"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
19.6.21 ט' תמוז תשפ"א (שנה עשירית)
יש לנו ממשלה חדשה, אנחנו נמצאים בראשית דרכה עם כל כך הרבה תקוות וזו בהחלט סיבה לשמחה. לציון האירוע ראו צילום מחויך המבטא שיש אור בקצה המנהרה! קרין ובנט לוחצים יד!
כשעלה לי הרעיון לערוך/לכתוב "הגדת – בראשית" של הקיבוץ לחג ה- 100, שיתפתי מספר חברים בנושא זה. חלק מהתגובות היה: "למה חוזרים שוב ושוב על השנים הראשונות? למה שלא תכתוב על שנות ה- 80, למשל?". שוחחתי, בין השאר, עם חברי הלל לוויתן מיגור, שהציע לי: "תנסה לספר את סיפור משמר העמק ואז תוכל להחליט אם בכלל ובאיזו תקופה להתרכז". הוא הסב את תשומת לבי לכמה דברים שבכתובים, שיקלו על כתיבתי. התרכזתי במאפייני התקופות השונות של הקיבוץ ולא בסיפור "אלה תולדות הקיבוץ". כשסקרתי את תולדותינו התגבשה אצלי הדעה שהיום, מנקודת מבט ממרחק וזמן, אני יכול לספר באובייקטיביות מלאה רק את סיפורי התקופה הראשונה. שלא כך לגבי תקופות מאוחרות יותר, בהן גם הייתי מעורב יותר. זה הקל עלי מאוד. ניגשתי לכתוב את "הגדת בראשית" מתוך תקווה שיהיה לכך המשך, שייכתבו בעתיד גם את "הגדת שמות" ו"יקרא" ו"דברים".
נתתי לחבר טוב שלי לקרוא את הכתוב והוא חזר אלי עם עשר הערות שלא הכנסתי אותן. לא כי אינן נכונות, אלא כי ביקשתי בסך הכל לברר לעצמי איך לכתוב את "הגדת מקום" לחג ה-100. אני משוכנע, שלקוראים יהיו הרבה השגות, הערות ודגשים אחרים ואשמח לקבלם.
חילקתי את 100 שנות קיבוץ לארבע תקופות. התקופה הראשונה – התקופה האידיאולוגית שנמשכה מראשית הקיבוץ עד שנות השישים של המאה העשרים. התקופה השנייה –המודעות לפרט, שנמשכה עד המשבר הכלכלי של שנות השמונים, התקופה השלישית – התקופה הניהולית שנמשכה עד שנות האלפיים והנוכחית, הרביעית המשפטית כשבפועל הן משתלבות אחת בשנייה.
1. התקופה הראשונה – האידיאולוגית, הצטיינה בעוני כלכלי ועושר רוחני. בצד בעיות קיומיות ראשוניות כמו בטחון, תנאי חיים קשים ובניית תשתית לקיום, והכל בצניעות ובהסתפקות במועט. זו הייתה חברה סוציאליסטית שעקרונותיה היו: סולידריות, ערבות הדדית, שוויון, שיתוף, ביטול דפוסי ניצול, שוויון ערך העבודה וכלכלה שיתופית, הפיכת 'הפירמידה של בורוכוב' שעבודת החקלאות עיקרית ומרכזית בה. כמובן שלא חסרו בתקופה זו התיאוריות של אבות הסוציאליזם והקומוניזם – מארקס ואנגלס שהאמינו, שכך יביאו לשינוי משטר פוליטי עולמי וזה הכיוון אליו צריך לחתור. אך מקימי הקיבוץ הבינו שבניית החברה קודמת לכיבוש השלטון. הם הבחינו בין המשטר הקומוניסטי בברה"מ לבין הקיבוץ ואמרו: "אנחנו מממשים ומגשימים בחיים היומיומיים שלנו את עקרונות הסוציאליזם טוב מהם". הקיבוץ היה חברה מתלבטת ומתחבטת בכל הנושאים האלה בדגש על תפקיד 'הציונות'! בתקופה זו נקלטו בודדים וגרעינים מיועדים להתיישבות ו'השלמות'. החברים היו מתכנסים לדון בכל הנושאים הללו וכך גיבשו את ה'קולקטיביות הרעיונית'. לא היה נושא בארץ ובעולם, ששיחת הקיבוץ, המוסד העליון של חיי הקיבוץ, לא עסקה בו, והתקבלו סיכומים משותפים אפילו ללא הצבעות. לצד השיחה, 'המציאו' את הועדות ככלי ביצוע. החברים חינכו ועיצבו את בניהם לאותה דרך חיים והשקפת חיים באמצעות שיטה שקראו לה "החינוך המשותף" שטיפחה את 'הקבוצה', את "האנחנו" – כולנו יחד, תוך היכרות אישית קרובה, הקשבה והבנה. הייתה זו חברה שהקימה משק חקלאי לפרנסתה (בסיוע הסוכנות היהודית), שנקרא 'משק מעורב', שבו מתקיימים ענפים שונים, על טהרת העבודה העצמית, משק שיהווה בסיס לבניין- העל לקיבוץ, לתנועה ולעם. חברה שתיצור תרבות עצמית של תיאטרון, ספרות, שירה, מוזיקה, אמנות פלסטית ומחול, כך יצרו דפוס חברה חדש. עמוד האש של החברה הזו היה מאוד אידיאולוגי.
2. אחרי שלושים שנה +/- החלה להשתלב בה התקופה השנייה, תקופת -המודעות לפרט. ששינתה את סדר היום הקיבוצי והביאה לשינוי הגישה לחבר/ה ולמשפחה. השינויים הגדולים הם:
א. מהקיבוץ כ'דרך חיים' – לקיבוץ כ'בית' ב. מסימני קריאה – לסימני שאלה.
ג. מה'אנחנו' – ל'אני'. ד. מהקולקטיב – למימוש עצמי. ה. דור הבנים מצטרף לקיבוץ.
החלה תקופה בה מצד אחד שמו דגש על המשק והפיכתו למודרני- סגרו ענפים קטנים ופנו לענפים גדולים יותר בחקלאות, וכן החלו בבניית ניצני תעשייה. הייתה דאגה לשיפור רמת החיים, לצרכי הפרט והמשפחה. החלו לבנות דירות מרווחות יותר הכוללות שירותים. לצד זאת החברים החלו לבטא את רצונותיהם: "אני צריך את זה ואת זה" או "יש לי בעיה אישית" וכיו"ב. הועדות התחזקו וניתן להן היתר לקבלת החלטות שקודם היו בידי שיחת הקיבוץ. מנגד חל רפיון גדול בעוצמת הקולקטיב מול הפרט. חלו בקיעים ראשונים בזיקה האידיאולוגית בעיקר ביחס לברה"מ. דעיכת הקולקטיביות הרעיונית הוליכה לכמיהה לעיצוב אישי ולשינויים קהילתיים. הייתה זו תקופה של פריחה ועושר תרבותי עצום בכל התחומים. החלו לדבר על "מדעי ההתנהגות" התחילו לעסוק ב"דינמיקה קבוצתית" עסקו רבות ב"תהליכי קבלת החלטות" כל זה הביא לשינוי בסדר היום הקיבוצי. (אגב, זו הייתה גם תקופה סוערת בחיי המדינה ובה ארבע מלחמות: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שהשפעתן על חיי הקיבוץ הייתה גדולה)
3. התקופה השלישית – התקופה הניהולית, התחילה עם המשבר הכלכלי של שנות השמונים כהמשך לתקופה השנייה – תקופת ה"מודעות" שמימשה ויישמה את עצמה על פי המושגים שכבר עלו. לפתע, כמו איבדה התנועה את בטחונה העצמי, וחדלה לסמוך על עצמה. פניות למכוני ייעוץ לפעילויות רבות של הקיבוץ שהביאו גם לשינויים סמנטיים כמו: רכז הפך למנהל, סדרן עבודה למנהל כוח אדם, (המזכיר לא נהיה יו"ר הקהילה). במקום הנהלות ענפים גדולים באו מועצות מנהלים. הדגש עבר לניהול מקצועי מול הניהול ה'חובבני' – המשותף שאפיין את התקופות הקודמות, כשהמנהל המקצועי מייתר את החבר הפשוט מהצורך להיות מעורב בניהול אורחות החיים. נוצרה שפה אחרת בין הקיבוץ שנוסד ונבנה על ברכי הסוציאליזם לבין המנהלים המטמיעים את השפה הקפיטליסטית לחצר הקיבוץ. זו תקופה שאופיינה בהכנסת הלינה המשפחתית, מהלך שהביא לשינוי גדול באורחות החיים. תקפה בה העבודה השכירה פשטה בכל מקום כולל בשירותים ובעזיבה גדולה של בנים. חיפושי ה"דרך" באו לביטוי בתופעת ה"תקנוניזציה" – הצורך לקבוע נורמות התנהגות יצרה גל של 'תקנון לכל נושא' והדוגמאות רבות: תקנון רכב, תקנון נוהגי אבלות, תקנון לנסיעות לחו"ל תקנון חתונות, ואפילו תקנון לחלוקת בגדים (שמלה שלישית). ואז… עלו מילות הקסם "מודלים", "דירקטוריון" ו"מנהל בכיר". כמובן שהנפגע הגדול והחשוב ביותר, בתקופה הניהולית המתוארת כאן היא השיחה, שיחת הקיבוץ – המוסד העליון המחליט – השיחה איבדה את מרכזיותה. חברים חדלו להשתתף בה כי חשו והבינו שאין להם השפעה על קבלת החלטות, שהחשובות והגורליות שבהן התקבלו בשיתוף ובנוכחות היועצים, במוסדות מקצועיים מצומצמים, וכתוצאה מירידת קרנה של השיחה גם הועדות, הצוותים, המזכירות והמזכירים שינו את נוהלי עבודתם.
4. בשנות האלפיים החלה התקופה הרביעית, התקופה המשפטית – כהמשך לקודמתה. תהליך המשפטיזציה נכנס לסדר היום הקיבוצי מהחבר הבודד דרך הנהלות הקיבוצים והנהגת התנועה. לא זזים בלי עורך דין צמוד לכל נושא. עו"ד, שעוסק אפילו בתביעות חברים בבית משפט כנגד קיבוצם. התחילו לעלות בתנועה לראש העניינים נושאים כמו ירושות, שיוך דירות, הרחבות ופיצויים (עזיבה, למשל). וכל זה בא לביטוי גם בעמודי העיתונות הקיבוצית. במילים אחרות, מה שבעידנים קודמים עשתה 'דעת הקהל' ומוסדות הקיבוץ בניהול אורחות החיים של הקיבוץ, בתקופה המשפטית עושים זאת עורכי הדין והיועצים המשפטיים, להם ניתנה הסמכות ויש להם השפעה גדולה מאוד על סגנון ניהול חיינו. יש הבדל גדול בין התקופות, אפילו בעת עריכת 'התקנונים', היה ביטוי פנימי ורצון של החברים לנהל בעצמם את אורחות חייהם. בתקופה המשפטית כוחם פוחת ומקור הסמכות החיצוני מתחזק והוא למעשה מעצב את חיינו. היום מושם הדגש על ענייני 'הכנסה', 'צריכה' וה'כסף' במקום על צדק ושוויון, במקום טיפוח חברה משימתית, בניית שכבת מנהלים 'מקצועיים' לתקופות ארוכות, הנעזרת ומסתמכת על גורמים משפטיים חיצוניים, והם המעצבים, הם המחליטים. השקיפות כבר אינה מחובתם על אף התפתחות אמצעי התקשורת. הם אלה הקובעים את סדר היום בחצר המעורפלת והנבוכה של הקיבוץ.
בעת כתיבת הדברים האלה אנו מצויים בעיצומה של תקופת ה"קורונה" שעלולה, ליצור מצבים חדשים ובלתי צפויים המסוגלים לערער את המירקם הקיבוצי לכיוונים של הפרטה, או דווקא לחזק את רוח הקולקטיב. סיכוי גדול מול סיכון גדול מאוד.
לסיכום: המאפיינים של הקיבוץ היום רחוקים מאוד מליבת הערכים והנורמות של מייסדיו עד כדי שנשאל את עצמנו האם אנחנו עדיין קיבוץ או שאנחנו 'מקום' שחיים בו בני אדם המכונה "קיבוץ". הכלכלה תופשת מקום הרבה יותר חשוב מבעבר, ויש לה משמעות גדולה ברווחה בה אנו חיים, בנוחיות, בשפע, אך גם: ביצירת ניכור בין החברים, שותפות ללא הכרת השותפים, התעצמות המשפחה והחמולה מול החברה הקיבוצית הנחלשת, עם זאת, עדיין לא פחת ערכם של ערכי החוסן החברתי, הערבות ההדדית, תרבות וחינוך משותפים, התארגנות למופת בשעת הצורך והתמודדות אישית, חברתית ומשקית במציאות המשתנה.
והמסקנה שלי: למציאות חיים זו צריך למצוא דרך חברתית מתאימה, אולי שיטה חדשה ואחרת שתהיה תואמת את 'רוח' התקופה, שתהיה יותר יעילה אבל הוגנת. להבין שאין בינינו יותר אחדות רעיונית, אין אידיאולוגיה המכוונת אפילו לחיי קיבוץ. ואז השלב הבא אולי?… פתחה של תקופה חמישית?
אך בכך צריכים כבר לעסוק בני הדורות השלישי, הרביעי והחמישי למייסדים.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 