שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.1.22   כ"ח כסלו תשפ"ב

התחלנו לקרוא את פרשות השבוע של ספר "שמות". אם ספר "בראשית" הוא ספר "המשפחה", ספר שמות הוא ספר "העם". יש אומרים שהספר הוא סיפור היציאה מ"עבדות לחירות". השעבוד במצריים גרר גם להתדרדרות רוחנית. יהודים/עברים רבים נמשכו אחר התרבות המצרית ו'עבדו' אותה. לארבע מאות השנים של חיים בגולת מצריים היו השלכות והשפעות על כל בני העם. משה כמנהיג, בחר בדרך משלו ל"החזרתם בתשובה"- לא לאיים עליהם במילים, לא לנזוף בהם על התנהגותם, הוא בחר בדרך של יצירת תקווה לעם, לחזק אותו, לחברו לחזון, לקרב בין האנשים ולחנך אותם להבין שהסבל שלהם הולך ומסתיים ולהפיח בהם רוח אופטימית בנוסח: "אני אעלה אתכם מעוני מצריים אל ארץ זבת חלב ודבש ". ההורים שלנו עולים אלינו בזיכרון בלי התראה, פתאום עולים ואני מקבל אותם תמיד בלב רחב, פתוח ושמח. באחד המבואות  לספר "שמות" נתקלתי בסיפור של דוד פרישמן  "בהר סיני" שנכתב ב- 1919.נזכרתי שאבא נתן את הסיפור הזה כדוגמה, לשינוי בתפיסת-חיים של פרטים וחברה. הוויכוח היה על משפט "הרופאים היהודים" בברית המועצות   ב- 1948. כמה מוזר! הייתי ילד בן 15 במוסד וכשבאתי בשבת לחדר ההורים עם מנחם, אבא התחיל לדבר ולספר על 'משפט הרופאים' והעיר הערות שנשמעו לי כדברי "כפירה" על ברית המועצות ודרכה. מנחם תמיד היה ספקן בנושא זה. ואני כחסיד, אולי שוטה? לא שוכנעתי. ואז אבא הזכיר את הסיפור "הר סיני" של פרישמן בו מסופר על צעיר בן 17 (מושי) שעבד כעבד עברי בבניין במצרים וממרום הפיגום רואה נערה בת 13 (פועה) והם מתאהבים. בליל יציאת מצריים הם יצאו עם כל העם למסע, אך התבודדו.
הם רצו וצחקקו – מאוהבים, כאילו זה לא נגע להם. כשהגיעו להר סיני מצאו מערה ושם הם ששים ושמחים בעולם אהבתם.  ולפתע נשמעים קולות וברקים ורעמים והם יצאו מחוץ למערה והם ראו את כל המון העם ניצב ליד ההר ומקבל את התורה, ואז מתעורר הניצוץ הלאומי, העם המאוחד! כשהתעורר בבוקר היא כבר לא הייתה לצדו. היא לא עמדה בלחץ ו"חזרה" לשורות העם ולאמונתו. הוא יצא לחפש אותה וראה אותה כשהיא משרתת את משה רבנו (אם אני זוכר טוב) וסירבה לראותו. בין אמונתה באהבה הגדולה לבין אמונתה בתורה נפער פער גדול שבו האהבה הפכה במהלך אירוע 'קבלת התורה', לשנאה ותיעוב, או אז גם הוא "חוזר" למחנה. אני זוכר שאבא אמר בערך כך: "מה שקרה לזוג הצעיר ולהתפכחותו יגיע גם אלינו עם אהבתנו חסרת הגבולות לברית המועצות. בלי האפשרות להאמין בדרך ולהביע דברי ביקורת, לא נהיה כנים עם עצמנו". אצלי, אישית,  ב"משפט אורן" החלו בקיעים ראשונים באמונתי המוחלטת בברה"מ, שהגיעו לכדי "סיום" בכאבי גוף ונפש ממש, רק במבצע קדש כשהתברר לנו, שהנשק הסובייטי מופנה נגדנו. ובנאום חרושצ׳וב בוועידה ה- 20 ואבא שאהב לסכם אמר בערך כך: "הסיפור של פרישמן מהווה תהייה על מהותה של התורה, כל תורה." ויציאת מצריים במקום להיות סמל לשחרור עם, היא סמל לעיסוק בשעבוד עם. התורה במקום להיות תורת חיים היא מעוותת את  החיים. "מדהים לקרוא" אמר: "שפרישמן כבר ב- 1919 הרשה לעצמו לתהות אם יש מקום לתורות קיצוניות  בעולמנו". כשחזרנו למוסד מנחם אמר לי: "לא תמיד אני מסכים עם מה שבן-עמי אומר אבל הפעם אני מסכים מאוד".

מעולם לא היה לי יחס מיוחד ל-1.1, ל'סילבסטר' המיוחל, למרות שאנחנו חיים על פי לוח השנה הגרגוריאני. מי היה "הסילבסטר" שאנו חוגגים לכבודו? סילבסטר הקדוש היה אפיפיור במאה השלישית, שרצח בעינויים אלפי יהודים. "צורר היהודים". בימיו, הנוצרים, עשו פוגרומים ביהודים תוך עינויים קשים ביותר. שלוש שנים חיינו בצ'ילה. ב"פליס אניו נואבו", אני זוכר איך היינו משוטטים ברחובות המקושטים בעיצומו של קיץ, מביטים בחנויות המקושטות, בדגם של הולדת ישו בעריסה, באיילים נושאי עגלות מצופות צמר גפן לבן לכבוד או לזכר השלג המצוי בתקופה זו בחצי כדור הארץ הצפוני, שם נולד האיש, את שלל האורות הצבעוניים ברחובות, את פלאסה דה ארמס – הכיכר המרכזית של סנטיאגו –  שעל הבמה המרכזית מנגנת התזמורת לקהל החוגגים, אני זוכר את הביקורים בכנסיות העוטות חג, ויותר מכל אני זוכר את השמחה של ההמונים.
אבל עובדה היא שבאירוע עולמי שכזה, מדי שנה אני מציין את יום הולדתו של ירון ושואל האם כל העולם יודע על כך ועל כך השמחה?
מכיון שאני אוהב לברך ולאחל, אז אברך ב"מזל טוב" להולדת השנה האזרחית החדשה, שתהיה לנו שנה טובה, בריאה ושמחה! ולירון בו"ה, בו"ה!

"שבוע טוב"!  

ושוב ברגע האחרון ושוב קיקה. ברכות וחיבוק לרגל הוצאת רישיון הנהיגה!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.12.21    כ"א טבת תשפ"ב

פרשת השבוע פרשת "ויחי" סוגרת את ספר "בראשית". לא חיבבתי כל כך את מעללי יעקב ובכל זאת כמה מילים לזכותו בגין פרשת ו"יחי". איך כתוב: "מעט ורעים היו חיי יעקב" זה התחיל בבטן רבקה עם עשו ובהמשך בגנבת הברכה מאביו. הברכה שהייתה במשטר של אז, המפתח, והייתה התנאי להיות  היורש. אברהם העדיף את יצחק על פני ישמעאל, ויצחק, בסופו של דבר, העדיף את יעקב על פני עשו. יעקב הבין את הבעיתיות בהעדפה שבה מעורבים גם משאבים וגם עוינות ושנאה שהביאו בהמשך לתפיסות דתיות שונות כשלכולן אל משותף ואותה האדמה. בהכירו את המצב, יעקב אינו קובע מי יהיה היורש. לא ראובן הבכור, לא יהודה המנהיג ולא יוסף האהוב עליו מכולם. הוא מכיר בשונות של בניו ולכן מכנס את כל שנים- עשר בניו סביב מיטתו ושם מחלק את הנחלות ביניהם. שם הוא אומר לכל אחד ואחד מהם מטוב ועד רע, יתרונות מול חסרונות. יעקב מציין את השונות ביניהם, לא כדי שיילחמו זה בזה אלא כדי שיכירו אחד את השני וישלימו עם כך. הוא יוצר מציאות שבה עליהם להתפשר כדי לבחור בדרך האמצע הנכונה. במהלך יוצא דופן בשונה מאבותיו הוא לא בוחר אחד אלא שנים עשר, ודבריו אלה לבניו לפני מותו נקרא: "נאום השבטים של יעקב".
כמנהג הימים האלה, הסיכום השנתי שלי:
שנה שבה חשבתי, יותר מבכל זמן אחר, כמה נכון, ודווקא לקיבוץ כפי שהוא היום, שהוא כל כך שונה ורחוק, בשנת המאה שלו, לחזק את בסיס "והגדת לבנך…" ולספר את סיפור המקום מבראשית! עשרה חודשים, יום-יום, פרשתי את ים הניירות שקבוצת חברים אספה בשבילי, לבור ולבחור מתוכם את הפרטים אותם רציתי להכניס כ"ערכים" בסיפורו של הקיבוץ שלנו. נהניתי לחזור ולשחזר את "חפירות חיי". הסיפור, המסופר בקובץ הוא קודם כל תוצאה של שיתוף פעולה שלי עם רעיה-רעייתי, שקראה, העירה, תיקנה מחקה והוסיפה, מהמיון הראשוני ועד תום העריכה והעיצוב. איזה כיף זה ה"ביחד" הזה! ו… שיתוף הפעולה עם לילך רון, שידעה להפוך את ה'תמונות' בהן בחרתי לסיפור, וידעה להפוך את הקש לזהב. ואת הזהב הזה ידעו אורית וטוני להמחיש בעיצוב מופלא בעיני, בהוצאת הקובץ לאור. ואחרון, הדר, שלקח על עצמו את "הפקת" הערב.
אני לא בטוח שכל חברי הקיבוץ של היום, ומבלי למתוח ביקורת כלשהי, יחשבו כמוני שזה חשוב, איזה "בונוס" זה, ויקבלו אותו בסקרנות ככזה, אני רק מקווה שהעמל לא היה לשווא. ועוד משפט אחד: ערכתי וכתבתי את הקובץ מתוך הרגשת מחויבות אישית גדולה לדור המייסדים ולדור הבנים הראשון ההולך ונאסף אל אבותיו שאני עוד זכיתי להכירם ולהוקירם.
זכיתי לממש בשנה זו עוד שתי משאלות לב פרטיות שהציקו לי במשך שנים ויש להן פן ציבורי: הקמת "יד הזיכרון" לבוגרי המוסד שנפלו במערכות ישראל. ו…"ליצור מעבר" ול"ספח" את 'פינת רמה' לבית הקברות.  אני מאחל לחברי, שבגיל 88 ינהגו כמוני.
ואם אני עושה סיכום שנה, אז במה לא הצלחתי: 1. לזכות לקבל את דירת הטס"ח שהתפנתה במפתיע, שחשבנו שאנחנו ראויים לה יותר מכל אחד אחר. ההחלטה השלילית שהתקבלה הורידה אותנו לדרגת "אזרחים סוג ב'" נטולי זכות אלמנטרית כמו שיכון, כמקובל במקומותנו.   2. יותר מדי חברים שלנו הלכו לעולמם השנה, ואנחנו חשים לפעמים "נטושים" וחושבים כמה נפלא ש'יש לנו אותנו'. ו – 3. שבגין הקורונה לא יכולתי ללמוד כפי שרציתי,  ו – 4.  אולי חשוב מכל, שהיו לי קצת בעיות בריאות שלא עשו לי טוב במיוחד, בלשון המעטה. אבל אני בדרך הנכונה להתגבר עליהן.
ברגע האחרון: ברכות ועידודים לניר-ניני על זכייתה במקום השני בתחרות בהתעמלות אומנותית שנערכה השבוע. וברכה לאורי-קיקה על השתתפותה היפה בפרוייקט שילוב הרוקדות באולפנת המחול של מגידו במופע "קליידוסקופ" של להקת המחול הקיבוצית.

"שבוע טוב"! ושנקבל בשמחה את פני השנה האזרחית החדשה הבעל"ט!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.12.21     י"ד טבת תשפ"ב
פרשת השבוע "ויגש" מספרת על ה"סולחה" בין יוסף ואחיו, כשיוסף נחשף לאחיו, שאלתו הראשונה היא: "העוד אבי חי?!". כשקמה התנועה להצלת יהדות ברית המועצות ביקשו את הרב שלמה קרליבך להלחין את המילים    "עם ישראל חי" והוא הוסיף שלוש מילים: "עוד אבינו חי" מילים שלקוחות מפרשת השבוע הזאת. השיר הפך להמנונם של יהודי ברה"מ ושל יהודים רבים בעולם הנמצאים במצוקה.

אחד הדברים שמאוד רציתי והצלחתי בהם הוא ל"ספח" את "פינת רמה" לבית הקברות. אירמה לינדהיים המכונה בפי חברי הקיבוץ 'רמה' הצטרפה לקיבוץ  ב- 1933 כשהיא כבר אלמנה ולה חמישה ילדים באמריקה. תמיד הקסימה אותנו, הילדים, בדמותה המיוחדת בנוף הקיבוץ. ואני זוכר איך ביום בואה מהשליחויות שלה בחו"ל, או למחרת, היינו רצים אליה לצריף לקבל את הסוכריה האמריקאית המכונה: 'לליפאפ' שהייתה פסגת הממתקים שראינו. או את חולצות הפסים או העפרונות לכל ילדי הקיבוץ.

רמה נולדה ב- 1886 בארה"ב ושם נפטרה בגיל 91. לבקשתה, אפרה הוטמן בבית הקברות שלנו. בראשית דרכה, כותבת אממה, סירבה להיחשב כיהודיה ורק ריב עם אביה על שסירבה להצטרף למפלגה הרפובליקנית הפך אותה ליהודייה,  בכל נפשה ומאודה. היא המשילה את העם היהודי לגושי פחם מפוזרים בכל העולם שיש להביאם לארץ ישראל שם יבערו יחד בעוצמה יוצרת: "הצדק ימשול והשוויון ימלוך, דוגמה לעמים אחרים". היא נבחרה לנשיאת "הדסה" בארה"ב והצטרפה ל'פועלי ציון' שם מצאה גם חזון סוציאלי. בקן השומר הצעיר בארה"ב, פגשה את ראשוני עין השופט, ושם הכירה את צפורה ומייטק שליחי התנועה, שנפשה נקשרה בהם, ש'ביתם היה ביתה' וכך הגיעה אלינו למשמר העמק. ענוגה, עשירה, מפונקת, נאהבת, ליידי, כותבת אממה, נחתה לחיי קיבוץ ולעבודה קשה. כשהיא כפופה על ערוגת גזר, או שתילת שום. עבדה בבציר, באסיף, בזריעה, מה שצריך! "מאושרת כמו מעולם לא" כתבה רמה בזיכרונותיה. רמה הייתה לחברת קיבוץ ממנו יצאה לשליחויות בעולם תמיד למען העם היהודי. היא הסתגלה לחיי ה'צנע' מלה מחליפה ל'עוני'. בקיבוץ בו גרו באוהלים, צריפים וובלים לרמה היה צריף, "צריף רמה" נקרא. דגם שלו ניצב ליד המועדון. אני זוכר אותה רק לטוב, אשה תמירה, בעלת רעמת שיער כסופה, מרשימה בסגנון לבושה ואלינו הילדים תמיד מחייכת ושמחה. את דמותה היינו פוגשים בטיולינו ביער, בהגיענו ל'פינת רמה', לזכר משפחתה, שהיום אנו משייכים אותה לבית הקברות. ואם אני מספר עליה, סימן שהייתה חשובה לי. 

"שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.12.21  ו' טבת תשפ"ב

אני מעריך מאוד שורה של פעולות  של מעורבות חברתית שנעשו במשך השנים ידי חברינו במסירות ואכפתיות רבה. כל הכבוד להם! מעורבות חברתית מתחלקת לשניים: פעילות שיש בה יסוד אידיאולוגי, אפילו פוליטי הקשור לערכים החשובים לנו והשני הוא לתרומות כספיות  קשורות ליוזמות של הועדה וחברי הקיבוץ כפרטים. אתייחס רק לפרסום ב"דף" שבו פורסמו ההחלטות של הצוות בנידון, בואו נבדוק למה מוקדשות פעולות הנדבן הידוע ששמו קיבוץ משמר העמק ומה מנחה אותו. האם יש בהן פעילות כלשהי שיש בה מרכיב ייחודי? האם יש בהן מרכיב רעיוני שעשוי לקרב בינינו לבין אוכלוסיות שונות, להשפיע עליהן ברוח השקפת עולמנו? מצאתי בכל הרשימה המפוארת של פעילותנו, סעיף אחד יוצא דופן והוא "תנועת הבוגרים של השומר הצעיר" (משום מה אין פירוט כמו בשאר ה"פרוייקטים"). איזה ביטוי ייחודי אנחנו נותנים לתרומה מלבד הכסף עצמו תחת הכותרת 'מעורבות חברתית'? ואני מתחיל מהסוף דווקא, איזו מעורבות חברתית יש לנו בכלביית כלבלאב ביסעור או בהקמת מקלט שיקומי לבעלי חיים, ואמשיך בתכנית לימודים לבוגרי סיירת גולני (זה לא אימוץ יחידה צבאית) או סיירת מטכ"ל, או לזק"א, וטיפול בגינון והפעלת חדר מוזיקה בבאר שבע. (רק כי חברים פנו?) כל אלה שייכים לחלק התרומות! שמהוות את החלק הגדול ביותר מ'תכנית העבודה' של 'המעורבות החברתית', כנראה, שיש לנו כל כך הרבה כסף שלא אכפת לנו לפזרו לכל דורש/מבקש, ו"כל דיכפין  ייתי ויאכל" (איך לא עלה בדעתה של רעיה לבקש תרומה לעמותת "עטלף" של שייטת 13?). נראה לי, שלא זאת הייתה הכוונה של הקיבוץ באשרו כבר לפני שנים רבות: פעילות ומעורבות חברתית מחוץ לכתליו. והכתובת הייתה ו. פוליטית. בתרומות למיניהן, בהן טיפלה המזכירות.  ואין קשר ביניהן. אני יודע ששוב יאמרו: שאני לא מבין ש'הזמנים משתנים' ומה שפעם היה לחפש דרך להשפעה ועבודה בחברה, מה שקוראים במילה הגסה פוליטיקה וגיבוש כוח, היום מופנה לאפיק נזקקים כספית, מעמותות ועד חיות בית. והשינוי הוא איחוד כתובות? אני לא בטוח, שפרט לאישור התקציב, נתנו את הדעת על נדיבותנו הרחבה בבחינת "למה לא – אם יש לנו", אבל זה כבר סיפור אחר.  וראויה לציון דווקא השקיפות גם בוידאו וגם ב"דף". אני מחכה לשמוע מהו הפרוייקט החברתי הגדול והמרכזי המתוכנן.

ולפרשת השבוע "מקץ", סיפור יוסף ואחיו. מי לא מכיר את הסיפור "סינדרלה", מי לא קרא, ראה את הסרט, או סיפר אותו לילדיו. הנערה שהתייתמה מאם ואביה נישא למרשעת, שהפכה אותה לשפחה לשתי בנותיה ולמשרתת המנקה אחריהן. ואז הגיע הנסיך וה"הפי אנד" הידוע, שבחר דווקא בה! והיא עלתה וצמחה מלהיות משרתת, למעמד גבוה והפכה להיות מעין סמל! סיפור סינדרלה  מופיע בגרסה קדומה ביוון במאה ה- שביעית לפנה"ס, ואילו אנחנו הכרנו אותה מסיפורי האחים גרים מ-1812. שמונה מאות שנה לפני 'המשרתת היווניה' חי משרת ידוע אחר והוא מיודענו יוסף. (נולד במאה ה-16 לפני הספירה בחרן, ונפטר בגיל 110 במצרים). יוסף בנו האהוב של יעקב אבינו ושנוא אחיו, נזרק לבור על ידיהם. ונמכר למדיינים שירדו מצרימה. משפחת פוטיפר לקחה אותו כמשרת לגברת והוא הפליא בשירותיו, אך משלא נענה לחיזוריה, הושלך לכלא. שם פגש בשר המשקים שהושלך לכלא כי זבוב נמצא בכוס המשקה שהגיש לפרעה, ואת שר האופים שאבן נמצאה בלחם שאפה. המשרת המדוכא, בעזרת תבונה וכישרון פתר את חלומותיהם ומשם נלקח גם לפתור את חלומות פרעה וכך הגיע להיות המשנה למלך. במעמד זה פגש את אחיו שלא הכירוהו וההמשך הוא כבר היסטוריה מוכרת. הסיפור הזה הוא לפחות פנטזיה לאומית שלנו על 'בן זרים' נחות ומושפל שעולה לגדולה 'ומולך' על מעצמה, המאפשר לעברים/יהודים בני עמו חיים נוחים בגולה ומחזק את הגאווה הלאומית בתנאי גלות. גם סינדרלה וגם יוסף, נותנים הרבה תקוות ושאיפות לעובדי השירות.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

 4.12.21    ל' בכסלו תשפ"ב   ו' חנוכה

בחודש הנחשב כחודש נטול אירועים וחגים אנחנו מציינים את: ב' בנובמבר  – הצהרת בלפור ב- 1917 (לפני 104 שנים) 7 בנובמבר- 1917 (לפני 104 שנים) למהפכה הבולשביקית, כ"ט בנובמבר- (1947), החלטת האו"ם על חלוקת א"י לשתי מדינות – (לפני 74 שנים) וכ"ה כסלו 167 לפני הספירה – חג חנוכה (לפני 2354 שנים). כל אחד מהאירועים האלה ראוי ל'שבוע טוב' מלא. אנסה לציין רק את חג החנוכה, אותו חוגגים השבוע בשתי שורות: 1. כישלון המרד הצבאי של המכבים.  2. ניצחון מדיני שאיפשר הקמת אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. קצר מדי? ותמשיכו לספר את סיפורי הפולקלור שצמחו עם השנים, כד השמן, אכילת סופגניות ולביבות, משחקי סביבונים ובמרכז,   הדלקת נרות בחנוכיה.                  

נמאס כבר לשמוע על כל הערה שאתה משמיע את האמרה: "הקיבוץ השתנה, ואתה/ם לא מבינים זאת". תשובה שטחית ודמגוגית, כי הקיבוץ כל הזמן משתנה אבל העקרונות עליהן מושתת רעיון הקיבוץ לא משתנים(!) ואותם אנו מרבים לצטט בנפנוף ראוותני וטפיחה על הכתף.  היום זה קיבוץ אחר ממה שאני מצפה שיהיה ולכן עניינים שונים הבאים "לאין דיון", הופכים לדיון לגופו של נושא כאילו  הוא נושא חדש של "הקיבוץ שהשתנה" בבחינת בואו נתעלם מ"עבר" הקיבוץ. לדוגמה העקשנות של המזכירות בנושא המח"מ- פח"מ.    אחת מאלה היא פרשיות ה"תושבים" בקיבוץ, העולות מדי כמה שנים על 'סדר היום' שלנו, שימיהן ארוכים. ואתחיל בסיפור אישי. במשך שנים לא מעטות חי בינינו "תושב", שהיה  בעלה של בת-קיבוץ. זה היה נדיר בימים ההם וכל המזכירים ניסו לשכנעו להתקבל כחבר, ולשווא. כשנכנסתי לכהן כמזכיר (צעיר) בשנת 1965 קראתי לו לפגישת-שיחה. אמרתי לו שהגיע הזמן להחליט אם ואיך יתנהלו חייך כאן כחבר ואם לא כאן, כי אני חייב להביא את העניין לשיחת הקיבוץ. המשפט הראשון שאמר כשהוא מישיר מבט לעברי היה: "תשמע, אין לי כל עניין לחיות כאן, יש לי שני בתים יש לי הכל. תעשה לי טובה, תשכנע את אשתי לעזוב את הקיבוץ ולבוא אתי, אני אשמח מאוד" שאלתי אותו: "תגיד, למה אתה רוצה להכריח את הקיבוץ להיכנס לבעיה שבינך לבינה?" הוא השיב: "אני לא מצליח לשכנע, אולי אתם תצליחו" קם ויצא מהמזכירות. והסוף ידוע , השיחה אישרה תושב ברוב קולות והוא במשך שנים ארוכות  חי בינינו כתושב יחיד(!) והתאים את עצמו לאורחות חיינו. למה התחלתי בסיפור הזה? כי היום אין תושב אחד יחיד, יש יותר מעשרה כאלה (כמה?) וכידוע כמות הופכת לאיכות ותופעת התושבים הפכה לשגרתית. כשהחלטנו שגיל 40, והארכנו ל- 45 שנים, כגיל לקבלה לחברות, לא העלינו על דעתנו  שנקבל אלינו אנשים מעל הגיל הנקוב, בני זוג שמתקשרים לבנינו ובנותינו וכך ניצור מעמד חדש "תושב חופשי" (מעל 45) ששום "כלל" מאורחות חיינו לא מחייב אותו, פרט לתשלום סמלי בלבד. חשבנו ש'צעד הומני' זה לא יקרין על צעירים יותר, ש(אולי) יסרבו להתקבל לחברות, אלא אם בתנאים שלהם, רק כי כך עדיף להם. זה מחזיר אותנו לסיפור איתו פתחתי. לדעתי, לאחר שעקרונות הקיבוץ ואורחות חייו יהיו נהירים להם, הם אינם יכולים  לשנות אותם. אז כשנגיע ל- 20, 20+ תושבים, יש להניח שיתחילו גם להעלות דרישות (כמו בניית בית כנסת?) ושמשפחותיהם בצירוף לובי כלשהו יתמכו בהן. הפתרון וזה מה שעושים, הוא לתת להם תקופה לימוד מוגבלת של שנה/שנתיים כדי להחליט אם הם רוצים לקבל את אורחות חיינו או לא. מכאן אין פשרות! ואם לא, שיפתרו את הבעיה בינם לבני זוגם ולא יטילו אותה על מוסדות הקיבוץ, על מח"ם כזה או אחר שיפתור להם את הבעיה שלהם שמותירה כיוון אחד בלבד: אישור התושבות! צריך, (אולי להקים צוות חשיבה) לחפש ולמצוא דרך לשלב אותם בחיי הקיבוץ ומי מהם שלא יקבל/יסכים, שיסיק בעצמו ועם בן/ת זוגו מסקנות. מותר להשתמש גם במילה "לא" לא רק כלפי אנשים כמונו, אלא גם בנושאים חשובים לכלל הציבור. הקיבוץ מאוד רוצה שכל בניו ובנותיו יחיו כאן, האם בכל מחיר?   

רציתי מאוד להיכנס לפרשת השבוע "וישב" ולכתוב על המשמעות של שינוי שמו של יעקב לישראל , ואיך זה שהשם יעקב מתייחס לבית אביו והשם ישראל ל'בית בניו'. ואיך זה שמי שאהב את רחל היה יעקב ומי שאהב מאוד את בניה נקרא ישראל. ואיך זה, שאנחנו לא אומרים: "אהבת יעקב" אלא "אהבת ישראל". אבל הפעם הארכתי בנושא אחר.

לסיום ברכות חמות לאיתן ביום הולדתו ולא יום הולדת רגיל אלא החלפת קידומת שהיא הוכחה שהזמן רץ אפילו אצל צעירים.  קבל את ברכתנו ואיחולינו החמים להרבה אושר, שמחה ואהבה לך, לנואי ולשני הפרחים שלכם תומר ויהלי מאתנו ומכל המשפחה בו"ה, בו"ה לך!

"שבוע טוב"! וחג אורים שמח!!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.11.21   כ"ג כסלו תשפ"ב

אני לא יכול שלא להתייחס לתופעת האלימות  הנוראה שעוברת ברחבי המדינה יום-יום, שעה-שעה. ולגנות אותה בכל פה. אבל השלווה שלנו.. אני יודע שזה רק עניין של זמן עד שנראה אותה גם אצלנו כי "בתוך עמנו אנחנו יושבים". בתולדות הקיבוץ התרחשו כמה וכמה מעשי אלימות, לאורך השנים. המקרה הראשון שאני זוכר מסיפורי משולם ז"ל, היה מקרה של אונס והתגובה המיידית הייתה סילוקו של החבר מהקיבוץ, בלי משטרה (הבריטית), בלי משפט, החברה הקיאה והוקיעה אותו בסילוק! לימים נתקלנו באלימות מילולית, לעתים במכות והתגובה הייתה מהירה: הודעת מזכירות בשיחה. מכהונתי שלי, אני זוכר מקרה חמור של אלימות. ניגשתי ליודקס המזכיר האולטימטיבי והתייעצתי איתו. אמר לי: "המקרה, שאתה מספר לי עליו, עצתי לך, אל תעשה כלום, הזמן יעשה את שלו" קיבלתי את עצתו ועד היום אני מצטער על כך שלא הגבתי, כי אלימות מכל סוג צריך להרוג שהיא קטנה, אחרת… מדי פעם אני שומע על התרחשויות מקומיות ואני מחכה לתגובה הולמת אבל הכי נוח, כנראה, זה לקבל את עצתו של יודקס. ויש שאומרים: "השתנו הזמנים והשתנה הקיבוץ". או "יש משפחה וצריך להתחשב בה" ואני אומר: על אלימות פוגענית יש להגיב בחומרה ובפרסום לציבור מצד אחד, מצד שני לא למהר להפנות למשטרה. יש לנו מספיק כוח, כלים ויכולת להתמודד עם האלימים.
פרשת השבוע "ויצא" עוסקת בין השאר ביחסי האחים עשו ויעקב. הפגישה המתוכננת ביניהם בדרכו של יעקב ומשפחתו מחרן לארץ כנען מעלה מספר בעיות. מתחיל באי האמון, שיעקב רוכש לעשו והחשש שהפגישה תהיה לו כמלכודת. וכששמע שעשו יבוא לפגישה עם ארבע מאות איש, יעקב נבהל ובצדק. כי ההיסטוריה של יחסיהם, זיכרון גניבת הבכורה גרמו לו לחשוש שעשו רוצה בנקמה. וכשעמדו מחנה מול מחנה יעקב נערך כך שחצה את מחנהו. הוא הציב קדימה את נשותיו ה'פחות חשובות' , את השפחות, בלהה וזילפה עם ילדיהן דן נפתלי גד ואשר לעמוד כ"בשר תותחים" מול "זעמו" של עשו, והרחק מאחור את לאה על ילדיה: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה  ורחל עם יוסף החביב עליו מכולם. זו לא ההתנהגות שציפינו מ'אבינו'. יעקב נהג ממש כמו יצחק אביו שהעדיף את עשו על פניו, בבחינת 'מעשי אבות סימן לבנים'. הסיפור כידוע נגמר בטוב והאחים נפלו איש על צוואר אחיו ובכו. יש שאומרים שהרבה דברים קשים לקריאה בתנ"ך, מסקילת ילדים סוררים או דיני אישה סוטה, אבל האופן בו יעקב מציב את ילדיו ואת נשותיו על פי סדר חשיבותן כבשר תותחים, מפחיד ומרתיע במיוחד. הפרשה מספרת לנו שגם גדולי האומה אפילו  אבותינו, לקו בפגמים מוסריים ורגשיים אך כיון שמדובר ב'אבות' הפרשנים לדורותיהם ממעיטים לדבר בגנות יעקב, ועוברים ל"סדר היום". זכרו שבכל זאת אומרים 'יעקב אבינו' ולא אומרים 'עשו אבינו'!

השבוע חגגנו את יום נישואינו השישים וארבעה (64). אכן, בורכנו!!!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.11.21   ט"ז כסלו תשפ"ב

בפרשת השבוע  "וייצא" מסופר על יעקב, שאחרי שהונה את יצחק אביו וגנב את הבכורה מאחיו עשו נמצא בסיטואציה חדשה. הוא נאלץ לעזוב את האוהל החם של אמא ואבא לברוח מאחיו הרוצה להרגו. אפשר להניח שחש בודד, אפילו מפוחד ובמצוקה גדולה. יעקב נאלץ להתמודד עם המצב החדש. ראשית נאחז  בברכת אביו האומר לו: "הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה" והוסיף: "צא לאזור חרן שם תמצא אישה ותקים משפחה". ואז ברגע אחד הופך יעקב מפליט שנס על נפשו לאדם נושא שליחות, כיון שקיבל משימה. יעקב יוצא לדרך מלא ביטחון עצמי ותחושת אחריות גדולה המוטלת על כתפיו. הוא מצא משמעות במציאות הקשה והבריחה הפכה לבחירה. כשאנחנו  לוקחים לעצמנו תפקיד מסויים או נותנים לילדינו, אנחנו עסוקים בהגשמת המשימה, וכל העולם נראה שונה. וזה בדיוק מה שחשתי בחג ה- 90 למוסד "שומריה". התרשמתי מהאירוע כולו. מאוד נהניתי כשראיתי את חניכי המוסד, שנקרא לו "הנוער". לוקח על עצמו משימה, שהסך- הכל שלה עלה על כל מרכיביו (קלישאה?). אירוע כזה, וחגיגת נעורים כזו, היה ערב של הזדהות עם חייהם שלהם, עם ה/ביחד/ שלהם, בשמחה אפילו בלהט. היה כל כך יפה לראות את השמחה וההתלהבות שלהם, מרומם לב! זה היה ערב שבו חזינו "בפריחת הנעורים"!, ראינו אותם במיטבם ויותר מכך מבינים מה שהם עושים כשהוטלה עליהם המשימה, או נוטלים על עצמם תפקיד, כבר נאמר לעיל בפרשת השבוע, ראיית העולם היא אחרת. מאוד נהניתי מהערב שהיה שונה מימי המוסד שלי כחניך וכרכז, אבל מוכרח להגיד ש"שירת הנוער" היא זהה!. רק הערה אחת למה שחסר לי, חסרה לי ברכת רכז שומריה, חסרה לי אמירה על הדרך, דברים ערכיים,  בה יאמר משהו על מגמות החינוך, על השקפת העולם אליה אנו מחנכים וכד' (ולא צריך לכך יותר משלוש דקות). באירוע ייחודי כזה, בציבור כזה, זה התבקש.

וברכות לקרן ליום הולדתה. כבר עשר שנים שאני מברך אותך ב'שבוע טוב' ביום הולדתך. את מכירה כבר את כל הניסוחים של אושר במשפחתך עם שיר , גלי, רומי ושנוק, שתשרור השמחה במעונך ושהכל מהלב!, באהבה!                     
וכהרגלינו מצרפים שיר: 
הנבדל של האהבה שכתב רוני סומק:
הסינים מלאו אותו בפשתן
המצרים במוץ תבואה,
הרומאים תפרו אותו מקיבה של פר
ומלומדי הרנסנס דחסו בו שיער תלוש מסוס/ להזכיר לו שידהר.
לכן מי שרוצה להחזיר את הכדור
למגרש חייו צריך למלא אותו שוב בשער אשה שאהב
להריע לה
ולא לבעוט אף פעם
במה שמתגלגל מתחת לרגליו.  
בלשון הכדורגל, כמו שמור אומר: "הכדור הוא עגול ואלוהים גדול!"
"שבוע טוב" ! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
13.11.21   ט"ז כסלו  תשפ"ב

הייתי רוצה שתהיו הראשונים להתרשם מ"ההגדה" (שם זמני) שאני טורח עליה זמן רב ולכן מציג בפניכם פרק לדוגמה, פרק ב' (ימי נהלל). כל פרק מעשרת הפרקים יצוין בצבע רקע שונה. הביטו בו ואשמח להערותיכם/הארותיכם.                                  

אני אוהב לחפש בפרשות השבוע אקטואליה. ועל כן, ערב פתיחת חגיגות ה- 100 שלנו "התיישב" לי עם פרשת השבוע, פרשת 'תולדות', העוסקת ביצחק אבינו. פרשה זו נוגעת גם בנו, בני הדור השני למייסדים. היא מצדיעה למתמידים למסורים, לממשיכי- דרך. אברהם, כמו דור המייסדים שלנו, ולהיפך, שהיו מהפכנים שמרדו באורח החיים הגלותיים עזבו את בית ההורים החם והנוח ואת הקהילה היהודית בה חיו והתחנכו, עלו לארץ ובנו את המקום הזה בלהט מהפכני, ויצרו משהו חדש, שונה לגמרי. אברהם אבינו, מרד בכל, כמו שאמר אחד ממורי: "לא הפסיק לחולל מהפכות: 'עם ישראל', 'ארץ ישראל' ו'תורת ישראל". זה התחיל בהרס הפסלים של אביו, הליכה למקום חדש, ארץ כנען, ועד הקמת ראשית היהדות במקום החדש, הוא היה מהפכן. יצחק בנו לא מרד, זה אולי ה'מרד' הגדול שלו, כי אם גם הוא היה בוחר ב'למרוד', דרכו של אברהם לא הייתה נמשכת והופכת לאפיזודה חד פעמית. כמה אפור ומשעמם נחשב להמשיך בדרך בה התחילו אבותיך, כמה זה לא זוהר ומפתה כשאתה צריך למצוא את המשמעות ואת החידוש בחיים, בתוכך ולא בחוץ. אנחנו קוראים איך יצחק  מתמודד עם אותם אתגרים כאברהם, חופר אותן בארות, מייצר בהצלחה בשנות בצורת קשות, גידולי חקלאות בארץ גרר,  שומע את אותן הבטחות אלוהים וממשיך לצעוד בדרך שהוריו פרצו. כל ההתחלות קשות, בלי עקביות ועקשנות אי אפשר לבנות דבר לטווח ארוך. נהוג לדבר רבות במתחילים! והממשיכים זוכים להרבה פחות תהילה. כיצחק, וכך גם בני הדור השני לקיבוץ, פרשת השבוע מאפשרת לנו לחשוב עליהם, אני חושב שהם ראויים לכך. ולסיפורינו הספציפי, כשהבנים הראשונים סיימו את המוסד ב- 1940 וזה היה המוסד החינוכי של כל קיבוצי "השומר הצעיר",  היה בתנועה ויכוח גדול האם להועיד אותם לבניית קיבוצים חדשים, להמשך מחודש של המהפכה, קו שייצג שנהבי, או להבין, שעתיד הקיבוצים תלוי בהמשכיות של בניו, קו שחזן הוביל. בוועידת התנועה נקבע שהבנים ימשיכו את דרך הוריהם בקיבוץ בו נולדו ולצרף אליהם השלמות ישראליות עירוניות. וראו, היום כבר דור רביעי וניצני הדור החמישי של ממשיכים בונה את חייו כאן. מדהים הדמיון בין פרשת "תולדות" לתקופת ראשית ההתיישבות בקיבוץ.

וברגע האחרון: הסרת כובע , השתחוות, טפיחה על הכתף וחיבוק גדול ללירן ש"עשה" אתמול בטבריה את חצי 'איש הברזל'. ( 1900 מ' שחייה, 90 ק"מ רכיבה על אופניים ו – 21 ק"מ ריצה). כתוב ש"אב לא מקנא בבנו ובתלמידו"  רק תדע שאני מקנא בך ומצטער שכבר אינני יכול.

                                "שבוע טוב" !

" זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

6.11.21   ב' כסלו תשפ"ב

ראשית, אני רוצה להודות לכם, מעומק הלב, על "יום ההולדת " שלי. יש רגעים שאני מרגיש "לבד בעמדה", אך כשכולכם איתנו/סביבינו אני מרגיש מהי משפחה וזו הרגשה נהדרת. תודה לכם! מצרף משהו נחמד:  "אינני מבין למה מציינים ימי הולדת עגולים: 30, 50, 80, אומר ידידי רוביק רוזנטל, ומוסיף אני דווקא מעדיף את  ימי ההולדת המסתיימים ב- 8 כי יש להם משמעות מיוחדת: הנער חוגג 18, שהוא בגמטריה חי. הגיל שבו האדם חי, תוסס, ועושה חיים. האיש בן ה- 28, זה כח. הצעיר במיטב כוחו במובן הפיזי הפשוט. הגבר הגיע לגיל 38, לח, כמו שנאמר, לא נס ליחו. מגיע לגיל 48, מח, הכוח והלכלוכית כבר אחרי השיא, אבל הידע והניסיון, המוח – בשיאם. הגעת לגיל 58 הספקת הרבה עד כה. אתה נח על זרי  דפנה  ועל כורסה שרכשת לאחרונה. יום הולדת 68 הגיע, כעת אתה סח, מספר איך היה פעם לכל מי שרק מוכן לשמוע. הגעת לגיל 78. עח. עח עח קרכצן כאן, כאבים שם. אם אתה בן 88 מי צריך אותך? יאללה, ל-פח!. חוגגים לך 98 אתה צח כתינוק. מאכילים אותך, מטפלים בך, ולא נזכיר את החיתולים. הגעת לגיל 108, חביבי, נותנים לך – קח!                              

לא קל לרדת לעומקן של פרשות השבוע, לכן אנסה למצוא בתוך הפרשות קטעים מיוחדים שלא מרבים לעסוק בהם. השבוע, כמה משפטים על "הצחוק"! הצחוק העברי הראשון היה צחוקו של אברהם עם קבלת בשורת מלאכי האלוהים ששרה תלד לו בן. זה היה צחוק  על האפשרות שגבר בן מאה ואישה בת תשעים יולידו בן. הצחוק העברי השני היה של שרה וצחוקה היה על "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן". הפרשנים, שעסקו לאורך הדורות בצחוק בעולמנו סברו שהצחוק של אברהם התקבל כצחוק חיובי, כצחוק אמוני ומתפעל. את צחוקה של שרה גינו וכינו  כ"צחוק קטן, צחוק קטן אמונה ומזלזל". תראו את שרה: האשה, היפה, האופה, העצובה, העקרה, המקנאה, הפגועה, הזקנה, האומללה. צוחקת ולא מאמינה ולא מעלה בדעתה שתלד בן, ושאברהם ייקח לה אותו בעקבות צו אלוהי ויעקוד אותו, סיפור אחר שרחוק מכל צחוק.

ואסיים בברכה ואיחולים למיה ליום הולדתה. יום ההולדת, הוא היום היחידי בשנה שבו אתה יכול להרעיף מחמאות, ברכות ואיחולים למישהו והוא תמיד יקבל זאת, לפעמים במבוכה, בחיוך אוהד או במעט מילים זולת "תודה". אנחנו רוצים לברכך באושר, בריאות ושמחה השגרתיות, במשפחתך עם הדר וילדיכם מור, קיקה וניני ולהוסיף תודות על היותך כל כך משפחתית, דואגת, בחום ואהבה, שזה כלל לא מובן מאליו. בכל זאת נחזור לשגרה ונאחל לך אושר בריאות ושמחה!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

30.10.21  כ"ד חשוון תשפ"ב
הביטוי "מיטת סדום" המבטא מצב שלא ניתן לעמוד בו, למה הוא מתכוון? מאיפה בא? הוא בא מפרשת השבוע "ויירא". אבל אתחיל מהתחלה: סדום הייתה עיר רשעים. בפרשה שלנו אלוהים מחריב אותה בגלל התנהגות לא מוסרית של תושביה וחטאיהם הרבים. ודוגמה: בגמרא מסופר שכאשר היה מגיע אורח לעיר היו מלינים אותו על מיטה מיוחדת שנועדה לאורחים. אם המיטה הייתה קצרה מדי למידות האורח, היו מקצצים את רגליו עד שיתאימו למיטה ואם היה נמוך וקצר ממידות המיטה, היו מותחים בכוח את אבריו עד שהתאימו, העיקר שמידותיו ייכנסו בדיוק למיטת- האורח. וכך נולד הביטוי המפורסם המסמל רוע ורשע  –  "מיטת סדום".

לפניכם צילום פסל "הקיבוצניק" של וויסהוף אמן רב תחומי ופסל בן 83  שחי ברמת השרון. פסל שאני מזדהה עם  מראהו ואמירתו מהרקע ועד לנשיאת פרי עמלו על כתפו, אני מזדהה עם התמימות וטוהר ארשת פניו, בגדיו ונעליו על רקע מבני הקיבוץ. היום כבר אי אפשר לפסל דמות בסגנון כזה. התבוננו בפסל האם יתאים בעיניכם למקרא הקטע הבא: אם הייתי מגיע לשיחת הקיבוץ שדנה בחידוש דמותה של המזכירות המורחבת (המח"מ) הייתי אומר ומספר למה יש לשמור על מוסד חברתי כזה:

המח"מ הוקמה על ידי דור המייסדים כגוף חברתי מתוך צורך ליצור 'מוסד' מיוחד שאינו תלוי במוסדות ה'ביצוע' של חיי הקיבוץ השוטפים, מוסד מיוחד שדן בבעיות רגישות, אישיות ופרטיות המובאות בפניו. וקבעו שסיכום הדיון מועבר ישירות להחלטת השיחה ואישורה. השיחה מקבלת את הסיכום של המח"מ או דוחה את מסקנות המח"מ מבלי לפרטן ותוך שמירה על צנעת הפרט/המשפחה. לאחר הצגת העניין, נקבע, שלא יתקיים דיון בשיחה ולא יוגש ערעור כלשהו. ככה נבנה תפקיד המח"מ והנוהל מול השיחה. מידע אישי, אני יודע וזוכר,  שלמעלה מ- 95% מההמלצות שהובאו לאישור השיחה אושרו לאורך השנים. לא היה לנו שום 'מוסד' שזכה לאימון מוחלט כזה. כמזכיר בארבע קדנציות לאורך השנים, אני זוכר שלפעמים "השתגעתי" מהחלטות המח"מ (המזכירים הם המארגנים את ישיבות המח"מ) לפעמים חשבתי שאינן צודקות או נכונות,  אבל כעבור זמן נוכחתי שה'מוסד' הזה בו יושבים חברים  שיש להם ניסיון קיבוצי רב (שלידם צעירים מתנסים), תבונה, וראיית דברים שלא נובעת מלחץ שיקולי העניינים השוטפים, הבוערים, מביאה להחלטות נבונות ונכונות לקיבוץ ולחבר שהביא את בעייתו. עם כל השינויים שהקיבוץ עבר ועובר במשך השנים, בדמוקרטיה כשלנו חשוב מאוד לקיים את ה'מוסד' הייחודי הזה, את הקשר הישיר, האובייקטיבי, הבלתי תלוי לשיחת הקיבוץ. ואפילו אם יתעורר 'כעס' במוסדות הביצוע שאופן עבודתם שונה מאוד. ואם הבנתי נכון את הפירסום לקראת השיחה, נראה/משתמע שיש מציעים להעביר מוסד חכם ורגיש זה לידי סמכות המזכירות  (הביצועית), לסיכום: אמנם הקיבוץ השתנה ומשתנה מאוד מאז, אבל תפקיד המח"מ הכרחי במבנה האירגוני-חברתי שלנו וצריך לשמור את עצמאותו.

ולסיום, ברכות לסיון ליום הולדתה. בין הברכות הכל כך שגרתיות וכל כך כנות כמו אושר, בריאות, נחת ושמחה מסתתרת גם משאלה פשוטה: שאנחנו רוצים לפגוש בך יותר ולא רק בענייני הבריאות שלנו שבהם את עוזרת מתי שצריך, והשיר הוא בשבילך:

"שבוע טוב"!