"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
30.8.22 ב' אב תשפ"ב
מאחד הראיונות שקיימתי לספר 'המונולוגים' שאני עסוק בו, נאמר קטע שהקשבתי לו בעניין רב, שלא יכנס לספר, כי אינו נכלל בנושא הספר וגם נכתב מנקודת ראות של היום ולא כזיכרון ילדות וכך נאמר בו: "כששואלים ילד בן שלוש את מי אתה הכי אוהב הוא משיב: "את אמא". כששואלים ילד בן שמונה את מי אתה הכי אוהב, הוא משיב : "את אמא ואבא". כששואלים נער את מי אתה הכי אוהב, הוא יהיה במבוכה ויגיד: אה, אה, ו"גם את ההורים" וככה ההורים נשארים תמיד על תקן "וגם". כל זה נמשך עד שמגיע 'מצב קשה' משברי בחיים, ולא משנה על איזה רקע ובאיזה עניין, ההורים שוב חוזרים לתמונה וקודם כל: אמא! אליה באים, לה מספרים, אצלה אפשר להישבר, גם לבכות, איתה מתייעצים. לאמא, תמיד, יש את היכולות, שלא תמיד יש לאבא, שלא להישבר ממצבו של בנה, לעטוף אותו לחזק אותו ויותר מכל להבין אותו ולכן גם לומר לו דברים שאף אחד לא מעז ויכולים להיות קשים מנשוא. בחלוף השעות הקשות שוב חוזרים ל… "וגם ההורים" ולמה? כי אמא זה הדבר הכי בטוח בחיים, "כי אמא תמיד יש רק אחת". אתה מודע, מיומך הראשון ועד האחרון שאתה, הבן/בת, משוכנעים שאת/ה הדבר הכי חשוב שיש לה בחיים. שעליך היא מוכנה למסור את נפשה. שמעתי, שתי נשים מדברות ואחת אומרת לשנייה: "מה אני בסך הכל מבקשת ממנו? קצת תשומת לב, חיוך ויחס חם, לא יותר, ואת זה אין לי, אבל אני יודעת שלכשיצטרך אותי, תמיד ימצא אמא דואגת ואוהבת ואז אין טובה ממני! ואני לא מבינה איך ילדי לא עושים חשבון נפש, מדי פעם, בינם לבין עצמם. מאוד התרשמתי והתרגשתי מהכנות והחשיפה וגם האמירה הקשה שבאה לביטוי, מעניין אם גם היום נשמעים דברים דומים.
ירמיהו של מיכלאנג׳לו
פרשת השבוע "מטות" נפתחת בנושא הנדרים, השבועות, בהבטחות שאנו מבטיחים. כבר שנים רבות, בשבוע של קריאת פרשה זו, עוסקים במה שמכונה "תרבות הדיבור והשיח", במה ואיך שאנו מתבטאים. בייחוד בימים אלה כשאנו הולכים למערכת בחירות נוספת, נראה ששיאים של 'טינופת' נשברים ויישברו. נזכרתי בנביא ירמיהו שלמדנו עליו השנה בחוג של איילון, שירמיהו תיאר חברה שקרסה ואיבדה את עצמאותה ונפלה בידי כובש, ומדובר בחורבן בית ראשון. וכך אמר: "כי איש מרעהו השמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע רכיל יהלוך. ואיש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר". כמעט תיאור מדויק מהנעשה היום ברשתות החברתיות ובשיח החברתי והפוליטי. היכולת להתווכח ולשוחח זה עם זה, הם יסוד קיומנו. "שבוע טוב"!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
23.7.22 כ"ד תמוז תשפ"ב
יש מושגים שאפילו אנשים שאינם דתיים כמונו צריכים להכיר ואחד מהם הוא: "ימי בין המצרים" שחלים בין י"ז תמוז, זה היום בו צבאות המצביא טיטוס הבקיעו את חומות ירושלים בימי בית שני, (ונקרא צום י"ז בתמוז), ועד ט' באב עת הוחרב בית המקדש אחרי קרבות שנמשכו שלושה שבועות. שלושת השבועות האלה הנקראים "ימי בין המצרים" או "שלושת השבועות" בהם נוהגים יהודים, מנהגי אבלות. "הספר האדום", רומן רעיוני, המספר על חייהם של שלושה אידיאולוגים, מ"אבות" המדינה, יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, (שלושתם "סיפורים" מורכבים) שחיו, פעלו והשפיעו כמנהיגים חשובים בדורם. בספר מסופרת פרשייה לא מרכזית וגם לא כל כך חשובה המתארת את צביעותו של יערי הסוציאליסט, שנסע ברכב אמריקאי. וכך היה באמת: בשנות החמישים המוקדמות, ידידי מפ"ם והשומר הצעיר מארה"ב החליטו לשלוח שי – אוהדים למפלגה שתי מכוניות אחת דודג' (אני זוכר) והשנייה קרייזלר. במפלגה ובתנועה התעורר ויכוח גדול אם לקבל את המכוניות או לדחותן, שבסופו סוכם לקבלן!. לא היה ספק שמי שיזכה בהן יהיו יערי וחזן. אבל אז… הנושא הובא לשיחת קיבוץ ובה הושמעה הטענה שחזן צריך לסרב לקבל את הקרייזלר האימפריאליסטי. השיחה הייתה סוערת אך הסתיימה בדבריה הלא נשכחים של אממה תלמי: "מה אתם רוצים מחזן? הוא צבע את האוטו בצבע פועלי!". הקטע הזה לא מסופר בספר. ומספר, לסרט. צפיתי בסרט "תמונת הניצחון", של אבי נשר על פרשת כיבוש קיבוץ 'ניצנים' על ידי המצרים במלחמת העצמאות, ועמידת הלוחמים. כמובן שה"מערכה" שלנו עלתה שוב נגד עיני וגם היא ראויה לעיבוד קולנועי, רק שהסיום שלנו טוב יותר. אני חושב, שראוי לעבד את החומרים שישנם לסרט, לשלב בו קטעים מסרטו של יולק שצולם מיד אחרי המלחמה, חלק מהראיונות שעשו עם המשתתפים בקרבות כמו למשל שייקה גביש, להיפגש עם ה'נותרים' מאז ולדלות סיפורים מזיכרונם, מה היה ומה התרחש אצלם וסביבם, כשהבסיס יהיה המחזמר ה"מערכה".
לספיר ליום הולדתו ברכות ואיחולים לעתידו: תקשיב, תסתקרן, תתעניין, תלמד, תחקור, תמציא, תתלהב, תדמיין, תתרגש, תפרגן, תאמין, תאהב! תשיר, תרקוד, תנגן, תשמח!. שתהיה בן מסור ודואג להוריך ואח טוב לאחותך, שתהיה חבר טוב לחבריך, ונכד טוב לסביך ושתזכור תמיד מניין באת. אתה באמת יחיד ומיוחד! ואנחנו אוהבים אותך!, ומחבקים אותך, חזק!! "שבוע טוב"!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
18.7.22 י"ט תמוז תשפ"ב
"הסעודה האחרונה" – גירסת 2022! וכעת מי בעד?
על פרשת השבוע "חוקת" כתבתי כבר מספר פעמים. הפעם רק אסכם בראשי פרקים את הפרשה המעניינת הזו ובמה היא עוסקת. הפרשה מתחילה ב: 1. מצוות הפרה האדומה. הפרשה עוסקת בענייני טומאה וטהרה וגורסת שאבי אבות הטומאה הוא המת ואבי אבות הטהרה היא הפרה האדומה. צריך לקחת פרה אדומה שאין בה מום, לשרוף אותה ואפרה מטהר הכל. זו מצווה שאיש אינו יודע למה נכתבה ומה הסיבה לכך. אולי השפעה של אמונות בפולחנים עתיקים. קראתי פרשנים שונים האומרים שהמסר הוא שיש סוד ועומק בעולם ובעיקר יש לקיים גם את מה שלא מבינים עד הסוף.
2. הפרשה מתארת את מות מרים הנביאה ואהרון הכוהן שני מנהיגים אהובים על כל העם. ולמה האבל על אהרון היה ארוך בזמן ומשמעותי כל כך? כיון שאהרון, כך נאמר עליו, היה "אוהב שלום ורודף שלום" ז.א. לא רק אוהב שלום אלא גם רודף שלום באופן פעיל.
3. גם האח השלישי משה, המנהיג הגדול, מתחיל 'לעזוב' את העם כשהוא מתבשר שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל והעם ימשיך בלעדיו, שמשמעותו הוא שסיפור עם ישראל גדול יותר אפילו מהמנהיג הכי גדול שלנו.
4. "שירת הבאר" ("עלי באר ענו לה / באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי עם / ממדבר מתנה"). היא שירה של אמונה, שמחה ותקווה, מעין ציווי שעל העם להמשיך בחייו גם שדור המנהיגים הולך לעולמו.
קצת פוליטיקה. בשבת קראתי ב"הארץ" מאמר המתאר את הנעשה בהנהגת מרצ. אנחנו גדלנו להיות מעורבים בפוליטיקה. וזה כנראה לא יחלוף. כקיבוץ איננו נתבעים היום אפילו לנסות להשפיע בציבור הישראלי ולהיות מעורבים במערכת הבחירות, (כולל אותי אישית) מכיוון שאני מכיר ומוקיר את פעילותה של מיכל שמאי במרצ הצעתי לה שתצא לארבעה חודשים, עד הבחירות להיות הגננת/עו"סית של מרצ ולהסדיר את היחסים הרעים בתוך הנהגתה, כי מרצ היא מפלגה שחשוב שתתקיים בכנסת. זו צריכה להיות תרומתנו לרעיון, שגם לו אנו מחוייבים בהשקפת עולמנו. ומה יהיה כאן בלי המזכירה תקופה קצרה זו? כבר היינו תקופות ארוכות יותר עם מזכיר אחד ונשארנו על תילנו. וגילוי נאות: אינני נמנה על חברי מרצ או אוהדיה.
ללירן ביום הולדתו ברכות חמות. לפעמים אני מתבונן בך ואני רואה בדמותך את אבא (הקרחת המשקפיים ומאור הפנים – מוכר לכם), לפעמים אני מביט בך ואני נזכר בילד החמוד שלי, שאני מלווה אותו להשכבה ל'גן דשה' והוא לא רוצה להיפרד ממני ואני נאלץ לעזוב אותו והולך לרפת לחליבת לילה, ובכיו מלווה אותי. המון תמונות זכורות לי ממך, שהקשה מכולן הייתה הטלפון מאוסטרליה על הפציעה. והיום, כשאתה בא אלינו לדבר על הא ועל דא ('מצוות כיבוד אם ואב'?) אני מקשיב לך, אפילו שאיני מסכים עם מה שאתה אומר, בא לי לקום ולחבק אותך וביום הולדתך על אחת כמה וכמה. אני מאושר להגיד לך "יש לך הכל: אשה נאה, דירה נאה, ילדים נאים ונהדרים ויש לך הורים מאושרים ובריאים! (כלשון הברכה ההודית), עבודה שאתה אוהב וחברים שאוהבים אותך"!, מה צריך יותר? מאחלים לך, באהבת אם ואב שאין גדולה ממנה, רק אושר, בריאות ושמחה, עם חיבוק גדול!
ולאן, נכדתנו האהובה והמיוחדת! בכל כך הרבה כישרונות ניחנת: בנגינה, בשירה, בציור ובכתיבה!. מאחלים לך שתמצאי את הדרך לשלב ביניהם ולא להניח אף אחד מהם. לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו רחוקים ממך כסבים והאיחול הגדול שלנו לך ביום הולדתך שנתקרב, כי אנחנו אוהבים אותך, דואגים לך ורוצים שמנת חלקך תהיה רק אושר ושמחה לך ולמשפחתך, אהבה, כיבוד הורים ואחים/ות, שלווה, הרבה יצירה ונחת, הרבה נחת.
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
11.7.22 י"ב תמוז תשפ"ב
על "המערכה". זו הייתה הפקה אדירה וכבר נאמרו על המופע כל המחמאות והשבחים ואני שותף להם. אל אף היותי לא אובייקטיבי כשכל כך הרבה בני משפחתנו שותפים. ראש וראשון הדר, המפיק הראשי שמאחורי הקלעים מניע את הכל, דרך השחקנים לירן ושיר (גילוי נאות: כשראיתי את לירן מתגלגל עם עגלת האוכל בתחילת המחזה, ראיתי לנגד עיני את אבא שלי, ממש אחד לאחד (הקרחת, המשקפיים, מאור הפנים) ועד שהם, ואורי וניר על הבמה וסיון ומיה מאחורי הקלעים. באמת לילה גדול עבר עלינו, שהזכיר לי את הרוח הגדולה ששרתה בקיבוץ בעת הצגת "טיל אוילנשפיגל" ב- 1955 בניצוחה של מיתה. כבר כתבתי ש"אינני מצפה שהכתוב במחזה יהיה כפי שהיה במציאות, החשוב הוא ש"רוח הדברים" תבוא לביטוי". ואוסיף: בזמן ימי המלחמה החברים התנהלו תוך עצב וצער נורא. כבר בהפגזה הראשונה, במטח הראשון, נהרגו ארבעה חברים ובהמשך עוד אחד, הלוויות נערכו בלילות באבטחת הפלמ"ח. בקרבות על כיבוש הכפרים שכתרו אותנו, נהרגו עוד 19 אנשים ש'נחלצו לעזרתנו' שבמותם הפכו חלק מאתנו. כל התקופה הזאת, לנו לילדים, הייתה מלווה בפחדים, והמוות האפשרי נוכח באווירה ששרתה בקיבוץ. לכל זאת לא נמצא מקום בהצגה ואני רוצה להוסיף: הקיבוץ נהרס ולאורך כל המערכה שרר עצב גדול שחיבר וליכד בין החברים. אבא סיפר לי: "עשרה ימים לא נשמע צחוק בחצר ואפילו לא נראה חיוך, וזו אחת הסיבות שהתעקשתי על עריכת סדר פסח". לטפל, בימתית, באבדות בנפש ורכוש זו התמודדות לא פשוטה, אך אלה היו דברים מאוד משמעותיים. כאחד שחי כאן בתקופה זו, זה חסר לי. כמובן, שעצמת החוויה שחווינו לא תישכח ושוב אומר: "תודה גדולה על מה שנתתם"! עד כאן השלמת תמונת ״המערכה״. אני מצרף את מה שהדר כתב למשתתפים אחרי שהכל הסתיים:
ציפ : מה ? זהו ? זה נגמר ? אז זהו? זה נגמר? ככה פשוט קמנו והלכנו אחרי הרמת הכוסית האינטימית של השחקנים וההפקה, עם הרפליקות והמיזנסצינות שהם רק שלנו במשפחה הלא קטנה שיצרנו בשלושה חודשים האחרונים, היו צחוקים נאומי השראה ודיבורים רציניים.
ואני עולה למגדל ומתבונן מלמעלה והבטן מתחילה להתהפך.. מצד אחד שזה לא ייגמר לעולם ומצד שני הניסיון מזכיר לי שאלו חייו של מפיק, רכבת הרים רגשית ארוכה שלא נגמרת אף פעם והגדולה זה כבר לחפש את הדבר הבא כדי שהצלילה לריקנות תהיה כמה שיותר קצרה.. חיליק : איזה שקט, אני לא זוכר הרבה זמן כזה שקט. וואו איזה שקט היה היום, שני טלפונים שלא קשורים בכלל להפקה, אחד שהגיע שליח של הסודה ושני שהזכיר לי שצריך להסיע את הנערה לאימון. אין טלפון ארוך ארוך ארוך בנוגע לתיאום חזרות. אין טלפון מגורמי ההפקה השונים שרוצים היום חזרת תנועה או שירה ומאיפה לעזאזל משיגים טול שיסתיר את התזמורת. אין טלפון בנוגע לתפאורה ואם צריך להזיז את הכל שני מטר ימינה אז רק תגיד… שומע גנייק אל תשאל הבאתי טנק… אין טלפון לגבי עיצוב התאורה והסאונד והודר, את הנשמה אני אתן בשבילך. אין טלפון מהמחזאי שאולי בכל זאת נוסיף משפט או נוריד פזמון כי זה לא הגיוני. אין טלפון מהבימאי שלא מבין איך זה יכול להיות שמישהו לא מגיע לחזרות שבוע לפני הצגה כי יש לו תורנות בשער..
שקט, אני לא זוכר הרבה זמן כזה שקט. שרקה : זה היה הרבה יותר קשה משחשבתי. אוהו כמה שזה היה קשה התהליך הזה שהחל מזמן מזמן לפני שנה וחצי בפגישה בבית קפה בצפון תל אביב ועד להצגה השלישית שלשום. האם זה היה שווה הכל? בהחלט כן! את המשברים ההפקתיים שלעיתים יצאו החוצה טיפה יותר מדי, את גל הפרישות והזעקה לעזרה שחסרים לי שני ערבים ותוך שעה כבר היו שניים, את שיחות העידוד האינסופיות עם כולם מהסבא ועד לנער ועם כל גורמי ההפקה השונים.זה לא ייאמן כמה עברנו ביחד, מערב החשיפה בזנדלי דרך חזרות קריאה של תמונות ספציפיות בלבד ולימוד השירים באולפן ועד לערב הקסום ההוא במועדון לחבר שעשינו קריאה של הכל כולל שירים ואז ידעתי שיש לנו את זה! ומשם כל סופש שלם חזרות מעייפות באולם ואני מרגיש שאתם רוצים להרוג אותי..
ומגיע לשבועיים האחרונים והלחץ מתחיל לעלות אצל כולנו ובדרך משברון אישי קצר שעובר מהר מהצפוי בזכות החבורה מצומצמת שלי שמודיעה לי שאין מצב והשתגעת? וכמאמר הקלישאה כל משברון הוא הזדמנות גדולה ואני מתנפל על השבועיים האחרונים בכל הכח ולא מוריד את הרגל מהגז עד שהמשאית מחליטה שגם לה נגמרו הברקסים ואז רגע עוצר נושם. מבין שכל מה שחלמנו אז קורם עור וגידים ונהיה המפלצת ההפקתית שעומדת מולנו. וזהו, שלושה ימים אחרונים, נשאר רק ללחוץ PLAY וירטואלי בראש והקיואים רצים קדימה וזאת שעומדת לידי על הגבעה בודקת שאני נושם סדיר ואני לוחש על אוטומט : אוברטורה, פלייבק מצילה, תוציאי נק 3, פתח את 9, קיו תאורה 45 על המגדל, וככה הלאה עד ההשתחוויה, בלאק!גידי : לחמתם בגבורה רבה, באמת!
ואני הגבתי: …"מאוד יפה ומרגש. אהבתי את הז'אנר שבחרת ומצאתי שהוא מתאים מאוד. חשבתי, שאתה צריך לכתוב! מרשימות על.. ועד לסיפורים. אל תחכה, כמוני , לגיל 70 כדי להתחיל. יש לך את זה וזה גם ילמד אותך להתיחס לביקורת ולתגובות שליליות בשוויון נפש. 'אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו' אבל לא כתוב דבר על גאוה. אני כל כך גאה בך!
וברכות לגלי ליום הולדתו ה- 12. ברכות לגלי עם סיום לימודיו ב"פלגים" ברכות לגלי על הצטיינותו במתמטיקה, ברכות לגלי על חלקו בהצלחת קבוצת הכדורגל ואיחולים לגלי עם יציאתו ללמודים ב"מגידו", שם תמצא בספרייה את רעיה ברגעיך הקשים ואיחולי הצלחה בעלותך לשומריה, שם תמצא את ניני גם בעת 'מצב רוח' וכעס, שתהיה לך קליטה קלה, נעימה וטובה. האיחולים הכי חשובים הם לך ולמשפחתך, להוריך ש'הביאוך עד הלום' ולאחותך ולאחיך הצעירים, שתהא השמחה שורה במעונכם, רק טוב , אושר ואהבה. ואנחנו הסבים שלך תמיד נלווה אותך, לפחות בלב.
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
2.7.22 ג' תמוז תשפ"ב פרשת השבוע – "פרשת קורח" נופלת עלינו בדיוק רב כשהממשלה מתפרקת, שהאופוזיציה מצליחה בשאיפותיה ובדרכים מלוכלכות להביא שוב לבחירות. ומה הדומה? מה היא פרשת קורח? קבוצת אנשים גדולה(מש' קורח) קמה נגד מנהיגותו של משה ורוצה לקבל לידיה את מנהיגות העם ויוצאת כנגד משה. משה, שלא נבחר על ידי העם אלא אלוהים מינה אותו, מתייעץ עמו מה לעשות, ובסוף אלוהים פוער את פי האדמה ובולע את קורח ועדתו. וההשלכות לימינו: קורח חלק על מנהיגותו של משה ואהרון (לגיטימי לגמרי) מה שהניע אותו זה אגו ורצון לשלוט ולנווט. ומה מניע את 'הביביסטים' היום? הרצון לשלוט בכוח ולנווט ולשם כך… הפצת "פייק- ניוז" לגיטימי. גם קורח ועדתו הפיצו כנגד משה "שהוציא את עם ישראל ממצריים לשווא", וכינו אותה אפילו "ארץ זבת חלב ודבש" במקום ארץ העבדות. והיום, מנהיגי הביביזם מפזרים, כדי לכבוש את השלטון, אמרות מומצאות, כאילו הכל שחור (ולבן) בלבד. ועניין נוסף מקביל הוא הפופוליזם: קורח הטיח במשה: "כל העדה כולם קדושים" ואמר: "כל העם מושלם ואין יותר במה להשתפר, אתם נפלאים רק תלכו אחרי" לעומת משה שאמר "קדושים תהיו" ז.א. האדם צריך תיקון עצמי והעם הוא במסע תמידי אל השיפור. במילים אחרות קורח אומר: התורה נותנת לנו קדושה אוטומטית. ומשה אומר: התורה נותנת לנו אפשרות להכניס קדושה לחיים. בשביל להשיגה, צריך לעבוד! ואני (הקטן) חושב: איך על כל התרחשות וכל אירוע אקטואלי אפשר למצוא קטע מתאים בתורה. נפלא!
תפאורה למופע המאה
חשוב לחזק את מיתוס המערכה על משמר העמק את זה אני אומר, לפני שצפיתי במחזה. אבל כאחד שחי את תקופה ההיא, אינני מצפה שהכתוב במחזה יהיה כפי שהיה במציאות. זה בלתי אפשרי משום שאין 'רק עובדות', יש זיכרונות שהם לרוב אישיים ואינם מתועדים ויש ים של רגשות נלווים. בהצגה כעבור 74 שנים חשובה "רוח הדברים" בעקבות האירועים שהתרחשו. וכאן גדולתו של הרעיון לציין ולהדגיש בשנת המאה את המבחן הקשה ביותר אותו עבר הקיבוץ כחברה במאה שנותיו. המופע ימחיש לילדנו/נכדינו/נינינו בצורה כזו או אחרת את האירוע הגדול, שהתרחש כאן, אצלנו בבית, לפני 74 שנים, שמטבע הדברים הוא הולך ונשכח. אנחנו לא מתעסקים בו די, החברים הרבים שהצטרפו ואני כולל בזאת גם את הבנים, לא לקיבוץ ההוא הצטרפו. לכן טוב להעלות ולעורר שוב את התקופה, לספר את הסיפור גם הכואב, להביא את האירועים, את הדמויות, ועוד בצורת מחזמר, שהוא מדיה החודרת ללב ולרגשות. הוא גם נותן פתח למי שרוצה ללמוד ולדעת את תולדות מלחמת העצמאות בהיבט המקומי ובהיבט הארצי. לכן אני רואה בחיוב רב את העלאת המחזמר כחיזוק המיתוס של המערכה על משמר העמק לדורות. "שבוע טוב"!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
25.6.22 כ"ו סיון תשפ"ב
השבוע החל 'החופש הגדול' בבתי הספר התיכונים (אורי שסיימה, מאי, וניר). ובשבוע הבא בבתי הספר היסודיים ( גלי, רומי, לי ותומי). כמה מילים על תולדות החופש הגדול. מזה שנים אומרים לנו שהחופש דרוש לחניכים 'למנוחה' ו'חידוש כוחות' ולמורים להכנות לשנה הבאה וכמובן למנוחה. האמת שהרעיון של 'חופש גדול', החל מסיבות חקלאיות! כשהאפיפיור גרגוריוס התשיעי ב- 1231, (רק לפני 900 שנים) פנה באגרת לכל מוסדות החינוך הקתוליים להוציא את התלמידים לחופשה, כדי שיוכלו לסייע בעבודות הבציר. זו הייתה ההתחלה, ועם המהפכה התעשייתית וההגירה הגדולה מהכפר לעיר, שחייבה הקמת בתי ספר רבים, החופשה התרחבה ונקבעו כבר שתי חופשות בשנה: חופשת חג המולד וחופשת הבציר. בארץ ישראל הוחלט על קיום החופש על ידי 'הסתדרות המורים' ב- 1904, תקופה בה טרם היו קיימים מוסדות לאומיים שנקרא 'החופש הגדול', להבדיל מחופשות החגים (סוכות, חנוכה ופסח). ומילה עלינו כילדים, רובנו בילינו את החופש בעבודת בציר הענבים המגעילה והעונש הכי קשה שקיבלנו אי פעם, היה בכיתה ה' או ו' ששלחו אותנו הביתה בבושה, כי "התבטלנו". בלשון הוותיקים, "שיחקנו" בשעת העבודה. ושיחת הבירור לאחר שסולקנו מהעבודה ובקשת הסליחה שלנו, זכורים לי עד היום.
אני זוכר את א.ב. יהושע בתור אדמיניסטרטור, כדיקן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה לפני 50 שנה. באותה תקופה היו באוניברסיטה 4000 סטודנטים (היום יותר מ- 18.000) ובהם כאלף סטודנטים ערבים. היה מתח רב בין הסטודנטים בעקבות מלחמת ששת הימים. הקמנו "גוף" בראשות גדעון ספירו שכלל גם חברי קיבוצים כמוני, כחנן ארז מהזורע ועוד כמה שאני לא זוכר וכמובן נציגים ערביים שה"מצב" הפריע להם. הלכנו להיפגש עם 'דיקן הסטודנטים' כדי להתייעץ מה עושים להפחתת המתח. ידענו שזה א.ב.יהושע וגם קראתי את ספרו הראשון "מות הזקן". עמדתו האוהדת לרעיון "אחוות העמים" שהצענו, מצא חן בעיניו והתרשמנו (למרות שלא אמר במפורש) שדעותינו 'המפ"מניקיות' קרובות אליו בנושא "השלום" בין העמים בכלל ובאוניברסיטה בפרט. רק כעבור כמה שנים עבר להוראה בחוג לספרות. בשנות עבודתי ב"ספריית פועלים" נפגשנו כמה פעמים כשהוא כבר סופר מפורסם. הפליא ליצור קשר אישי אותו ("אתה יכול לקרוא לי בולי") תוך מאור פנים, שיחה בגובה העיניים, בלוויית חיוך מבויש וגילה עניין רב במשוחח עימו. וכך אזכור אותו. מבין הספרים הרבים שכתב הייתי ממליץ על שני ספרים: "מר מאני" ו"מולכו". בכתבה ששודרה בטלוויזיה לאחר מותו נשאל איזה מספריו הוא הכי אוהב הצביע על שני הספרים האלה.
שוב התעוררנו ליום הארוך ביותר בשנה, ושוב חשבנו על יום הולדתו של מור חביבנו, חשבנו שהשנה זהו יום ההולדת האחרון לפני שחרורך מהצבא, השחרור שישנה את כל מסכת חייך. פתאום תעמוד מול הצורך להיות עצמאי, לחיות את החיים האמיתיים, את האחריות: לפרנסה, לחברים, להכיר מעשית את המציאות, להתלבט, להחליט, 'לחטוף' ו'להחטיף', לחשוב הרבה, למצוא את אהבת חייך וכיו"ב. כל זה- עליך. זה לא קל ולא פשוט למצוא את הדרך. עצה ראשונה: תמשיך להיות אתה! עם המורל הגבוה שלך, עם החן שלך, עם יכולת ההסתגלות שלך, החברתיות שלך והשמחה שבך. יש לך משפחה שתסייע לך ככל שתרצה וזה כולל אותנו הסבים. מורי, מאחלים לך ולהוריך, באהבה גדולה, יום הולדת שמח! חיבוק גדול!!!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה" 18.6.22 י"ט סיון תשפ"ב
אין כמו פרשת השבוע "בהעלותך" להבהיר את "מצוקת המזון" שלנו, המביאה אותנו לרצף של דיונים, ויכוחים, תלונות וגילויי התמרמרות בנושא המזון. בפרשה הזו באים לביטוי הלא מרוצים, ש'השיעמום' הקיבוצי שלהם, כבר אינו יודע שבעה, שמחזיר אותנו 3000 שנה לאחור, להתמרמרות העם, שנה אחרי היציאה ממצריים בעת המסע במדבר, ככתוב: " מי יאכילנו בשר?" ו"… זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים חינם. זכרנו את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, (נזכור את מה שיש לנו – ע.) ועתה נפשנו יבשה!" (סוף ציטוט מ'במדבר' י"א). אנחנו כמו בני ישראל במדבר, מודאגים מדי מ"הצרכים המיידיים" והאישיים מאוד ומתעלמים למשמעות ההיסטורית של הרגע הזה, שיש לו השלכות על העתיד מבלי להתייחס אליו. עלינו להכיר בטוב שהתקופה שלנו מאפשרת לנו ולא לאפשר לרגעים הקטנים של מרירות ו"חדשנות" לשבש את המסע הגדול שלנו לעתיד טוב יותר. בכך, אני חושב שהבעתי את דעתי על חשיבות וערכיות הדיונים שגוררים אותנו אליהם. אני, למשל, הייתי מכוון את המאמץ לדיון איך 40% מהמצביעים הצביעו נגד 'שמירה עצמית', לחינוך לחיי קיבוץ, לעקרונותיו.
שתי תערוכות של ציירים מוכרים לנו, מרשימות ביותר מתקיימות בזמן האחרון בקיבוצנו. תערוכת עבודותיו של עמי ואלאך בגלריה וזו, הצנועה בהרבה של דרור לילו בעמדה ב"שומריה". אינני מומחה כדי לנתח אמנות, אך מה שהביא אותי להתייחס אליהן היא לא ה"אמנות", אלא שיחת טלפון מחבר, שאמר לי בערך כך: "הדור שלנו נכשל בחינוך ילדינו, בניגוד לדור הורינו. לא ידענו ליצור אצלו את הסקרנות! סקרנות "שאינה תלויה בדבר", סקרנות בתחומים רבים ושונים". הוא נתן לי שתי דוגמאות אחת היא המוזיקה – הקלאסית, שהיא הבסיס לכל סוגי המוזיקה. וסיפר, שילדיו באים לבקרו וברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית שהוא כל כך אוהב להאזין לה, ללא מילה הם סוגרים את הרדיו ומעירים משהו שלילי לגביה. הם יכולים לנסוע למרחקים לשמוע זמר אבל לא מוכנים ופתוחים להאזין לקונצרט. והדוגמה השנייה היא: אמנות הציור והפיסול, הם לא הולכים גם לא עם ילדיהם לראות תערוכות אמנות, אין להם ספרי אמנות בבית וכשאני מעיר להם הם עונים לי "בשביל מה? מה זה ייתן לי? לפעמים אני חושב שהם לא מבינים על איזו חוויות הם מוותרים. אני נזכר בחיבה במורינו למוזיקה וציור, לספורט, לספרות והיסטוריה ולתנ"ך, שהטמיעו בנו את הסקרנות להתעניין, להכיר, להעמיק בעוד ועוד תחומים קיימים. גידלנו דור שרובם ככולם אקדמאים, אמר, אבל אינם 'משכילים' בעלי תרבות רב תחומית רחבה. דור חומרני, נטול "רוח". אני נזכר בימים שעוד היינו קיבוץ שיתופי והכל היה חינם, בני הדור, שאנחנו חינכנו לא היו באים, לא לקונצרטים, לא להופעות או הרצאות בערבי שבת "כי זה לא היה 'נחוץ' להם". היום אני (הוא) שואל איך פספסנו, איך לא שמנו מספיק לב, (והורינו כן), לעורר את הסקרנות לספוג מעבר למקצוע אותו לומדים. וסיים את שיחתנו שהוא לא רוצה לעשות הכללות אבל שבגדול "אני צודק". ואני חושב שהוא צודק בדבריו על כישלון בחינוך ילדינו לסקרנות מרחיבת עולם, אולי הוא מגזים קצת בתיאוריו. אך יש בהם ביטוי להחמצה וכאב אמיתי. בעניין הסקרנות, פתחתי בשתי התערוכות המרשימות, אל תחמיצו לכו לראותן!
בכל אחד מנכדנו, אנו גאים. מעולם לא חשבתי שנכד שלנו יבריק במתמטיקה! וזו עבורי גאווה מיוחדת. מתמטיקה היום זו אבן פינה לכל מה שעושים ותעשה בחיים, לכן תמשיך בכיוון בכל הכוח! אל תצטנע! לצאת שלישי מתוך 1700 משתתפי התחרות, זה אדיר!!! אוהבים וגאים מאוד, הסבים שלך.
ולסיום משהו מדהים, לכבוד החתונה של רעותי ויהב, פרחה לה בגינתנו בראשית חודש יוני רקפת אדומה! "שבוע טוב"!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
11.6.22 י"ב סיון תשפ"ב
אני מרגיש צורך לברך את הדר לבחירתו כרכז תרבות הפנאי. לדעתי על הדר להניח לתוצאות ההצבעה ולהיכנס חזק לעבודה. הדר באמת מגיע לריכוז הפעילות התרבותית הרחבה שלנו, מתוך רצון עז לקדם את התחום, במציאות ההולכת ומשתנית לכיוונים שלא יקלו עליו, מציאות בה האני המשפחתי מביס חזק כל סוג של פעילות קהילתית כשפער הדורות מתרחב (שונא את המילה קהילה אבל מודה שאין כמוה לתאר את השינוי מקיבוץ קלאסי לזה של היום). אני חש את האכפתיות שלו ליצור חיי תרבות רחבים ומקיפים ואני מכיר את יכולותיו להבחין בין עיקר לתפל, בין חשוב לפחות חשוב (אני בטוח שסבא בן עמי היה מתגאה בו מאוד). בעיני זה התפקיד הכי קשה במקומותינו ולמה? כי זה תפקיד מרכזי, אולי היחידי, שפתוח לביקורת, אפילו בוטה ומתפרצת מכל החפץ להשמיעה, מבלי להזמין תור לפגישה מראש, (כמקובל היום) אלא על כל צעד ושעל, "על השבילים" כמו שאנחנו אומרים. עם ביקורת שלילית, ספקנית, רעה, עוקצנית, קשה מאוד להתמודד מבלי להגיב, ואתה תלמד להקשיב גם לטרחנים הכי גדולים. תענה להם את התשובה הקלאסית של בעל תפקיד: "תודה לך, אני אחשוב על הדברים" ותיפרד בחיוך. תצטרך המון סבלנות וסובלנות לחברים, תצטרך למחוק את 'הזלזול' בלב ולהאיר לכולם פנים. (עם ביקורת חיובית (ותתקל גם בכזאת) יהיה לך יותר קל לקבל ולחייך, זה ייתן הרגשה טובה תמיד. זה יהיה החלק הקשה בתפקידך כי היכולת הקשורה לרעיונות ויוזמות מצד אחד לביצוע מצד שני, זו הרי המומחיות שלך! אנחנו מאחלים לך הצלחה מכל הלב!
השבוע ציינו מלאת 55 שנים למלחמת ששת הימים. כל שנה אני זוכר ומספר משהו על המלחמה הזו. השנה (55) אנסה לעשות סיכום שטחי אבל ממצה למלחמה שאת תוצאותיה אנחנו אוכלים עד היום ובכל זאת היא הולכת ונשכחת. המלחמה שגרמה לשינוי המשמעותי בתולדותיה הביאה את המונח 'כיבוש' שסיבך אותנו ומסבך אותנו עד היום. מלחמת ששת הימים נפתחה ב – 5.6.67 בשעה 07.45 במבצע "מוקד", בו מאה ושמונים מטוסי חיל האוויר תקפו בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצריים, סוריה, ירדן ועיראק. המלחמה ארכה ששה ימים וישראל כבשה את: סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, רמת הגולן ומזרח ירושלים. כך הגדילה ישראל את שטחה פי שלושה. במלחמה נהרגו 779 חיילים ונפצעו 2593. בחרתי לסיים תזכורת סמלית קצרה בשיר 'ירושלים של זהב' מאת נעמי שמר ובמקביל את 'ירושלים של ברזל' של מאיר אריאל:
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
4.6.22 ערב שבועות – תשפ"ב
מהו חג השבועות? החג עם הטנא והחלב – למה כולנו חוגגים אותו בכלל? אם בחנוכה היה נס, בפסח מסע מעבדות לחירות וביום כיפור, עת לסליחות, מה בדיוק קרה בשבועות? ובכן, בשנת 2448 לבריאת העולם הופיע אלוהים בהר סיני לעיני כל עם ישראל והעניק לנו את התורה. זה קרה ביום שבת, במעמד שנחקק בתודעה הישראלית ועבר מדור לדור. ועובדה שעד היום אנחנו מציינים האירוע הזה. התורה היא למעשה מערכת ציוויים וכללים שעל פיהם אנחנו אמורים להתנהג. התורה אמורה לרסן אותנו, לעשות 'סדר' ולנהוג בדרך הנכונה, החוקים שבני האדם מחוקקים הם דבר חשוב, לפעמים קריטי, כי בני האדם מסוגלים לחוקק גם חוקים מעוותים עד מפלצתיים (ר' היטלר וחוקיו) מכאן החשיבות של חוקי-על. חוקי התורה, המעניקים לנו כלים לגבש מוסר לא על פי גחמות אישיות אלא על פי בורא עולם. זו השקפתו של מרצה בבר אילן על מהות חג השבועות, שהוא רק חג מתן תורה. ודעתו זו אומרת: "עזבו אותנו מטקס הבאת ביכורים ,עזבו אותנו מכל התוספות החקלאיות, מכל המחולות והשירים, ממנהגי מאכלי החלב, ומכל יומרת החידושים שהביאו החלוצים עם עלייתם ארצה בתחילת המאה ה- 20. זה אולי נחמד וחביב, אבל לי ולשכמותי, סיכם, חג שבועות הוא רק חג מתן תורה!"
ומכאן רק לשמחות וראשונה, לרעותי ויהב – ברכה לנישואיכם! כל זוג שבא בברית הנישואים, והדגש הוא על "הברית", חושב שחתונה כזו טרם התחוללה על פני תבל. אז לרגע אחד חיזרו להכרה ותקשיבו לדברי הסבים שלכם, מה הם חושבים על מהות האירוע: החופה שאתם עומדים תחתיה היא מעין שער, שער ראשון לעבור בו כדי להמשיך ביחד, כדי להתחיל לממש את הברית שכרתתם זה עתה. ברית האהבה, שהיא ברית שוויונית, בה כל צד מחויב לצד השני. אמרתי שער, כי הוא באמת שער של התרגשות גדולה, שער של תקווה גדולה, לחיים משותפים ומאושרים, שתשמרו בהם מכל משמר על רגשות ומחשבות, על כבוד הדדי, על וויתורים ופשרות, על כנות, הבנה והקשבה, הערכה, קבלה ונתינה. המפתח המשותף לכל אלה היא האהבה! שתהיה תמיד הכוח המניע של מאווייכם המשותפים. תעשו את חייכם לסיפור של אהבה! ונאחל לכם, שבעיניכם יזרח הניצוץ כמו עכשיו, ממש, שתהיה בהן תמיד הרבה שמחה, והדמעות, תהיינה דמעות של אושר והתרגשות,שתעשו את הטוב והחשוב לכם. אך העיקר הוא לאהוב! וכל יום יותר! מברכים אתכם זוג יקר ואהוב, את הוריכם ואת המשפחות מכל הלב! מהסבים שלכם!
ועוד שמחה משמעותית לי לפחות, אבל בטח של כל אוהדי הכדורגל במשפחתנו. קבוצת הילדים של הפועל 'מגידו' זכתה באליפות הכדורגל. זו קבוצה בה גלי (שלנו) מהווה חלק חשוב מאוד. אני חושב שזו הפעם הראשונה שקבוצה שלנו זוכה באליפות כלשהי בכלל, ואני רוצה לברך את גלי ואת חבריו שאיני מכיר, על כך. יש גמול למאמצים הרבים באימונים ובמשחקים ויש תקווה להמשך.
ועוד שמחה והפעם בתחום האומנות, שגרמה להרבה גאווה, אני לא מוצא מילה אחרת, היא עבודת הגמר של אורי בעיצוב גרפי באמנות. החלק הגרפי יפהפה ומשקף היטב את החלק העיוני, שניכרת בו מחשבה רבה על ראיית האחר בכיוון חינוכי כל כך חיובי והשקעה בעיצוב התוכן.
וכמובן, שמחת הצפייה במופע של נבחרת ההתעמלות של משמר העמק, שניר (שלנו) לוקחת בו חלק מרהיב כבר כמה שנים ואני נהנה ממנו יותר מכל מופע אחר שמתקיים לאורך השנה. ניני, את מדהימה!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
28.5.22 כ"ז סיון תשפ"ב
בשבת הסתיימו פרשות ספר "ויקרא" שמבחינות מסויימות הוא הספר המאתגר בין חומשי התורה. ב'בראשית' נברא העולם, ב'שמות' יציאת מצריים, ספר 'במדבר' מלא בסיפורי נדודי עם ישראל במדבר וספר 'דברים' הוא נאום הפרדה של משה רבנו. למי יש סבלנות לעסוק בספר 'ויקרא' העוסק בעיקר במשכן, במצוות והוראות, בדיני הקורבנות והכהנים וכמעט אין בו עלילה. בהתחשב בכך שהתורה אינה ריאליטי או ספר מתח, לקורא 'ויקרא' נדרש אורך רוח ומאמץ גדול בהתמודדות עם פרקיו ולכן, אומרים הפרשנים, זה הספר החשוב ביותר בתורה. ידוע הסיפור על מו"ל אחד שהחליט להוציא תנ"ך 'לייט' והחליט להשמיט את כל הדינים מהתנ"ך, בהנחה שהחוקים משעממים את הקורא. ספר 'ויקרא' הכולל 859 פסוקים, יצא במסגרת של כחצי עמוד בלבד. ואתן דוגמה להגדרת ה'סטטוס היהודי' מתוך הפרשה: "…אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, נתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו… ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם". הלוואי!
אחר שבמשך תקופה לא קצרה עסקנו בנושא הדיור מי עובר לאן ומתי יש סיכוי כלשהו שזה יתרחש, עברנו לדון וביתר חשיבות בנושא המזון. קיבלנו שלוש הצעות 'להפרטה' המתבססות על כך ש'גם הקיבוץ חי וקיים בעיקר על קיבתו' אביע את דעתי הבלתי נחשבת: הסקר על 'המזון התקיים בספטמבר 2021, הוא לא פורסם כמו הסקרים האחרים שבוצעו באותו זמן, תוצאותיו הועברו לצוות 'עורכים' שהגישו לנו אותו כעבור שמונה חודשים, מעובד לשלוש אפשרויות שעל כך תצביעו. מעניין, שבשום מקום אין בנמצא ההצעה להשאיר את המצב כמות שהוא, שעלותו היא…. ₪. עובדה זו מעידה על כך, שכל הצוות חשב שיש לנקוט צעדי הפרטה כאלה או אחרים! ואף אחד מבעלי התפקידים אותם בחרנו על פי דבריהם הם כשנבחרו לשמור על קיבוץ שיתופי, לא חשב אפילו להציע את המצב הנוכחי כראוי להצגה כאלטרנטיבה אפשרית. צעד לא ראוי בדיוק להובלת מהלך. בעיני, ורק אחרי "השארת המצב הקיים" צריכות לבוא יתר ההצעות. הדיון הוא לא רק בעיות 'הזנה' הוא משליך על כל חיינו/כם והוא מאוד קשור להצעות שתובאנה בהמשך מצוותי ה- 20-30. למושג 'קיבוץ' יש הגדרות ברורות. כל מי שחי בינינו או הצטרף אלינו יודע לאן הוא בא: ככה מתנהלים תחומי החינוך, התרבות, ארגון העבודה (שכבר נפרצה לכל עבר ואיבדנו עליו שליטה), כך, חדר האוכל ומרכזיותו בחיים, כך, התקציבים לכל פעילות, שהמוביל הוא הרעיון השיתופי הערבות ההדדית, האופי המיוחד שנוצר וכיו"ב. למה אני מדגיש זאת? כי אני חושב שחלק גדול מהדעות הנשמעות וההתנהלות אינן תואמות את העקרונות של חיינו בקיבוץ. הייתי אומר שמי שלא משלים עם צורת חיים נתונה זו אינו חייב לחיות כאן! אנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח! אבל מי שמחליט לחיות בקיבוץ, חייב לקבל את עיקרי הדברים שמניתי. הקיבוץ הוא עולם שמשתנה כל הזמן, עם הזמן. אך העקרונות והרעיון על פיו הוקם נשמרים ומותאמים למציאות משתנה. אבל מי שרוצה כל הזמן לשנות את אורח חיינו לכיוון אחר של עקרונות – חייו, שאינם תואמים את אלה שלנו, שיקום ויגיד בגלוי : "זמן הקיבוץ חלף עבר, בואו נשנה את הכל! למה להגיע לכך בייסורים ובדיונים שיימשכו תקופה ארוכה ורק יגרמו לרוח רעה בינינו, לסכסוכים בלתי פוסקים, לניכור וכד'", או… שיקום וילך. ולמה אף אחד לא מציע? כי אף אחד לא רוצה לשנות מהותית כשטוב לו, שהכסף מצוי בכיסו וזורם אליו ואינו צריך לטרוח רבות עבורו, כי נוח כל כך! (יש כאלה שטורחים ועובדים קשה מאוד). אנחנו רואים שהמחויבות לציבור הולכת ופוחתת. שימו לב רק לשינוי בגישה של 'תן וקח' איך ה"קח" התחזק וה"תן" נחלש. או היכן אבדה דעת הקהל? לצערי אנחנו דנים בעניין הכי שולי במכלול בעיות הישארותנו קיבוץ. בס"ה מדובר באוכל!, בס"ה 20 ₪ ליום, בשביל 'לפרק' נכס צאן ברזל! כשכולם יודעים שיום כלכלה הרבה יותר יקר ונצטרך במהרה להכפילו או לשלשו. רק שנהיה בריאים!
היינו בטקס כניסתו של גלי ובני גילו לתנועת "השומר הצעיר" והוצפנו בזיכרונות על הטקס כפי שאנחנו חווינו וא"כ של ילדינו וא"כ של נכדינו הבוגרים יותר. זה לא אותו הטקס, אותה ההתרגשות, גם כאן חלים שינויים. הכתובות והסמלים שהודלקו לסיום, הפכו את המפקד לאור גדול מלא תקווה – שיש עתיד!
שבועטוב 