שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.3.22   ט' אדר ב' תשפ"ב

ברוכה הבאה ליאן – "שלום רב שובך ציפורה נחמדת  / מארצות החום אל חלוני…  /  זמרי, ספרי ציפורי היקרה  /  הגם שם בארץ החמה, היפה.  /  תרבנה הרעות, התלאות". ביאליק היטיב לתאר את געגועינו ושמחתנו בשובך.     
ועכשיו, עם אור השחר תתחילי בבניית עתידך- עתידכם. תמיד נלווה אותך,  בלי להיות סנטימנטלי מדי, אבל… חיכינו (מאוד) לשובך…  ברוכה השבה  אלינו בשלום ובשמחה.

פרשת השבוע "ויקהל" סוגרת את ספר "שמות". היא נפתחת בכך שמשה מקהיל את כל העם, ומדבר על שמירת השבת, נושא אהוב על העם, המציין יום שבו לא צריך ללכת לעבודה ומיד עובר לנושא שהוא באמת רוצה לדבר עליו שהוא ההתגייסות לבניין המשכן. במילים אחרות, לתת תרומה מהרכוש הפרטי למען הכלל. אם בפרשה הקודמת מדובר בתכנון מדויק של המשכן כולל מלבושי הכוהנים וכלי המשכן, בפרשת ויקהל מתואר המשכן באופן מדוייק, כפי שעשוהו בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך שלא נעזרו בעבודה שכירה של פועלים זרים. הם הקפידו על קלה כחמורה והוציאו תחת ידם משכן לתפארת. כתוב שהם השתמשו בזהב ונחושת, בתפירה וברקמה, ליטשו אבנים יקרות עיבדו עורות של כבשים, עיזים, צבאים ותחשים. וכמובן השתמשו בלוחות עץ מסיבים. נשאלת השאלה מהיכן השיגו לוחות עץ כשבמדבר, כידוע, היו רק עצי שיטה שמהם אפשר היה לעשות רק לוחות דקים. קיימות שתי אפשרויות: אחת, לחבר כמה לוחות דקים זה אל זה והשנייה, שבאותם הימים היו במדבר עצי שיטה גדולים שנעלמו עם השנים. וכאן הפסיק המרצה את תיאוריו ואמר: "תשמעו סיפור: בקנדה הוכרז על תחרות בין חוטבי עצים בעולם על התואר 'אלוף העולם בכריתת עצים'. זה שזכה במדליית הארד נשאל: היכן למדת את המקצוע: השיב להם: "ביערות הגשם של ברזיל" זה שקיבל את מדלית הכסף נשאל באותה שאלה והשיב: "אני למדתי ביערות העד של פינלנד" וזה שזכה במקום הראשון ובמדליית הזהב ענה לשאלה: "אני עבדתי כל שנותיי במדבר סהרה" קטעו אותו ואמרו לו: "הרי במדבר סהרה אין בכלל עצים" אמר להם: "עכשיו כבר אין עצים!" והמרצה החביב אמר: יתכן, שכך, גם חצי האי סיני הפך למדבר. ובחזרה לפרשה: כעבור זמן מה, משה מכנס את כל התורמים להקמת המשכן, כדי שירגישו שיש להם חלק במפעל, שבו יוכלו להתגאות עוד שנים רבות בניהם ובני בניהם, לספר מה עשה סבא של סבא, וירגישו כאילו הם-הם היו שותפים למפעל בניית המשכן, שהייתה צעד קטן ל'משכן'  אך צעד גדול לאדם שתרם ונתן את חלקו. מזכיר לכם משהו? "ימי בראשית" שלנו מסתיים בקטע שקראו הדר וקרין בו כתבתי: "הסיפורים, האירועים המקומות והשמות יזכירו לבנים ולבני הבנים ולאלה שיוולדו כאן בעתיד לראות עצמם כאילו הם-הם יצאו ממשמר העמק של אז". אירועים שונים אותה משאלה אותה שאיפה.

יום הולדתה של נואי  ב – 9.3.86 זכור לי כאחד הימים המאושרים שלנו,  נכדה ראשונה – דור רביעי למייסדים, מבשרת המשכיות אמיתית. ובאמצעותה יש כבר דור חמישי והאושר שלנו רק גדל. מה נאחל לך? אוהבים אותך ומאחלים לך אושר, בריאות ושמחה עם איתן, עם הפרחים  הנפלאים שאתם מגדלים – תומר ויהלי, עם הורייך ועם כולנו. חיבוק גדול!

"שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.3.22   ב' אדר ב' תשפ"ב
אנחנו בפתחו של חודש אדר ב'. מה עומד מאחורי הנוהג שכל 3-4 שנים יש לנו אדר א' ואדר ב'. ההסבר הוא  ששנה נוצרית מתבססת על השמש וכוללת 365 יום, השנה המוסלמית מתבססת על הירח וכוללת 354 ימים (לכן הרמדאן, למשל, חל פעם בקיץ ופעם בחורף ואין לו עונה קבועה) השנה היהודית קרובה  לזו המוסלמית, אך כיון שהחגים היהודיים קשורים לעונות השנה – חג 'סוכות' יחול תמיד בסתיו וחג הפסח תמיד יתקיים באביב. כדי לשמור על כך, נוצר צורך בהתאמה בין שנת השמש (הנוצרית) ושנת הירח (המוסלמית). כיון שכל 19 שנים המעגל בין ה'שנים' השונות נסגר, היהדות, מאז חורבן הבית, הכניסה  חודש  נוסף לשנה, 7 פעמים ב- 19 שנה. השנה הזו נקראת "שנה מעוברת". כך נוצר אדר א' ואדר ב'. כשאדר ב' הוא החודש 'האמיתי' ביניהם. ימי ההולדת של ילדי חודש אדר 'הרגיל' נחגגים באדר ב', גם ימי הזיכרון וגולת הכותרת, חג פורים שאתם כל כך מחכים לו.

בקומי משנתי אני מדבר עם אשתי ומשתף אותה במה אני הולך לספר היום. שיחת הבוקר הזו הינה הבסיס לכל מה שייכתב. דעתה ועצותיה ניכרים בכל שורה כתובה. ולאחר שיחת הבוקר, או בצהריים, או בערב, אני נותר לבד מול המחשב ומעלה עליו באותיות "אריאל" את הדברים אותם אני רוצה לספר. באומנות הכתיבה כמו במוזיקה או ציור או מחול אין דמוקרטיה, רק היוצר מול עצמו בסגנון הכתיבה, בבירור משמעות של מילים או רעיונות. כאשר סיפור הדברים נכתב, אפשר להראות, לשתף, לשמוע עצות והערות והיוצר יחליט לשנות או אם בכלל לקבלן. כך היה בליקוט, בכתיבה ובעריכה של "ימי ראשית". היוזמה, הביצוע והצבת המטרה לכתוב את סיפור המקום לדורות הבאים היו שלי/שלנו בלבד ונעשו לכבוד דור המייסדים, ודור הבנים הראשונים הנאספים אליהם, והמחויבות שלנו כלפיהם. ביקשתי שלילך תהיה השותפה שלי ליצירה והיא, אכן, ידעה להפוך לזהב את המוצר שהוגש לה והוסיפה משלה, ואורית, שמתוך אהבה למקום והזדהות אתו, הייתה לשותפה נוספת, בעיצוב המוצר והפיכתו לייחודי כל כך. להוצאת ספר נדרשה הקצאה כספית, וצוות המאה לאחר שהוצגה לו התכנית  תמך ואישר את ההשקעה. כך, נוצר הספר "ימי ראשית".    ולכם, בני משפחתי, אני רוצה להודות על הערב המיוחד שהיה בקיבוץ. מהדר שהפיק, יהב שעל ההגברה, כל הקריינים ועד ספיר, צעיר הקוראים. זה לא מובן מאליו שאדם בגילי משקיע באהבה כמעט שנה מחייו ליצירת ספר לציבור שהוא כל כך שונה מכל המוזכר בספר, אבל הם יורשיו.  באדמה, באהבת המקום בהצלחות ובגאווה עליו. הסיפור מחכה להמשך! ועומד עכשיו לרשות הכלל שילמד, יידע ויזכור. לילדים, לבני הנוער לחברים צעירים, לנקלטים, למצטרפים, ל'עוזבים' שהקיבוץ יקר לליבם ולאירועים שעוד יתרחשו. … אני, קם משנתי ומדבר עם אשתי על מה לספר היום, ושיחה זו הינה הבסיס לכל מה שעוד ייכתב.
ותוספת אקטואלית  בקשר למלחמה באוקראינה מצאתי בדברי רבי נחמן מברסלב שכך אמר: "יהי רצון מלפניך שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם. לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת"
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.2.22   כ"ה אדר א' תשפ"ב

פרשת השבוע "כי תישא" עוסקת בחטא יצירת העגל. בשעה שמשה נמצא על ההר אלוהים מספר לו שהעם מצא אל חדש בדמות עגל הזהב. משה יורד מההר ורואה את העם רוקד, שמח ומתלהב סביבו. הוא שובר את לוחות הברית שאלוהים כתב וחש שהעם בגד בו, הפר את הברית ואת הנאמנות. בסוף קורה ה"הפי אנד" והכל מסתדר ובא על מקומו ואף יותר מזה. משה עולה שוב להר סיני והפעם באופן אינטימי, ללא ברקים ורוחות ושופרים. הוא ואלוהים בלבד, משה מבקש ממנו שיסלח לעם, וחוזר עם דיברות חדשות  ועם בשורה: יש תיקון בעולם ויש סליחה! בקשר המחודש יש צניעות, אינטימיות וכבוד. לכל הסיפור הזה יש גם פן משפחתי היחסים בין האחים משה ואהרון. כשמשה היה על ההר , אהרון הופקד על העם ולכן משה מאשים אותו, שבמשמרת שלו נעשה חטא העגל. אהרון לא נשאר לו חייב ועונה לו בשקט ובנימוס: "רק אדם אחד יכול להיות אחראי על הנעשה ושאחריות  בדרגים גבוהים אינה ניתנת לחלוקה", לקודקוד יש תמיד את האחריות למתרחש. תשובה מתאימה גם לימינו אנו. אהרון לא נענש על חטא העגל ומשה למד את הלקחים והמשמעויות.

אנחנו מוצפים לאחרונה ברשימת משרות פנויות וכבר יודעים שאם לא יימצא חבר מתאים, יבוא שכיר. כבר לא מוכר אצלנו המושג לחייב חבר לעבוד/למלא תפקיד – אפילו לשנתיים שלוש – כנגד רצונו כאיזושהי מחויבות לקיבוץ. יש לנו יותר מ –  120 עובדי חוץ שחלקם ודאי שיכול לתת מענה לחלק מהצרכים, ואפילו במקצוע שלמד/עוסק.  בתכנית מש״א ל- 2022 לא שמעתי (אולי נאמר?) רעיון או הצעה, להקים צוות שיעסוק בהחזרת חברים/ות העובדים בחוץ למלא תפקיד/ עבודה בבית. ב- 20 שנות עבודתי ב'ספריית פועלים' פעמיים הפסקתי לשנתיים ושלוש את עבודתי כדי לכהן כמזכיר והיה חשוב לי(!) הקשר והמחויבות לקיבוץ. העבודה השכירה היא מכה שלא יכולים בלעדיה אבל היא הולכת וכובשת ותגיע מהר גם לתפקידים בכירים, בעוד חברנו ינהרו לעבודת חוץ, שכל מי שהתנסה בה לפחות יודע שחיי הקיבוץ אינם במרכז ענייניו.  האם השלמנו עם המציאות הזו? אולי נתייחס לזה פעם? ונחשוב יחד מה אנחנו רוצים בכלל בתחום העבודה (העצמית?) ומחברינו בפרט?                                     
ואני לא יכול לסיים מבלי לומר דברי שבח ותודה לשרת הפנים, איילת שקד, ("הארץ" 20.2) שפוליטית אני לא מסכים אתה בשום דבר, על החלטתה, שלא לאפשר בנייה ב'עמק השלום' בשטחים המסופחים ליקנעם. ברכה גדולה!

ולברכות: ליהלי צעירת המשפחה הזוכה לתשומת לב כולנו, שובבה ברמות ולא נחה לרגע. המשיכי להרבות שמחה לכל אוהביך!                                  
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

19.2.22   י"ח שבט תשפ"ב

משהו על ספרות. מריו ורגאס יוסה (שכבר כתבתי עליו בעבר הרחוק) סופר פרואני, כתב עשרים ספרים ביניהם "העיר והכלבים", "דודה חוליה והכתבן" ו"חגיגת התיש". בהתייחסו אל הספרות בכלל אמר: "רבים נוטים לראות בקריאת ספרים פעילות מיותרת, סוג של בידור במקרה הטוב, או בזבוז זמן במקרה הפחות טוב. אין טעות גדולה מזו ואם ברצוננו להימנע מהידלדלות הדמיון, מהיעלמות המרדנות, מאובדן הרוח האנושית – עלינו לקרוא ספרים ולא צגי מחשב." ומוסיף:  הטכנולוגיה, ההתמחות, מגמת ההתמקצעות בימינו, מטפחים את המקצוע, וזה יוצר בידוד, מביא להסתגרות חברתית וניכור. "הספרות" אומר יוסה ״נותנת לנו מכנה משותף בין בני האדם וגורמת לאושר פרטי, להבין זה את זה, למעורבות בחברה". היא והמוזיקה הן: ניצחון הרוח על החומר. ואני מוסיף: "ספרות היא גם תקשורת בין בני האדם". שיתוף היצירה בהרגשות, הכאב והשמחה, ההזדהות, החוכמה, הדמיון, בהקשבה ובסליחה.

גם בחברה שלנו "ערכי הרוח" הולכים ונשמטים. ובמו ידינו אנחנו סוגדים למקצוענות. התפתחות הטכנולוגיה גרמה לכך שכל בן/ת לומד/ת מקצוע ואז הגולם קם על יוצרו והמקצוע הופך לעיקר ומרכז החיים, למטרת- על, חשובה יותר מנטילת חלק פעיל בחיי הקיבוץ ומעורבות בהם. (זו הכללה כמובן) ושמענו באוזננו, בתקופה שעוד היו מגזינים מדי שבוע, עדות מדהימה על כך כשחבר אמר בגלוי את האמת שלו: "אני מתמסר היום למקצוע שלי, למקום עבודתי, הקיבוץ לא מעסיק אותי, ואני מודה לקיבוץ על מה שהוא נותן לי". משפט מושלם להסבר תופעת הבידוד וההסתגרות של חברים לא מעטים.
ראיתי את תכנית העבודה של המזכירות וחשבתי: מי אם לא היא צריכה להציב אתגרים רוחניים לחברה שהולכת ונעשית שטחית ורדודה:  שבוע לימודים? אולי משפט? משפט עם קטגור וסניגור על תופעה או כל נושא שייבחר, או אפילו הקמת "פרלמנט" שפעם בחודש ידון בנושאים שיאפשרו לנו קצת להתעלות מעל ה"שוטף", שיוציא את החברים מדירותיהם הנוחות אל המרכז, אל ה'ביחד'. אבל מי חושב היום בכיוון הזה, כשבתכנית העבודה של המזכירות עומדות על הפרק בעיות חשובות  כמו שאלות "המזון" או "הורשה" שאינן תורמות דבר לדמותנו הרוחנית והערכית היום ובעתיד. "היו לך ציפיות?" שאל חבר "ועוד איך!" השבתי. מפתיע שפרט לכמה אנשים בודדים לרבים זה לא חסר ויותר חשוב לעסוק בתקנוני אופנועים וטרקטורונים. וד"ל. הקיבוץ השתנה, זה כבר לא הקיבוץ אליו חונכתי וגם חינכתי. זה כבר משהו  אחר.

 אמש, כשקראנו יחדיו את "ימי ראשית" ראיתם כמה תרבות וכמה "רוחניות" הייתה במעשה המרכבה שלו. ובצדם איזה קשיים נפלו בחלקם, איזה ויתורים אישיים עשו ועל מה נאבקו, מקימי הקיבוץ.

אחרי אי הנחת שתיארתי בואו נעסוק ביופי, בשמחה בתענוגות שלנו כמשפחה. שלושה ימי הולדת נציין השבוע: נינתנו תומר בת חמש, נכדתנו אורי בת שמונה עשרה ובננו הדר בן ארבעים ותשע .
יש לנו בלבנו הרבה דברי אהבה ורגשי נחת ואושר שאתם, שלושתכם מסבים לנו.  
לתומר –  על החיוניות הסוחפת השכל החריף, הצחוק המשגע ואפילו הבכי הקורע.
לאורי –  על היופי שבא לביטוי בריקודיך, על השקדנות והיחס החם אלינו.
ולהדר – שתצליח בכל מעשיך, שתמשיך ליצור ולדאוג לאיכות חיינו שנים ארוכות . שלא תשכח מאיפה באת כשאתה הולך קדימה. ותזכור, שהוריך, שגם אם לא תמיד מסכימים אתך, תמיד עומדים מאחוריך.                                     
לכם ולמשפחותיכם המון ברכות מהמשפחה הגדולה והאוהבת שלכן/ם.                 
בו"ה, בו"ה לכם! "שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.2.22   י"ח אדר א'  תשפ"ב.

פרשת השבוע "תרומה" מספרת על הוראת אלוהים למשה שיקרא לעם להרמת  תרומה להקמת המשכן ("כל איש אשר ידבנו לבו") ואומר זאת כתנאי ל"שכנתי בתוכם". הערתי בשיעור, שמדהים אותי הפער בין הרוחניות, שהיא תכונתו הבסיסית של האלוהים, לבין דרישותיו הבלעדיות מהעם שכולן חומריות: כסף, זהב, נחושת וכיו"ב. אלוהים לא מבקש לסלק את האלילים השונים, לא מבקש לימוד תורה או קיום מצוות, הוא לא מבקש מהכוהנים – נציגיו עלי אדמות -להיטהר, הוא מבקש רק פאר והדר להקמת משכן עבורו. כשאמרתי זאת, הקניט אותי אחד מחברי ללימודים ואמר: "מה אתה מבקר את אלוהים? הרי זה בדיוק התהליך שעברה התנועה הקיבוצית שלך שהייתה "רוח הקודש" של הציונות בשל יישוב הארץ, החינוך והתרבות, שהייתה תנועה אידיאולוגית מובילה, שהייתה תנועה עניה בחומר ועשירה ברוח והפכה לתנועה עשירה בחומר ודלה ברוח". שתקתי (שלא כדרכי)  וחשבתי כמה שהוא צודק. ונחזור לפרשת תרומה. יש פרשנים האומרים שרק בפרשה זו, למעשה, עם ישראל יוצא לחרות! עד כה , הכל נעשה בידי אלוהים – יציאת מצריים – קבלת תורה – ובפרשה זו העם מתבקש לתת כסף ורכוש. במילים יפות יותר, העם, פתאום, נתבע לתת מעצמו, להפגין נדיבות, לתרום משלו וזה הסימן שאכן יצא לחופשי, זו "יציאת מצריים האמתית"  ושימו לב שהשנורר במקרה זה הוא האלוהים הרוחני כל כך.  "התורה", אומרת נחמה לייבוביץ', "מקדישה 30 פסוקים לבריאת העולם ו-450 פסוקים להקמת המשכן. הנושא המרכזי בתורה אינו העולם אלא האדם ותפקידו בעולם והיא מרחיבה ומפרטת שהאדם נדרש לפעול ולקחת אחריות.     חשוב לי לפרסם את תגובתו של דורון אופיר על "שבוע טוב" (518): וכך כתב: "הסיפור שסיפרת בשם עגנון נוגע ללב ומעורר מחשבה. האם קיבוצנו אכן שוכח את האידאולוגיה שעל ברכיה צמח, בדרכו אל חברה שעיקרה צרכנות? או שחלק גדול מהחברים שלנו היום פשוט לא גדלו על ברכי האידאולוגיה הקיבוצית.. בניגוד למה שקרה בהרבה קיבוצים אחרים, אני דווקא מופתע לטובה מהחברים\ות בני ה-40 פלוס המובילים את הקיבוץ היום, שאינם מוותרים על המשך השיתוף באמצעי היצור ולא רוצים שכר דיפרנציאלי וטוענים כי יש הפרטות שעלינו לעשות דווקא כדי לשמור על השוויון. אני, כמוך, רואה את העושר בחיים בהעמקת חיי הרוח והתרבות יחד עם חיזוק השורשים, הזהות ותחושת הבית הטובה. לפני שנה או משהו כאשר הצגתי לחברי "חוג אילון" את עבודתי בנושא האמונה, הצעתי שנקיים מדי פעם מפגשי שיח סביב נושא שייבחר על ידי המשתתפים עצמם. אולי ה"שבוע טוב" שלך יהווה קרש קפיצה למפגשים כאלה? "                                                                                  
בברכה, דורון                  
"שבוע טוב"!                                                                                                                  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.2.22     ד' אדר א' תשפ"ב

ראשית לכל, השבוע נפטר מקורונה סבא של קרן, עמנואל, שבע ימים והוא בן 100+. התרשמתי ממנו ואני לא שוכח איך ניהל את הסדר, ביד רמה, כולל גם את השירים שבהגדה בבית הוריה של קרן והוא כבר כבן 97. הלוואי עלי.  קרן, משתתפים בצערך ובצער המשפחה.

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 92 שנים אליעזר שביד. אני כותב עליו בהערכה גדולה, מאחר שהוא- הוא "ממציא" התורה הנקראת 'מחשבת ישראל' שמעתי רק הרצאה אחת שלו בבר אילן שהפתיעה אותי בנושא עליו דיבר. הוא היה אדם שעסק באמונה ובהומניזם, באחריות הדדית בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, במרכיבי הציונות, ביחסים שבין היהדות לתרבות חילונית במחויבותנו למקורות. כל זה היה כתוב בדף שקיבלנו לפני ההרצאה.
הוא נולד ב1929 בירושלים, למשפחה ציונית- סוציאליסטית ערכית, התגייס  לפלמ"ח והשתתף בקרבות בכל הארץ והיה עד לגירוש ערביי לוד שזעזע אותו מאוד. כשהשתחרר היה בין מייסדי קיבוץ צרעה והיה איש החינוך של "התנועה המאוחדת" וא"כ פרופסור באוניברסיטה העברית ומרצה בכל חלקי המדינה וככזה הגיע גם לבר אילן לקורס "יהדות" בו למדתי. בתחילת הרצאתו ביקר את דרכו של בן גוריון בשנות ה-50 של המאה שעברה וטען שבן גוריון נטש את הערכים הסוציאל דמוקרטים לתפישתו הממלכתית ומתח ביקורת על 'העבודה השכירה' המתפשטת בתנועה הקיבוצית אותה ראה כפגיעה בערכי הקיבוץ. (ובמשפט מוסגר אפשר לזהות את השפעתה השלילית עלינו כקיבוץ.) המשיך בפערים הכלכליים והחברתיים  בישראל, על בית הספר שחדל להיות מרכיב מחנך, וסיים בטון מאוד לא אופטימי על כך שדעת הקהל במדינה אינה מאמצת את הדרך הסוציאל- דמוקרטית של מקימיה. הרצאה לא אופטימית אבל מרתקת ונמנית על מעט ההרצאות שמלוות אותי שנים לאחריה. הוא כתב והוציא 45 ספרים ופרסם כ- 850 מאמרים. כל אלה שעסקו ועוסקים בתחום מחשבת ישראל מצטערים על לכתו. איך זה שכל-כך מעט אנשים הכירו אותו ואת הגותו? אולי בגלל צניעותו ואולי חוסר השימוש ב'מרפקיו' בואך התקשורת.

כשנכנס אדר מרבין בשמחה, כך נאמר. אך לא כך היה תמיד. השם אדר מופיע במגילת אסתר ומקורו הוא חודש בבלי, שנקרא: 'אדרו'. משמעות השם הוא עצבות, פחד, אפלולי ומוסתר משמעות העומדת בסתירה גמורה לכותרת המקובלת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ואיך הופכים יגון לשמחה? סיפור מההיסטוריה הקרובה: בשנת 1954 יומיים לפני פורים תשי"ד, התרחש הפיגוע החמור ביותר מאז מלחמת העצמאות, הפיגוע ב'מעלה העקרבים' שבו נרצחו 11 ישראלים ביניהם גם ילדים. במדינה הצעירה שררה אווירה קשה וקודרת. משה שרת, ראש הממשלה השני, פגש בנשף פורים 'לא שמח' בתל אביב, במשורר יעקב אורלנד ובמלחין מרדכי זעירא. מספרים שכלא אותם במטבחון ואמר להם, שהם לא יוצאים ממנו עד שיחברו שיר שיעודד את רוח תושבי המדינה. לא עבר זמן רב והם יצאו לקהל הנאספים עם השיר ששמו "שיר שמח" כתוב על מפית נייר ומתחיל במילים "אם גם ראשנו שח"… והחלו לשיר אותו לחוגגים במועדון. יש המעידים על כך, ששרת עצמו (אחיו של המלחין יהודה שרת), שהיה אף הוא כישרון מוזיקאלי, הוציא קלרינט וניגן אותו בנשף. קשה להאמין שבעת טראומה לאומית כזו חובר כך  השיר שנקרא: "שיר שמח" שיר שכל כך שימח. רצ"ב חלק ממילות השיר:             
"אם גם ראשנו שח  –  ועצב סובבנו  –  הבה ונתלקח  –  מן השמחה שבנו.
הי, הי- הבה ונתמלא שמחה,  שמחה, שמחה כמלוא העין,
הי, הי  – שירו: עלה, עלה!
עלה ובער היין! עלה ובער היין!
עלה ובער כאש – והדליקנו  כח
אבוי למתיאש –  הלילה יש לשמוח!                                                               

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.1.22    כ"ז שבט תשפ"ב

בסיפורו "בנערינו ובזקנינו" מ- 1920, מספר עגנון על חבורת ציונים נלהבים  שנוסעת לעיירה שכנה כדי להגן על יהודיה מפני פוגרום. אולם, החבורה חדורת המוטיבציה, רואה בדרכה מסבאה, נכנסת פנימה ומבלה באכילה ובשתייה עד ששליחותה משתכחת ממנה. ובסופו של הסיפור, החבורה מפקירה בידי המשטרה את החבר היחיד שהגן בגופו על יהודי העיירה והיהודי שהופקר בשטח היה דווקא בונדיסט ולא ציוני. עגנון מביע בסיפורו ביקורת חברתית על הפער בין רוממות האידיאולוגיה שבפי הציונים, לבין העצלות וחוסר האכפתיות שלהם בפועל.

אני נזכר בסיפור הזה לא בגלל ששמו בא מפרשת השבוע "בא", בה פרעה שואל את משה, אחרי ש'נשבר' מה"מכות": "מי ומי ההולכים?" ומשה משיב: "בנערינו ובזקנינו נלך!" בדמיוני עולה בי המחשבה מה יקרה אם חלילה הרעיון הקיבוצי יאויים ב'פוגרום' כלשהו ואז יתארגנו ויבואו חבורות נאמני הרעיון על אופנועיהם וטרקטורוניהם להגן עליהם ולפתע יפגשו ב"זנדלי" ושם על בקבוקי בירה וכוסות אלכוהול תשכח מהם המטרה אליה באו. זו כמובן אגדה שלא תתכן במקומותינו, אבל שכחת המטרה כבר נראית. כאזרח סוג ב' מותר לי להעיר: הקיבוץ הוקם בשילוב של עסקי רוח ועסקי משק. בתקופות הראשונות אפילו נטה לשים דגש על "ענייני הרוח". ובניין המשק היה די משני. הדגש היה על דיונים סביב רעיונות ואידיאולוגיה, מקומית, ארצית ועולמית, יצירת כלי עבודה של תרבות כמו: תיאטרון עצמי, מוזיקה, מקהלה, תזמורת, ערבי תקליטים, ספרות והרבה ענייני הגות שעוררו דיונים סוערים בשיחות הקיבוץ, שמאוד גיבשו את "היחידה". וכמובן, ימי לימוד וחוגי לימוד. כך, חשבו, לגדל אנשים יצירתיים, סקרנים, רב תחומיים עם חיים משמעותיים. היום הגלגל הסתובב ושמים את הדגש על 'החומר'. במה עסקנו בשנה האחרונה? באופנועים וטרקטורונים, בשינוי חלוקת התקציב, בסקרים על שביעות רצון מהשירותים, מהפרטת האוכל ועוד נושאים צרכניים ברובם. זה 'הקיבוץ המשתנה' נאמר. עיסוק באידיאולוגיה, אם עדיין יש לנו בכלל, או אפילו ענייני פוליטיקה בדיון ציבורי, שאלות חינוך או תרבות, או מי אנחנו, סוציאליסטים או קפיטליסטים? ואפילו בהיסטוריה הקצרה (100 שנים) שלנו. מי רוצה לעסוק בנושאים כאלה  במציאות ש'השתנתה'? אלה שמדברים על כך מוגדרים כ'קיבוץ של פעם'. בימים אלה ממש כתב חבר: "היום אני לא רואה קיבוץ. אני רואה הרבה שחיים יחד – ולא ביחד. איש-איש וחייו. יש שיתוף פעולה אבל זה לא הקיבוץ של פעם" והוסיף בכנות: "וגם אני לא!". נראה לי שהבעיות שיעסיקו את ה"קיבוץ", לא יהיו נושאים של העמקה אינטלקטואלית,  אלא, כיצד להשקיע את הכספים הרבים שמקבלים בתקציבים, נעזר ב'יועצים' שייעצו האם לקנות בתים ביוקנעם, למשל? או בנושאי ירושה והורשה"… אבל… 'הביחד', כבסיס שלנו נפגע כשחברים לא באים לפעולות תרבות, להרצאות, ואפילו לחגים… השאלה המרכזית היא איך נפתח "שאר רוח"  בחברה שלנו, איך נתלבט יחד בשאלות שמעבר ל'שוטף', שהן חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ (כפי שאני מבין ומאמין). וד"ל.

ואני חוזר לעגנון, ללשונו החריפה והאירונית,  בה מזהיר אותנו מפני "הפער שבין ההצהרה לבין המעשה, בין הכוונה לבין התוצאה, בתקווה שנשכיל להתבונן נכוחה בשאיפותינו, במעשינו ובהחלטותינו". ואני בהחלט מסכים אתו.
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.1.22   י"ג שבט תשפ"ב

ברכות חמות לרומי ביום הולדתה ה – 9. כבר ילדה גדולה ומיוחדת. אנחנו מאחלים לך את כל הטוב שבעולם, הרבה שמחה ואושר עם הורייך ואחייך, והרבה חברות וחברים! שמחים אתך בהתמדתך בכדורגל הייחודי שלך ומצפים ממך שתצטרפי כבר לאוהדי נתניה במשפחה. רק ברכות והצלחות שהגדולה בהן היא שיהיו לך הורים מאושרים. 

כמה מילים על חבר שהלך לעולמו- על יורם טהרלב ז"ל: הכרנו והתחברנו במסגרת המשלחת ליריד הספר במוסקבה ב- 1989. בשנות ה- 90 היינו עדיין חברים די קרובים ונפגשנו לעיתים די מזומנות בתל אביב. עם השנים התרחקנו, זה קורה כשלא מתראים. היינו שלושה חברי קיבוצים במשלחת שניים ויורם הגדיר עצמו ככזה. היו לנו שיחות ארוכות במוסקבה שהחלו בסיפוריו על זיכרונותיו מ"השבת השחורה" ב-1946, כשהבריטים נכנסו ליגור וחיפשו ומצאו נשק בסליקים, אולי כאיזון לסיפורי על המערכה במשמר העמק. כשישבנו בבית הקפה בלובי במלון "קוסמוס" במוסקבה סיפר לי את סיפור משפחתו. על אבא שלו שהיה סופר ועל אחותו.  סיפר הרבה על נשותיו, על הראשונה, ועל השנייה אמר: "לינדה! איזו אישה נפלאה היא" סיפר על ילדיו, וגם על קיבוץ יגור שלמרות עזיבתו לפני שנים, לא עוזב אותו והוא רוצה להיקבר שם. ברגע של מבוכה סיפר לי שהוא הפסיק לכתוב שירים/פזמונים, "כי מיציתי!"- "התקופה היפה נגמרה" ולתדהמתי אמר שהוא רוצה להתמקד בסיפורי התנ"ך. כשהרמתי גבה אמר במילותיו שלו: "לחבר את היהדות עם הציונות" (כעבור שנים קרן ושיר נתנו לי ליום הולדתי את ספרו "שמחת תורה", פרשנותו לפרשות השבוע, ספר מקורי מרתק!) הוא היה איש חביב, לרוב שמח, מלא הומור ומעל הכל 'איש חברה'. זה היה תענוג לשבת אתו בחברותא ולשמוע את ניסוחיו, הברקותיו, הידע והחריפות שהביע ותמיד בגובה העיניים, לא הייתה בו טיפת התנשאות, הוא היה איש אוהב אדם. הפגישה האחרונה אתו הייתה כשהופיע אצלנו לפני כמה שנים. כבר היה לו קשה לעמוד על רגליו, "אבל צריך להתפרנס", אמר. באותה רבע שעה של שיחה בינינו, שהייתה מעין המשך שיחה מפעם, סיפר לי שהחליט להתחתן בשלישית עם אישה נהדרת ששמה בתיה ו"היא כבר תדאג לי עד סוף ימי" וכך גם היה.  זכרו יישמר בזכות ספריו ושיריו היפים המושרים המתארים תקופה שהייתה, שכה היטיב לבטא אותה.

"שבוע טוב"!
נ.ב. ערב ההקראה של "ימי ראשית" ("ההגדה") נקבע ליום שישי – 18.2.22.

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.1.22    ו' שבט תשפ"ב                                    

לקראת חג המאה שלנו, יוקדשו ה"שבוע טוב" הבאים לפרקים בתולדותינו שלא הכנסתי ל"הגדה" של "ימי ראשית", כשהראשון שבהם- שיחת הקיבוץ:
כדי לתאר את התופעה הייחודית שנקראת שיחת קיבוץ עלינו להתחיל ב'ביתניה עילית', בה התקיים במשך חצי שנה הקיבוץ הראשון של "השומר הצעיר". שם, מדי לילה, אחרי העבודה, התרחש מפגש של החברים שהיה מבוסס על הקשבה ודיונים על הבעיות האישיות של חברי הקיבוץ. לילות של חשיפה ווידויים אישיים. המפגש הזה זכה לכינוי 'שיחת חברים' ולכן גם במשך השנים בטרמינולוגיה של קיבוצי "השומר הצעיר" קראו למפגש הכללי של החברים "שיחה", בה החברים משוחחים ביניהם. ב"קיבוץ המאוחד" וב"איחוד הקיבוצים" נקרא המפגש "אספה", כשהדגש הוא על "התאספות" החברים לדון בשאלות שעל סדר היום. בנוה שאנן לא התקיימו שיחות, הפעילות החברתית בלילות התרכזה בעיקר בשירה. בעקבות בואם של יהושע בירר ואליהו רפפורט שנשלחו מבית אלפא (קיבוץ א') ללמד את חברי קיבוץ ב' הלכות קיבוץ ובעיקר הכנסת  'שיחת קיבוץ' בצורתן ובתוכנן דוגמת ביתניה עילית ובית אלפא (שמייסדיה היו פליטי ביתניה). אליהו חזר כעבור זמן קצר לבית אלפא ואילו יהושע בירר הפך לציר מרכזי בקיבוץ, בארגון שיחות הקיבוץ, שגיבשו את החברים ליחידה מלוכדת, שיחות שהוקדשו לבעיות החבר המתלבט בקשיי החיים, בגילויים אישיים, וברחשי לב. כתב גדעון מנור: "אני זוכר  שבאחת השיחות, כמו תמיד ישבו הכול בשקט, הורידו את ראשיהם וחיכו. אז קמה בחורה אחת ואמרה משהו, ואחר כך שוב הייתה שתיקה כללית, אחר כך אמרו לי, שבחורה זו, ששמה יטקה הודיעה שהיא בהריון". כולם הקשיבו בשקט ובכבוד. בנהלל חל שינוי והחלו לדון גם בשאלות מעשיות שוטפות וגם בשאלות הנוגעות לעקרונות הקיבוץ וכן עסקו הרבה בחינוך הילדים.  השיחה עברה שינוי גדול, השיחות בעלות אופי אישי, שבהן דיבר חבר אחד, בעיקר בירר, לא האריכו ימים. התעוררה ביקורת על סגנון השיחות של השתפכות הנפש ועלה הצורך בדיונים על בעיות  עבודה, בעיות חינוך הילדים וחיי החברה מצד אחד, ושאלות עקרוניות ואידיאולוגיות מצד שני. עיצוב השיחה ברוח זו מאפיין את הקיבוץ מאז ימי נהלל לאורך כל שנותיו. (במשפט מוסגר, מעמדו של בירר הלך וקטן עם שינוי סגנון השיחה ובימי עפולה עזב את הקיבוץ). השיחה הייתה למוסד העליון בהחלטות הקיבוץ ולמרכז חייו. בהתאם להשקפת עולמם של המייסדים, כל ההחלטות התקבלו בהסכמה כללית והשיחה נמשכה עמוק לתוך הלילה עד שנמצא הנוסח המשותף. רק לאחר עשר שנות התיישבות, כשהקיבוץ גדל והתייצב, התברר לחברים שאי אפשר יותר לכנס 3-5 שיחות בשבוע כדי לפתור את כל הבעיות שהתעוררו, ואז החלו לקבל החלטות בהצבעות, והרוב קבע. רבים ראו בכך מכשלה גדולה. והיה קשה להם לעכל את השינוי המהותי הזה, שהיה בניגוד גמור לתפיסת עולמם. משהו מרגיע היה בכך שהמזכיר ובהמשך המזכירים, הם שניהלו והובילו את שיחות הקיבוץ.  שנה אחרי שהתחלתי לכהן כמזכיר (1966) הרגשתי שגדול עלי גם לנהל את השיחה, וגם לרשום פרוטוקול. אחרי מאמצי שכנוע את שותפתי, הצעתי למנות שלושה רכזי שיחה כדי להקל עלינו. מאז מתנהלת השיחה על ידי רכזי שיחה 'אזרחים' שאינם מהממסד. השינוי הנוסף שיזמתי כמזכיר ב- 1991 שהיה מאוד קשה לשכנע את המזכירות להנהיגו, הוא העברת צילום השיחה לחדרי החברים. מאז… השיחה למעשה "נשארה אותה גברת רק בשינוי אדרת" עד שפרצה מגפת הקורונה בה נוצר "סוג  של" שיחה בשימוש בפלאי הטכנולוגיה שאתם מכירים טוב ממני.

"שבוע טוב״!