שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.10.22   י"ג תשרי תשפ"ג

משהו אישי לסיום השנה האחת-עשרה של "שבוע טוב". אני מודה שמרגש אותי להביא בפניכם את ה"גיליון" האחרון של השנה. אתם, שמכירים אותי, יודעים  שאת עצמי, אני לא לוקח ברצינות יתר, מקבל שקצת צוחקים עלי, עוקצים וכיו"ב. אבל, את הדברים שאני עושה, אני עושה במלוא הרצינות! כל דבר שעשיתי, ועשיתי! לכולם התייחסתי במלוא הרצינות!. היום אני מסכם אחת עשרה שנים של כתיבה שבועית של "שבועטוב".  התלבטתי פעמים רבות עם עצמי אם להמשיך לכתוב את ה"פרשה השבועית" שלי או לחדול. לא תמיד הרגשתי שאני מקבל משוב, תגובות, ואפילו תהיתי, האם בכלל זה מעניין מישהו? (מלבד את רעיה) האם בכלל קוראים אותו? או שזה כמו הרבה "ניירות" שמגיעים במייל ואתה לא מתייחס אליהם. שאלתי את עצמי: האם בגלל שאני נהנה לכתוב "הרהורים", מישהו צריך ליהנות או לסבול?  ובהחלט גם שאלתי את עצמי, האם בגילי (אוטוטו 89) לא הפכתי למעמסה? לא הייתי לטרחן? נודניק? חפרן? סנילי? אבל "שבוע טוב" הוא לא רק פרוייקט שלי, הוא גם פרוייקט של רעייתי, כולכם יודעים שהתוצאה הקרוייה: "ספר", למעשה כל מה ש'נכתב שלא למגירה', היא פרי עבודת העורך! – מניסיוני האישי – אני יכול לספר על כך שעות – לגבינו, מה שאתם שומעים ומקבלים, זה בעריכתה, שמציל אותי מדי שבוע מהמהמורות הנקרות בדרכי. בנוסף, לגיוון, מובאים צילומיה היפים. וכמובן, שאי אפשר בלי העיצוב היפה של תימור ש'מחייה' את הכתוב. דיברנו בינינו ורעיה אמרה שצריך להמשיך. וכיון שאתם מכירים, אפילו בביתכם, מי ומה קובע, אז ככה גם אצלנו. החלטנו שנמשיך. גם אם לא אקרא את הכתוב בארוחות ערב המשפחתיות של שבת. אולי פחות אעסוק ב'פרספקטיבה' ויותר ב'נוסטלגיה', אולי איעזר בקטעים שאני אוהב של 'כותבי- חוץ', תמיד ישנה 'פרשת השבוע' הנצחית אותה אני אוהב לפרש ועוד נושאים העוסקים ביהדות ותנ"ך הקרובים לליבי. (לצערי, לא ללב כולכם).  

אני רוצה להודות לכם, בני משפחתי היקרה על אורך הרוח להקשיב להקראה מדי שבת, 554 פעמים, במשך אחת עשרה שנים, בין ה"סעודה" לקינוח, ולכם קוראי הנבחרים על סבלנותכם ועידודכם. תודה גדולה! וזו גם ההזדמנות למי שרוצה לבטל את ה"חתימה" לעשות זאת ולהודיע על כך.
זהו, מתחילים את השנה השתים עשרה.

"שבוע טוב ושנה מוצלחת"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.10.22    ו' תשרי תשפ"ג   ליום כיפור תשפ"ג

יום הכיפורים שלי, החל, במלחמת יום כיפור. עד אז זה היה 'יום' של הדתיים שמנסים לכפות עלינו איסורי חיים. מאז המלחמה ההיא מדי שנה אני עושה חשבון נפש. את המלחמה הקשה ההיא אני נושא עמי כשאירועיה עולים לפתע בראשי ובייחוד בפגישות, לפרקים, של הווטראנים שנותרו. על מה אני חושב ביום כיפור השנה, תשפ"ג? 
1. באופן כללי: מה ההבדל בין הדת, הממסד הדתי לבין הדתיות? הדת היום היא מוסד קפוא שדורש מהכפופים לו ציות והתבטלות, מדגיש את ההיררכיה והסמכות. הדתיות לעומתה, לפי הבנתי, יכולה לצמוח רק מתוך שחרור מההיררכיה, מקבלת השכלה, הבטה מסביב, והתחדשות בלתי פוסקת של האמונה במציאות המשתנה. מסובך?!

2. מבחינה קיבוצית: אין היום ויכוח שאנחנו בדרך, שיכולה להימשך גם  שנים, כאשר הקאפיטליזם הקיבוצי ייקח אותנו למעבר לישוב קהילתי. אפשר גם שלא! באיזה תנאים? הקיבוץ הוקם כתנועה רעיונית, המבוססת על אמונה בערכים, בעקרונות, שאינם תלויים בזמן. אדם מאמין אינו חי על פי מראהו, או לפי יחס הסביבה אליו, הוא מתאים את עצמו לסביבה ( אנינו למשל: הכנסנו עבודה שכירה, לימודים אקדמים לכל הבנים ואפילו את הלינה המשפחתית) אך נשאר דבק בשורשיו. האמונה בחברה השיתופית – שוויונית והערבות ההדדית דורשים הרבה אמונה בצדקת הדרך וידיעה שחברה המאמינה בערכיה דורשת ויתורים אישיים ותרומה אישית כדי לממש  את צרכיה וצרכי חבריה. זו אמונה שכל אחד נוטל על עצמו, היא מובנת לו, היא חלק ממנו, ממהותו. אמונה לא נוצרת מעצמה גדלים עליה בבית ההורים, בתנועת נוער, בתרבות ובחברה שמחנכת. אני מרגיש שאנחנו חיים בקיבוץ, שהאמונה בדרכו, כקיבוץ, הולכת ומתערערת, וקשה לי עם זה. השיקול הרווח כיום, הופך את 'מה שנדרש' ממני כפרט בחברה הזו, ל'מה כדאי' לי אישית, במילים אחרות מה לתת ומה לקחת, מהו נכס ומהו נטל. על פיהם יוכתבו שיקולי האישיים והמשפחתיים. אני חושב שמי שאינו מוכן/מעוניין לחיות על פי עקרונות אלה – כבודו במקומו מונח, ואינו חייב לחיות דווקא כאן. לבוא לחיות כאן ולא לקבל את הכללים זה לא מקובל עלי ומה הביא אותי לכתוב זאת? שני דברים: כולנו יודעים וגורסים שהכל מתחיל בחינוך. ומתגאים בכך שאנחנו שמים דגש על חינוך הכי טוב לילדינו. אז איך אנחנו מאפשרים להגיע למצב שיש לנו 103 ילדים ב"פלגים" ואין לנו אפילו מורה /מחנך אחד בבית הספר? (וכל הכבוד לסייעת) שאין לנו כקיבוץ אף מילה שם. כנראה שכבר לא אכפת להורים 'חברי הקיבוץ', או למוסדות ולדעת הקהל הכללית שלנו למה אנחנו מחנכים בכלל את בנינו, איך ומי. ואיזה דוגמה אישית אנחנו נותנים להם. והשני: 'פרשת השבוע' הפרטית שלנו –  "הפרטת המזון" עליו הרחבתי לפני שבועיים.  ואני חוזר להתחלה איפה כל זה מסתדר עם הרעיון? הערבות ההדדית? האדם והחברה? עם האמונה והרעיון בקיום הדרך המיוחדת שלנו? אם 180 חברים רוצים הפרטה מקסימלית, כנראה שחזון הקיבוץ השוויוני והשיתופי הרואה את האדם הפרטי ואת הכלל, המאמין בעצמו והדואג לעתידו, לא עומד מול עיניהם. לכן אהבתי את מה ששמעתי מאביב לין, ראיתי אדם שמביא לנו חזון! באימרה: "באין חזון יפרע עם" אני מאמין מאוד.

3. באופן פרטי:
אי הצלחות- א. בעניין הדירה. ב. תחושת חוסר התייחסות מצד החברה, ולפעמים גם מהמשפחה. ג. בעיות קטנות בבריאות, ד. הכנת ריקוד זוגי חדש, ה. עריכת הגדה משפחתית. ו. הרצון, אבל במגבלות, לממש טיול בחו"ל. 
הישגים- א. הגעה לגיל, בבריאות נפשית וגופנית. ב. בעבודה המשותפת שלנו על "ימי ראשית", וכעת על "ספר המונולוגים", וב-  ג. התמדה בכתיבת "שבועטוב" המסיים בחג 'סוכות' את שנתו האחת עשרה. ד. בסקרנות ובאיכפתיות,  ו-ה. גדול ההישגים הוא הזמן שלנו 'ביחד'.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.9.22  ערב ראש השנה תשפ"ג

רגע לפני שהשנה החדשה תכנס – השבוע נערך טקס מפקדים מצטיינים של מערך ההדרכה בחיל המודיעין, שאחד מהם הוא יקירנו ספיר! הייתכן אחרת? קבל את הערכתנו, את ברכתנו החמה ואת רגשי גאוותנו, שאין מילים לתארם. ממש שי לחג!

אולי כבר סיכמתם את השנה שחלפה ואולי גם על חלק מתוכניותיכם לשנה הבעל"ט. כבר סיפרתם לילדיכם על המנהגים של החג כמו: תקיעה בשופר, התרת נדרים, מצוות "תשליך", משלוח כרטיסי ברכה וסעודת החג. כל שנה, מוליק ז"ל, דודה האהוב של רעיה, היה מזכיר לה שלא תשכח את "צום גדליה" ב-ג' תשרי, החל למחרת חגיגות ראש השנה. אז מה הסיפור מאחורי הצום הזה?

ובכן, יום הצום הוא לזכר הירצחו של גדליה בן אחיקם. הסיפור מתחיל בשנת 423 לפני הספירה, כשהבבלים כבשו את ממלכת יהודה והרסו את בית המקדש הראשון. הבבלים הגלו את רוב היהודים לארצות הסביבה, היום סוריה וירדן, ומינו את גדליה בן אחיקם לנציב מטעמם הממונה על היהודים שנותרו בארץ. בתבונה רבה הוא הביא לכך שהיהודים ה"גולים" החלו לחזור לארץ ולשקם את ההריסות. לקראת ראש השנה קיבל גדליה דיווח מודיעיני שאדם בשם ישמעאל בן נתניה, נאמן למלכות יהודה של טרום הכיבוש הבבלי, אינו מרוצה מהברית שכרת גדליה מיודענו עם השלטון הבבלי ולכן מתכנן לרצוח אותו. גדליה לא האמין לדו"ח שקיבל ואמר : "לא יתכן שבשל כך יהודי ירצח יהודי". (מזכיר לכם משהו?) ראש השנה הגיע וישמעאל ואנשיו באו לברך את גדליה לשנה החדשה, ברכוהו ותוך כדי החגיגה רצחו את גדליה ואת המסובים לשולחן החג וגם את השומרים הבבלים. זה היה הרצח הפוליטי הראשון,  שהוביל למרחץ דמים נוראי והיהודים שנותרו בארץ ברחו למצריים. וזו היא הסיבה לקיום צום גדליה עד היום.

וקטע קטן מוקדש לפרשת השבוע בספר "דברים", פרשת "כי תבוא". משה ניצב בשיא מנהיגותו, הוא נוהג כמחנך ומסביר בנאומו האחרון לבני הדור שעתיד לרשת את הארץ, שהמצוות שאלוהים נתן, יש בהן גם הגיון שניתן להבנה. הן יסודות עליהן יכולה להיבנות חברה חופשית וצודקת. הן מתחשבות בכבוד האדם, מבטיחות את שלמות הטבע ואפילו מאפשרת לאדמה הזדמנות לנוח ולהתאושש. הן נותנות הגנה מפני שתלטנותם של מלכים ושחיתותו של הכח.  לכן, אומר משה, אם תשמרו מצוות, תיהנו מפריחה ואם לא תשמרו, העם יהיה נידון לתבוסה, חורבן וגלות.
אנחנו רוצים לברך את כולכם לשנה החדשה תשפ"ג!
שנה טובה! מלאה בשמחה! בריאות! ואהבה!
שתהיה השנה שנה של יותר!
יותר אהבה / יותר שלווה / יותר הבנה / יותר שקט נפשי /
יותר יצירה / יותר שפע / יותר התרגשות /
יותר התחדשות / יותר ביחד עם משפחה וחברים/ 
יותר כבוד לאחר / יותר סבלנות וסובלנות /
יותר אחווה וידידות /  יותר הצלחות / יותר שמחת חיים /
יותר צחוק / יותר בריאות /
יותר מכל מה שעושה לנו טוב.

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.9.22    כ"א אלול תשפ"ב

בערב ראש השנה תשפ"ב פתחנו בחגיגיות את שנת המאה שלנו בערב הכי שמח שאני זוכר, בחשיפת הלוגו "100" על הסילו. במהלך השנה התקיימו הרבה אירועים ואציין כמה: בחירת הלוגו, שילוט הכניסה לקיבוץ, כנס בוגרי המוסד, מופע "המערכה", תערוכה "בשבילי הקיבוץ", ערב לגיל השלישי, ילדודס, 100 נשים, חנוכת המוזיאון, יריד האוכל וחנוכת 'האוטואוכל'. וגם אני תרמתי את חלקי ביצירת הספר "ימי ראשית" ועוד אירועים שאולי שכחתי. יש לציין שכמות האירועים וכמות החברים שהשתתפו בהם בהחלט מעידים שיש בינינו הרבה מאוד משותף חיובי. הרבה ביטוי ליחידים ולרבים, והייתה שמחה! אם הייתי נשאל לדעתי מה היה האירוע המרכזי של שנת ה- 100, הייתי אומר, העיסוק ב"הפרטת המזון", עיסוק שהפך לטרחני וטרדני שגרם/גורם ליצירת אווירה לא טובה, להקצנה, לוויכוחים שוליים אין סופיים שמגלים סימנים של התפוררות האחדות בינינו (למשל: ההצעה לבטל את הרוב המיוחס הנזקק לשינוי בנושאי אורחות חיים). לא הבנתי את נחישות הנהלת הקיבוץ ועקשנותה לבצע 'ויהי מה' ובזריזות, את רעיון הפרטת המזון. אני מודה שלי זה פגם רבות בשנה שהייתה צריכה להיות חגיגית, שאחרי כל אירוע, שאמור היה לגרום להתרוממות רוח ובניית השותפות והאחדות שלאחר שנות הקורונה, מהרנו לחזור לדיוני 'ההפרטה' האין סופיים ועל מה? חבל!

"אנחנו שייכים לדור שנשא עיניו הרחק לירח", אמרתי לחבר, שגרר אותי לשיחה על 'פער הדורות'. "הדורות הצעירים מביטים למרחק של 30-40 ס"מ. מביטים במסכים. הסלולרי, הטבלט האינסטגרם ובני ביתם, והרובוטים שכבר בפתח הנקראים במשותף: הטכנולוגיה!. יש השלכות רבות לטווח הראיה הקצר הזה. לא שבאמצעות הטכנולוגיה אי אפשר לראות את הירח, רואים אותו אפילו הרבה יותר טוב אבל אין בהם, בדורות האלה את המשמעות של אווירת הצפייה בירח מלא תלוי במרומים, את טיולי הלילה השלווים לאור הלבנה, שגורם לכך שתאזין ותאהב מוזיקה קלאסית, את הרצון לקרוא ספרות בהשראת קסם הירח. את השירים ששרים בהשפעת האווירה שהוא נוסך עליך, שירים שנכתבים מהלב. ההבטה הזו בירח יצרה את כתיבת מכתבי האהבה הארוכים הנוגעים ללב, הסיפורים המלאים בתיאורי נוף ונפש האדם, את הסבלנות להקשיב לטבע ולאנשים, את ההעמקה בהבנה בהרבה תחומים. דור המסכים, משכיל יותר מקודמו, מדורנו. הוא ספציפי ומקצועי הרבה יותר גם  מתוך הצפייה במכשירים המופלאים, הקרובים ונגישים כל כך. בהכרח נוצרת שפה, שפת קיצור דרך, שפת קליפים, שפה בה אתה חושב באופן שונה. הכל מהר, אין זמן להתעכב, הרומנטיקה מתקצרת, החשיבה מתייעלת, ההתנהלות מכוונת הספקים, והאדם מתרגל לעולם הקיצורים, הדגשים משתנים, גם הנפש והרוח מתאימות את עצמן לזמנים. עולם שונה". היה רגע שקט וחברי אמר: "לא חשבתי בכיוון הזה ואני לא יודע אם האבחנה התיאורית שלך בעניין 'פער הדורות' נכונה, אבל היא מאוד יפה ומזכירה לי את התנהלות העולם הקטן אליו נולדתי מול התנהלות העולם היום."

וברכה: ג'ני חביבה שלנו! מברכים אותך בכל לבנו ליום הולדתך! מברכים את תימור וילדיכם הנהדרים, האם כולנו יודעים איזה אושר שיש לנו אותך? קבלי מרחוק חיבוקים מאתנו, אוהבים אותך מאוד, מאוד!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.9.22   י"ד אלול תשפ"ב

סוגיה אחת מפרשת השבוע "שופטים" עוסקת בדמות השופט. משה רבנו היה השופט הראשון, נעלה על כולם, אבל אחיו אהרון שהיה הכוהן הגדול נעלה אף הוא. איך יתכן שבתורה הם במעמד שיפוטי זהה? כאן בא לעזרתנו הפסוק "השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים" משמעו שגם הגדול בשופטים יכול להיות שתהיה לו תאוות בצע וירצה להגדיל את הונו ורכושו, ואילו הכוהן שאין לו כל רכוש בעולם, שאין בו תאוות בצע, ישפוט בניקיון כפיים ולא יוטל בו חשד של פנייה זרה. בין שישפוט, כך או אחרת, לא יגדל חלקו ברכוש או בכסף. זו ההנמקה התורתית. כל זה כמובן, תקף רק ל – 40 שנות השהייה במדבר. כשהתיישב העם על אדמתו לאחר כיבוש הארץ וההתנחלות בה. 'חל שינוי' גם ביושרם של הכוהנים ועל כך אמר מיכה הנביא: "ראשיה בשוחד ישפוטו וכוהניה במחיר יורו". ולכן כשצורף כוהן לחבר השופטים, זכות הכרעה נשמרת לשופט.
באחד הקורסים, למדנו על תולדות החינוך ואין זמן מתאים יותר מלהתייחס לתולדות אלו מאשר עכשיו, עם ראשית שנת הלימודים. הראשון שיצר מערכת לימודים היה מרטין לותר, המוכר לנו מההיסטוריה, כמחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית. ב1517 פרסם מסמך על דלת הכנסייה האומר: "שיש להסתמך רק על התנ"ך והברית החדשה, ושאין צורך בתיווך הכנסייה". הוא תרגם אותם  בשפה נגישה לגרמנית, אך כדי שציבור המאמינים הרחב יוכל להבין אותם יש צורך ללמדם קרוא וכתוב, וצריך להקים רשת מקומות ללימוד בכל פרוסיה,(היום גרמניה), בהם יוכלו המאמינים ללמוד קרוא וכתוב. עד אז רק כ- 5% ידעו לקרוא ולכתוב: שכבת האצולה, אנשי הכמורה הגבוהה ובתי המלוכה. פרידריך הגדול (תיזכרו למדתם עליו) היה זה שהבין שבנוסף לידיעת הקריאה והכתיבה צריך ללמד גם מתמטיקה, גאומטריה ועוד מדעים מודרניים וכך, למעשה, הוקמה מערכת החינוך הראשונה שהיא חובה וחינם. מערכת הלימודים, נוצרה בפרוסיה בתחילת מאה ה- 18. המבחנים נערכו בעל-פה עד שמחירי הנייר הוזלו והחלו בחינות בכתב. הצלצול לתחילת הלימודים החל עם צלצולי פעמוני הכנסייה  אך אלו לא היו מדויקים מספיק ושמש בית הספר החל לעבור בפרוזדורים לצלצל בפעמון יד לתחילת השיעורים. באמצע המאה ה- 18 נכנסה צרפת לתמונה. בטענה, שהעם הוא הריבון וכולם זכאים לחינוך. ובמאה ה- 19 מקימים מערכת של חינוך חינם, חובה וחילוני הנשענת על החינוך הפרוסי אבל משודרגת. אז גם הופיע הספר הראשון, שמספר על שני תלמידים שעוברים את הגבול מפרוסיה לצרפת וכך מאפשרים לקוראים ללמוד את הגיאוגרפיה של צרפת. רומן הנעורים הזה, שהיה דוגמה לחינוך פטריוטי, נמכר במיליוני עותקים. זה היה הרומן- נעורים הראשון! ומה קרה אצלנו? החינוך הציוני לא יכול היה להסתמך על מוסדות מדינה כי לא הייתה כזו, ונאלץ להשתמש בכוחם של המחנכים. ראשית החינוך בארץ היה בפתיחת בית ספר יסודי בראשון לציון ב- 1887 עוד בתקופת העלייה הראשונה. החיזוק בא עם יסוד הקמת הסתדרות המורים ב- 1903 שגרסה שיש "לבנות אומה באמצעות מערכת חינוך ציונית". המאבק הראשון היה על השפה העברית והקרב הגדול היה כנגד ההוראה בטכניון שנעשתה בגרמנית. רק אחר מאבק גדול, שפת הלימוד בו הפכה לעברית וכך החלה להתגבש תרבות עברית שכללה חינוך בלתי פורמלי, שכלל טקסים וחגים שהראשון שבהם היה ט"ו בשבט ב-1890 בזיכרון יעקב. התנועה הציונית, פעלה ללא מנגנון שיש לו יכולת אכיפה, והמציאה את שיטת הזרמים בחינוך: הזרם הדתי לאומי, הזרם הכללי וזרם העובדים, שלכל אחד מהם תכנית לימוד אחרת וספרי לימוד שונים. ואם נוסיף גם את מערכת החינוך החרדי ואת החברה הערבית הרי מדובר בחמש מערכות חינוך בארץ קטנה אחת.
 עד כאן פרק 'העת הישנה' בתולדות החינוך.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.9.22    ז' אלול תשפ"ב

בכתה ג' או ד' למדנו שב- 28.8.1897 התקיים הקונגרס היהודי הראשון בבזל. (ראו הצילום של הרצל על המרפסת) והנה חלפו בדיוק 125 שנים. מה נשאר לנו מרוח הימים הגדולים ההם? ראשית, לזכור שהתנועה הציונית הביאה להקמת המדינה. הציונות סללה גם את הבסיס לדמוקרטיה שקיימת במדינה. להזכירכם, בקונגרס הציוני הראשון, בניגוד למציאות החיים באירופה אז, נקבע שתהיינה בחירות ייצוגיות לצירים בו, הוקמו מוסדות לתנועה הציונית שהיוו תשתית לחיי המדינה היום. הייחוד בקונגרס, אותו כינס הרצל, היה, שהיהודים לקחו אחריות על עמם. הוגי הציונות חלמו על מדינה והאמינו שכך צריך לפתור את השאלה הלאומית. הם קראו לזה "בית משותף" שמשמעו טריטוריה, קיבוץ גלויות והשפה העברית. אני זוכר שמישהו מהמנהיגים ההם כתב: "על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון. על הנהר בזל ישבנו והחלטנו לא לבכות עוד"!. אזכיר גם את דברי הרצל שאמר: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים" והוסיף "היום כולם צוחקים לי, אבל בעוד חמש שנים ובטח בעוד חמישים שנה יסכימו לדברי כולם". כעבור חמישים שנה, ב- 1948 קמה מדינת ישראל.
ירח אלול הוא האחרון בחדשי השנה של הלוח העברי. על פי מסורת אחת האדם נברא בראש השנה, על פי מסורת אחרת העולם כולו נברא בראש השנה. המסורת אומרת שאלול הוא מעין קורס הכנה לבריאה , במילים אחרות הוא ההתחלה שלפני ההתחלה. הוא הפרוזדור שדרכו נכנסת השנה החדשה, הוא חודש הכנת הלבבות, חשבון נפש והתשובה, התכנסות פנימית והתבוננות לקראת הימים הנוראים שבחודש תשרי. השם אלול גם הוא מגיע מבבל ועל אף שאינו שם עברי, קדמונינו כבר בספר "נחמיה" נתנו לו משמעות מיוחדת והוצעו לו כמה וכמה ראשי תיבות. הידועה מכולן היא: "אני לדודי ודודי לי" שהוא פסוק מ'שיר השירים'. המסורת רואה ב'שיר השירים' דו שיח המבטא את האהבה בין האל לבין כנסת ישראל. והשני, הלקוח ממגילת אסתר, מתייחס לקשר בין 'איש לרעהו' והחובה לדאוג לנזקקים שראשי התיבות הן:          "איש לרעהו ומתנות לאביונים". הפסוקים, לדעת מורינו אוצרים בתוכם את משמעות שם החודש. 

בחודש אלול תשפ"ב, שוב אנחנו בפתחה של שנת לימודים חדשה, ושוב נברך את כל נכדינו בבתי הספר למאי (כתה י'א) לניר (ט') לגלי (ז') ללי(ו') לרומי (ד') לתומי (ג') לשני (א') וכמובן את נינותנו תומר (גן זית) ויהלי (גן אגוז) לכולכם נאחל שנת לימודים פוריה ומהנה, שתנצלו אותה היטב, שתרבו תורה ודעת שתהיה שנה שמחה! וברכת הצלחה גם לעוסקות במלאכת הקודש הזו, לקרין, אשר על כל הממלכה, לשהם, במרחב הצעיר, ולרעיה, הכי מתמידה בעולם, בספרייה.                                     
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.8.22   ל' אב תשפ"ב

אני בהחלט מבולבל  מעניין ההצבעות שנפלו עלינו בקיץ שכולו עיסוק קיבוצי נרחב במזון. שמעתי, אמנם ממקור שני, שאחד מ'המנהלים' הנחושים כל כך להעביר את ההפרטה אמר: "קודם לתפקידי הנוכחי ראיתי את הקיבוץ, היום אני רואה את החברים!" משפט שהוא סילוף מוחלט של מה שהתרחש כאן במשך 100 שנה. תגובתי לכך היא: קצת היסטוריה (בעזרת טרייבר) של המקום המרכזי של הקיבוץ, על חדר- האוכל! ראשיתו של חדר האוכל, "האוהל המרכזי" שבתוך מחנה האוהלים והמשכו בצריף בו היו ישובים על ספסלים סביב שולחנות עץ המיועדים ל- 6-8 סועדים הוא לבו של הקיבוץ. עם התגבשות החברה הקיבוצית, הלך והתמסד גם חדר האוכל. התחילו להגיש שלוש ארוחות מסודרות ביום ולפעמים גם ארוחות ביניים  (אר' עשר ואר' ארבע). בחדר האוכל נמצא " לוח המודעות", שהוא מרכז התקשורת בין החבר למוסדות. בו מתקיימות "שיחות הקיבוץ" בו דנים בכל הנושאים הקשורים לאורחות חיים, בחירת בעלי תפקידים, בעיות אישיות ואישור תקציבים. בחדר האוכל מתקיימים כל האירועים החל מחגים, קבלות שבת, ערבי שישי, ריקודים עד אור הבוקר. בו הופיעו האמנים שפקדו את הקיבוץ מפעם לפעם. עם השנים חדרי האוכל הפכו למבנים גדולים ומפוארים, כבר יושבים בהם ארבעה חברים, על כסאות נוחים, סביב שולחן מעוצב, כשלצידו הוקמו מועדונים, בתי קולנוע, אולמות ופינות לצרכים מיוחדים, תוך פיתוח סביבתי ציבורי יפהפה.

קיבוצים רבים עברו ועוברים תהליכי שינוי באורחות החיים וככל שתהליך זה מתגבר (וזה הגיע אלינו), הולכת ופוחתת ההשתתפות באירועים משותפים. שיחת הקיבוץ היא נחלתם של מעטים, קיימת ירידה במספר החברים הבאים לארוחות וערבי תרבות בחדר האוכל, כשהמשפחה והבית שלה מהווים את המוקד המרכזי. כתוצאה מכך בעתיד לא רחוק, בתחזית שלי, יתרוקן מתוכן מערך המבנים הציבוריים עד שחלקם יפסיק לשמש את ייעודם המקורי. אז גם חדר האוכל ייסגר והמבנה המפואר יעמוד בשממונו. אך לי אין ספק שחברה חפצת חיים, דרוש לה ותידרש למקום מרכזי למפגשים, לחגים ומועדים ובכלל לקיום חיי החברה והתרבות. גם על כך אבא היה אומר: "סוף מעשה במחשבת תחילה".
ולפרשת השבוע "עקב". אנחנו ממשיכים לקרוא את נאום הפרדה של משה. מצד אחד מרעיף על העם אהבה וברכות ומצד שני מזהיר, שלא תשכחו את המסע במדבר גם בימים של שפע ורווחה, וברכת המזון מופיעה לראשונה בפרשה. הוא משחזר את שבירת לוחות הברית אחרי "חטא העגל" וקבלת הלוחות השניים. וגם את התיאורים היפים של ארץ ישראל שאליה לא יזכה להיכנס. פרשה מאוד מגוונת.

אנחנו מאוד גאים באורי היוצאת לשנת שרות לפני השרות בצבא. כבר רבות נאמר על צבירת ניסיון החיים של אלה שבוחרים בשנת השרות. מסגרת שנת השירות החלה לפני שנים רבות ותחילה נקראה פעילות או שליחות, במסגרתה גם אנחנו היינו שליחים בצ'ילה. שנים רבות היציאה לשנת שירות הייתה מיועדת רק לעבודת הדרכה בתנועת 'השומר הצעיר'. בשנות השישים החלו לצאת גם במסגרת ש.ש.ש. (שנת שרות שלישית) חברים ומשפחות צעירות לשנה לקיבוץ צעיר לחיות בו ולעזור בגיבושו. בהמשך שנות השירות קיבלו תפנית, נוספו יעדים מחוץ להדרכה בתנועה (נואי בקן גן שמואל) כמו מקומות אחרים הנזקקים לעזרה. (ליאן בכפר יחזקאל) ולמעשה עד היום יש כאלה ויש כאלה. אורי בחרה לצאת לעזרת "נזקקים" השוהים בקיבוץ יחיעם ואנחנו מברכים אותה ומחזקים את ידה שלא רק תעבוד קשה אלא שגם תיהנה מהשנה המיוחדת הזו.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.8.22   כ"ג אב תשפ"ב

פרשת השבוע, "ואתחנן". מה היה הדבר האחרון שמשה רבנו עשה בחייו? לא תנחשו, הוא התחנן לאלוהים! ללא ספק זו הייתה טרגדיה אישית של משה שנאסר עליו להיכנס לארץ ולראותה רק ממרום הר נבו. משה הרגיש שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא משרת את העם, נעשה לו עוול לא מוצדק. הוא, גדול הנביאים, האדם הקרוב ביותר לאלוהים נאלץ לרדת על ברכיו ולהתחנן ולהסביר את חוסר הצדק שנעשה לו תוך תחושת עלבון קשה. והוא מתחנן לאלוהים שירשה לו להכנס לארץ המובטחת. בנאומו לעם, הוא מאשים את העם בחטאים שהוא לא ידע עליהם אפילו, שעליהם הוא מתבקש לקחת אחריות, מעשים שנעשו במשמרת שלו ולא על מעשיו שלו, כמו עניין 'מי מריבה' שאינו חושב שחטא בכלל. (לא מזכיר לכם את הופעתו של ביבי לפני הועדה לאסון מירון כשטען: "אני לא יכול לקחת אחריות על מה שלא ידעתי?" האם השווה את עצמו למשה?) בסופו של דבר, משה מקבל את ה'אחריות המיניסטריאלית' והמוסרית, בגינה נענש ומוסר את "המפתחות" ליורשו,  והשאר – היסטוריה.

בכתבה ב"דבר" לציון 100 שנים למשמר העמק, התייחסתי רק לשלושים ארבעים השנים הראשונות של הקיבוץ. שלושה דברים חשובים, לי, ולהיסטוריה של הקיבוץ  לא נמצא להם מקום בכתבה אבל ראוי שתדעו מהם:
1. אין כבר קולקטיביות רעיונית, אבן מאבני היסוד של הקיום הקיבוצי ומשמעותו.
2. שהתקופה ההיא הייתה רצופה "קרבות" בין המישקיסטים לבין אנשי החברה והתרבות למשל היכן להשקיע את מעט הכסף שהיה: בבניית מתבן או שיכון משופר לחברים, או הוצאת ספר שכתב חבר וכד'.
ו-3. סיפרתי לעתונאי על כך שסבא של הדר (היה) ואבא שלו מאוד גאים בדרך בה בחר הדר להיות "תרבותניק", וזאת, כדי לתאר דוגמה מ"רצף הדורות". כמו כן הבטיח שיראה לי את הכתבה לפני הפירסום ולא כך היה.                                                     
ברכות לרעותי, המצטרפת האחרונה (בינתיים) למשפחתנו, ביום הולדתה. ראשית נאחל לך אושר רב עם יהב, אחר כך קליטה רכה וטובה בקיבוצנו.  מה שתלוי במשפחה – ראי כמסודר. נאחל לך עבודה מעניינת, חברים טובים ובעיקר שמחה!   

ולתימור! בן יקר ואהוב, בן שרחוק מאתנו פיזית, אבל כל כך קרוב בלב, בן שדואג, שואל ומקשיב, בן שמשוחח, מספר, משתף ומשתתף. בן עוזר (כולכם עוזרים כשאתם מתבקשים, כמובן!). נאחל לך, למשפחתך, המון אהבה מאתנו, בריאות, אושר, סיפוק בפעילותך המגוונת, הרבה שמחה! ו… שיהיו לילדיך הורים בריאים ומאושרים!           

                                                             "שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.8.22    ט"ז אב תשפ"ב

תשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני. מקובל לחשוב שבית המקדש נהרס בשל "שנאת חינם" במילים אחרות בשל חילוקי דעות קיצוניים שהקימו יהודינו דאז, איש כנגד רעהו עד כדי הרס העם – וחורבן.  אני לא חושש לחורבן, אם מדינת ישראל נחשבת ל'בית השלישי', בשל המחלוקות שבתוכנו, אלא בא לומר, לקראת בחירות תשפ"ג (1.11) – 'חכמים' היזהרו בדבריכם, אל תציתו אש!, לא מדון ולא ריב. אפשר להתווכח גם ללא חימה, ניבול-פה, פייק ניוז והקצנה. ט' באב. מה היו מנהגי הילדים לציין את התשעה באב במקומות שונים? 
1.באירופה נהגו הילדים ללכת עם מחרוזות שום על צוארם. מספר השומים כגילו של הילד, ללכת לבית הקברות ולזרקם על קברות צדיקים.                       
2. לקטוף חרולים (בעברית פשוטה, קוצים) שסיביהם דוקרניים ולידות אותם על זקני המתפללים ועל שיער הנשים.
3. בערב תשעה באב היו הילדים חוגרים חרב מעץ כדי להיות מוכנים להילחם במחריבי הארץ, ולשבור אותם למחרת, בצהרי היום, ליד קברי צדיקים בבחינת "וכתתו חרבותם לאתים״
 4. היונה נחשבה כאהובה על הילדים ואילו העכביש והשממית שנואים עליהם. ולכן ביום זה יש לרדוף אחר העכבישים והשממיות ו..לפזר גרעיני מאכל ליונים. בעיסוקים אלה היו הילדים מעבירים את צום תשעה באב.

"הספר האדום" של אסף ענברי. מתייחס, בין השאר, לשנות החמישים של המאה הקודמת. בעקבות קריאת הספר, עלו בי זכרונות איפה הייתי אני בעת הזו. האמנתי בכל ליבי בעקבות מחנכיי ומנהיגיי דאז מאיר יערי, חזן, סנה וחבריהם ביוסיף סטאלין המנהיג ('שמש העמים') הבלעדי המבטא את הצדק הסוציאליסטי המוחלט, את השלום בעולם ואת העתיד הנפלא לאנושות. הערכתי מאוד את המאמצים שאבותי הרוחניים עשו להתקרב ל'עולם המחר' הנכסף, תוך כדי חשיפת הריקבון של המשטר הקפיטליסטי, הראוי לכל גנאי. בכך האמנתי, וכולנו האמנו! אמונה היא עניין רציני, אצילי ביותר, אבל גם ילדותי ביותר, האמנו שאפשר וצריך ליצור עולם צודק יותר, טוב יותר. אגב, אני התפכחתי כליל, בכאבי 'גוף ונפש' רק במבצע "קדש" (1956), כשראינו את הנשק הסובייטי בידי המצרים מופנה כלפינו. ב- ה' באייר תש"ח הוקמה מדינת ישראל ומהר מאוד היה צורך לבחור צד, בין ברית המועצות לבין ארצות הברית: האם במדינת ישראל תהיה חברה סוציאליסטית, אידיאולוגית, חברה מגוייסת (כמו שאנחנו רצינו) או חברה קפיטליסטית, מערבית בורגנית. שלושת המנהיגים, טבנקין, יערי וסנה, שהם מושא הספר, שתרמו רבות להקמת המדינה לא הצליחו למנוע את החלטתו של בן גוריון על אוריינטציה מערבית. הספר אינו עוסק בבן גוריון, שבאותן שנים לא עסק באידיאולוגיה אלא במהלכים פוליטיים שהביאו להקמת המדינה.                    
יש לי גם סיכום אישי לאחר קריאת הספר: אל תהיה פנאט, תמיד ישנה הזכות לספק, הזכות לשנות דעה, להודות בטעות בתפיסה, ברעיון… ולהמשיך בדרך! וגם להביט אחורה בהבנה, בחיוך, לפעמים בגעגוע. גישה זו תביא להנאה גדולה יותר מהספר, ואולי בכלל בחיים.

וברגע האחרון: חזרנו מהטקס בו שני סיים את גן זית ועובר למרחבון. הטקס הנקרא טקס 'כפר טודרא' וראינו במו עינינו אותו מלקק בהנאה את שמו הכתוב בדבש על הלוח ומשם טס למרחבון. הרבה ברכות ואיחולים לשני והמשך ילדות מאושרת ושמחה! לך ולהוריך!
"שבוע טוב"!   

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
6.8.22  תשעה באב תשפ"ב

לך! רעייתי – אהובתי – משוש חיי!
לך!  זר ענק של איחולים ליום הולדתך!! שככה נמשיך לרקוד יחדיו, לעד!!!
לך! שוב ושוב השיר ששרתי ושר לך: "את"!

"שבוע נפלא"!