12.22    ט' כסלו תשפ"ג

בפרשת השבוע "תולדות" יש הרבה נושאים מעניינים. אתייחס לשניים הקרובים יותר אלינו. 1. הפוליטי. המאבק בין יצחק ובין הרועים הפלשתינאים נמשך לאורכה של הפרשה. יצחק חופר בארות והפלשתינאים הורסים אותן בבחינת לא יהיו מים. 'גם לנו אבל גם לכם'. הם לא רוצים לפתח את הארץ כמו יצחק. שנאתם ליצחק גורמת להם לפגוע גם בעצמם. ליצחק הייתה גישה הפוכה הוא רצה בפיתוחה של הארץ לכל מי שגר בה ולכן המשיך לחפור בארות שיהיו מים חיים לכולם. 2. סוציולוגי. יצחק, כדור שני, האם אמור להמשיך את דרכו של אביו? אברהם. שמרד וחידש הכל (זוכרים מונותיאיזם?) אז איך ממשיכים בדרך? האם עליו 'למרוד'? להמציא משהו חדש? בפועל יצחק פעל כמו אביו, חי באותם המקומות כמוהו, מתעמת עם אותו אבימלך, חופר את אותן בארות ומכנה אותן באותם שמות. על פי 'הקבלה' יצחק מזוהה עם מידת הגבורה. לנהוג באיפוק זו גבורה. המאמץ לא לשנות הכל מחדש אלא ללכת במסלול שנוצר ולפסוע ב'עקבות הנעליים' הגדולות של אביו. אם לא היה מצליח במשימה הקשה הזו, המהפכה של אברהם לא הייתה נמשכת. מוכר, לא? מאוד מסעיר להתחיל והרבה פחות מסעיר להמשיך.

השבוע, ב- כ"ט בנובמבר צוינו 75 שנים להצבעה באו"ם על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות: יהודית וערבית. ההחלטה עצמה שהתקבלה כש- 33  מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו- 10 נמנעו, היא שהביאה, חצי שנה מאוחר יותר, להכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948. ממשלת בריטניה פנתה לאו"ם לדון בשאלת עתידה של ארץ ישראל. העצרת מינתה ועדה בת 11 חברים ממדינות ניאוטרליות שבאו לארץ, נפגשו עם ההנהגה היהודית בעוד נציגי הערבים החרימו את דיוניה. בתום המשימה המליצו חברי הועדה: על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית – המאוחדות באיחוד כלכלי, וירושלים תיוותר תחת משטר בין-לאומי. הציבור היהודי בכל מקום, הקשיב ועקב אחרי ההצבעה בעצרת האו"ם, ליד מכשירי הרדיו הפזורים, כי לא היה אז רדיו בכל בית, ישבו האנשים והקשיבו דרוכים אחרי קולו של נשיא העצרת שקרא בקולו את שמות המדינות זו אחר זו. עם אישור ההחלטה פרצה שמחה אדירה ברחבי המדינה, הרחובות התמלאו חוגגים שרקדו כל הלילה, הונפו דגלים, ובבתי הכנסת הוצאו ספרי תורה וחוללו סביבם. האופוריה שפקדה את 'היישוב' הסתיימה עם בוקר כאשר ערבים החלו בתקיפות יהודים באירועים שונים, שסימנו את תחילתה של מלחמת העצמאות.

ומה היה איתנו, ילדי המוסד הצעירים? באותו לילה, לפתע באו ילדי הקבוצות הבוגרות לקומת המגורים שלנו וקראו לנו לבוא לשמוח ולרקוד בחדר האוכל ובעוד אנו רוקדים וששים, הופיע אבא שלי, שהיה רכז המוסד, השבית את השמחה ופיזר אותנו לקומות המגורים ואמר משהו כמו: "מה אתם שמחים? אנחנו נגד הקמת שתי מדינות, מחר, הרי תתחיל מלחמה!" (לידיעתכם  "השומר הצעיר" באותה תקופה התנגד לחלוקה והיה בעד מדינה דו לאומית). שבעים וחמש שנים חלפו ובימים אלה נדמה כאילו אנחנו עומדים באותו מצב וכמו אז, מתלבטים בשאלות דומות על עתיד המדינה (שתי מדינות, מדינה דו לאומית? למשל.) בהשוואה לימים ההם, לדעתי, אנחנו היום חלשים יותר בחוסן החברתי, בלכידות, אך חזקים הרבה יותר מהבחינה הצבאית והכלכלית ההכרחיות לקיומנו.

מפת החלוקה של א"י. הכתום שטח היהודים הצהוב של הערבים והלבן – ירושלים בינלאומית.

"שבועטוב"!   

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.11.22      ב' כסלו תשפ"ג

גם בפרשת "חיי שרה" יש הרבה ראשוניות. הפרשה נפתחת ב: "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה." קבורת שרה היא הקבורה האשונה הנזכרת בתורה והבכי של אברהם גם הוא הבכי הראשון המתואר בתורה. (אני מניח שהידענים שבכם יגידו שהרצח הראשון היה שקין הרג את הבל וזה נכון, הרג אבל לא קבר אותו אלא ברח). אברהם, כאלמן, פותח משא ומתן עם התושבים המקומיים – הפלשתינאים של אותם הימים, –  על קניית מערת המכפלה במחיר מלא, שתשמש כחלקת קבר, וכאלמן טרי גם מתחיל לחפש כלה ראויה, לבן, ליצחק. הפרשה, שמתחילה בקבורה ראשונה מסתיימת בחתונה הראשונה. אגב, אומרים שרבקה זכתה להיות רבקה אמנו, לאחר האודישן שהיה מבחן החסד. כשאליעזר הצמא מגיע לבאר היא ממהרת להשקותו ואת גמליו. בזכות מעשה זה, התקבלה להיות אחת מאימהות האומה. וההנמקה: "לא כסף ולא יופי, לא תואר ולא כבוד, כי אם המידות האישיות הנעלות", הן שקבעו.  

השבוע, ב- 21.11.22 ציינו את יום השנה ה- 65 לנישואינו.                                     
ביום שישי ה- 6.12.57, במסיבת קיבוץ, שהוקדשה לחמשת הזוגות שהתחתנו יחד, קיבלנו את "מגילת עדות" שהייתה מעין תשובת הקיבוץ לכתובה הדתית המקובלת. שימו לב למילים ולסגנון וכך נכתב בה:

רעיה שוהם              מגילת עדות                  עמרם גורדון

מן היום בו ראיתם את יפי העולם ואורו – את צער העולם וצלליו, מהיום בו חש דמכם את פעימות הסערה והמרגוע – כלתה נפשכם אל הבלתי נתפס – אל זה המרתק מבט, אל זה הקורא ותופס, הקורע ומשבית ומרווה, כלתה נפשכם לאהבה. היום אתם עומדים בפתחו של טרקלין אהבתכם ובו שמחות וצער, גאות ושפל.
עומדים אתם לקשור עצמכם בברית פעימות הלב – בברית של דמע ושחוק -בברית של גוף ונפש – בברית של אמונה ואושר – בברית של חזון והגשמה.
בשם הקיבוץ הזה, בשם האהבה הגדולה, אהבת האדם, אני מביאכם בברית משפחת האדם.

למען עצמכם – למען בניכם אשר ייולדו, למען ישגשג ויפרח ביתכם הקיבוצי, אשר אתם עצם מעצמו ורקמה בנופו, ניצרו את שתיל אהבתכם עד היותו עץ ענף, גדול ומצל.  אמן!                                                                                                                                      
משמר העמק
6.12.1957   י"ג כסלו תשי"ג

אנחנו ציינו את האירוע בצפייה במופע מחול!                  
כיון שסיפרנו לכם אין ספור פעמים, איך נסענו במשאית ליקנעם,  ארבעת הזוגות ועוד חברים, כעדים. כעבור עשרים דקות כבר היינו על המשאית בחזרה הבייתה, אני הלכתי לחליבת לילה ברפת ורעיה לבית ילדים להשכיב לישון את ילדי קב' "אילן".                                                        
ימים שהיו ולא ישובו. רק זיכרונות…

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה  גם פרספקטיבה"

19.11.22     כ"ה כסלו תשפ"ג

איתן בן אור, כמו מיכה, כמו יוסק׳ה ועוד חברים, היו כמו אחים בכורים שלי הם לא חינכו אותנו, הם היו הדוגמה האישית שלנו בכל התחומים עבודה, חברה, תרבות, בכל. והם חסרים לי. לאזכרה שהייתה לאיתן כתבתי כך וחשוב לי שתשמעו אותם:  "…ככה סיפרו: יום אחד איתן השתובב בשלולית מים בחצר הקיבוץ וזה הרגיז את אמא שלו, שביקשה ממנו אין ספור פעמים שיפסיק, אך משלא הפסיק במשחקו, ניגשה אליו ונתנה לו 'קלאפס' על ישבנו. עבר במקום בן-עמי (אבא שלי) ראה ואמר לה: "חברה יקרה, לא מרביצים לילד של הקיבוץ". הילדים הראשונים היו באמת ילדי כל הקיבוץ וכל החברים היו משתעשעים אתם. לכן הילדים הראשונים לא קראו להוריהם אבא או אמא אלא בשמותיהם הפרטיים. על גב הילדים האלה הומצא ונבנה החינוך המשותף, בית הילדים, הלינה המשותפת, המקלחת המשותפת, נוצר המושג "קבוצה" הילדים עבדו מגיל 4-5 במשק הקטן שלהם. הילדים היו שותפים מלאים לכל המתרחש בקיבוץ מהמלטה ברפת או בדיר, קטיף בגן ירק ובמטעים, במסיבות, בחגים ובערבי תרבות, השתתפות בהפגנות פוליטיות ובהגנה על הקיבוץ במאורעות. כך נוצרה ההזדהות המוחלטת בין דור המייסדים לבניהם עם מהות חיי הקיבוץ. איתן ייצג את הערכים האלה מילדות לאורך כל חייו.   לסיום סיפרתי איך לפני מספר שנים, רעיה ואנוכי, לקחנו את איתן לפנות ערב לבית הקברות. התיישבנו על ספסל מול קברות הראשונים ושמענו מפיו סיפורים על דמויות שהכרנו, בהומור, בקצת רכילות, בסיפור סיפורם האישי במקום הזה, שאולי עוד נכתוב אותם, מקום שהיה מחובר אליו עד כלות. יהי זכרו ברוך!

הדברים שכתבתי על מימון לימודי הרבנות ויחסי קיבוץ-דת, עוררו מספר תגובות ואני מפרסם שתיים מהן: הראשונה שנאמרה בעל-פה ואמרה: "עמרם, עמרם איפה אתה חי? אתה רוצה שהקיבוץ יעסוק בבעיות שכבר לא מעניינות ולא רלבנטיות לאורח החיים שלנו היום. לדוגמה כתבת פעם על "עבודה שכירה", את מי זה מעניין מול 'מימוש עצמי', כתבת לאחרונה על שאין לנו נוכחות ב'פלגים', למה זה אכפת לך בכלל ועכשיו נזעקת על רבנות. מה שמעניין את הציבור שלנו הם 3 דברים: הבונוס, הדירה ולספר על נפלאות הטיולים בחו"ל. מה אתה רוצה מאתנו?" אמר והלך לדרכו. את התגובה השנייה כתב לי דורון אופיר, שאני מניח שרובכם תסכימו איתה כי היא מאפשרת זרימה ללא זעזועים.                                                                                                 
הי עמרם,
נושא מעניין. האם ואיך נשמרים עקרונות הבסיס של חיי הקיבוץ, והאם חצינו קו אדום. אפשר לחלק את דבריך לשני נושאים: שינוי חברתי וחילוניות. בשנים האחרונות קל לראות בקיבוצנו את השינוי החברתי. אנחנו מעדיפים בילוי משפחתי על פני בילוי קיבוצי, מגדילים את תקציבי החברים באופן שמגדיל את יכולתם מצד אחד לבחור כרצונם אירועי תרבות, חברה, פנאי ולימודים, ומצד שני לתת (וגם להוריש) יותר לבנים שלנו. לאור זאת, אם בעבר כיוונו את הבנים ללמוד תחום פונקציונלי קיבוצי, בהווה אנחנו מאפשרים להם לבחור מה שמעניין אותם באופן אישי, ובחירתו של בן קיבוץ ללמוד לימודי רבנות כלולה בכיוון הזה (אגב, כשלעצמו, זה אכן מפתיע מדוע הוא רוצה להגיע לסמכות של רב, הנחשבת הגבוהה ביותר עבור אנשים דתיים, ואינו מסתפק בלימודי יהדות כהעשרה). לשינויים האלה אפשרנו לקרות, הם מתקדמים לאיטם אולי עם רוח התקופה, ונראה שאין כאן חציית קו אדום קיבוצי. מה לגבי החילוניות? האם גם הנושא הזה עובר שינוי חברתי? ריבוי החברים שהצטרפו למשמר העמק בשנים האחרונות ודאי הוריד את רמת הקולקטיביות הרעיונית שהייתה קיימת בעבר, והעלה את רמת חוסר האחידות בתפיסת הזהות ובהסכמה על "עקרונות הבסיס של חיי הקיבוץ". אם חילוניות היא חלק מזה, אז אולי גם פה הבחירה האישית התרחבה ויחיו כאן חילוניים ומסורתיים זה לצד זה. אם נחזור ל'רבנות', נראה לי שכל עוד מדובר בלימודים, לא נראית סכנה לאורחות חיינו המיוחדים. אם אכן יידרש בהמשך בית כנסת ועוד "פיתוחים דתיים", אז נצטרך לשאול האם, למרות השינויים החברתיים שעברנו עד כה, נסכים גם לשינוי מהסוג הזה.                                         
בברכה, דורון 
ותגובתי: כחניך במוסד, אני לא זוכר על מה, תורמוס אמר לנו בהגייה הונגרית: "יש דברים שצריך להרוג אותם קטנים ולא לתת להם לגדול, כי יהיה מאוחר".

ונסיים בשמחות והפעם ברכות לקרן ליום הולדתה. שכולו תחת חווית הכניסה לבית, בית חדש גדול ויפה. נאחל לך הרבה אושר, לך, עם שיר, עם גלי, רומי ושני, שיהיה הבית מלא שמחה! חיבוק אוהב מכולנו!

וברגע האחרון, אנחנו שולחים ברכה חמה ומחבקים את יהב ורעותי לקבלתם לחברות בקיבוץ. כשבן הדור הרביעי למייסדים, מחליט להמשיך בדרך אבותיו, אין שמחה וגאווה גדולים יותר!  נברך ונתברך!!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.12.22    כ"ה כסלו תשפ"ג

איתן העביר לי את פרשת השבוע שכותב/מכתיב סבו, יהודה, שהוא בן 99. התרשמתי מאוד מהסבריו שלו ל'פרשות', באחת מהם, ממש הפתיע אותי במקוריותו וביקשתי רשות לפרסמה כאן וכך כתב:
אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. "את האלוהים התהלך נח". (כתוב) בדורותיו – בלשון רבים, מלמד שלא רק בדור אחד היה הצדיק אלא כל הדורות בהם הוא חי. זה מלמד על אישיותו הפסיבית של נח שלא ניסה וללא הצליח משך דורות להשפיע על האחרים בדרכו הטובה, ולכן הקב"ה הביא את המבול. וזה בשונה מאברהם ושרה שהיו עושים נפשות (לאלוהים). את ההבדל בין נח ואברהם ניתן לראות גם אם נעמיד זה מול  זה את הביטוי "את האלוהים התהלך נח", מול מה שנאמר על אברהם אבינו בביטוי" האלוהים אשר התהלכתי לפניו" . חז"ל הסבירו שדרגתו הרוחנית של נח משולה למי שצריך עזרה תמידית כדי ללכת בדרכי אלוהים לכן הוא הולך לצידו צעד צעד, ואילו אברהם היה בעל כח רוחני גבוה יותר לכן הלך לפני האלוהים. אהבתי את ההבחנה הזו של סבא יהודה בין שני "הצדיקים", הבחנה  שלא הכרתי ולא שמעתי כזאת.

פרשת השבוע ב"לך-לך", בעיני שלי, היא סיפור ה"בראשית השלישי" והאחרון. בראשית א'- היא בריאת העולם. בראשית ב'- היא המבול וגם מגדל בבל, בו נעשה ניסיון לתקן את מה שלא צלח בבריאה. ובראשית ג'- היא יצירת דמותו של אברהם, והמונותאיזם. באותה תקופה העולם כולו האמין באלילים השונים ועבד עבודה זרה. אברהם מייסד תורה חדשה של האל האחד. אני מניח שבני דורו חשבו שהוא אדם הזוי או תימהוני. והוא מוצג רק כבנו של תרח ובעלה של שרי. במבחן התוצאה, מיליארדי בני אדם ממשיכים בדרכו.

מחרתיים ייפתח שוב המונדיאל הנכסף ואני כידוע לכם, נמנה עם אוהדי המשחק המרתק הזה. חלק מכם אולי זוכרים את קשרי עם הכדורגל, מתי ואיך פרשתי. ואזכיר בקצרה: באליפות צ.ה.ל בכדורגל בשנת 1952 הייתי בהרכב  של נבחרת חיל ההנדסה בתפקיד קיצוני שמאלי, כי הייתי מהיר. שיחקנו בנעליים הצבאיות הכבדות ובבגדים שהשגנו ובמשחק הראשון מול נבחרת חיל הקשר, במהלך המחצית השנייה, הכדור הגיע אלי ואני כדררתי כל הדרך לשער וכשהגעתי מול השער הריק, כבר לא היה לי כוח לבעוט  ופספסתי ותוך כדי, נקעתי את הקרסול והמציאות הורתה לי: "פרוש, בתור אוהד לא תיפצע" ומאז אני אוהד וצופה בתחילה על המגרש, ובשנים האחרונות מהכורסה. אבל כמה מילים על תולדות הכדורגל. מקובל לחשוב שאת משחק הכדורגל המציא מעמד הפועלים באנגליה והמעמדות העליונים גנבו אותו מהם. אבל האמת היא הפוכה. רק המעמדות הגבוהים  שלא עבדו קשה והמזון היה מצוי אצלם, היה להם פנאי לשעשועים ובידור והם הם, המציאו את המשחק. אבל מי שהביא לכדורגל המקצועני באו דווקא ממעמד הפועלים. הם הבינו שכדי לשחק טוב יותר, ויוכלו להתמודד עם "הבורגנים" ולנצחם, שיביאו את קהל המתעניינים לכך שיקנה כרטיסים, צריך להתמסר למשחק ואת זאת צריך לעשות לא אחרי העבודה אלא כעבודה. המהלך הזה הביא למקצוענות בכדורגל שהוכרה רק ב- 1888 והמקצוען הראשון שהופיע באנגליה היה סקוטי שנדמה לי שקראו לו סטטר (משהו כזה אני זוכר מסיפורי אבא) ושלמו לו על כך. וסיפור נוסף: במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) הכדורגל ממש נעלם עם גיוס כל השחקנים לצבא. ואז הועלה תחליף בדמות הכדורגל הנשי, שהביא מדי שבוע עשרות אלפי אנשים לאצטדיונים לצפות בהן. עם תום המלחמה חודשו משחקי הגברים, שזכו וזוכים לפופולריות עצומה, ומשחקי הנשים נדחקו ונעלמו. הכדורגל הנשי הסדיר, חודש רק בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת.

אין שן!

ואי אפשר לסיים בלי אירוע משפחתי חשוב. השבוע, לנינתנו הבכורה תומר, נפלה השן הראשונה! איך שהזמן רץ, נזכרתי, איך אמא שלי שמרה על השן הראשונה שנפלה לי בקופסה קטנה מרופדת בצמר גפן.

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.11.22   י"א חשוון תשפ"ג

על תוצאות הבחירות ציטוט מאהוד מנור: …אין לי ארץ אחרת…

שלכת בתהליך בין הבחירות לפרשה

לפרשת "בראשית": התורה נפתחת בתרועות וחצוצרות, או אם תרצו בתוהו ובוהו. היופי של מים ושמים, דשא ועצים, מאורות היום הלילה מגיע מהר מאוד לנקודת השבר – כשמגיע האדם. וכבר בדור השני של האנושות שכולל שני בנים בלבד, מתרחש הרצח הראשון  שבא מתוך קנאה, קנאת קין בהבל בשל הקשר הטוב יותר שבין הבל והבורא. זה לא סיפור עם, זה המשך ישיר לגירוש מגן העדן, בו אדם וחוה לא יכלו לשלוט ביצרם ולא לאכול מעץ הדעת. ה'סיפור הראשון' הסתיים "רק" בגלות מגן העדן, שזה עונש בו נושאים בני האנוש עד היום. הסיפור השני הסתיים באופן טרגי יותר, ברצח של רבע מהאנושות עלי אדמות וחצי מהפוטנציאל להמשכיותה של האנושות. כי להבל לא יהיו ילדים ולא תהיה משפחה. בכל הסיפור הכתוב אין נימה של הזדהות או הבנה עם הכעס והקנאה של קין, הדגש הוא על הרצח!,שהוא נורא ואיום לכשעצמו, והוא יכול להתרחש גם במרחב הכי מוגן של האדם – במשפחה. במקרה שלנו אנו למדים שני דברים: 1. עד כמה קשה הקנאה  ו-2. על רצח אין מחילה.

בשנים האחרונות אני נאלץ לבלוע יותר מפעם אחת את הסטיות מעקרונות הבסיס של חיי בקיבוץ. אבל השבוע, נחצה הקו האדום. נשמעו אמירות ש"היום זה קיבוץ אחר" ש"תפיסת החיים (האידיאולוגיה) כבר לא קיימת, לפחות לא משותפת לכולם", ועוד הערות על גישתי "הלא ריאלית לחיי הקיבוץ" העכשווי. נחצה, ראשית, באדישות הציבור להתייחסות למהו תפל ומהו עיקר ולא אוסיף יותר. ושנית, העניין עצמו – איך ייתכן שאנחנו כקיבוץ נהיה שותפים למימון לימודי 'רבנות' של בן שחזר בתשובה לקיבוץ במסגרת מסלול בנים ללימודים? אחד מעקרונות היסוד המרכזיים של הקיבוץ הוא החילוניות! בנושא זה אין פשרות ואין ויתורים. יחס כבוד והבנה לחברים/הורים דתיים, כן! פעילות דתית המתערבת  בחיינו, לא! ומי שלא יכול לקבל את העקרון הזה לא יכול לחיות בתוכנו. היום הישתלט העקרון: כל בן שרוצה לחזור נקבל אותו ונספק את כל רצונותיו מכפתור לרכב ועד "שילמד מה שהוא רוצה". עקרונות חיים אינם משתנים על פי דעת המרכיב האנושי המנהל את חיינו בזמן מסויים, עקרון החילוניות גובר על עקרון קבלת בנים שעלולים לשנות את דפוסי חיינו. ורב, זו אוטוריטה! התמיכה שלנו בלימודי רבנות, בטיפוח ופיתוח הדת, נוגדת את אופי חיינו. כמה הקיבוץ צריך לוותר בשביל לקדש עקרון זה. ומי אומר שמחר לא תבוא התביעה או בקשה להקים בית כנסת? אל דאגה, זה לא יפגע בבונוס כי הפרוייקט ממומן על ידי משרד הדתות!, לא על ידי היזם! התגובה הרי תהיה: "למה לא" וימצאו לכך גם תומכים. אני יודע שהתקיים דיון על כך ושם נאמר 'שאנחנו לא מתערבים במה שבנינו רוצים ללמוד', חבל שאלה שדנו לא ראו את הצד העקרוני בטרם החלטתם, או לחלופין, לפחות לקיים על כך דיון ציבורי. (ולא רק פירסום מובלע ברשימת המשתלמים) כנראה שכבר לא אכפת לנו, "הפרטת המזון" הרבה יותר ערכית וחשובה. רבים יחלקו על גישתי ויגידו: "תן לחיות", או ישאלו: "זה מה שמדאיג אותך?". אני כותב בתקווה שלמישהו שמאמין בקיבוץ זה יהיה איכפת.

וברכות למיה ליום הולדתה. אני לא אוהב את הביטוי "אסיר תודה" בשל המילה "אסיר". אבל לפני הברכות רוצה להודות לך על דאגתך לנו, דאגה מעשית ועניינית מהלב. מאחלים לך אושר ושמחה באהבה גדולה לך, עם הדר ומור, קיקה וניני. הסתגלות מהירה למצב שילדיכם כבר פורחים מהקן, וכדאי שתתחילי לשנן את "עוף גוזל"… מאחלים לך שכל שתרצי יתגשם ומהר ואיננו שוכחים גם לברך את הוריך ש"נתנו" לנו אותך! חיבוק בשם כל המשפחה!
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.10.22   ד' חשון תשפ"ג                                                    
לרגל יום הולדתי, אני חוזר ל"שבוע טוב" מס' 2  מאוקטובר 2011, לפירושכם.

אהבת נח      
כשמלאו לנח 500 שנה הוליד את בניו: את שם, את חם ואת יפת. פנה נח אל אביו למך, שהיה כבר בן 770  שנה, ושאלו: "אבא, הנה, בני יפים וטובים,  איך אנהג עמם למען יהיו בני אדם טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?". חשב למך חמש שנים (שלושה ימים) קרא לנח ואמר לו: ראה בני, הסכת לדברי, דברי אב זקן לאב צעיר: סוד חינוך ילדיך הוא הענקת אהבה ובחירת  דרך האמת שלך. אם תמצא את שביל הזהב לאחדם, ישכילו לחיות חיי תורה ומעש, למצוא נשים טובות, יפות, חכמות, רחמניות וצדקניות ואם גם בת תיוולד לך, שתזכה בחתן שהוא איש דעת ועבודה. בהגיעך לפרשת דרכים היוועץ תמיד באשתך, היא כבר תתווה אותך לדרך הישר, הלך נח לסבא מתושלח שכעת חיה מלאו לו כבר 960 שנה ושאלו: "סבא, בנים לי, איך אנהג עימם, שיגדלו אנשים טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?". אמר לו בקול ניחר ובקושי רב בשל גילו: "את אביך לימדתי את סוד הענקת אהבה ודרך האמת" והוסיף: "תרעיף עליהם אהבתך ואל תחסוך" וחזור והזכר להם: "משפחה יש רק אחת. ייתכן ויכוח אך הימנע מריב. כי במשפחה אין עושין חשבונות, זה הפירוש הנכון ל"סוד הענקת אהבה ודרך האמת". קולו השתנק מהתרגשות. סבא מתושלח מת בגיל 968 ואבא למך מת צעיר יותר, בגיל 777. כשהגיע נח לגיל מכובד של 550 שנה, בעת שישב בבר ושתה את כוס יינו השביעית, הרהר בדברי אביו וסבו וחשב: האם נהגתי כעצתם עם ילדיי? ההלכתי בדרכיהם? ואמר לעצמו: עוד כמה שנים אהיה בן 580 ואז אעשה דבר ואומר לילדי כמה שאני אוהב אותם, כמה שאני רוצה לחבקם כל אימת שאני פוגש בהם. כמה אני מרגיש שהם שלי/שלנו, הם וכל באי ביתם. לא שאני מטיל ספק בכך שהם יודעים ומרגישים באהבתי, אך יש דברים שצריכים גם להיאמר.

כינס את בניו, נשותיהם ונכדיו ואמר להם כשכוס יין בידו: "משפחתי האהובה! אני אעשה הכל כדי לשמור על שלימותנו ואתם שמרו על אחדות אהבה ואחווה והעבירו חובה זו מדור לדור". כשהניח את כוסו למלאה שנית נשמע קול האלוהים האומר: "נח, איש צדיק ותמים אתה, מבול אני עומד להוריד על הארץ, קום ועשה לך תיבה 300 אמה אורכה ו30 אמה גובהה. קח אתך את אשתך ואת משפחתך ואת כל מיני החיות זוגות-זוגות לתיבה ושמור עליהם כבבת עינך, בדרך האהבה והאמת שלך.

ונחזור ל-2022. כשחיפשנו ל"ספר המונולוגים" ציורים אופייניים לתקופה, מצאנו בארכיון הקיבוץ את אסופת ציורי יצחק בן מנחם ז"ל שצייר את הקיבוץ של שנות ה – 30 במאה שעברה. בין הציורים נמצא רישום שיצחק צייר אותי ואתם תשפטו האם דומה או מזכיר אותי. 

ברכות חמות לסיון ליום הולדתה: בזמן האחרון אני מגיע לעתים קרובות למרפאה ורואה אותך בעבודתך מצרף קטע משיר מספר של חנניה רייכמן "עזרה ראשונה בחרוזים"   לפניכם ציטוט קטן המתאר מה צריך לדעת במקצוע האחיות: …"גוף אדם עובד בלי יגע/  אין פוסקים בו אף לרגע/  המוני תהליכים/  לסיפוק אלפי צרכים. אין במקום הפקר ותוהו/ יש בו סדר אין כמוהו /  לשם כך דרוש תיאום/  שאינו מזניח כלום.  מה נאחל לך? שתמשיכי לעזור ולהושיע, לגוף ולנפש, לסייע ולהדריך והכל כהרגלך, ב(י)סודיות, במסירות ובאהבה. ובמשפחה, רק אושר ושמחה!

ב'שבועטוב' מס' 420 מ- 22.2.2020  כתבתי: "רוצים לציין את התרגשותנו הגדולה בגין גיוסם לצה״ל של ספיר ומור. לא כל סבים זוכים לחוות את גיוס נכדיהם, נמשיך לדאוג להם מעומק הלב, להתגאות בהם, ויד על הלב… לייחל לשחרורם!" אז המועד הגיע! השבוע מור השתחרר מהצבא וספיר חתם 'קבע'. נאחל למור שנה טובה, שקטה, ונעימה בבית ובחיק המשפחה. ולספיר, המשך בדרך בה בחרת, וביצוע המשימות אותן לקחת על עצמך. ואנחנו נמשיך לייחל לשחרורך.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.10.22      כ"ז תשרי תשפ"ג

לפני כמה חודשים, כשהתעוררה השאלה על דפוסי הקבורה בבית הקברות שבקיבוץ, והועלו גם הצעות מעשיות לדרך הקבורה אצלנו, החלטתי לחכות לפרשת השבוע "האזינו" כדי לכתוב על כך. הכל מתחיל בתעלומת מותו וקבורתו של משה רבנו, (אחד מנושאי הפרשה). לא רק שאיש אינו יודע היכן משה נקבר, אלא גם מי בכלל קבר אותו. לא מוזכרת נוכחות אנשים על ההר, קשה להניח שהוא קבר את עצמו וגם לא מתקבל על הדעת שאלוהים עשה זאת. עובדות אלה יצרו מספר מסורות לטקס קבורה. ואתחיל במושגים:  1. "קבורת שדה" שהיא סגנון הקבורה המקובל (בארון או בלעדיו) ובו הגופה נטמנת באדמה. השיטה הזו אינה סותרת את 2. "ליקוט העצמות". זה נוהג בו פותחים את הקבר לאחר שנה לפחות, מלקטים את העצמות ושמים אותן ב"גלוסקמא" שהיא תיבה קטנה וקוברים באדמה.  באופן זה, לא ניתן להתעלם מ"התועלת והחיסכון בקרקע", בעיקר בישובים עירוניים גדולים. ו – 3. "קבורת מכפלה" – סגנון בו טומנים באדמה שני בני זוג/משפחה באותה חלקה. מנהג הנעשה נפוץ יותר ויותר בעשרים השנים האחרונות. באין הוראה מחייבת חשוב ביותר שתהיה התחשבות ברגישויות של אנשים לנורמות שהתבססו במשך השנים, בהתייחסות לנושא כה אישי ורגיש כמו טיפול ביקירנו המנוחים. ואני חוזר לנושא שהועלה אצלנו, לדעתי, אין מקום לקבוע הנחיות קיבוציות בהצבעה של רוב ומיעוט, אלא ברגישות 'בעלי -תפקידים' מול המשפחות, והתחשבות בכל משפחה ופרט העומד לפני קבורת יקיריו. ובקשר לנוהגי האבל: את משה עם ישראל ביכה במשך שלושים יום, שהם המקור לשלושים ימי אבלות במסורת שלנו, בעוד שעל יעקב אבינו התאבלו שבעה ימים בלבד ומכאן בא המושג "שבעה", ואנחנו עורכים/ערכנו אזכרה מכובדת לחברינו שנפטרים.

שני קטעים הקשורים לחג הסוכות ולנו האנשים הפשוטים. קטעים, מהחוג לפילוסופיה יהודית שהביאה רעיה ואני מביאם כלשונם:    1. התייחסות לגודל הדירה:  "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג) אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וההסבר: עד עשרים אמה – עושה אדם דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה – אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע.  (הנתונים באים מ'התלמוד הבבלי')  2. בעיות זיכרון. חייב אדם לזכור בעושרו את העוני, בימי תפארתו את השפלות, בגדלותו – את הפשטות, בימי שלום – את סכנת המלחמה, על פני היבשה – את סערות הים, בעיר- את המדבר. לפי שאין לך דבר, שיש בו כדי לשמחנו יותר מזיכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה ביותר.(כתב פילון האלכסנדרוני)

והערה ל'אקטואליה' שלנו החוזרת בדמות דיוני ה-"20-30". עוד טרם 'נשטפו' כלי האוכל אחרי הדיונים המעייפים רבי המתח המיותר על הפרטת המזון וכבר גוררים (כן, גוררים) אותנו לדיונים, בהם המחלוקת לא תהיה קטנה יותר, וכן המתח, הריב והמדון. המתינו קצת, תנו לנו תקופת שקט מסוימת, שבה נחזור למלא 'אסמינו', לאכול ולשמוח בצוותא בחדר האוכל, תנו לנו את המאחד  והמקרב בינינו, תנו לנו שוב לאהוב אחד את השני, עייפנו מהמחלוקות, תנו לנו את שנת ה-101 לקיבוץ, שתהיה שנת שלווה ואחווה ולאחריה שובו לשקול את צעדיכם.

השבוע ציינו את יום הולדתו של ילד הקסם תומי ושל בננו הצעיר תמיד שיר.  לך תומי נאחל שתמשיך לקפוץ, לרקוד, לשמוח, לשחק, ללמוד ולאהוב את הכל בחיק משפחתך האוהבת וחיבוק חם מאתנו הסבים שלך… 
ולך שיר, שבימים אלה ממש מתרחש בך/כם הפסוק " איש תחת גפנו ותחת תאנתו" בדירתכם החדשה שבנווה 'הגורן'. שתהא בכם 'ברכת הבית' האומרת: "בזה הבית תשרה הברכה, יתמלא תמיד שפע אור ושמחה, בו ידורו אחווה שלום ושלווה, וידעו כל שוכניו רוב בריאות ואהבה".     
חיבוק אהבה גדול מכל המשפחה!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.10.22   כ' תשרי תשפ"ג   שנה שתים עשרה.

בערב יום כיפור בחדר האוכל, שהיה מכובד מאוד, שכותרתו הייתה "על הדבש ועל העוקץ", ושאליו רובכם לא הגיע, "גנבה את ההצגה", כמו שאומרים, יונה וייס בדבריה, וככה החלה את קריאתה: "הדבש והעוקץ, המר והמתוק" הם קטבים על אותו הרצף. הם גם הפכים וגם מהווים שלמות. הם מגדירים זה את זה ומוגדרים זה על ידי זה. לא נוכל לדעת מהו יום אם אין לילה. לא נדע שמחה מהי אם לא ידענו עצב. הקטבים גם מנוגדים וגם מהווים שלם אחד. כל החלטה וכל בחירה שנעשה בחיינו יהיה לה גם דבש וגם עוקץ, יהיה בה גם רווח וגם אובדן. …האדם בנוי מאין ספור איכויות ותכונות מנוגדות – המהוות ביחד את השלם כמו טוב ורע, חלש וחזק, תוקפני ומתון, מעניין ומשעמם ועוד…מי שרוצה לקרוא את כל מילותיה החכמות שרק יבקש! ואני מודה לה שהסכימה שאצטט קטעים מדבריה. הבטתי בחברים סביבי וראיתי רק שלושה חברים שגילם פחות מ-60 וחשבתי ,האם בעוד כמה שנים יצויין יום כיפור בציבור שלנו ביחד, או שיהפוך גם הוא, ליום פרטי /משפחתי?

ועוד בקשר ליום כיפור. כולנו, מכירים ומקשיבים ביום כיפור ל"נתנה תוקף" בלחן של רוזנבלום, ומשירתו הנפלאה של אלבלק. כולנו מייחסים אותו לרבי אמנון ממגנצא. ומה הסיפור האמיתי מאחורי הפיוט? ר' אמנון ממגנצא השתייך למשפחה אמידה בעיר, ר' בקרב קהילה אשכנזית גדולה. בסביבות שנת ה1000 לספירה הוא 'התבקש' על ידי ההגמון בעיר להמיר את דתו והוא ביקש כמה ימים לחשוב על כך. וכשהשיב בשלילה, נלקח ועונה קשות כדי שיסכים לכך והוא סירב . בתגובה לסירובו נקצצו ידיו ורגליו. הסיפור הוא שעל ערש דווי, שפתיו דובבו בפני משפחתו ורעיו את מילות 'נתנה תוקף' וקראו את היצירה על שמו. ולא היא! את הנוסח המקורי מצאו לימים ב"גניזה" בקהיר שנכתב 500-600 שנה קודם לכן, בסוף ימי תקופת התלמוד. ר' אמנון הכיר אותו ומצא בו משהו מיוחד כשמלמל אותו על ערש דווי. הוא לא כתב אותו כפי שחושבים, הוא פרסם אותו וגרם לכך שהוכנס לספר התפילות לראש השנה. תפילה שבמהותה, האל שם את המתפלל במקהלה השמיימית, המסייעת למתפלל לתקן את דרכיו. ולכן זה פיוט הנאמר בתפילת "מוסף" בשני ימי ראש השנה, ובהרבה מקומות בעולם גם ביום כיפור. לי, אישית, מילות השיר והלחן המצמרר הפך לאחד הסממנים של מלחמת יום כיפור, שבשנה הבאה ימלאו, לא יאומן, חמישים שנה, שבזיכרוני, כאילו היה זה אתמול.

איני יכול להתעלם מפרשת" האזינו" ולמה? ואני מצטט מהמחברת שלי מה כתוב על הפרשה (ויש הרבה) ובחרתי בקטע הזה: …בפרשה זו לא מופיעות מצוות מעשיות, רוב תוכנה הוא שירה. משה רבנו משאיר בידנו שירה שמתארת את עתיד עם ישראל: את הכניסה לארץ, את הגלות ואת הגאולה. אחד הביטויים המפורסמים בפרשה הוא: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". משה רבנו מבקש לומר במילים אלו, שגם אחר מותו, הדור הצעיר ימשיך לפנות לדורות הקודמים. "העולם לא שייך לצעירים", אמר, "העולם שייך למנוסים". יש חשש שכאשר העם שייכנס לארץ, ישמין ויתבסס וכשיהיה לו קל ונוח – הוא יבעט בערכים ובזהות שהביא עמו. במילים אחרות, משה רבנו מזהיר אותנו מחברת השפע, מהתמכרות לחומרנות ולנוחות, מהזנחת החזון וזיכרון העבר. ככתוב בפרשה: "וישמן ישורון ויבעט". לחיות את העושר הוא לא פחות קשה מהעוני.האם יש מקום להעלאת דמיון כלשהו לימינו? גם זה חומר למחשבה!

השבוע, שוב נפגש מועד חג הסוכות עם יום הזיכרון לשי. עלינו לבית הקברות רעיה קראה שיר, תימור קרא את מה שכתב. שמנו בר-קוד על המצבה ומעתה, ניתן יהיה לדעת עליו.  שי ממשיך לחיות עמנו וזכרו ברוך יומיום.

"שבוע טוב"!