שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.10.21   י"ז חשוון תשפ"ב

בפרשת השבוע "לך-לך, מופיע סיפור 'הברית בין הבתרים' שהוא סיפור מכונן בחיי אבות האומה שחל בשנת 2018 לפני הספירה. ולהלן הסיפור וראשית הרקע: בארץ כנען מתחוללת מלחמה בין שתי קבוצות מלכים 1. קבוצת חמשת המלכים ו- 2. קבוצת ארבעת המלכים. כשזו מנצחת ולוקחת את לוט אחיינו בשבי. אברהם מגלה מעורבות ויוצא כנגד קבוצת מלכים זו ומשחרר את לוט ויתר השבויים. אולם הניצחון מכניס את אברהם לחרדות והוא שואל את אלוהים מה יהיה אתי, אני ערירי ואפילו בן לא נתת לי משרי. ואלוהים משיב לו: "הבט לשמיים, ספור את הכוכבים, כך יהיה זרעך, ארץ כנען תהיה ארצך אבל צאצאיך ירדו ל-400 שנה למצריים". אברהם מבקש סימן המאשר שהוא מקבל את הארץ והאל אומר לו: קח עגלה משולשת (שלושה עגלים) עז משולשת (שלושה טלאים) ואייל משולש (שלושה אילים) תור וגוזל, בתר אותם לשני חלקים ושחרר את הציפור וכך עשה. לא חלף זמן רב והעיט ירד על הבתרים ואברהם נלחם בו עד שירד החושך ואברהם נרדם. כשהתעורר עם שחר ראה אש ועשן בין הבתרים והבין שאלוהים היה פה. וכך הפך האירוע האכזרי הזה לסמל הברית בינו לבין אלוהים.

עם הגעתם לגיל 70 התכנסו בני "להב"- "מגן" לציון האירוע. בפגישה הקדישה חבורת הזמר של אז, ששי היה מחבריה,  את השיר הזה לזכרו. יום לידתו של שיר היה לנו יום השמחה שדחקה את העצב. השנה מאז מותו של שי חלפה בעצב נורא והתינוק שבא לעולם הביא שמחה אדירה. סוף-סוף ראינו חיוך על פני דשה וגנייק, חיוך אמיתי שמביע מעין אישור, שהחיים נמשכים. היינו נרגשים מאוד, רעיה נסעה ללדת בבית חולים "רוטשילד" בחיפה בו רחל של שי, רחל 'שלנו', עבדה כאחות וקיבלה את הלידה. וכך תמיד יום הולדתו של שיר קשור ליום הזיכרון לשי. שיר היה לנו ילד חמד, ילד נפלא, רק מילות אהבה אפשר לקשור לו כזר. אני זוכר איך כל אחיו התייחסו לאוצר הקטן הזה וקרין הייתה לו יותר משמרים למשה רבנו.
שיר,  (איזה שם אמא נתנה לך) מה נאחל לך? מרוב ברכות ואיחולים אתרכז בשתיים: שלא תדע צער, ושמנצ'סטר יונייטד רק ינצחו! והשנייה היא הברכה שהפכה למסורתית כבר: "שיהיו לך הורים מאושרים" שתהיה נר לרגליך.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

16.10.21   י' חשון תשפ"ב

היום, היום הזה ממש, הוא יום הולדתו של תום ואנחנו שמחים איתו ועם כל משפחת גורדון ברמת חן. תומי הוא ילד כל כך נחמד, (בשבילו המציאו את הביטוי) נבון, מוכשר, שובב, אך יש לו בעיה: הוא אוהד את "מכבי חיפה" וזנח משיקוליו את "מכבי נתניה" המסורתית שלנו. חזור בך ילד יקר! ואז תהיה ממש מושלם. מאחלים לך חיים יפים טובים ונעימים עם משפחתך, עם חבריך, שתרבה דעת בביה"ס ותרבה שמחה בכל שתעשה. אוהבים אותך ומברכים אותך: ב"צמח וגדל!" באושר.

לפרשת השבוע. היא "פרשת נח". נח נצטווה לבנות תיבה כדי לשרוד, להגן ולהציל אותו ואת משפחתו מפני המבול. דורות רבים של פרשנים אומרים שהציווי "עשה לך תיבה" אומר הרבה מעבר למבול המים.  אדם חייב להתמודד עם בעיותיו בחיים. פרשנים אלה, כמובן נכנסים ל"תיבה" הזו בתפילה, בלימוד תורה, או בשמירת השבת.
אני חושב שהבית והמשפחה, הקטנה והגדולה,  הם ה"תיבה" המגינה עלינו. אומרים שנח היה צדיק אבל איש לא אומר 'נח אבינו' ! נח שמע שיהיה מבול בנה תיבה התכנס בה עם משפחתו. הוא לא גילה התנגדות וגם לא ניסה לשנות את בני דורו. לעומתו אברהם, כששמע על סדום התפלל וזעק וניסה לשנות את רוע הגזירה של אלוהים. האכפתיות שלו היא הסיבה שהפך לסמל הלחימה על עוולות, האם משום כך זכה להיקרא 'אברהם אבינו'?                                                                
ובהקשר לכך אתייחס לבנית בתי כנסת (תיבות נח) בקיבוצים וזה מה שמצאתי. בשנתיים האחרונות נבנו בתי כנסת בשדה נחמיה, זיקים,  בית קמה, גבעת השלושה וכפר החורש והחלו בבניית בתי כנסת בחפציבה, מרום גולן, ואלוני אבא. וגם…בניר דוד הכניסו בראש השנה ספר תורה. 150 חברי להבות חביבה באו להתפלל עם ישיבת מצפה יריחו וחברי הקהילה הדתית מקריית שמונה חזרו לכפר גלעדי להתפלל שם. קיימת אגודה בשם "איילת השחר" שדוחפת את הקיבוצים למהלך זה – האם בלחץ ה'הרחבות'? או ברצון החברים עצמם? בניית בית כנסת, כידוע, אינה נטל תקציבי כי בנייתם היא בתקציב משרד הדתות. ואני חושב לעצמי: האמנם צאצאי דור החלוצים, המייסדים שהקימו את הישובים האלה, החלוצים ששרו את  "עולם ישן עדי היסוד נחריבה" כדי לבנות משהו חדש, האם זה "מרד הנכד"? האם נכדיהם וניניהם חושבים, שדרכם לא הייתה נכונה? שבשל תפיסת עולמם החילונית הרחיקו לכת בניתוק מהעולם היהודי?, ואומרים לעצמם: "אנחנו נחזור לעבר היהודי ונקים לנו בתי כנסת ונתאים את אורחות חיינו וניצור מציאות אחרת! מעניין לדעת.

כל פעם שנודע לנו "בהיחבא", ובסודיות  מוחלטת, על רכישה כלשהי של תמה ו/או "מקורות" אחרים, שבסופו של דבר נחשף לנו בדמות מפעל, קבוצת שיווק ומי זוכר כבר כמה רכשנו, אני מהרהר איך לא עלה בדעתנו לנסות גם מפעל משותף עם מפעל או מוסד ראוי מערביי המדינה. הרי "אחוות עמים" היה אחד מיסודות אמונתנו ("ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים"). קשה לי להאמין שהסיבה היא דתית, רק כיון שה"שריעה" (כתבי הקודש שלהם) אוסרת על המוסלמי לקחת ריבית. וכידוע, בכלכלה מודרנית כולם עובדים עם ריבית. ואנחנו יודעים שהם יודעים לעשות 'מעקפים' בדיוק כפי שהיהדות עושה בשנת שמיטה. אני לא יודע ולא מבין למה אין קשר ויחס מיוחד בין הדרך הרעיונית שלנו למציאות חיינו. האם עלה בכלל רעיון כזה, ניסיון כלשהו לגשש? ואולי אני תוהה כי פשוט איני יודע הכל.

• 

• 

בשבוע שעבר נסענו עם רעותי ויהב לחנוכת מצפור השייטת ביער עופר. קבלת הפנים החמה, הארגון והסדר הטוב ביום השמש החם כיסו אפילו על הנאומים הלא קצרים. הנוף מרהיב והזיכרון לחללי השייטת מכובד. הצטערנו שלא באתם אתנו!. בדרככם מאי- שם לאי- שם, כדאי להגיע לשם!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.10.21   ג' חשון תשפ"ב

תמיד היינו שמחים מאוד ואפילו גאים כשבנינו ונכדינו הגדולים יצאו לשנת חופש לטיול בחו"ל ובייחוד למי שהגיע לסנטיאגו ושלח לנו צילום ליד ה"בית" שלנו  ב-    Villavicencio 371 ליד סנטה לוסיה. שמחנו שליאן נוסעת לדרום /מרכז הקונטיננט מקום/איזור, שזכורים לנו לטוב, את מראות הנופים המדהימים, את "צבע ואופי" האנשים ואפילו את הריחות. לבני דורנו לא הייתה שנת חופש, השתחררנו מהצבא ולמחרת בבוקר עמדנו לרשות סדרני העבודה. לנו, היה מזל שיצאנו לשליחות בצ'ילה וכך בגיל 20-24 זכינו להכיר עולם אחר ואנשים אחרים. היום כולם זוכים בחוויות מהטיול הגדול ואנחנו מאחלים לליאן ושחר שייהנו מהטיול כל-כך ויוכלו לספר לנכדיהם בבוא היום, כמה היה נפלא להיות ב… ובב…. עם כל הסיפורים על הקשיים ופסגות היופי וכל זאת למרות, שנכון לעכשיו, צ'ילה, היפה בארצות דרום אמריקה, לא נכללת עדיין בתכניתם. . ליאנה, אנחנו כבר דואגים (זה מהגיל כנראה) ומתגעגעים . ואם תוכלו, תשלחו מדי פעם צילום יפה תוסיפו כמה מילים שגם נרגיש  להיות אתכם בנופים המוכרים. אני מתחיל להתרגש וזה לא בריא לי אז אסיים כאן. בפרשת השבוע  "כי תבוא" כתובה הברכה: "בואך לשלום וצאתך בשלום" אנחנו מברכים: "צאתכם לשלום ובואכם בשלום!" את יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך!!! ושאהבה זו תלווה אותך תמיד!  

מרחשוון בא מהשם הבבלי "ורחו-שמנו" כלומר החודש השמיני ויש אומרים שנגזר מהמילה "שמן" כי בחודש זה חל מסיק הזיתים. היום מכנים אותו חודש חשוון בלבד. הורדת ה"מר" התרחשה בימי הביניים, כש'חכמים' חשבו שה"מר" הוא מעין פניית כבוד מיותרת לחודש שגרתי כל כך. חשון הוא חודש של "אחרי החגים" שאין בו חגים או אירועים מיוחדים. בימינו קשרו לחודש אירועים וימים מיוחדים: "הצהרת בלפור", המהפכה הסובייטית, "כ"ט בנובמבר", "רצח רבין". ולאחרונה גם "חג הסיגד". אירועים שבהחלט שוברים את השגרה של  ימים רגילים.   בא' מרחשוון הסתיימה, על פי המסורת, בניית בית המקדש הראשון בטקס רב רושם והדר. אם לסכם, קיימים שלושה מעגלי התייחסות בחודש חשוון. הקוסמי: התפילות לגשם, בחודש זה מתחילים לבקש על הגשם. יש שעושים זאת בתפילה ויש שרק מרימים ראשם השמימה ומחפשים את העננים שימטירו. היהודי : הקדושה שבהקמת בית המקדש הראשון, 'מקדש שלמה' והישראלי :  התגשמות החלום על הקמת בית לאומי בארץ ישראל מהצהרת בלפור ועד החרדות על קיומו עד היום.
ירח חשוון השגרתי, מאפשר לנו לחשוב על החיוב והשלילי בשגרה ובזרימת הזמן בחיינו.
"שבוע טוב"!

 " זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.10.21   כ"ו תשרי תשפ"ב     (שנה אחת עשרה)

הפרשה האחרונה בפרשות השבוע היא "וזאת הברכה". משה מסיים את דרכו כמנהיג בברכה לעם העומד להיכנס לארץ ישראל. לא בתסכול, לא בזעם, ולא בכעס אלא באהבה, בחיבוק , בהבנה ובהשלמה מסכם את הדרך שעשה וזו שנותרה לעם לעשות ומברך את שבטי ישראל כולם. משה כבר נח על משכבו על הר נבו ואנחנו שוב מתחילים לקרוא את התורה מהתחלה בספר 'בראשית'.  סיפור בריאת העולם והאנושות. שתים עשר פרשות כלולות בספר המתפרש על פני יותר מאלפיים שנה כשהדגש מושם, לדעתי, דווקא על רגעים ועל הפרטים הקטנים. לדוגמה, מתמקד באברהם שממהר להכניס אורחים לאוהל, ברבקה המשקה גמלים ליד הבאר או ביעקב המברך את ילדיו לפני מותו. אבל תמיד נמצא ב'פרשות' עובדות חדשות, היבטים חדשים, מידע חדש ומתחים חדשים. בשבת קוראים את הפרשה הראשונה בה הכל נברא: השמש והירח, בעלי החיים, העצים, האדם וגם השבת. וכך זה מתחיל: " בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ…
כתב צבי עצמון:
"בראשית ברא אלוהים את המים ואת הארץ.
ויברא אלוהים את הקול ואת הרעם ושריקת הרוח
על פני תהום רבה ורחש מבעית ורעש התוהו.
או אז ברא אלוהים את המילים והשפה,
ויאמר אלוהים: טוב, טוב מאוד,
עכשיו יש תשתית להתחיל במלאכה"

בימים אלה מציינים שלושים שנה לעלייה הרוסית, למיליון+ היהודים ובני זוגם שלא כולם היו בדיוק יהודים, שעלו לארץ ורובם ככולם גם נקלטו בה ותרמו תרומה גדולה בכל תחומי התרבות, הפוליטיקה, הספורט, המדע, ועוד. ולמה אני מציין זאת? כי הייתי שותף לכך. ב- 1987 הייתי חבר במשלחת ליריד הספר במוסקבה. התפקיד המרכזי שלנו, פרט לפעילות בביתן הישראלי,  היה להיפגש עם יהודים, ליצור אתם קשרים, להביא להם ספרים (לקחנו אתנו עשרת אלפים ספרים למטרה זו), שאותם חילקנו במפגשי לילה כשה- k.g.b  מאחורינו בבתיהם. ונוצרו  קשרים. ראינו את הכמיהה שלהם לקשר עם ישראל וכשהשערים נפתחו, כל פעם שהגיע מי מהם לארץ  התבקשנו לבוא כולנו לשדה התעופה לקבלו. באותם ימים ריכזתי, בטרמינולוגיה עכשווית, ניהלתי, את 'ספריית פועלים' כך שלא הייתה לי בעיה להגיע לנתב"ג. באנו לקבל את פניהם של אלו שהכרנו ביריד, הפעילים שבהם, רובם  "אסירי ציון" , הם התקבלו על ידי מאות אנשים וכמו בלוויה (חלילה) או בחתונה (כן ירבו) השתרך תור ארוך ללחוץ את ידם ולהחליף איתם כמה מילים. רק לשיר את 'התקווה' בעוצמה ובהתרגשות  באולם הקבלה בחברתם, כבר מעביר צמרמורת. בעקבות האירועים האלה (והייתי אז מזכיר), יזמתי החלטה שאנחנו נקלוט, במסגרת 'בית ראשון במולדת' עשרה "רוסים", שחלקם חי בינינו כבר כ- 30 שנה. לדעתי זו עלייה מבורכת מאוד למדינה.  אגב, כתוצאה מפעילותי הצנועה, נשלחתי על ידי משרד החוץ עוד שש פעמים לערים שונות בברית המועצות ששינתה את שמה חזרה לרוסיה, להקים במרכז הקהילתי ספריות בשפה העברית בעיקר של הספרות הישראלית אחרי קום המדינה.

אחד החידושים מעתה ואילך יהיה, שכל שבוע אפרסם בו תמונה שרעיה צילמה למען יהיה ה"שבוע טוב" יפה יותר, אופטימי יותר ואקטואלי!

הבשורה המשמחת על חתונתם הצפויה של יהב ורעותי הוכיחה לי שיש עוד מדרגות בסולם האושר. ואם לנו הסבה אושר כזה, אני מניח שיותר מכך להורים, לקרין וירון, וכן לאחיות ולאחייניות ולכל המשפחה. אנחנו מחבקים אתכם באהבה גדולה ושמחה ענקית! זכרו: "אנחנו נהיה בשבילכם תמיד, רק שהתמיד הזה גם מתקצר".  שהכל יהיה רק במזל טוב!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה   –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

סוכות תשפ"ב     (שנה עשירית)

500 "שבוע טוב"!  עשר שנים!
מקום לסיכום חלקי. קצת נתונים: מתוך 520 שבועות רק פעמיים בכל שנה לא כתבתי.
ציונים לעצמי: התמדה V. מסירות V. משימתיות V !
תימור בדק ומצא שבממוצע יש בכל שנה כ-900 קוראים או מרחפים  על פני הכתוב, הרבה מעל מה שציפיתי והצלחתי למסד את ההקראה מדי שבת כך שתהיה חלק מהארוחה המשפחתית שלנו, ותמיד יימצא מישהו שישאל יש "שבוע טוב"? גם כשהכדורגל על המסך בטלוויזיה והוא מעניין יותר. אלה הם ההישגים, אבל מולם עומד הכישלון הגדול שלא הצלחתי לחבב עליכם את סיפורי המקרא, המשולבים בפרשנות שאני מביא ל'פרשות השבוע'. כשאני מצליח להרים את עיניי לשנייה מהדף ממנו אני קורא, אני רואה לפעמים גם פרצופים די משועממים שעושים לי טובה אישית שמקשיבים בסבלנות מרבית עד שאני מסיים. בכל זאת 'אב השבט'. "העניין" השני שלא הצלחתי בו הוא שכמעט אינכם מגיבים ואני לא מבין למה. והשלישי… שלא תמיד מתקבל על ידכם בחיוב, כשאני מביע את  דעותיי על כל מיני 'עניינים' המתרחשים אצלנו ב'חצר', וזאת אני אומר על סמך התגובות (בייחוד של 'עשרת' קוראי). הסברתי יותר מפעם אחת, שאנחנו חונכנו למעורבות מרבית, לאכפתיות שאכפת לי מאוד מה קורה בקיבוץ שלנו שהוא מפעל חיינו, שלעיתים משתנה לא לטובת רעיון ה"קיבוץ" מול עינינו ממש, אלא יותר כ'הידד' לחומרנות, לנוחיות המרבית בחיים. ודאי שמתם לב שאני כותב את הערותי ודעותי רק לכם, בני משפחתי ול"עשרת" קוראי – ידידי וחברי. כבר אינני מנסה להשפיע בציבורנו בשום כיוון, אני לא בא לשיחות מהחלטה שלי, שמגיל 80, עלי להתנתק מהתערבות בהחלטות, וגם לא כותב לעלון. אני מביע בפניכם את דעותי רק בפניכם ולכן אין מקום לכעסים על דעותי הנשמעות מוזרות לחלק מכם וארכאיות לחלק אחר, ואינן לפי 'רוח הזמן'. אך כך גם יימשך, פשוט כי אכפת לי! 'ורק את אשר יאהב יוכיח'                      
ההנאה הגדולה ב- "500" הייתה והינה העבודה המשותפת עם רעיה על הכתובים ועם תימור על עדכון הדף. כל שבוע תענוג חדש לראות איך הם עובדים עם כל הלב כדי שאספיק להקריא את 'שבוע טוב' בין הסעודה לעוגה ולגלידה בארוחת מוצ"ש. תודה ענקית ל כ ם! גיליון ה- 500 הוא סיכום זמני, אני רואה בו הצלחה אישית לעמוד באתגר ששמתי לפני, אני רואה את הקלסרים המתמלאים כמסמך המלווה אותנו כבר עשר שנים והוא מהווה בהחלט חתיכת היסטוריה. 
ותודה מקרב לב לכולכם על 'קבלת' המנהג הזה שלי מדי שבוע.     

בהזדמנות זו אמשיך בעוד משהו 'אישי'. לפני כמה חודשים, לאחר אחת מהערותי/הארותי ב'שבוע טוב' על התנהלות שלא נראית לי בקיבוץ, מישהו רמז לי ברמז עבה כי "זיקנתך מביישת את בחרותך" רק במילים אחרות, נדהמתי ומיד התחלתי לבדוק את עצמי, כי זו הייתה ביקורת אישית ולא עניינית. ראשית חשבתי על אופן כתיבת הדברים ופניתי ל"גדולים": אפשר היה לצטט את דוד אבידן שכתב: "אתה רוצה את הדור, אך הדור אינו רוצה בך!". או את הומרוס  כדי לומר שזו דרכו של הטבע: "הרוח מפזרת את העלים על פני האדמה והיער שב ומוריק, מניב עלים אחרים עם בוא האביב: באותו האופן, דור אחד של בני אנוש נולד ואחר כלה" והרמז ברור. בשנתיים בהן הקורונה 'מובילה' ומפנה לנו זמן ביחד אותנו הספקנו הרבה, הדברים הגדולים בהם: שסיימתי לערוך (עם מושקו), את הסרט על "רעיה והמחול", שהוצאנו את הספר המשותף "צללים ואורות – במילים ובמראות" וכן סיימתי והגשתי, לקראת שנת המאה, את "הגדת בראשית"  (שם זמני) שהוא איסוף ועריכה וכתיבה של תולדות הקיבוץ שלנו מהיווסדו ועד הקמת המדינה. כאן עזרו לי חברים רבים, ובעיקר לילך רון.  כל זאת לדעתי, הלא אובייקטיבית, מעידה עלינו, שזקנתנו עדיין לא מביישת את בחרותנו"! ההגדרה הזו כלפינו מוטעית ובטח מוקדמת. ותשפטו אתם… נכון שקיבלתי גם דברי עידוד על הערותי  כמו : טוב שעוד יש כמוך ש"שומרים על החומות" ואפילו, שאני כמו הילד ההולנדי שמחזיק בבוהנו את החור שבסכר" (מוגזם). אנחנו עדיין בריאים  גופנית ונפשית ובהחלט "שקועים במחשבות מה לעשות בהמשך חיינו" ויש, כן יש, רעיונות חדשים לעיסוקים  משותפים. ואסיים בשיר המבטא אותי, שיר שכתב אורי ברנשטיין:
"אם תרצו בי אני עדיין כאן / 
מחכה לכם בסבלנות / 
של הבאים בימים. 
אם תרצו בי, מעתה ולתמיד / 
זיכרו רק שהתמיד שלי מתמעט / 
אבל אם תרצו בי אחכה / לא אשיב פניכם ריקם:
במחר שלי אתם תמיד מופיעים".

מועדים לשמחה, חג שמח ו"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.9.21   י"ב תשרי  תשפ"ב    (שנה עשירית)

חודש תשרי גזור משם החודש הבבלי, תשוריתו, שפירושו "ראשית". בימינו נחשב לחודש הראשון, על פי הלוח המקראי הוא החודש השביעי. "ראש השנה", "יום הכיפורים" וחג סוכות" נקראים חגי תשרי ומכאן נגזרת האמירה "אחרי החגים"! אתייחס  לברכת שנה טובה מיוחדת. וזו הברכה "ברכת השנים" בנוסח הספרדי, ברכה שקל לברך אך קשה להגשים ולממש, ובה נכתב:  "תהא השנה הזאת, שנת אהבה  /  שנת ברכה  /  שנת גדילה  /  שנת דרישת טוב  /  שנת השראה  /  שנת ויתור  /  שנת זיכרונות יפים  /  שנת חברות אמת  /  שנת טוב  /  שנת יצירה  /  שנת כוחות חדשים  /  שנת לימוד  /  שנת מרץ ונמרצות  /  שנת נשימה עמוקה  /  שנת סבלנות  /  שנת עצמאות  /  שנת פרנסה  /  שנת צדק  /  שנת קור רוח  /  שנת רפואה  /  שנת שלום  /  שנת תיקון  /  שנת תום לב / תהא השנה הזאת שנת רחמים ועת רצון מלפניך לנו ולכל באי עולם". איזה יופי של ברכה ואיחולים לשנה חדשה!.

 וליום כיפור. יום הכיפורים שינה את אופיו בגין מלחמת יום הכיפורים. עד אז זה היה "חג" של דתיים ומסורתיים ואילו כחילוניים, לפעמים, לא התייחסנו אליו כלל וכלל . זה היה יום עבודה רגיל, נסענו לטיולים, לים בעצם לכל מקום כדי ליהנות מחילוניותנו, לפעמים גם בזלזול לאלה שצמו ובילו יום שלם בבית הכנסת. המלחמה הזו הפכה ליום שבו ה'יהודיות' הייתה ל'ישראליות',  נולד יום שמאחד את כל הציבור, שלכל אחד יש משהו גדול וחשוב שצריך לזכור ולהזכיר לדורות הבאים. נולד יום 'לאומי'!, אולי יום יחיד בלוח השנה בו עם משוסע  מתאחד. כי למחרת כבר שוב יהיה אחרת.  שני שירים שאנחנו שרים בעצמה רבה כל יום כיפור, מבטאים את האחדות שנוצרה. שני שירים, מעין שני "לוחות- ברית" שבאו בעקבות המלחמה ההיא שזכו לאהבת העם: "נתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצא (שנכתב  במאה ה- 10/11 לספירה ) שהלחין יאיר רוזנבלום המתחיל במילים: 
"נתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת".                              
ו"לו יהי" של נעמי שמר,עם המילים: "ואם פתאום יזהר מאופל  /  על ראשנו אור כוכב  / כל שנבקש לו יהי  /  אז  תן שלוה ותן גם כוח  /  לכל אלה שנאהב  / כל שנבקש לו יהי". הצירוף של שני שירים אלה אותם אנו שרים ממש  זה אחר זה בערב יום כיפור, איפשר לנו להיפתח ולהאזין ברוח אחרת לשני הקולות.                                                                     

בשבוע הבא ייצא "גיליון מס' 500 , שגם סוגר עשר שנות "שבוע טוב". חגיגה קטנה! התלבטתי ועדיין מתלבט אם להמשיך לשנה האחת עשרה. ובכל זאת  לפני החלטה סופית, אבקש כמו מדי שנה, ובכנות: מי שאינו מעוניין מכל סיבה שהיא שאשלח לו את "שבוע טוב", שיכתוב לי או יגיד לי ואני אכבד את רצונו.       
שנה חדשה… גם לג'ני מתחילה ספירת שנה נוספת ואנחנו מברכים אותה מכל לב ליום הולדתה. מה נאחל לך? אהבה? יש לך מכל הכיוונים, הערכה? הרי במה שאת נוגעת את מוערכת ומצליחה, אז נאחל שלווה, רוגע והרבה כוחות להתמודד עם נפלאות הגיל אליו הגעת, הרבה אושר במשפחתך עם תימור וילדיכם, בריאות ושתשרור הרבה שמחה בחייך!. המון אהבה, מאתנו במיוחד, ומכל המשפחה הגדולה שלנו.

"שבוע טוב"!  

11.9.2021

זכרון מתוק:
אני קורא עכשיו בספרו של ליאמסרס "גשם כוכבים". ספרים מעוררים מחשבות, רגשות וגם זיכרונות. ובעקבות הקריאה נזכרתי בחווית ילדות שהייתה לי עם אבא שלי:  בכיתה ג' או ד', באחד מלילות חודש אוגוסט, אבא העיר אותי משנתי ולקח אותי בחושך מוחלט לסככת האריזה שבכרם ב'. כל הדרך אחז בידי ושתק. כשהגענו, נשכב על  האדמה כשראשו מונח על תלולית של תלם אמר לי: לשכב על ידו. נשכבתי כשכל גופי רועד אולי מקור ואולי מפחד ואבא חיבק אותי חזק.
מעלינו הייתה כיפת שמיים זרועה כוכבים מנצנצים, שמיכת כוכבים כפי שלא ראיתי אף פעם. נצמדתי לאבא ונמלאתי שקט ושלווה שלא הרגשתי אף פעם עם אבא. אבא אמר: "באנו הנה, לחושך הזה כדי שאראה לך ואספר לך על כוכבי השמים. יש כמה כוכבים בשמיים שכל אדם צריך להכיר אותם. כוכבים  כמו "כוכב הצפון" או קבוצות כוכבים כמו "קסיופיאה" שמיד אראה לך אותם". הוא הרים את ידו ואמר: "תראה את הכוכב הזוהר ביותר בין הכוכבים הקטנים, בזווית שאני מראה לך בידי, אתה רואה?" שאל, "קוראים לו 'כוכב הצפון' הוא מסמן את כיוון הצפון ותמיד נמצא באותו מקום ואינו משנה את מקומו לאורך הלילה כמו כוכבים אחרים, שלפעמים נראים במזרח וכעבור כמה שעות במערב. יורדי ים – ספנים במשך אלפי שנים עשו דרכם לאורו.
"אתה רואה?" שאל אחרי שווידא שאכן אני רואה הפטיר: "בני, אתה מבין כל כך מהר". עכשיו תרד ממנו ותראה ארבעה כוכבים כמו גלגלים של עגלה ומעליהם שלושה כמו ייצול, אתה רואה? קוראים לקבוצה הזו 'העגלה הגדולה' או 'הדובה הגדולה' משם הוביל אותי ל'דובה הקטנה' ל'קסיופיאה' ול'אוריון', הראה לי את 'שביל החלב' החוצה את הרקיע. שכבנו כך על האדמה כשאבא מחבק אותי ואנו מביטים בשמיים. פתאום אמרתי: "תראה אבא, כוכב נופל ועוד כוכב נופל, מה זה?" הוא הסביר את תופעת המטיאורים, שאינם כוכבים אלא חלקיקי כוכבים. עוד סיפר, שבני אדם בכל העולם מאמינים שאם הם מבקשים משהו בזמן מעופו של הכוכב בשמיים, בקשתם מתמלאת. זו אמונה כזו" אמר. אבל כשרציתי לבקש משהו, כבר לא נראה כוכב נופל, אבא המשיך לספר שיש אנשים שאפילו רואים בכוכבים המנצנצים פנים, פני אדם ממש ומאמינים שהם פנים של אנשים שכבר לא חיים. זה היה סיפור קצת מפחיד. הבטתי לשמיים, אף פעם לא הרגשתי את אבא קרוב כל כך אלי. ואף פעם לא ראיתי שמיים כאלה וזכיתי לראות בחיי אין ספור 'כיפות שמיים' זרועות כוכבים.
בארץ ובחו"ל, את החוויה הזו ניסיתי להעביר לילדינו, להקים אותם משנתם באמצע הלילה ולהראות להם ליקוי לבנה מלא וכוכבים מוכרים. וכשהגיעו הנכדים… נו, אני כבר לא מסוגל לשכב על הגב על האדמה ולעשות זאת בישיבה או עמידה, זו כבר חוויה אחרת. אז אולי אחד מכם , נכדי ונכדותי ייקח אותי לסגירת מעגל?…  ואם אתם רואים כוכב נופל בשמים, בחגי תשרי, תבקשו  בשביל כולנו שתהיה "שנה טובה"! "שנה שמחה"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

ראש השנה תשפ"ב    4.9.21    (שנה עשירית)

שנה טובה ומבורכת שנת בריאות ושמחה רבה!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.8.21  כ' אלול תשפ"א  (שנה עשירית)

לפעמים אני מודה לרעייתי אשר על העריכה והליטוש של  "שבוע טוב" ועל העצות הנכונות הניתנות לי כבר כעשר שנים, שהיא אומרת לי: "תוציא קטע מסויים, אולי תניח אותו בצד, אבל בינתיים לא להפצה!", במילים אחרות "תספור עד שלוש", על אף שקוראיך הם בני משפחתך ו"עשרת" ידידיך. גם אבן קטנה שנזרקת למים יוצרת גלים." בסוף אני נשמע לעצתה וכך עשיתי גם השבוע.

בפרשת השבוע "כי תבוא" כתובה אחת מהברכות המפורסמות בעולם היהודי: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". רש"י אומר שהפסוק הזה נאמר על הכניסה והיציאה שלנו מהעולם. כשם שהתינוק נולד טהור ונקי ממעשים רעים כך צריך האדם לשאוף לחיות במצב ראשוני זה עד סוף ימיו. "להיות ברוך בבואו אל העולם ולהיות ברוך בצאתו ממנו". ואני מקדיש את הברכה לזכרו של אוקסי.   

כשאוריקי ספרה לי שהיא הולכת לעבוד בחופש בכרם החדש! רחב לבבי ולמה? כי עם השנים נשים כמעט ולא נראות בעבודות החקלאות אבל אני זוכר את ה"וותיקות" ד'פעם וכאלה שעוד בינינו, עובדות בכל הענפים: ברפת ובלול, בגן ירק, במשתלה ובמטעים. היו בקיבוץ המון דיונים על "בעיית החברה" במשך השנים. השוויון המלא בין החברים והחברות היה כבר בתחילת הדרך. וכשהופר, עמדו החברות בעקשנות על קיום השוויון הזה, אידיאולוגית ומעשית. כשנולדו הילדים הראשונים (בנהלל) התעוררה הבעיה, המציאות כופפה את האידיאולוגיה. מישהו צריך לטפל בילדים וא"כ לבשל ולכבס וכבר אי אפשר היה לצאת כולם ביחד לעבודת סלילת כביש, עבודה בבניין או יבוש ביצות. ולמרות זאת, היו חברות שנאבקו על זכותן לשוויון מלא בעבודה דווקא. אני עוד זוכר כילד, איך היינו באים לסוכת האריזה במטעים והיו שם הרבה חברות, או בגן ירק או במשתלה. זה נראה לנו כל כך טבעי. ואנחנו הילדים לא ראינו בעבודתן משהו מיוחד, כיבדנו אותן על עבודתן! אגב, אמא שלי, למרות ש"הרפואה" הזהירה אתה מעבודה פיזית קשה, התעקשה לעבוד במשתלה ושם בעבודה, עברה את ההתקף לב הקשה הראשון שלה והיא רק בת 27. חברות עבדו עוד שנים ברפת ובלול אפילו בייצור בתמה, לאט לאט מקום הנשים עבר רובו ככולו לעבודות השירותים. בחינוך, בישול, מחסן בגדים כד', והמלחמה "להיות שוות בעבודה פיזית קשה" נחלשה. דרך ארוכה עברנו, היום הגענו למצב שמעט חברות מוכנות לעבוד בחינוך, שהיה 'קודש הקודשים', ואנחנו נעזרים בשכירות רבות. חברות הקיבוץ מעדיפות בעבודות פקידות/ניהול בבית ומחוצה לו, שהן חשובות לכשעצמן. עדיף שאת ילדינו יחנכו חברות/י קיבוץ (שהם יספרו להם על ראשית ימי הקיבוץ ליד הברכה הגולשת ביום הולדת הקיבוץ ולא השכירות המסורות באמת לילדינו) כשנכדתי אומרת  "אני הולכת לעבוד בכרם בחופש הגדול" אני רווה נחת. אסכם קטע זה באמירה חזקה ומחזקת: מימי ייסוד הקיבוץ, ברצף השנים עד היום, החברות פעילות בחיי החברה ובחיי התרבות שלנו, הן יוצרות ומבצעות, נושאות את התרבות, ממלאות תפקידים לצד החברים, להנאת ושמחת כולנו, כאן נשמר שוויון מלא. רק שימשך כך!

את אוריקי אני מברך מכל לבי.

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"   אמנון ארבל                                                     

21.8.21  י"ג אלול תשפ"א   (שנה עשירית)

בפרשת "שופטים" השבוע, אנו עוסקים גם ב"מלך", באיש העולה לגדולה, בהתנהלותו וביחס אליו. בפרשה: "הוא לא מלך על העם, הוא משרת את העם. לא הוא עומד במרכז אלא הציבור אותו הוא מנהיג, הוא סמל  לאחדותו. עליו להקשיב לאזרחיו בסבלנות ולנהוג בהם בתבונה ובאורך–רוח, המלך אינו מתהלל במעשיו, אינו מתנשא ושומר על צניעותו. בפרשה כתובות גם המגבלות לריסון הרגשת הכוח שלו. "אסור לו להרבות סוסים, אסור לו להרבות נשים, אסור לו להרבות כסף וזהב ואסור לו לחשוב עצמו נעלה מעל אחיו". שלמה המלך אינו משמש דוגמה טובה, לעומת זה ה"דוד" של רעיה, הנשיא השני, יצחק בן צבי, הצטיין בצניעותו והיה ראוי למשל ומופת.

14 בנים/בנות וילדיהם רוצים לחזור הביתה, רואים בקיבוץ את ביתם ואין לנו את היכולת לקבלם. אבל אנחנו שמחים שהם רוצים בכך. אנחנו מדברים על קליטתם ולא שואלים את עצמנו מהם המניעים שהביאו אותם לרצות  (חלקם לאחר שנים לא מעטות.) לשוב אלינו. ויותר מכך האם הם יודעים לאיזה קיבוץ הם חוזרים היום ואיזה מחר מחכה לקיבוץ? ראשית המניעים: אני מניח די בביטחון, שהם אינם חוזרים לקיבוץ כי שבו לאמץ את תורתם הסוציאליסטית של אבות התנועה על 'ערך העבודה', על שיתוף ושוויון, על ערבות הדדית או על רוח המשימה המשותפת, אני מניח שחלקם אפילו לא יודעים את תורתם ומי הם היו. הם חוזרים הביתה, לאדמה עליה גדלו, למשפחתם שגדלה, לנופי ילדותם המוכרים, לחברים איתם ישבו על סירים יחד, גדלו יחד, שרו על הדשא, שיחקו משחקים צופיים ביער עבדו בפלחה, במטעים או ברפת. אני מניח שמניעיהם הם הרבה יותר פשוטים ויומיומיים. קשיים כלכליים, לפעמים בעיות עבודה, יוקר המחיה, המשכנתא ומחירי הדיור, החינוך ואיכות החיים הפרטיים והמשפחתיים, ההתנהלות מול העיריות, משרדי המדינה וכד'…הולכת ונעשית קשה ויקרה. חבר שלי אומר ש"הם יודעים שלהם יש את אלטרנטיבת נעוריהם, הבית שעזבו, הקיבוץ! הם יודעים שהקיבוץ של היום הוא תמצית גן-עדן וזו סיבה מספיקה. ולא צריך תירוצים. אם אפשר – אז…" אני חושב שיש ביניהם כאלה שרוצים מאוד לחזור כדי ל"חדש" את פניהם ופני הקיבוץ , לחזק את הערבות והעזרה ההדדית ברוח הזמן. רוצים לחדש את פני ה'קולקטיב', את חיי התרבות והשיח בחצר. רק אני לא יודע אם ועד כמה הם מודעים לכך שהשלטונות במדינה מנסים להצר ולהקשות על התפתחותנו, על ידי העברת קרקעות לעיריות קרובות, בצמצום קרקע לבנייה, ברפורמות בחקלאות, במיסוי. במילים אחרות בהפעלת מאמצים ממוקדים לפגוע בקיבוצים הנובעים מאינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידיאולוגים, אפילו תדמיתיים כמו "שמאלנים", "אוהבי ערבים" וכד' ועושים הכל כדי ליצור אווירה שלילית מול ה"קיבוצים". האם הקיבוץ של מחר, ובטח הקיבוץ המופרט, או עם שכר דיפרנציאלי, לא יהיה דומה מאוד למציאות בה הם חיים היום? האם הם או אנחנו חושבים בכיוון?

השבוע ציינו יום הולדת לתימור שלא אוהב חגיגות ימי הולדת. יש ילדים שאינם אוהבים ימי הולדת רק שהם לא אומרים זאת. למי שזו באמת שמחה גדולה היא להורים, שלרוב מצליחים להעביר אותה לילדם 'החוגג'. אני זוכר את הנסיעה ל"העמק" בבוקר ה- 18.8.68 כ"ד באב תשכ"ח. כשחזרתי הביתה התבשרתי על לידת הבן, והפעם ע"י יואש, שברך ב"מזל טוב"! אך לא התאפק וסינן בין שיניו: "עוד גמד אחד נולד". נסעתי מיד בחזרה לבית החולים לאמא המאושרת. ימי ההולדת של ילדינו תמיד היו ויהיו לנו ימי חג. המיוחד הייתה ה"ברית" שלא בוצעה על ידי מוהל שבא כמקובל, אלא במסגרת קבוצת ניסיון, על ידי רופא בבית- חולים. הברית שלו הייתה מופתית ולמהדרין. אבל באותה קבוצת בנים, אחרי הברית שעשה הדוקטור, היו גם שיבושים קשים: לאחד, נוצר 'טוש', לאחר, יציאה צדדית ולאחד מזרקה. ומאז חזרו שוב למילה לידיו המקצועיות של מוהל. אנחנו מאושרים בך ומברכים אותך ואת משפחתך: באושר ובשמחה!

לסיום – ברכה חמה לרעותי ליום הולדתה. אנחנו מאוד שמחים להצטרפותך אלינו מאחלים לך המון אהבה, אושר ושמחה עם יהב! ועם כולנו, איחולי קליטה קלה והסתגלות מהירה! כבר אוהבים אותך!

"שבוע טוב"!