שבועטוב

28.7.18    ט"ז אב תשע"ח

בתשעה באב קוראים במגילת "איכה". כמו בפרשות השבוע המגילה נקראת על פי המילה הפותחת: "איכה" ישבה בדד… וכמה פרטים עליה:
מגילת איכה, אחת מ – 5 מגילות, (רות, שיר השירים, קהלת, איכה ואסתר) ומכילה 5 פרקים בלבד. מי כתבה לא ברור, אך היא מיוחסת לנביא ירמיהו. לפני שנים רבות נקראה "קינות ירמיהו". במגילה מקונן ירמיהו על מצבה של ירושלים בשעת המצור ערב חורבן בית ראשון  (586 לפני הספירה) ומצבה אחרי החורבן. הנביא מצדיק במידה רבה את החורבן –  בשל חטאיהם ופשעיהם של יושבי הארץ בעת ההיא. וככה זה מתחיל: "איכה ישבה בדד העיר רבתי – הייתה כאלמנה רבתי בגויים, שרתי במדינות… בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה. אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים…"  השבוע נפלה אבן מהכותל המערבי האם זה סימן ואות? היום… אין נביא שיתריע על חטאים ופשעים בעם, על שנאת אחים וחוקים דרקוניים.
ציון, עודנה מוקפת אויבים! אז היו אלה הפלישתים העמונים, המואבים, ארם דמשק וצובא ובבל הכובשת ומחריבה את בית המקדש והיום: סוריה ולבנון, עיראק… ואירן (פרס) נטולת כורש.

אנחנו ממעיטים לפרגן. לעצמנו, לחברינו, להישגינו, לחיינו הטובים. כיון שמרכז חיינו נע היום סביב לכסף, לרכוש, בענייני צריכה, אין מועד מתאים יותר לפרגון מאשר בשבוע בו החלטנו על הבונוס. (אישית הייתי מעדיף לעשות זאת בחג הקיבוץ) אך יש לפרגן להנהלת המשק  על פועלה, לפרגן לרכזים המפעילים את המערכות הכלכליות של כל המשק ושל כל ענף בנפרד. יש לפרגן לכל עובדי 'רצפת הייצור' בכל ענפי הקיבוץ, לחברים שלנו ולהמון העובדים השכירים העובדים עבורנו. (זוכרים את המושג "ערך עודף" של מארקס?) יש לפרגן לתמה וללול, לפלחה (גד"ש), למטע ולכל ענפי השרות היצרני על שהביאונו עד הלום. ואין לשכוח, כמובן, את עובדי ענפי השירות למיניהם, ואת תרומתם. ובעת הפירגון הגדול כדאי לזכור, שלפני 90 שנה כל תקציב הקיום בשנה הראשונה היה 1500 לא"י, אך הסכום כלל גם זריעת 69 ד' חיטה ו50 ד' שעורה והחזקת שני זוגות בהמות לחריש. שהוקם גן ירק לשימוש ביתי והחלו להכין שטח של 45 ד' לנטיעת כרם ושזה לא הספיק, קיבלו הלוואה של 100 לא"י מבנק הפועלים. גרו באוהלים, אז מה! אכלו לחם בריבה, אז מה! עבדו שבעה ימים בשבוע, מצאת החמה ועד שקיעתה, אז מה, העיקר שכל הקיבוץ יצא להפגנת ה- 1 במאי בעפולה על מקהלתו ותזמורתו! אז יש לנו במה להתגאות ומה להעריך, כשבאפשרותנו לחלק לחברינו  בונוס של 50.000 ₪ לחבר ויבורכו כל העוסקים במלאכה! סליחה שהתרגלנו כבר, לכן, אולי, אנחנו נראים קצת אדישים, אבל אנחנו שמחים מאוד! גאים מאוד ומאחלים לעצמנו שכך יימשך!  אני לא יכול לשכוח שנתן שחם סיפר לי שלפני כמה שנים, במסיבת ראש השנה בבית אלפא, עלה הגזבר על הבמה והודיע על החלטת המזכירות לחלק לכל חבר וחברה 750 ₪ כחלוקת רווחים. ואיך הודעתו זו הרימה את המסיבה לשמחה והתרוממות רוח ש'עין לא ראתה ואוזן לא שמעה' כבר שנים רבות. האמת שהתכוונתי בכלל לכתוב בגנות ההצעה שהועלתה בנושא התורנויות , בגישה שהושמעה: ש"מדובר בסכום זניח וניתן לאפשר (לבטלן) בגין מצבנו הכלכלי הטוב!" באתי לגנות ונמצאתי מברך! מעשה בלעם?

שיהיה לנו "שבוע טוב"!

ח"י לספיר      21.7.18   ט' אב תשע"ח

התנ"ך של סבא  –  דור לדור יביע אומר

קיץ 1928 היה  קיץ חם, לח, מחניק. לא כל שכן, לאדם שגדל וחי בוורשה שבפולניה מרבית שנותיו. ברחוב השחר 7 בתל-אביב קם מכיסאו שמואל לייב גורדון, לבש את הז'קט החום, חבש את מגבעתו, ניגש למלכה אשתו ואמר לה: "איני יכול להשתמש בתנ"ך הקטן שלי, כולו מלא  עד אפס מקום ברשימותי, אני מרגיש צורך והכרח לקנות תנ"ך חדש לעבודת הפרשנות החשובה לי כל כך, הפירוש החדש לספר 'ישעיהו',  ולספרים אחרים שעוד נותרו אחריו".  אני יודע שמצבנו הכספי היום אינו טוב  אך אעשה הסדר תשלומים כלשהו עם חנות הספרים. שמואל לייב יצא את הבית ופנה לפינת הרחובות אחד העם והרצל, שם היה משכנה של הוצאת הספרים הגדולה  "מסדה" שבראשה עמדה גב' ברכה פלאי שהייתה גם ידידת המשפחה ובמיוחד של בתו ימימה. בדרך הרהר לעצמו שמא בספריית  "שער ציון" הוותיקה אשיג תנ"ך יותר בזול או אפשר אצל ידידי אקסלרוד בחנותו הקטנה ברחוב אלנבי? ואולי אצל "הולצנדלר ספרים"? עודו צועד ומהרהר כשהזיעה ניגרת מפניו לצווארו, הגיע לפתח החנות של "מסדה" והתקבל על ידי הגב' ברכה פלאי בשמחה ובחיוך רחב של מכרים: "שלום מר גורדון! מה הביאך לחנותי בשעה זו?", "התחפוץ בכוס מים בחום הזה?" הנהן בראשו. בעודה פונה להביא לו את כוס המים התבונן בספרים אשר על השולחן ונפשו עלצה לכשראה ביניהם את התנ"ך בפירוש של"ג לספר 'שופטים' ו'שמואל א". כאשר שבה ובידה כוס המים הקרים, לגם ממנה לגימה ארוכה ואמר: "אני מחפש תנ"ך קטן, מדוייק היטב על פי המסורה, שייכנס בנקל לתיקי, שיהיה גם מהודר, שכריכתו כריכת עור דק, שולי דפיו הדקים מוזהבים ואותיותיו גדולות דיין". גב' פלאי האזינה, חייכה ופנתה לארון כתבי הקודש שבחנותה והביאה כמה ספרי תנ"ך העונים על בקשותיו של הפרשן הידוע. שמואל לייב בחן אותם בקפידה ובחר בספר, שהוגהה על ידי החכם המובהק מאיר הלוי לעטעריס אותו העריך מאוד, ספר תנ"ך, שהודפס בלונדון בשנת תרפ"ב היא 1922. כשהחל מגמגם בדיבורו לגבי הסדר התשלום, קטעה אותו גב' פלאי ואמרה לו: "הנח לזה, תשלם כשתוכל"! הודה לה בקידה קטנה, חבש את מגבעתו ושם פעמיו לביתו. מרוצה, מאוד מרוצה.

הקיץ של 1933 היה קיץ חם, לח ומעיק. שמואל לייב שכב חולה במיטתו וחש כאבים עזים בחזהו. בניו באו לבקרו, סעדו אותו, גם הבן מלונדון הגיע. באחד הימים כשבנו מהקיבוץ ישב ליד מיטתו אמר לו בקול חלש: "בני הצעיר, גש לכוננית שליד שולחן עבודתי שם תראה ספר תנ"ך קטן, כריכתו עור שחור, דפיו דקים שוליהם זהב, קח אותו עמך לביתך. ברצוני לתת את ספר התנ"ך המיוחד הזה לך, חלוץ, עובד אדמה, כי  החיים שאתה בחרת, הם עבורי התגשמות החלום הציוני. שמור עליו למזכרת ממני, בביתך הקט". הלך בנו והביא את הספר, מסרו לאביו ואמר לו "הענק לי אותו במו ידיך", התקרב ונשק למצחו בהתרגשות. החלוץ הזה היה אבי, שקיבל לידיו את התנ"ך ולא הוציאו מביתו ולו פעם אחת. בא' כסלו  תרצ"ג 1933 והוא בן 64, נפטר שמואל לייב, שכונה כבר של"ג, בשלווה, כשכל משפחתו סביב מיטתו.

החורף של 1979 היה חורף גשום וקר. באתי לבקר את אבי, בן-עמי, בדירתו ותוך כדי שיחה על יום הולדתו ה- 75 הקרב שיחול בי"ב בשבט ("במשפחה שלנו מציינים את ימי ההולדת בתאריך העברי"), סיפר על תכניתו לצאת לטיול לסיני לפתע אמר: "כאשר לא אהיה, קח אליך את התנ"ך הקטן של סבא שלך, התנ"ך בכריכת העור השחורה, ששולי דפיו מוזהבים ושמור עליו כבבת עיניך". אחרי שאבא נפטר לקחתי את התנ"ך היקר הזה אלינו לביתנו. כשציינו עשור למותו פתחתי את התנ"ך הקטן שכריכתו עור שחור ושולי דפיו מוזהבים וזיהיתי סימני התפוררות מסוכנים. באותם ימים עסקתי בענייני ספרים, בתוקף עבודתי ב'ספריית פועלים', הכרתי רבים מבעלי המקצועות העוסקים בספרים וגם את בעלי סודות שמירת הספרים ושימורם. כך הגעתי למרפא ספרים, איש קשיש, קטן קומה, קרח שמשקפיו מונחים על קצה חוטמו הביט בספר וענה לשאלתי איך שומרים עליו: "יש רק דרך אחת להצילו מהתפוררות , עשה לו כריכת עץ עוטפת, סוג עץ מיוחד שיספוג את הלחות" והוסיף בחיוך, "שאני והוא סובלים ממנה מפאת גילנו. אני אעשה עבורך עבודה זו, יען כי לא ראיתי אנשים רבים הרוצים לשמר ספר מימי סביהם". כעבור שבוע סרתי לחנותו והוא קבלני בחיוך רחב והגיש לי את התנ"ך המהודר הזה שכבר כמעט שלושים שנה עומד בכוננית הספרים שלנו ודפיו עדיין נשמרים על אף שזהב השוליים של הדפים דהה.

הקיץ של 2018  גם הוא קיץ חם ולח. אך זה קיץ של ציון דרך בחיי התנ"ך הקטן, שכריכתו עץ מעוטר, ובחיי ספיר נכדנו . 18 שנים מלאו לנער,  שסיים זה עתה את ביה"ס התיכון "מגידו". ברצוננו להעניק לך למזכרת-נצח את התנ"ך היקר לנו כל כך. אנחנו סמוכים ובטוחים שתשמור עליו עד שתעבירו בטקס הולם בעוד שנים רבות, לבניך או בנותיך, וגם תספר להם את סיפורו של התנ"ך היקר הזה. אין מכובד יותר מלשמר את תולדות המשפחה דרך ספר התנ"ך, לו ימלאו עוד מעט 100 שנים.
ספיר יקר, צלילי נגינתך המופלאים עדיין מהדהדים באוזננו. וימי מלכות אחאב שמורה במחשב שלנו. אנחנו, מאוד גאים בך על כל אשר הנך ומאוד אוהבים אותך. קבל מאתנו את ברכתנו לבאות בהמשך דרכך!

"שבוע טוב"!

מונדיאל    16.7.18            ה' אב תשע"ח

עקבנו כולנו בדריכות ובאדיקות אחרי המשחקים שהסתיימו אמש אני מרגיש צורך לציין את האירוע. גילוי נאות בצידו: מיום בו ברזיל ואורוגוואי עפו מהמונדיאל איבדתי עניין מי תהיה הקבוצה שתנצח. נהניתי מהמשחקים שראיתי כי לא "הייתי צד" ולא הייתה לי קבוצה שהעדפתי אותה. זה לא סוד  שאני אוהב את הכדורגל הדרום אמריקאי מזה 60 שנה. יכול להיות שפרט למשחק היפה, הטכני, הריקודי שהוא מציג, אין לו חשבון פוליטי עם עמנו כפי שיש לארצות אירופה.אני גם לא אוהב את המשחק הפיזי, האגרסיבי,  הכוחני של האירופים. ולמה אי אפשר לתמוך ולעודד את הקבוצות האירופאיות? נתחיל: ספרד! האינקוויזיציה וגירוש היהודים ב1492. פורטוגל! גירוש יהודי ספרד מהארץ ב- 1493-6, אנגליה! מתחיל בטבח היהודים ביורק ב1290 ועבור לסוף תקופת המנדט, עוצר בים מניעת העליה לארץ וגירוש המעפילים. גרמניה! הנאצים, השמדת היהודים, הגזע היהודי, השואה. איטליה! השותפות עם היטלר. צרפת! ממסירת יהודים לנאצים ועד האמברגו במלחמת יום כיפורים. הונגריה! שליחת יהודים לתאי הגזים. רוסיה! משפט הרופאים, אסירי ציון. שוודיה! תומכת בפלשתינאים הגד ישראל. פולין! פוגרומים, גזרות ת"ח ות"ט, מספיק לפתוח עיתונים בחודש האחרון. קרואטיה! רק לקרוא את ספרי מנחם שלח! וארץ הצדיקים, בולגריה, לא הגיעה למונדיאל כלל. כאחד שיודע לעשות חשבון היסטורי נותרו לי שתי יבשות שאוכל לתמוך באחת מקבוצותיהן: אפריקה ואמריקה! ובחרתי בדרום אמריקה! גם בסנטוס הברזילאית, קבוצתו של פלה וגם בקולו-קולו הצ'ילנית, קבוצתו של סנצ'ס. אבל אתם יודעים מה אני הכי אוהב אחרי כל זאת? אני הכי אוהב בספורט זה שבספורט אין מערבים פוליטיקה!

וברכות לגלי! שהקראתי בשבת: את יום הולדתו השמיני, גלי לא ימהר לשכוח. ברור למה כי הוא חל בעיצומו של המונדיאל. הפסגה של אוהדי הכדורגל ! ששוכחים לפעמים ש"זה רק משחק"! יום הולדת הוא ציון דרך ומכיל תקווה לטוב יותר, חזק יותר, יפה יותר ומהיר יותר. שנים אני מחכה שיגיע עוד נכד צעיר לראות אתי כדורגל וכשגלי בא בשבת כמה שאני נהנה לראות בחברתו משחק אפילו כפר סבא נגד אשדוד.מה נאחל לך ביום הולדתך? שתאהב ללמוד ואת כל המקצועות אבל הכי חשוב  שתהיה חבר טוב לחבריך, אח טוב לאחיך, בן אוהב להוריך וחביב על כל משפחתך הגדולה. חיבוק חזק מאתנו האוהבים – הסבים שלך!
וללירן! (55) בגילך המכובד, אתה יודע טוב מאתנו מה ואיך משיגים את האושר שלך,  וזה מה שהכי חשוב לנו. אנחנו מאוד מוקירים את עזרתך לנו כשצריך. חושבים עליך/כם תמיד בהרבה אהבה וכל מה שאנחנו מצפים זה לראות אותך יותר.  מברכים אותך, את סיון שהם וספיר מכל הלב ברכת הצלחה בכל מעשיך!

זאת גם הברכה שאנו שולחים לאן (15) חביבתנו. המשיכי לגלות את עולם האמנות בדרכך ובכשרונך. תווכחי כמה ש"כבד את אביך ואמך" (סבתך וסבך) היא אימרה חשובה, פתחי את לבך ואל תחסכי בחיוכים.  שמחה ואהבה שיהיו במעונך, לך עם הוריך ועם אחיך וחברותיך! כל זאת מאחלים הסבים שלך.

המשך שבוע טוב!

14.7.18   ב' אב תשע"ח

בחרתי בקטע מפרשת "פנחס" העוסק במינוי המנהיגות העתידית של עם ישראל. בפרשה זו מתמנים היורשים של משה ואהרון והבוחר הוא אלוהים עצמו. הוא בוחר ביהושע בן נון  למנהיג הצבאי והאזרחי של העם ובוחר בפנחס בן אהרון למנהיג הרוחני-דתי של העם- הכוהן הגדול.  וכל האירועים קרו בתקופת הנדודים במדבר, תוך מלחמות והכרות עם הממלכות היושבות בדרך לארץ כנען והמפגשים עמן. אם יהושע זוכה בתפקיד בגין כישוריו כמנהיג/שותף של משה במשך שנים רבות, נאמן ואמיץ, פנחס מתמנה למנהיג דתי בזכות רצח. לאחר שראה את זמרי בן סלוא מקיים יחסי אישות עם אישה מדיינית, שניהם ממשפחות מיוחסות בעמן, ודוקר את שניהם למוות. אלוהים ראה במעשה זה את גדולתו של פנחס והועידו לתפקיד הכהן הגדול בעתיד בזאת העביר לעם ישראל מסר חד משמעי בזכות הקנאות הקיצונית, ולכן ראוי פנחס לשמש כמנהיג בנושאי דת ועבודת הקודש. כוהנים חמומי מוח וקנאים עדיפים להנהגת העם על אנשים טובי לב דוגמת אהרון. ושאלת תם: האם גם היום מוסכם על עם ישראל שכוהן (רב ראשי) חייב להיות קנאי, קיצוני, רגזן ונקמני?

כבר סיפרתי שאני מכין בימים אלה סרטון על 'הבית הגדול'. כמובן שזה מחייב גם תחקירים והשבוע גיליתי  בספר של גידו ליברמן "פרויד במבחן הקיבוץ" שני דברים שאני עומד לספר לכם. ממש סקופ ב"שבוע טוב".

הראשון- עם קבלת ההחלטה על הקמת "בית החינוך המרכזי של השומר הצעיר במשמר העמק", החלו הוויכוחים הפוליטיים והפרשנויות השונות. המרכזי שבהם היה שילוב ילדי הכפרים אבו-שושא ורובייה-תחתה, כחניכים מן המניין במוסד החינוכי. שנהבי, שהיה הרוח החיה בהקמת המוסד ומגייס הכספים העיקרי, טען שוועידת היסוד של הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר ב- 1927,  החליטה על עקרון "כינון מדינה סוציאליסטית דו-לאומית בארץ ישראל" ולכן לא ייתכן שילמדו בו רק ילדים יהודיים. "בלתי מתקבל על הדעת שילדי משמר העמק יגדלו בעולם נפרד, שיראו בשכניהם, ילדי הערבים זרים" אמר והוסיף: "האם ילדי אבו שושא שיראו את ילדי הקיבוץ גדלים בתנאים טובים הרבה יותר משלהם, לא יפתחו רגשי קנאה ושנאה?" לעומתו, טען חזן, שקבלת הילדים הערבים למוסד היא בעיה תרבותית ולשונית: שאם מסתכנים בקבלת הילדים הערבים למוסד החינוכי בשלב שהתכנית החינוכית שלנו עדיין בחיתוליה, לא יוכל 'החינוך המשותף' להשיג את המטרות שהציב לעצמו". כפשרה, בין העמדות, הציע צבי זוהר, להביא מעיראק את רחמים שבירו (גלבוע, לימים) שהיה פעיל ב"השומר הצעיר" בעיראק, איש שבקי בשפה הערבית ובתרבותה. רחמים באמת השתדל וגם הצליח לקרב בין ילדי רוביה תחתה ואבו שושא לבין ילדי משמר העמק, במשחקים משותפים על מגרש הספורט, טיפול  במרפאה ועבודת ילדי רובייה בגן ירק בעיקר בעונות הקטיף. בסופו של דבר, הניסיון לשלב את הילדים הערבים במוסד הופסק עם פריצת מאורעות 1936-39. שהרחיקו את תושבי הקיבוץ מתושבי הכפרים הערביים ששיתפו פעולה עם הכנופיות.
והגילוי השני: ילדי הקיבוצים היו מעטים (19 ילדים מ-6 קיבוצים) והיה הכרח להגדיל את מספר החניכים וכך הגיעו למוסד ילדים עולים מגרמניה, שברחו משם ועלו לארץ בלי הוריהם. שפת האם שלהם הייתה גרמנית,  שפה שבה שלטו גם המחנכים במוסד. כדי לחדש במהרה את לימודיהם הוצע שהשיעורים יתנהלו בגרמנית. התעורר ויכוח מר בנידון לבסוף התקבלה דעתה הנחרצת של ברטה חזן שגרמנית היא  "שפתם של הנאצים" והרעיון לא הגיע להגשמתו.
שאלתי את איתן בזנר-בן אור, שהוא לצערי היחיד היום שיכול לספר על ימים רחוקים אלה, והיה  כבר ילד גדול בן 10, מה האמת בסיפורים אלה, ועל כך השיב שאת הסיפור על שילוב ילדי הכפרים הערבים במוסד לא שמע מעודו אבל סיפור אפשרות הלימוד בגרמנית ידוע  לו אף ידוע.

"שבוע טוב"!

7.7.18   כ"ד תמוז תשע"ח

פרשת "בלק" קרויה על שמו של שונא ישראל זה, הייתה צריכה להיקרא בעצם פרשת בלעם, שהוא הדמות המרכזית בה . בלעם נשלח על ידי בלק לקלל את עם ישראל ונמצא מברך במילים היפות: "מה טובו אוהליך יעקב…" אבל אנחנו נדבר הפעם דווקא על האתון עליה רכב. בהרצאה מעניינת שמעתי, שבאמצעות מעשיה ודבריה של האתון, מנסה התורה להציג בפנינו את דמותה של האישה האידיאלית בעיני היהדות של תקופת המקרא, דמות שמתוארת בספר "משלי" במזמור "אשת חיל מי ימצא".  אני מביא לכם את הדברים שרשמתי בעת ההרצאה על הנושא: "מהם הסימנים של 'אשת חיל' המתגלים באתון, לא בחמור, בפרשת 'בלק'?"
1. האתון  –  כמו הנשים הנאמנות רואה את הסכנות שבדרך, ובלעם כמו רוב הגברים אינו מבחין בדבר.
2. האתון נושאת את סבלה בדממה, (ועד הרגע שבו אין לה ברירה) ואינה חושפת באוזני בלעם את הסכנות הסובבות אותו ועל ידי כך מאפשרת לו לעסוק בעבודתו מבלי לחשוש.
3. כמו אישה נאמנה, האתון מגינה עליו בגופה מפני חרבו של מלאך המוות שהתכונן לתקוע את חרבו בבלעם ואלמלא האתון, שנכונה הייתה להקריב את חייה, היה מת.
4. גם כאשר בלעם מכה אותה על לא עוול בכפה, אין האתון ממהרת להתלונן.
5. כמו יהודייה כשרה, גם כאשר האתון מחליטה לפתוח את פיה, אינה נוזפת ישירות בבלעם על התנהגותו כלפיה אלא שואלת אותו ברוך: "האם לא הייתי נאמנה לך כל השנים? האם לא סמכת על שיקול דעתי לאורך כל הדרך?" ובלעם נאלץ להודות שאכן גם הפעם האתון צודקת.
מכל מקום, התנהלות האתון בדרך, היא שמביאה את בלעם לחשוב על מה שעליו לעשות,  ובזכות עקשנותה של האתון (הרובצת בדרך כדי להצילו) הוא מכיר במגבלות הכוח, ומגיע למסקנה שלפעמים 'שב ואל תעשה דבר' היא הדרך הנכונה, זה המסר שקיבל מאתונו. המרצה סיים את הרצאתו במשפט: "הזהירונו החכמים: "אל תרבה שיחה עם האישה", אך לא אמרו: "אל תרבה שיחה עם האתון!", כי למדנו ממעשה בלעם כמה מועילה יכולה להיות שיחה כזו. וסיכם: בלעם הוא גיבורה של הפרשה, ובלק, ששלח את בלעם הוא גם האחראי לתוצאות, בלעם היה רק שליחו. לכן, בלק הוא הנושא באחריות לברכות הנפלאות ביותר שהורעפו על עם ישראל מאז ומעולם.

שוב התברר לכל העולם למה היה צריך להמציא את מכשיר הטלוויזיה. יש כאלה שיגידו שבגלל המידע המועבר דרכה מכל העולם, יש שיגידו שאפשר לראות בה סרטים ותיאטרון ואפילו קונצרט, יש שיגידו שבגלל תכניות הריאליטי בישול או בידור, אבל אני אומר שהגעתי לתובנות למה הומצא הכלי החשוב הזה:  למונדיאל!  רק איתה אני יושב שעות וצופה ורואה וחוזר ורואה וכל כך נהנה מכל בעיטה, מסירה, נפילה, נגיחה, גלגול, תרגיל יפה וודאי שמכל גווול!!! מה היינו עושים בלעדיה? שוב היינו חוזרים לימי 1954 שישבנו בצריף של מנחם עופר ושמענו את שידור משחק הגמר בין גרמניה והונגריה בגרמנית ברדיו? ברוך הוא מי שהמציא את הטלןןיזיה וגדול  הוא מי (ירון) שהביא לנו לקראת המונדיאל את המסך הגדול!

"שבוע טוב"!

30.6.18  י"ז תמוז תשע"ח

ברכות לסיום שנת הלימודים ואיחולים לחופש גדול (מדי) מהנה לכל הנכדים שלנו: לספיר, מור, אן, אורי בתיכון, מאי, ניר, גלי ולי, ביסודי. ורומי ותומי בגן. ואיחולינו גם להורים שתזכו לזמן איכות רבה עם ילדיהם.

כל שנה אני שואל אתכם איזה ספרים אתם קוראים? והתשובה לרוב מצערת אותי. כמעט אותו דבר קורה כשאני פותח בשיחה עמכם. אני לא מבין למה פניותי המתעניינות בנעימות לא מקבלות תשובה, כאילו עוברות ליד האוזן ולא נשמעות, וודאי שלא מקבלות תגובה. הבינותי בצער שהסיבה היא שהיום מדברים שפה אחרת, כי שפת המאה הנוכחית, היא כנראה שפה דיגיטלית , הדיגיטליזם שינה ומשנה את פני העולם: השליטה במחשב, הביצועים בסלולרי ובמכשירים נוספים ולהם מתווספת הגישה החופשית לטלוויזיה עם הסרטים האלימים עם הריאליטי המהפנט, והמשחקים האלימים, כל זה מעיד שהעולם בו כולנו חיים השתנה לגמרי, אך אני עוד מתפלא למה לא עונים לי. ולא רק לי , אני שומע זאת גם מחברי. הגעתי למסקנה שהם פשוט לא שומעים את שאלותי אפילו שאני חוזר עליהן כמה פעמים, לא כי הם חרשים למחצה ולא ששמיעתם חלשה, הם פשוט מרוכזים ושקועים ב'שפת הסימנים' הקצרים שלהם דרך המכשירים (שעבורי הם חדשים) ואינם יכולים להתנתק מהם. הבנתי שהעולם בו אני חייתי פשוט השתנה, אני גדלתי בעולם וורבלי בו משוחחים עם החברים, משחקים עם החברים, קוראים ספרים וכותבים באמצעות אותיות. כל זה יצר מצב בו השיח החברתי הוא המרכז.  'העולם החדש', עולם המכשירים המתחדשים לפרקים, מכתיב להם בהכרח קיצורי דרך בכתב באימוג'י, ובעל פה. וכך התשובות שניתנות לשאלות הכי חשובות לאדם, נענות במילה אחת: "סבבה", ב"כיף"  או "וואו", "סתאם" "אחלה" ו"כאילו" ובעברית: "בסדר", "גדול"  ו"מדהים".  דוגמה?: לפני כמה ימים אמר לי מישהו שבנו הגיע לגיל ההתבגרות ו"פסק" לדבר ולספר לא רק על מעשיו ומחשבותיו אלא גם מה קורה בבית הספר, מה למד היום וכד'. כל היום הוא בסלולרי שלו או במחשב או בטלוויזיה, שהם היום חבריו הטובים ביותר, מסתגר בחדר שלו והתשובות הכי ארוכות שלו הן מאלה שציינתי לעיל.  אני כותב זאת, בלי שמץ של הטפת מוסר דווקא היום, כי אתם יוצאים לחופש גדול וארוך ועיתותיכם בידכם, לא אשלח אתכם לחוג "שח" אבל אמליץ לכם לחוות את ההתרגשות שבקריאת ספר, בהאזנה למוזיקה גם קלסית, תעשירו את השפה שלכם ותצללו לעולמות שאינם משחק ריאליטי, תשחקו, תבלו ותשוחחו עם חבריכם "שיחות נפש" ו"שיחות עומק" על בעיות שקיימות לכם וסביבכם וגם תבלו פה ושם, בים וביבשה…
אם תנהגו לפי המלצתי – אולי עוד תגידו לי תודה! כי לא כל מה שהיה –  לא שווה.
חופשה מהנה ומשמעותית! "שבוע טוב"!

23.6.18   י' תמוז תשע"ח

השבוע נפרדנו מנתן שחם איש גדול  מהחיים! נתן היה האיש החכם ביותר שפגשתי, היה סופר שנון ומדויק. (אהבתי רבים מספריו) , כתב המון ספרים בכל הז'אנרים (פרוזה, ילדים, מחזות) וזכה בהמון פרסים עליהם. היה בעל ידע עצום בכל התחומים,  שידע לתת לו ביטוי. אהב מוזיקה לא פחות מספרות וניגן בויולה שנים רבות. על שני דברים לא הייתה לנו אחדות דעות: על שתיית משקאות חריפים שהוא כל כך אהב ועל אכילת שן שום בבוקר. הוא היה איש חברה, איש שתענוג להיות בחברתו ולשמוע את חידודיו וחכמותיו. היה איש קיבוץ אכפתי מאוד, איש משפחה מסור.  חייו חלפו בפעילויות שונות ורבות למדינה, לתנועה, לבית אלפא, לעצמו ולמשפחתו, אבל לנו היה חבר!,  שנזכור באהבה והערכה רבה מאוד.

פרשת "חוקת" עוסקת בהרחבה בנושאי טומאה וטהרה וגם קובעת סולם "עדיפויות".  בראש סולם הטומאה עומד המת. לעומת זאת, "אבי אבות הטהרה" היא הפרה האדומה שאפרה, נאמר, מטהר הכל. מהי הפרה האדומה? ארבעה תנאים נדרשו להיות כזו: 1. שתהיה אדומה כי די בשתי שערות שחורות או לבנות כדי לפסול אותה. 2.  שלא שמו עליה עול, משמע שלא עבדה בשדה. 3. שתהיה פרה שאין בה מום. 4. שתהיה לפחות בת שנתיים. שורפים אותה ואפרה מטהר הכל. זיכרון אישי: הפעם הראשונה ששמעתי על המושג  "פרה אדומה" הייתה מפיו של ד"ר סירוטינסקי  הוטרינר שלנו. יום אחד הזעקתי אותו שיבוא בדחיפות, כי  פרה מתקשה להמליט. אחרי מאמץ לא קטן נולדה בסוף עגלה אדומה  (זה קורה לעתים רחוקות מאוד) ואז פנה אלי, חייך ואמר: "היום אנחנו טהורים"  כששאלתי "למה הוא מתכוון?" סיפר לי את סיפור הפרה האדומה מהתנ"ך ואת פשרו. אמנם היה וטרינר אבל הוסיף, שחז"ל אמרו שכל עניין הפרה האדומה והטהרה, לא בא אלא כדי לעשות תיקון לסיפור עגל הזהב. מעניין, שאיש ממורי לא שמע על פרשנות כזו.

השבוע  הסתיימה עוד שנת לימודים. לספיר הייתה זו השנה האחרונה במסגרת בי"ס תיכון. אני לא צריך להכביר מילים על כישוריו, התעניינותו בלימודים על כל סוגיהם המגוונים ולהצלחתו בהם. נאחל לו שבעוד כמה שנים יחזור ללימודים יותר ספציפים לבחירתו שלו כמו כן נאחל חופשה נעימה למור ואורי לקראת השנה הבאה. אנחנו נמשיך ללוות ולעקוב אחריכם ודלתנו פתוחה לפניותיכם.  גם לי הייתה שנת לימודים טובה, מעניינת אפילו מרתקת בשל מגוון הנושאים. לימודי תנ"ך ולימודי ספרות. מרבית המרצים הצטיינו בידע ובפתיחות שלהם והיו גם כאלה שמרנים בהסברים שלהם שממש הרגיזו אותי. השיעור ההזוי ביותר שהיה לנו היה לימוד טעמי המקרא. במילים פשוטות  איך שרים את הטקסטים. דמיינו לעצמכם כתה של 130-140 סטודנטים רובם מבוגרים לומדים את החוקים של המוזיקה, ושרים ביחד את טעמי המקרא מקהלה ענקית של זייפנים שלומדים מתי ואיפה יש לעלות או להוריד טון וווליום. ומעניין שמלבדי אף אחד לא צחק. ועכשיו … אצפה לשנת הלימודים הבאה!

כל תלמיד, באשר הוא, ללא קשר לגיל, מין, או מוצא, שמח לקראת החופש הגדול אבל רק תלמידים בודדים זוכים לכך שיום הראשון לחופשתם הוא גם יום הולדתם. מור שלנו הוא אחד מהם ששמחתו כפולה. אנו מאחלים לו הרבה מזל טוב ליום ההולדת, להזכיר לו שאחרי שנת י"ב, השנה המצפה לו והוא לה, עוד יתגעגע לצאת לחופש הגדול האחרון שלו. אוהבים אותך מאוד גם בשל התנהלותך כלפינו – תמיד כפה, תמיד חצי חיבוק מלווה בשאלה איך את/ה? תמיד יודע ליצור תחושת אינטימיות , חביבות וחום, שאי אפשר שלא לאהוב. אנחנו, אמנם, עוד מחכים לטיול שהבטחת לפסל "הארי השואג" אבל יודעים שמתישהו זה יקרה ושזה יקרה .. זה יבוא מאהבה.
מורי, שתהנה מהטוב, שתכיר היטב את הגבולות בין דבר לדבר ותזכה לסיפוק, לאושר ושמחה! עם הוריך, אחיותיך ואהבותיך!

"שבוע טוב"!

16.6.18  ג' תמוז תשע"ח

עצוב לנו מאוד על צבה שהלך, חבר של שנים ארוכות, חבר ילדות, איש אהוב.
האבדן נוכח בחייו מראשיתם ועד לסופם. כשהיה בן 3, התייתם מאביו שנרצח בדרכו מעין השופט הביתה ב- 1938 במאורעות. שכל את ציפי אם שלושת בניו הראשונים ואבד את בנו דרור בצבא ביחידת ההנדסה הימית. יתום, אלמן ואב שכול והוא נשאר חזק. "החיים חזקים מכל"  כדברי האימרה, כלפי חוץ נראה שאימץ אותה בכח רב ובאומץ. התחתנו באותה חתונה ארבעה זוגות כאשר שלוש מהכלות בנות קב' תומר, (ציפי, דניאלה ורעיה) נשארנו בקשר הדוק בבילוי חופשות משותפות, בטיולים משותפים, בגידול הילדים. אחד מהזיכרונות הראשונים שלי קשורים בו. הייתי בן חמש כשאבא שלו, אברהם גולדשלגר נרצח. אני זוכר את הלוויה שיצאה מחדר הקריאה (המזכירות הנטושה היום). אני זוכר את התמונה: ליד הבית של רוזה, אמו, היום במקום בו נמצא הבית של הגר ארנון/נירית (בלב הקיבוץ), רוזה עומדת וילדיה עוזי בן 7 וצבה בן 3 משני צדיה… והתמונה האחרונה הטרייה  מלפני 10 ימים ליד המכבסה יושב בקלנועית. הוא סיפר לנו על קשיי הנשימה ועל התרופה הביולוגית אותה הוא מקבל שמונעת ממנו תופעות לווי אבל מחלישה אותו מאוד, הוא נשמע בהחלט אופטימי בדיבורו. לאורך השנים היינו לו לשותפים בנקודות מפגש קשות: כשציפי מתה, רעיה לקחה את הילדים אלינו,  הייתי האיש ש"בישר" לו על נפילת דרור, וגם מי שקשר קשר מיוחד לליאור.  בואה של נעמי השיבה לו את המשפחה החמה, הדואגת , נולדו ילדים נוספים פרי אהבתם. אהבה עד כלות ימיו.

במלחמת יום כיפור, ביום השלישי למלחמה, נפגשנו בחום, בלחיצת יד, כמעט חיבוק, כשהגיע לתדלק את טנק החילוץ שלו בתחנת הדלק שהקמנו בצומת ווסט, שם נתתי לו (ואני זוכר את שאלתו: "אם יש לי") תחתונים וגרביים.  גם שם הוא היה האיש עם ידי הזהב שפתר כל בעיה טכנית קטנה כגדולה.  אני אומר שהיה איש קיבוץ למופת, עם ההבנה שבחיי קיבוץ יש מחויבות תמידית בעשייה היומיומית, בעבודתו הגובלת באמנות, בנאמנות לדרך (כמו שנאמר) ולחברה, במסירות  למשפחה.  יכולתי לספר על אין ספור פגישות, שיחות, וחוויות לאורך השנים ואולי אעשה זאת פעם.
אנו כואבים מאוד את מותו.  רבים מחברי "הלכו לעולמם" בזמן האחרון,  והאמירה "זו דרכו של עולם" אינה מנחמת.

אף ש'פרשת קורח' מרתקת, לא נראה לי מתאים לצרף אותה לנאמר כאן.
אסיים בשיר של גברוש שמש, שהשתתף בקרבות כאן  במלחמת השחרור:

הנצה החמה בין גבעת המורה ותבור / עמק יזרעאל שיר עצוב לך אשירה
וישירו עמי באלף שיר ומזמור /  עצי היער ממשמר העמק לג'וערה
מי יחיה ומי ימות היום / מי ישוב עם שוך קרב
מי אל יצועו יבוא לחלום  /  מי יקיץ ימשיך ויאהב
נשקנו דל  תפילותינו רבות  /  יום חדש משחר אל פתחנו
אתמול שוב קברנו את מתינו  /  בחלקת היער בבית הקברות
הישוב מחר במזרח האור  /  התזרח שמש בין גבעת המורה ותבור.

שיבואו עלינו ימים טובים!

9.6.18   כ"ו סיון תשע"ח

פרשת השבוע "שלח לך" מספרת את סיפור המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. שנים עשר מכובדים  שהיו מנהיגי השבטים. המשימות שהטיל עליהם לא היו משימות צבאיות – מודיעיניות, אלא משימות אידיאולוגיות לאומיות, כדי לחזק את רוח העם וכדי להבטיח לעם שהם הולכים במדבר אל המקום הראוי לו – ארץ כנען. אתעכב על סיפור בתוך הקטע, על האמירות הסותרות של המרגלים: שניים מהם – יהושע בן נון וכלב בן יפונה אמרו : "טובה היא הארץ, ארץ זבת חלב ודבש! ועשרה מתוך שנים עשר המרגלים אמרו: הארץ ענייה ויושביה מזי רעב, ארץ בה חיים נפילים ענקים. ככתוב: "ושם ראינו, את הנפילים בני ענק – מן – הנפילים ונהי בעינינו כחגבים." על הפחדה והרתעת העם מהכניסה לארץ וכמה חזקים הם תושבי הארץ שאותם יהיה להכניע, שמעתי (בכיתה) את המשל הבא: " בהודו חי לו פיל ענק שהיה יוצא כל יום לעבודתו ביער ובדרכו היה דורך על קן נמלים גדול ונמלים רבות נרמסו תחת רגליו. התאספו הנמלים והחליטו לחסל את הפיל. הכינו לו מארב בדרך וכשעבר בו, החלו עשרות נמלים אמיצות לטפס על רגליו. והנה… אחת הנמלים, הזריזה והנועזת שבחבורה הגיעה למרומי צווארו. הביטו כל הנמלים עליה וצעקו לה בקולי קולות: "תחנקי אותו! תחנקי אותו!" והנמשל, אמר מורנו:  "זה מה שיקרה לעם כשיכנס לארץ, כנמלים יהיה! מול תושביה החזקים. כך ניסו עשרת המרגלים, שהארץ לא נשאה חן בעיניהם, להנמיך את הציפיות ולתאר לכל העם, מה מחכה לו בארץ היעודה. ועל מי (הפיל) שיתייצב מולו. והסוף ידוע, משה שמע לעצת המיעוט של המשלחת ששלח והשאר היסטוריה.
השבוע החל "שבוע הספר העברי" מדי שנה מתקיים ביוני שבוע הספר ומתנהל בחודש יחסית נוח לקיימו בירידים בכיכרות הערים תחת כיפת השמיים. היריד הראשון התקיים בתל אביב בקיץ 1926 . נמשך יום אחד בלבד ונקרא כך "יום הספר העברי". רק ב – 1959 החלו לקיים אותו במשך שבוע, בכל הערים,  המושבות והעיירות ברחבי המדינה. היום 'שבוע הספר' מתקיים במשך כל חודש יוני. לצער רבים, מהשנה שעברה הירידים פועלים רק בארבע ערים בגלל שמשרד החינוך הפסיק לתמוך בקיומו.
הסטטיסטיקה הרשמית מתחילה רק ב- 1948, באותה שנה יצאו לאור כאלפיים ספרים חדשים, לאוכלוסייה של 800.000 תושבים והשנה, 2018, כעבור 70 שנה, יצאו לאור 7700 ספרים חדשים לאוכלוסייה של קרוב ל9.000000.
20 שנה כיתתי את רגלי מדי שנה בכל המקומות בהם התקיים יריד הספרים כדי לראות ולעזור בתצוגה של 'ספריית פועלים' וכך ראיתי כל שנה, לא רק את תצוגות הספרים של כל המו"לים במדינה אלא חוויתי בעוצמה את חגיגת "הספר העברי".

וכמה מילים על חנה קציר ז"ל, אישה שכל חיי היה לי איתה שיח מתמשך ומאוד הערכתי, כיבדתי ואהבתי אותה. וקטע מתוך דברים שכתבתי לזיכרה: …"חנה גילתה שני "חורים" בתחום התרבות שלנו, שלא ניתן להם ביטוי מעמיק דיו. יום כיפור ויום השואה ויצקה בהם תוכן שאנו מציינים אותו מדי שנה בשנה. לא סתם הליצנים קראו לה "חנה ו' המיליונים". במותה נעצבתי מאוד כי חנה הייתה עבורי אושיה, חכמה, ערכית, אנושית, חרוצה, נאמנה, חברה טובה, אוהבת ודוגמה אישית.
איפה ישנם עוד אנשים כמוה? נזכור אותה כדמות מופת!
"שבוע טוב"!

2.6.18   י"ט סיון תשע"ח

בפרשת השבוע "נשא" לצד ברכת הכהנים , מדובר גם על הנזיר והסוטה, אך מפאת האהבה הגדולה של חלק מכם למשקאות האלכוהול, אתייחס רק לנזיר. הנזיר, אותה  דמות בעלת שיער ארוך, מוזנח בהופעתו, מרושל בבגדיו הארוכים חי במגבלות רבות. הסימן הבולט של הנזירות, היה התרחקות מוחלטת מן היין. הנזיר גוזר על עצמו להתנזר מן היין לתקופה ארוכה ומתרחק אפילו מכל מה שרומז על יין כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג ענבים (הקליפה הדקה של העינב) וכל זאת כדי שאפילו מחשבותיו הנסתרות לא יביאוהו אל היין. הנזיר בתקופת המקרא לא התנזר מנשים. היה נשוי והייתה לו משפחה, לדוגמה: הנזיר- השופט שמשון הגיבור! המצווה הייתה להתנזר רק מסימני היין. בעצם למה? למה ירחיק אדם ויגזור על עצמו התנזרות זו? הרי כתוב "ויין ישמח לבב אנוש", כל יהודי טוב מברך על היין מדי ליל שבת ובמוצ"ש, יש מצווה של ארבע כוסות בליל הסדר ומגדיל לעשות בפורים כשהוא שותה "עד לא ידע"! החכמים הסבירו: "היין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" והנלכדים בקסמו אף מאבדים לעיתים צלם אנוש.   טיפת היין הראשונה בחיים שותה התינוק בעת ברית המילה שלו עצמו ויש אומרים שמכיוון שהתינוק חש  שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, וכל פעם שהאדם צריך להירגע ממשהו מטריד נזכר בבריתו, נזכר ושותה כוס יין. על הגמילה מהיין אמרו אבותינו: " הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".
חודש יוני הוא חודש קיצי, חם, מעיק, אך בזיכרוני  הוא חודש המלחמות .
ב- 5 ליוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וב- 6 ליוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל המוכרת בשם מלחמת לבנון הראשונה.  אספר על אפיזודה אישית קטנה מאוד ובלתי נשכחת שהתרחשה במהלך 'מלחמת ששת הימים' עם חברי לקיבוץ, לפלוגה וברבות הימים שכני: יעקב יזדי. יזדי בא לקיבוץ מאהבה לנעמי קיסר, שניהם מוצאם מירושלים. אדם שקט וחברותי, איש מעשה. הוא עבד במטעים במסירות ובנאמנות. היה פעיל בחיי הקיבוץ, רוקד וקורא בחגים. היה אחד מאתנו. המפגש האישי הראשון בינינו היה כשערכנו "ערב שני" לקיבוץ על נושא הביטחון ואז נודע לי שיזדי היה חבר באצ"ל בעברו. חשבתי שזו תהיה אטרקציה מפתיעה לערב. נפגשתי איתו והוא סיפר על כל מיני פעילויות בהן השתתף בשורות האצ"ל ודיבר בטון כזה אדיש על אירועים כל כך מסעירים של הימים שלפני הקמת המדינה, שהחלטתי לנסוע לארכיון אצ"ל שבבית ז'בוטינסקי בתל אביב ולברר עליו. שעות ישבתי וחיפשתי ולא העליתי דבר ואז ביקשתי מהארכיבר שייתן לי את תיקי ירושלים, שם הוזכר יזדי אחד בשתי פעולות נגד הבריטים. שחזרתי אליו אמר לי בצניעותו: היו הרבה יזדים באצ"ל כאילו "לא רוצה לספר יותר". הצטערתי שאין לי את האטרקציה למסיבה. כעבור כמה שנים, כשהגדוד שלנו הוקם, גיליתי ששובצנו לאותה פלוגה ובמילואים כמו במילואים נוצרים קשרים חבריים מיוחדים. היינו יושבים ומדברים בייחוד בלילות. באחד מהם דיבר על האצ"ל ומה היה בשבילו, בשבילם, המזרחיים והעיר "אני כבר שנים בקיבוץ ועוד לא הבנתי איך אתם המפ"מניקים הסכמתם לקבל אחד מהאצ"ל אליכם, איך לא בדקתם"? עד היום, בהיזכרי ב'רוח הזמנים ההם' בקיבוץ, בשנות החמישים הראשונות, לא מבין איך קבלו אותו. (אני מניח שבזכותה של נעמי). ונחזור לששת הימים. הרבה שיחות היו לנו בתקופת ההמתנה והופתעתי כמה הרבה דיבר אהבה על ירושלים שלו. כשפרצה המלחמה, בדרכנו ל'נחל', נסענו בשיירת משאיות, כמוביל השיירה, זכיתי ובמכוניתי היה רדיו. בשעה ארבע אחר הצהריים הודיעו בחדשות שירושלים שוחררה והר הבית בידנו!  כבר סיפרתי אלף פעמים, איך עצרתי את שיירת המשאיות כולה, ירדתי מהקבינה ורצתי כעשר משאיות בשיירה לאחור, שם ישב יזדי. קראתי לו בצעקה שירושלים שוחררה! הוא קפץ מהקבינה והתחבקנו ארוכות הוא רעד כמו בעת בכי ואמר : "אני הייתי צריך להיות שם ולא כאן" אמרתי לו רק: "יללה, זזים!" לימים התברר לי שאת החיבוק המוזר הזה במדבר סיני שנינו לא שכחנו.
גם דברים קטנים כאלה קורים במלחמות והם לא נשכחים.
"שבוע טוב"!