שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

21.5.22   כ' סיון תשפ"ב

בדרך כלל תכניות בישול בטלוויזיה לא מעניינות אותי. אבל… באחת התכניות  סיפרו על מעדן חדש במסעדה בתל אביב  שבה אפשר לאכול חגבים!, וכמה זה טעים, והוסיפו שבחים גדולים על המאכל החדש. נזכרתי במעשה שהיה, כשמשפחת הרפז באה לקיבוץ ב-  1942, לפני 80 שנה כבר אז התנסיתי בטעימת בשר חגבים וגם כתבתי על כך סיפורון ששמו ״כמו בהרצליה״:   
"עודד בא אלינו לכתה ג' מהרצליה. שמנמן, חייכן, חביב כזה, מיד אהבנו אותו. יום אחד בחופש הגדול, הלכנו שנינו לגן ב', גן השזיפים. האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם אדם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו טלק. גררנו את רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק, כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את השוקיים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, אבל המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, כשאנחנו נסים על נפשנו.

וברכות לשהם ליום הולדתה. האיחול הראשון: בריאות. האיחול השני: שתזכי במהרה בדירה חדשה גדולה יותר, יפה יותר ובעיקר: נוחה יותר. האיחול השלישי: שתמשיכי להיות לנו נעימה, טובה, פתוחה וחביבה, שיהיה לך הכי טוב! והאיחול הרביעי: שתחזרי מהר לעולם המחול, ותרקדי. החמישי : הרבה נחת ואושר במשפחתך שלך ובמשפחתנו הגדולה.          
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

14.5.22    י"ג סיון תשפ"ב

נכון, המציאות שלנו משתנה ואחד הסימנים לכך הוא שלא צוין השנה בשום דרך ה'אחד במאי', חג הפועלים הבין לאומי. האם זה נובע משכחה או שסממנים ושאיפות כמו סולידריות מעמדית, ניצול בני אדם, הזדהות עם הרעיון לבנות עולם חדש וטוב יותר, כבר לא נוגעות לנו. לי, זה עצוב. כדי שלא נחזור על אותה תופעה לגבי ל"ג בעומר שחל השבוע,  כמה פרטים היסטורים.                               
מרד בר כוכבא ברומאים היה בין השנים 136-132 לפנה"ס. מנהיגו הצבאי היה בר כוכבא שקיבל את חסותו הרוחנית של רבי עקיבא. תקופה קצרה גם התקיימה "עצמאות" יהודית בארץ. ואז העלו על נס את מנהג הדלקת המשואות, שהודלקו על פסגות ההרים שבישרו לעם על הניצחונות שהתחוללו בקרבות ברחבי הארץ. המרד דוכא על ידי הרומאים ביד קשה מאות אלפי מורדים ואזרחים נהרגו במהלך הדיכוי והקרבות מול האימפריה הרומאית. מאות ישובים נהרסו. (מזכיר לכם משהו דומה היום?) זה היה העימות הגדול האחרון בין היהודים לבין ה'זרים' עד למלחמת העצמאות (יותר מ2000 שנה). אז גם התעורר הוויכוח על משמעותו של מרד בר כוכבא האם הוא זה שהביא למעשה לחורבן הגדול? החל מהמאה ה- 12 לספירה החלו היהודים בגולה להפוך את ל"ג בעומר ליום שמחה, יום שהוא סימן ואות להפסקת נוהגי האבלות המתקיימים בתקופת ספירת העומר, לא להתחתן, לא להתגלח לא לקיום יחסי אישות וכד'. (שבחלקם תקפים עד היום). יום ל"ג בעומר נקבע, כיון שזה יום הולדתו ויום מותו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי). בתחילת המאה ה- 20 התנועה הציונית, הצמאה לגיבורי- עבר חיברה את מיתוס גבורת בר כוכבא ואנשיו לל"ג בעומר והפכה אותו לרעיון ה'חירות הלאומית'. אימוץ 'יום הגבורה' על ידי התנועה הציונית לא בא לבטוי בתפילות אלא באימונים בנשק, פעילות גופנית יציאה לטבע והדלקת מדורות לזכר העבר היהודי, שהיה במידה רבה זניח. כן קוימו עצרות עם, מחנות נוער ונוצרה מסורת שביום זה מקבלים את המצטרפים החדשים. בשוה"צ, גבורת בר כוכבא  התעמעמה, פרט לכמה שירים כמו: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור…" זה היה בעיקרו יום צופי, הקמת מחנות, משחקים צופיים של 24 שעות ויותר ובסופו של יום מפקד אש חגיגי, בו החניכים מטפסים בשכבות הגיל ומקבלים עניבה בצבע אחר. "בני מצדה" הצעירים מצטרפים לתנועה. זה היה יום גדול, מרגש וחוויתי!  מה זה אומר היום למצטרפים החדשים? אולי גלי יסביר לנו.             

ואסיים בברכה חמה לקרין, בכורתנו, ליום הולדתה. לא אחזור שוב, על ליל הולדתה בסנטיאגו, השנה, קבלי חיבוק חזק ותודה גדולה על שלמרות העומסים המוטלים עליך, עדיין את זוכרת אותנו ודואגת גם לנו. בת יקרה שלנו! בבואך לעולמנו, שינית לנו את החיים למאושרים יותר וזה המון.  איחולינו לך ולנו: "שיהיו לך הורים בריאים ומאושרים".                                                          
נראה קטן, אך בעל משמעות גדולה.  

"שבוע טוב"!.

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

7.5.22   ו' סיון תשפ"ב

יומן השבוע: 
יום א' ה 1 במאי. יום התקווה הגדול בשנה. חולצה לבנה, דש אדום. יום האמונה בעתיד טוב יותר, יום הסולידריות המעמדית, יום בו שרים את האינטרנציונל, את המילים: "… עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול מחר – הכל"! לא הצרות של היומיום רק מבט לעתיד. זה היה אחד מחגינו הגדולים, המפקד, הדגלים, ההפגנות, האמונה בברית המועצות המבשרת הגדולה, תחושת האחווה תחת הסיסמא שנקראה בפי כל: "פועלי כל הארצות – התאחדו" הרגשנו שאנחנו הדור להגשמת המחשבות הטובות, הנכונות והראויות. זה היה יום אחד בשנה שכולו תקווה וגם הוא נמוג. במה אפשר בכלל להאמין היום?
יום ב'  2.5. יום של ברכות שמחה ואיחולי 'מזל טוב' למאי ליום הולדתה! היום בו נביע את אהבתנו, את גאוותנו וגעגועינו? שיהיה לך כל שתשאפי, הרבה שמחה ואושר במשפחתך. כל כך רוצים כבר לראותך ולחבקך.

יום ד' – יום הזיכרון.  שוב חולפות לעינינו תמונות חיינו מ"מאורעות" 36-39 המערכה על משמר העמק, מלחמת העצמאות, מבצע 'קדש' מלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפורים, לבנון הראשונה, בהן שירתנו עדיין, מלחמת המפרץ, לבנון השנייה, 'צוק איתן' 'שומר חומות' וכך זה נמשך ויימשך. להיזכר כמה חברים כמו אחים שלנו נפלו… זה יום הזיכרון הפרטי של כל כך הרבה משפחות. ויום הזיכרון של שי שלנו. יום של כאב שאינו מרפה עם הזמן.

יום ה'  –  יום העצמאות   זה היה יום של התרוממות רוח, יום כל כך שמח, יום של התגשמות מאוויים היסטוריים ואקטואלים, הרגשנו חג אמיתי. יום של טפיחה על שכם וגאווה על מי שאנחנו, ראו למה הגענו!!! השנה אני מודאג. אני רוצה שנינינו יגדלו בעולם של ערכים נוסף על צרות החיים הפרטיים, עולם שבו גם יחלמו במונחים גדולים ורחבים כמו: עולם חדש, רוח חדשה, אנושות אנושית, שיוויון מלא ואחווה בין בני האדם. ואז מוציאה שרת החינוך תכנית בה לא יהיה יותר צורך להיבחן בהיסטוריה, תנ"ך ספרות ואזרחות ואתה חושב האם הכל זה רק טכנולוגיה על סוגיה המגוונים. אז איך יבינו למשל את הקמת המדינה, את הציונות,  הסכסוך הפלשתיני, או את המתרחש באוקראינה,  איך למלא את הנפש בלי ספרות, בלי שירה? ואיפה החינוך לערכים? היכן יווצר החומר הגולמי לחזון ולחלומות על… אז אני היום אזרח מודאג. אבל "איזה מזל", שהשרים מתחלפים אחת לשנה/שנתיים ותכניותיהם הולכות אתם.

יום ו' –  פרשת השבוע, פרשת "קדושים" ועל אף היותה קצרה (רק 64 פסוקים), מצויים בה חמישים ואחת מצוות בכל תחומי החיים: חקלאות, עסקים, שבת, רכילות, חגים, עבודת אלילים וגם המשפט: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן". המשמעות, ואני אומר זאת כ"זקן", דואגים לנו באופן יוצא מן הכלל לכל צרכינו הפיזיים, לבריאותנו ולבקשותינו. אבל, שימו לב, הפרשנים אומרים שהכוונה אינה לרחם על הזקן, אלא לכבדו, לייקרו, ו"הדרת" מלשון הדר. לראות את היופי בקמטים ללמוד את ניסיונו בחיים, לבוא אליו, להתעניין בו ולהקשיב לו, להוציא אותו לטיול או לאוהל לסעודה, לתת מענה ללבד שלו.     זה מתחיל להיראות כהטפת מוסר של אדם זקן ולא לזאת התכוונתי.

שבת  7.5. יום הולדתה של ניר – ניני. נכדה מקסימה שמביעה את רגשותיה בחום, בחיבוק. אוהבים אותך ומאחלים לך רק טוב, רק שמח, רק עבודה קשה והשקעה בכל שתעשי ואז תצליחי. כמובן הרבה אושר במשפחתך, הורייך, אחייך חברותייך וחברייך. מכל המשפחה האוהבת. המשיכי להיות את!   הסבים שלך!

"שבוע טוב"!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

30.4.22   כ"ט ניסן תשפ"ב

בליל הסדר חגגנו את אירוע יציאת מצריים. בשביעי של פסח, כעבור שבוע , אנחנו חוגגים את קריעת ים סוף. במילים אחרות בפסח חגגנו את היציאה מעבדות לחירות ובשביעי של פסח קריעת הים מסבירה איך יצאנו (בנס?!) ממצב אבוד.. פרעה וצבאו מאחור וים סוף מלפנים, לאן יפנו? איך יחלצו? ואז הים נבקע ועם ישראל חצה אותו בבטחה.. תיאור שני "אירועים" אלה מראה כמה הנושא אקטואלי עד היום: גם 'לצאת לחירות' וגם לגלות מוצא למצב הנראה 'אבוד'. אחד ממורי אמר בהרצאתו, שקריעת ים סוף היה רגע שבו כל העצבות נעלמה לטובת השמחה, כל הציניות הסתלקה לטובת האמונה וכל זיוף נעלם ורואים רק את האמת. התוצאה של סך כל אלה באה לביטוי בפסוקים היפים ב"שירת הים": "אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים / עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה…" שירה שהפכה לנצחית, שירה היסטורית, שנכנסה גם לתנ"ך וגם לסידור התפילה כך, שמדי בוקר חוזרים עליה בתפילת שחרית. 
ההגדה הנקראת בליל הסדר נפתחת במילים: "החודש הזה לכם ראש חדשים…" והכוונה ל'ניסן' החודש הראשון, ראשית השנה. מה קרה שאנחנו חוגגים היום את ראש השנה ב- א' תשרי, ואומרים  שתשרי, 'ראש החדשים'?  כשחרב בית המקדש בשנת שבעים לספירה, חל שינוי גדול בחיי העם. השלטון שהיה בידי 'הכוהנים', בהיעדר בית המקדש, עבר לשלטון 'החכמים'! כל זה בא לביטוי גם בשינוי בתפיסה של החיים.. ניסן כחודש ראשון בטא את האביב, את הפרח המבשר את בוא  הפרי.  תשרי כחודש ראשון בטא את הבשלות של הטבע, של שבעת המינים, את אסיף היבולים ואת ראשית ההתחדשות בטבע. או אז שינו את לוח המועדים והפכו את החודש השביעי לחודש הראשון. וכך אנו מציינים וחוגגים, מאז נחרב בית המקדש: ראש השנה בירח תשרי וניסן, שפסח בו, זכה לכינוי חודש האביב.

במהלך הוצאת הספר "ימי ראשית" זכר הורי עלה לפני מספר פעמים. עניין אותי לעסוק בנושא יחסי בנים – הורים בדור שלנו. לתאר את היחסים שהיו לבנים עם הוריהם בקיבוץ הצעיר והקטן של פעם. ראיינתי שישה עשר חברים שנולדו עד שנות ה- 40 וכתבתי את סיפור זיכרונם האישי, כך, שלא יזהו מי הם ומי היו הוריהם? לכן גם לא צילמתי ולא השתמשתי בטייפ אלא בשיטה הישנה: כתיבה ביד את עדותם (זה אתגר ספרותי אמיתי). בחרתי ליצור מונולוגים מסיפורי זיכרונם של אלה שהיו מזמן 'ילדים'. לזכותי, יש לידי עורכת נפלאה ומבחינה זו אני שקט לגמרי. מה נעשה עם הכתוב האם לפרסמו עוד איננו יודעים. אני רוצה לקרוא בפניכם מונולוג אחד להתרשמותכם.                          
"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.4.22 כ"ב ניסן תשפ"ב

עברנו בחיינו הרבה מאוד סדרים. בקיבוץ, בהובלת אבא ובהובלתי, ולא נשכח את הסדרים בבית השגריר בצ'ילה ואת 'הסדרים- השניים' למחרת בפדרציה הציונית ובתנועה בסנטיאגו. וכמובן, את הסדרים המשפחתיים שלנו. אך מעולם לא חוויתי שני סדרים (הארוך ביותר והקצר ביותר) בערב אחד, כמו שחוויתי בצבא, בפסח בתשי"ב (1952). אותו חגגתי כחייל בסדיר בקסטינה. כיון שנשארנו בבסיס למטרת שמירות, לפני הכניסה לחדר האוכל החגיגי אסף אותנו המפקד- תורן ואמר בערך כך: אתם נכנסים לסדר אבל אתם יוצאים לשמירה בשעות שנקבעו לכם, ומה עם הסדר כהלכתו? שאל מישהו והוא ענה: לליל הסדר יש ארבע מצוות עיקריות: 1. סיפור יציאת מצריים. 2. אכילת מצה. 3. אכילת מרור ו-4. שתיית ארבע כוסות יין או מיץ ענבים. כדי שלא תרגישו לא נוח שאתם יוצאים באמצע הטקס נעשה את הטקס כבר עכשיו ב-4 דקות. מלמל משהו ואמר "זהו, קראנו פרקים מההגדה, נברך בדקה על אכילת מצה ומרור ותשתו ברצף 4 כוסיות מיץ ענבים". והוסיף: "עשינו סדר פסח כהלכתו ואתם יכולים לצאת לשמירה. זה היה ה"סדר" הקצר ביותר בחיי. ואז נכנסתי לחדר האוכל החגיגי ורב הפיקוד הקריא ושר בעצמו במשך שעתיים אולי שלוש, את ההגדה המסורתית, וכמובן הוסיף "הרהורים" משלו. זה היה אחד הסדרים הארוכים בחיי. וכך היו  לי שני סדרים באותו לילה ולאחריהם יצאתי לשמירה.                                                

לפני כמה ימים אמר לי אדם יקר: "אחרי שהתפנית מסיפורי משמר העמק אולי תיקח לך משימה לעדכן את ההגדה של הקיבוץ הארצי?" הרי לאורך הדורות הכניסו והוציאו קטעים בהגדה? חייכתי ואמרתי לו מה שרעיה אומרת על הרעיון: "קראו את פרקי אבותיכם והוסיפו גם קצת משלכם". ואני מספר זאת כשהדגש הוא על המילים "אבותיכם" ועל "משלכם" כי יש דברים של אבותינו שאין לעדכן אפילו שיש לנו דברים יפים, נבונים וחדשניים באותו עניין. זכות אבות? לא, זה רצף דורות, זו מהותו של עם, ולכן תוסיפו משלכם לאותו רצף דורות.

מי מחליט אצלנו איזה מבנים מורידים ואיזה לא? לפני כמה שבועות כתבתי על הורדת "עמדת השער", ועל "רעיון העוועים" להוריד את הסליק היחיד שנשאר יחד עם המכבסה ששמשה לו כיסוי, והזמנתי את חברי המזכירות לסיור במקום. והנה… השבוע הרסו בהינף את בית התינוקות שנבנה בדיוק לפני 70 שנה וכבר שופץ פעמיים.  לציבור פירסמו ברבים שעושים שיפוץ! למבנה אבל בפועל עשו מה שנקרא בעברית 'פינוי – בינוי'. אולי בכוונה טובה שלא "נבזבז" חמש שיחות קיבוץ בויכוח אם ל'הוריד' את המבנה, או לשמר אותו. וחבל לתת לחברים שהמבנים הישנים הם סימני דרך בחייהם להביע את דעתם. כשנכנסתי בגיל 12 לעבוד ברפת ופרה (לידה) הפכה לי את הדלי והחלב נשפך, כמעט פרצתי בבכי, יוחנן לוסטיג הרגיע אותי ולימד אותי ש"על חלב שנשפך לא בוכים". כמה 'חלב- מבנים' צריך עוד להישפך?        
אולי כדאי להמתין עוד 10 שנים ואז, סביר להניח שלא יכאב לאף אחד. ובכל זאת, מי מחליט?

אני מציין באיחור את יום הולדתה של ליאן ומדי שנה זוכר ומתגעגע לילדה הקטנה הנמסה וממיסה כל לב.  פרט לגילוי הלב האישי שלי, אנחנו מאחלים לך ביום הולדתך, שהוא גם תחילת דרכך החדשה בעיר הגדולה: הצלחה, שמחה, אהבה ואושר (וקצת עושר) ושאף פעם לא תשכחי מניין באת! אוהבים ומחבקים אותך ואת הוריך. הסבים שלך וכל המשפחה.   

                                      
ואם לשלב שמחות אציין את יום הולדתו של שני!, ילד תפארת שכל רואיו יהללוהו. ילד מתוק נטול תלתלים, שאוטוטו עולה לכתה א' ואוצרות מילות החן שלמד בגן, תשתכללנה וחדשות ודאי תבואנה ישירות מבית הספר. אוהבים אותך מאוד ומאחלים לך הרבה אושר ושמחה עם הוריך קרן ושיר ועם אחיך גלי ורומי ועם משפחתך, חבריך וחבריך במשחק הכדורגל!         
מאחלים: הסבים שלך וכל המשפחה ה'מציקה' לך.

"שבוע טוב"! 

     "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

     15.4.22    י"ד ניסן   ערב פסח תשפ"ב  

 (קטע מסיפור)
…"בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת ילדינו ונכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של אשתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר –  בזיכרונות מ"הסדר" של אבא, שידע לתת לנו את התחושה  בחשיבות התכנסותה של המשפחה שלנו, של משפחת הקיבוץ ושל עם ישראל כולו".

"שבועטוב"! , "חגים ומועדים לששון״!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.4.22   ח' ניסן תשפ"ב  מוקדש ל – 4 באפריל.

4.4.48 , 74 שנים למערכה על משמר העמק. שמעתם הרבה על המערכה ומהלכיה. אבל לא שמעתם על תיאור הקרבות מהצד של צבא קאוקג'י. כך פורסם, אז, בעיתונות הערבית: 
ביום ב' כבש קאוקג'י את משמר העמק והרג את כל תושביה ומגיניה.
ביום ג' הרס את הביצורים של הנקודה ופגע בתושבים רבים.
ביום ה' משמר העמק נכנעה לקאוקג'י והסכימה לאכסן חיל מצב של צבאו.  
ביום ו' משמר העמק דחתה את האולטימטום של קאוקג'י וצבא השחרור שם עליה מצור.
המשוריינים שלנו חדרו לתוך המושבה. חיל הרגלים התקרב עד למרחק קצר. הצבא הבריטי עזר לפנות את עיי המפולת. 80 יהודים נהרגו ו – 120 נפצעו.  בהודעה אישית שלו לעיתונות אמר: "אין בכווני להרוג תושבים שלווים או להחריב את רכושם – אם רק ירצו לחיות בשלום, יעזבו את השאיפות הציוניות ואת פשעי "ההגנה" , אני מבטיח חסות, יחס טוב ואספקת מזונות. "איני רוצה להשמידם אלא רק להוציא מראשם את ה"שגעונות הציוניים". 
כך נראו הדברים מהצד הערבי ומה היה באמת במערכה אנו חוזרים ומספרים מדי שנה בשנה.

שנה לאחר הקרבות כתב משה שמיר ב"על המשמר": מהי משמר העמק? גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול לעבר רובייה? המוסד, הבניין הזה הגאה, החולש על סביבותיו וקוויו הישרים, בשטחיו המבהיקים? הילדים במגרש הספורט? הדשא, האזדרכת הפורחת? החברים? הנוער? היער המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי מרעה הבעל בדרך להר הגעש או שדות הדגן למטה – על גדות הקישון? ומסיים ב: הם השכנים יודעים שאת משמר העמק אין לנצח, היכרות של למעלה מעשרים שנה הספיקה לכך – אבל הנה עלתה האש – היימצא ביניהם מי שיעזור לנו לכבותה – למען השלום, למען השדות, למען הכפרים, למענם, למען העדרים והמרעה, למען ערבי הקיץ, למען העננים באופק, למען יופיה של המוחרקה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק.

בספר "ימי ראשית" כתבתי: הצלקות נצרבו בכל מי שהיה שותף באותם ימי קרבות. המערכה על משמר העמק שהייתה חלק מהמאבק של המדינה שבדרך, וההפצצה לאחריה, הותירו כאב חד, ולצדו סיפוק וגאווה על עמידתנו, על הישגינו. עמל כפינו היה למגש הכסף להגשמת החלום הציוני. ביום ה' באייר תש"ח הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.4.22     א' ניסן תשפ"ב

פרשת השבוע "שמיני" מספרת על חנוכת המזבח, על מותם של שני בני אהרון אך אני בחרתי להתייחס דווקא לשתי המחלקות העיקריות של המאכלים המותרים ואסורים, הטהורים והטמאים, או כפי שאומרים היום כשרים ולא כשרים. הפירוט ל"טמאים" הוא ציון בשמות לכל אחת מהחיות ואילו ה"טהורים" מוזכרים בקבוצות. כמו: מפריסי פרסה, מעלי גירה, מכוסי סנפיר וקשקשת וכיו"ב. לפניכם רשימה קטנה של מאכלי 'טריפה' האסורים למאכל: גמל, שפן, עורב, ארנב, חולד, עכבר, צב, חזיר, נשר, עוזנייה, תנשמת, רחם, איה, דיה, פרס, שחף, נץ, ינשוף, חסידה, אנפה, עטלף, בת יענה, לטאה והרשימה עוד ארוכה. אבל אם ברצונכם לדעת מה מותר לאכול, אז את הארבה, החגב והחרגול. אגב, התנשמת מופיעה פעם אחת כציפור ופעם אחרת כשרץ. האם אפשר לקרוא לשני בעלי חיים באותו שם? אבל מאז, התירו לעצמם גם בני האדם לנהוג כך והחלו לקרוא לבנות בשמות בנים ולבנים בשמות בנות. על כך נאמר: "להיתלות בגדולים", או "הצדקה אידיאולוגית".

עצם הצורך בדיון על "השמירה בחצרנו" מראה לי עד כמה הקיבוץ מתרחק ממני ומשכמותי. הפרסום על כך שיש בינינו חברים שאינם מתייצבים לשמירה, שהם מבלים בדירתם את שעות השמירה וכד', בלתי נתפס. מאז שאני זוכר את עצמי כבוגר לאף אחד לא היה נוח עם השמירה. אבל היה ברור לכולם שאנחנו שומרים על עצמנו, שאנחנו משרתים את עצמנו, בעקרון, כל עבודה צריכה להיות עבודה עצמית אבל השמירה בראש וראשונה. גם אם יש צורך בעוד ועוד התגייסות של החברים לכך. ושמחתי שרוב חברי המזכירות תמכו בכך. (הערת ביניים: עד היום קשה לי לשאת שמרבית השירות לחבר נעשה בידי שכירים  בחדר האוכל, במכבסה, בקומונה ועוד.) האם העובדה שיש לנו כסף אומרת שאבדנו את העקרונות? ש״כיפפנו״ אותם לנוחיותנו? אבל לפני שיחת קיבוץ, אני לא מבין למה לא מפרסמים ברבים את שמות אלה שמפקירים אותנו? זה לא נעים, אבל לרוב בני האדם, "טוב שם טוב משמן טוב". ואם השפה היחידה שהם מבינים זה כסף אז לפגוע ב"ציפור נפשם". ומה זו השטות/הבדיחה המדברת על תגמול כדי שיתייצבו לשמירה. מה קורה לנו? אזלת היד של האחראים כל כך מכילה, אבל לא מוסברת. קל להביא לשיחה, יותר קשה לבצע את החלטות השיחה, אבל הקושי הגדול יותר, שכנראה יש חברים רבים שחושבים שאת השמירה באמת אפשר/צריך כבר, לתת לשכירים. ואולי באמת הקיבוץ מתרחק מדמותו המקורית?

הכי טוב בימים אלה זה לברך בחום את יהב ביום הולדתו. יהב חביבנו, אתה שכל כך מיטיב עמנו, תמיד בא ועוזר לי בהתמודדות עם גילי, ברוח טובה ונפש חפצה ועוד הבאת לנו את רעותי, רקטוב לכם, תהליך קליטה מהירה לחברות בקיבוץ, הרבה שמחה ונחת ואל תשכח את עצמך, רצונותיך ותכניותיך האישיות. תמיד נהיה אתך. ובקשה נוספת: אל תשכח את משפחתך הגדולה מדי שבת. אהבה גדולה מאתנו ומכולנו.
ואחרון אחרון ברכות לאורי שסיימה בהצלחה את מבחני הבגרות במגמת המחול. גאים בך!
אל תפסיקי לרקוד!!!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.3.22    כ"ג אדר ב' תשפ"ב

לי חביבנו! לא ראינו אותך המון זמן אבל ביום הולדתך, אפילו מרחוק תענוג לברך אותך. הברכות הן שגרתיות אבל מהלב האוהב: שתלמד הרבה, שיהיו לך הרבה חברים מתחומים שונים והעיקר שתהיה שמח ומאושר במשפחה, עם ההורים והאח/יות. מתגעגעים אליך מאוד ושולחים חיבוק גדול מכל המשפחה ומאתנו. 

ועוד על פורים… לפני כמה שנים שמעתי "דרשה" על חג הפורים, שהמרצה, על פי הכיפה שלראשו הוא אדם דתי, איש צעיר ונמרץ שקרא ל'מגילת אסתר': 'מגילת יחסי זוגיות'. הופתעתי מהתפיסה שנשמעה קצת חדשנית לאיש דתי. וכך דרש: "המגילה נפתחת בטון משועשע למדי, הרבה לפני שיגיעו לבמה היהודים ואויביהם. מוצג בה משתה שיכורים המתקיים בארמון המלך ואת ההווי שנוצר כשחבורת גברים מבלה קצת יותר מדי זמן ביחד. חגיגות הניצחון על 127 המדינות שכבש, אינן מספיקות למלך ובשיאו של הערב הוא מבקש להפגין את שליטתו על לא פחות ולא יותר, על אשתו. הבחירה הנלעגת בהשפלה נשית כסוג של תכנית אמנותית התחלפה חיש בתמונה קומית אחרת. את מקומה של אווירת הזימה הצוהלת תופסת תדהמה גברית קולקטיבית. האישה שזומנה אל הארמון העזה לסרב, ומיטב סריסי פרס ומדי אינם יודעים נפשם מרוב מצוקה. נוכח התעוזה הנשית מתגלים הגיבורים הגדולים כחסרי אונים. הם מבקשים לחוקק חוק שיחייב את הנשים לתת "ייקר לבעליהן" תוך אמונה שיש בכוחו של החוק להסדיר גם את אופי היחסים האינטימי בין בני זוג. אבל המלך חיפש אישה חדשה, כנועה, שכאשר ישרוק לה מול חבריו, תתייצב מיד. אסתר, גם היא הפרה את צו הצייתנות והופיעה ביוזמתה אצל המלך. לכאורה , הוא היה אמור לשלוח אותה למקום אליו הובלה קודמתה אבל המלך במפתיע בוחר להיענות לה. הסיבה ברורה: כשהוא רואה אותה היא נושאת חן בעיניו. כמה לא צפוי, כמה לא מפתיע! הופעתה המרשימה של אסתר הזכירה למלך שבמערכת היחסים הזוגית הגבר אינו מלך והאשה אינה נתינה. שהעיקר היא הרומנטיקה שבלעדיה 'למלך אין כתר ולאשה אין בית'. את הרצאתו סיים במשפט המחץ: "מציאת החן הזוגי מחליפה (גם במגילה שלפנינו) את הניכור ומערכות הכוח. החיבה ההדדית, האהבה הופכת כל דירה לארמון, מעין פרס על בסיס יומי". ואסיים במילים שלי: מגילת אסתר הוא סיפור, שיש בו מידת רלוונטיות גם בימינו. זהו טקסט מכונן, והסיפור על גברברי שושן הבירה ויחסם לדמות הנשית, בהחלט מספק נקודות למחשבה. ולא צריך להרחיק עד שושן הבירה.

ביום שני השבוע, היה "יום השיר"! כמו שיש יום האם ויום המשפחה יש גם "יום השיר".  מספר קוראי הספרים הולך ופוחת, על אחת כמה וכמה קוראי השירה וזו החמצה גדולה לאלו שאינם קוראים שירה. השיר הוא תמצית התמצית של ביטוי לתופעות החיים. אותנו לימדו מילדות מהו ערכו של הז'אנר הזה אז למה שאחמיץ הזדמנות להביא לכם שיר מוכר, שירה של רעיה: "הכן חייך לאביב"
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

19.3.22    ט"ז אדר ב' תשפ"ב

הידעתם שיש לקיים ארבע מצוות במהלך חג הפורים? ואלו הן:                    
1. משלוח מנות. על כל אחד לשלוח לפחות שני מאכלים לאדם אחר שאתה מעוניין. חבר, שכן, פליט אוקראיני למי שתרצו. הכוונה היא ליצור קשר אמיתי בין בני האדם, לדפוק על דלת ולמסור במו ידיך את המשלוח.                                        
2. מתנות לאביונים. הרמב"ם כותב שזו צריכה להיות המצווה העיקרית של פורים. השמחה מתבטאת בנתינה למי שאין לו ואומרת לתת צדקה לשני עניים לפחות.
3. סעודת פורים. במגילה, כזכור לכם, הסעודה הזאת קרוייה "משתה" והיא נדבך חשוב בחג, כשם שבפסח יושבים סביב לשולחן לסעודת חג, ובראש השנה יושבים יחדיו, כך גם בפורים ומדובר בסעודת בשר ויין. האלכוהול הרב המתואר במשתה אחשוורוש הביא למעשים שליליים ששיאם בהריגת ושתי, אך מסתבר שלגימת יין יכולה להוציא מאתנו גם שמחה אמיתית וטובה במסגרת משפחתית או חברית. 
4. קריאת מגילת אסתר  קוראים את המגילה פעמיים. פעם ראשונה בלילה ופעם שנייה למחרת בבוקר כדי להזכיר שהסיפור נכון בתקופות קשות וגם בתקופות קלות, בתקופות חשוכות ובתקופות מוארות. המגילה מזכירה לנו, שגם אם הרשעים מצליחים זמנית, סופם של הטוב והצדק לנצח. היום אומרים להימצא "בצד הנכון של ההיסטוריה". קריאת המגילה נמשכת בין חצי לשלושת רבעי השעה.  ועוד הסבר קטן למושג "תענית אסתר". זה יום צום המוקדש לזכר הצום של אסתר וכל עם ישראל בימים ההם כדי שתבוטל גזירת המן. (והמנים, כידוע,  לא חסרו ולא חסרים לאורך כל הדורות.)

לפני מספר שבועות הרסו את העמדה שהייתה מעל "בית הדואר" עמדה מרכזית ביותר במערכה על משמר העמק, "עמדת השער". ההריסה עצמה, שערורייתית בעיני, כיון שלא הייתה התרעה כלשהי או פירסום על כוונת הריסה, כך שאפשר להתנגד לה. כיון שאני יודע יד מי הייתה בדבר , נותרתי ללא יכולת לבוא בטענות. המחליטים אינם יודעים על תולדות הקיבוץ שלנו, על עברו, על 'שרידי' המבנים שנותרו מימים שעברו, ולו כדי לשמרם ולספר לדורות הבאים. ולכן דוגלים ב"ישן מפני חדש תוציאו". אז בטרם ה'פורענות' הבאה, אספר על "הסליק" שמתחת למכבסה, המיועד להריסה עם כל המבנה, ככפי שפורסם ב"דף". הסליק נוצר/נבנה בשנות הארבעים הראשונות כלקח ממאורעות 1936/9, הידיעה שהגרמנים במלחמת העולם השנייה מתקרבים למצריים בדרכם לכיבוש הארץ והמתח הרב ששרר עם הבריטים ששלטו בארץ ישראל, בעקבות פרסום ה"ספר הלבן" המגביל עליית יהודים לארץ. כמויות הנשק המאושר, החוקי, היו קטנות בהרבה מול הצרכים שנצפו לעתיד. היה צורך לרכוש נשק ולהצפינו. לשם כך בנו את הסליק תחת המכבסה. כי "לא יעלה על הדעת" שבמקום כזה יערך "חיפוש" כפי שקראו לפעולות הבריטים בישובים השונים בארץ. על קיום הסליק ידעו 3 חברים (משולם, גנייק ולובקה וחברה אחת רות יבין). והסליק היום, לכו ותראו, ריק, נקי ומסודר, האמבטיה יושבת על הרלסים שאחרי שימון ניתנת להזזה, וכך, נחשף הפתח לירידה למטה, לטיפול בנשק עצמו.  המקום ההיסטורי הזה נועד להריסה יחד עם מבנה המכבסה. ואני קורא לכל מי שחשוב לו, ליזום החלטה, שתגבר על רצון ' החדשניים' למחוק את המקום המיוחד הזה. בשנת ה-100 שלנו חשוב גם מה לא לבטל מימי המייסדים ודווקא לטפח את סיפור הסליק. אמרו לי : "לך, דבר עם משה אכמון, הלכתי אליו והוא שאל אותי: "איפה היית עד היום?" אמרתי לו: "עוד לא מאוחר" והבטיח לי שיביא את העניין לפני הצוות. אין לי הרבה תקוות. בכל העולם בכל מקום משמרים אתרי עבר ואצלנו הם מטרד? וד"ל.
"שבוע טוב"!