"שבוע טוב" (349)

20.10.18   י"א חשוון תשע"ט

פרשת "נח". לפרשה זו שתי פסגות. הראשונה המבול והשנייה מגדל בבל. היש קשר בין שתיהן? לכאורה אין. חטאיו של דור המבול מפורשות ומתמצות במילים 'השחתה וחמס' שמשמעותן כשל מוסרי, אלימות וגזל. לעומתה הקמת מגדל בבל נראית לי מאוד חיובית, משהו אידילי, שכוונות בני האדם הן לבנייה ולא להרס. לא מצאתי שום חטא בעבודה המשותפת הברוכה הזו, עבודת ה"ביחד" הזו, ממש "פועלי כל הארצות – התאחדו"!. אך התורה רואה בה משהו שלילי,  שאלוהים מעניש את בוני המגדל , יצר את תופעת הלאומים השונים, בלל את לשונם, את שפתם, יצר "שבעים אומות ושבעים לשונות" והניף את דגל השונות בין אומות, בין בני האדם. האם זה אומר שאלוהים התייאש פעם שנייה מאוכלוסיית העולם שברא? ש"שוב לא הצליח לו"? ההבטחה שיותר לא יחריב את העולם (וכאות לכך, יצר את הקשת בענן על שלל צבעיה) מחייבת חיפוש דרך אחרת להתחלה מחדש. דרך זו היא בחירה באדם אחד, שיאמין בו באמונה שלמה, שיוביל וילמד את בני האדם את דרכי החסד והרחמים שלו, את הצדק והמשפט שלו. כאן מוצאים לראשונה את אברהם אבינו, שנוצר/נולד/נברא כדי להקים סדר חברתי חדש: כיבוד הפרט וכיבוד הכלל, את האחריות האישית ואת הטוב שבמשותף. אגב, בכך היהדות הצליחה. היא גם הייתה דת של יחידים חזקים וגם של קהילות חזקות לאורך ההיסטוריה רבת השנים.
המשוטט לתומו בחוצות משמר העמק אינו יכול שלא להבחין בתכסית הנוף השונה בין משמר העמק "תחתה", קרי: משמר העמק ה"ראשונה", לבין משמר העמק "פוקה" קרי: שיכון הטוטמים והשקדים. בבואך ל"פוקה" אתה רואה גנים מפותחים ומטופחים, שבילים נקיים, גינות ציבוריות יפות, דשאים ירוקים, חניות מסודרות. אך ברדתך למשמר העמק "תחתה" אתה רואה שטחים רבים שניכר בהם חוסר טיפוח, מדרכות משובשות ולכלוך בצידן וסביבת נוי לא מכבדת את המתגוררים בבתים, ראו, למשל,  את איזור בתי הילדים/היועצים, ראו שיכון 'מגרש ספורט' או העלייה למוסד. (רק דוגמאות) מצב שממש מתבקש לעשות "משהו" בשכונת משמר העמק "תחתה" הוותיקה, כדי שגם אנשים שגרים בה יגורו ברמת סביבה תואמת את רמת חיינו, האם זו שאלה כספית? תקציבית? האם זה נובע מכך שב"פוקה" האחריות היא של קבלן חיצוני וב"תחתה" קיים 'סידור עבודה' כמו של פעם? האם אין  די עובדים? ואני מאוד מעריך את מסירותו ומוכנותו של ינאי. או אולי זה נובע מכך, שהאוכלוסיות המאכלסות את השטחים הלא מטופחים האלה שותקות כי זה לא חשוב להן?

ואסיים בברכות: לתום בן ה- 5, לילד קסם הזה, שמה שאני לא אגיד עליו ואליו, לא יספיק לבטא רחשי לבנו, חיבוק גדול ואוהב מאתנו!

ולשיר, ילדנו הצעיר, כבר בן  42 שנים. שתמיד אני רוצה אותו קטן, מחבק ומתרפק, שגר קרוב כל כך ורחוק כל כך. דיברתי עם חבר על תסמונת 'הבן הצעיר ביותר' והוא אמר לי, כך בפשטות: "תנתק כבר את חבל הטבור ביניכם יהיה לך יותר קל". אבל אני לא מצליח. אנחנו מאחלים לך בהמון אהבה את כל הטוב והאושר שבעולם עם קרן והילדים, ושגם אנחנו וכל המשפחה הגדולה שלך נהיה חלק ממנו.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (348)

13.10.18 ד' בחשוון תשע"ט

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" כך מתחילה שוב הקריאה ב-54 פרשות השבוע, הראשונה שבהן היא פרשת 'בראשית'. השאלה המתבקשת היא: מדוע איננו מתחילים לקרוא את הפרשות בראש השנה  בפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים"? אלא ב"בראשית ברא…"? הראשון ששאל את השאלה היה הפרשן הידוע רש"י, והתשובה היא שמהמשפט הראשון התורה רוצה להבהיר שבעל הבית של העולם שנברא, הוא האלוהים!    בריאת האדם, כידוע, נעשתה ביום השישי. כבר בספר 'בראשית' בפרקים א' וב' מתוארות שתי גרסאות ליצירת האדם, שלפרשנותן יש השלכות עד ימינו. בפרק א' כתוב: "…נעשה אדם בצלמנו בדמותנו… בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". והכוונה ברורה: "צלמנו" הוא הצד הפיזי, הגופני ואילו "דמותנו" הוא הצד האנושי, הרוחני. שניהם שווים! בפרק ב' כתוב: "וייצר אלוהים את האדם עפר מהאדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" לאחר מכן ראה "שלא טוב היות האדם לבדו", ואמר לעצמו: "אעשה לו עזר כנגד". אחרי שהאדם ניסה ל"התחבר" עם כל בעלי החיים שברא ולא צלח, לא עם חיית השדה ולא עם עוף השמים, הרדים אותו אלוהים "וייקח אחת מצלעותיו וייבן את הצלע אשר לקח לאדם, לאישה. ויביאה אל אדם ותיקרא אישה כי מאיש לוקחה.  ובהמשך יצר להם גן עדן והופיע הנחש…

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" כך מתחילה שוב הקריאה ב-54 פרשות השבוע, הראשונה שבהן היא פרשת 'בראשית'. השאלה המתבקשת היא: מדוע איננו מתחילים לקרוא את הפרשות בראש השנה  בפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים"? אלא ב"בראשית ברא…"? הראשון ששאל את השאלה היה הפרשן הידוע רש"י, והתשובה היא שמהמשפט הראשון התורה רוצה להבהיר שבעל הבית של העולם שנברא, הוא האלוהים!    בריאת האדם, כידוע, נעשתה ביום השישי. כבר בספר 'בראשית' בפרקים א' וב' מתוארות שתי גרסאות ליצירת האדם, שלפרשנותן יש השלכות עד ימינו. בפרק א' כתוב: "…נעשה אדם בצלמנו בדמותנו… בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". והכוונה ברורה: "צלמנו" הוא הצד הפיזי, הגופני ואילו "דמותנו" הוא הצד האנושי, הרוחני. שניהם שווים! בפרק ב' כתוב: "וייצר אלוהים את האדם עפר מהאדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" לאחר מכן ראה "שלא טוב היות האדם לבדו", ואמר לעצמו: "אעשה לו עזר כנגד". אחרי שהאדם ניסה ל"התחבר" עם כל בעלי החיים שברא ולא צלח, לא עם חיית השדה ולא עם עוף השמים, הרדים אותו אלוהים "וייקח אחת מצלעותיו וייבן את הצלע אשר לקח לאדם, לאישה. ויביאה אל אדם ותיקרא אישה כי מאיש לוקחה.  ובהמשך יצר להם גן עדן והופיע הנחש…
ולמה התעכבתי דווקא על בריאת האדם? באחד הוויכוחים שהיו לי בבר אילן בנושא למה אין במדינתנו שכר שווה לגברים ונשים אמר לי בן שיחי: "למה שיהיה שכר שווה? הרי כבר בפרק ב' בספר 'בראשית' , אלוהים מתקן את עצמו על שברא אותם שווים בפרק א', ואומר: "רגע, טעיתי, בעצם האישה נוצרה מצלעו של אדם, לכן היא פחותה ממנו, ולמה שתשתווה לו בשכר ובהכל? מהכתוב ברור שאישה היא מעין שפחה לאדונה שמצלעו נוצרה ואיפה יש שוויון בין מעמדות שונים"? עד היום עוסקים בשאלה זו ברחבי העולם. נזכרתי בשיחה ההזויה הזו כשקראתי שוב את הפרשה.

השבוע מלאו 43 שנים למותו של שי. מהתמונה שעל הקיר ניבט שי לנצח בן 24 כל כך צעיר, כל כך יפה, ולנו, בהביטנו בצילומים, או בסרט לזכרו, נעשה  עצוב ואנחנו נזכרים בו בכל כך הרבה אהבה וגעגועים, זכרו באמת ינון לעד בליבנו והוא ברוך לנו עד עולם.  כמדי שנה, בשבת ה-20.10. נעלה לקברו.

  "שבוע טוב"!    

"שבוע טוב" (347)

6.10.18   כ"ז תשרי תשע"ט

היום בדיוק, לפני 45 שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים שהייתה מלחמה  רבת ימים, רבת דמים. נכון שיש בינינוו שחוזרים ל'חיות' אותה ביום כיפור עצמו (כמוני), אבל כל מי שנטל בה חלק לא שוכח את ה- 6.10.73!   התייחסתי למלחמה ההיא כבר ביום כיפור, רציתי רק לציין ולהזכיר את התאריך (הלועזי) הבלתי נשכח הזה שהולך ונשכח.

ומתאריך  (לאומי) ל"מועד" (פרטי!) "שבוע טוב" זה, מסיים תקופה של 7 שנים לכתיבתו, בשבילי, חגיגה קטנה. כולו כרובו נכתב בבחינת "שלח לחמך על פני המים"! ושאיפה שמי מילדינו מנכדינו ונינינו יום אחד יפתח את 'הבלוג' כדי לדעת על…או על מה וכיו'ב. התלבטתי אם להמשיך או לומר לעצמי: "די"! "מספיק"! "אני/אתה "מעייף" ! "טוחן"! ועוד ביטויים מסוג זה. אבל רעיה ותימור שהם שותפי ליצירת "שבוע טוב" עודדו אותי להמשיך! חשוב לי לדעת מה אתם חושבים, אם אכן איני 'משעמם' אתכם, אם יש לכם הערות או הארות,  האם העיתוי ואופן הקריאה אינם מתאימים?, בקיצור, כל מה שנראה לכם.
האמת, שאיני זוכר בעקבות איזו שיחה בינינו במהלך חג הסוכות בתשע"ב (2011 ) נולד הרעיון לנסות לכתוב מעין טור שבועי, לארוחת הערב המשפחתית של מוצ"ש, ואני די גאה שהניסיון הזה הביא ל"חגיגת" יום הולדתו השביעי. ונתון אחד בלבד: ב-7 השנים הללו היו 364 מוצ"שים  ואני כתבתי 346 פעמים.
ואחרי שסיימתי עם ה'אגו', עם הטפיחה העצמית על השכם, אשמח לפתוח בתמיכתכם את השנה  השמינית. אני מתכוון, כמובן, למשפחה ולתריסר הקוראים הנאמנים שלי.

"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ"
קהלת פרק ב', פסוקים יג-יד.

בחג הסוכות יהודים קוראים את ספר "קהלת". לכן ניגשתי אל התנ"ך בפירוש של"ג,  אל המבוא הנפלא שלו לקהלת, ומצאתי בו ניתוח מעמיק לספר.  מהי המגילה הזו? המגילה הזו היא  אוסף פתגמים, דברי חכמה, עצות לחיים ואזהרות מדרך לא נכונה. שם המחבר אינו ידוע. הסיבה שמייחסים אותו לשלמה היא משפט אחד האומר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" ובהמשכו מתאר את חכמתו הרבה ומפעליו הגדולים. חוקרי המקרא אומרים שקהלת אינו חיבורו של שלמה המלך אלא שהמחבר האלמוני שם את דבריו והשקפותיו בפי המלך החכם כדי לתת להם סמכות יתר. הדברים אינם מתאימים לדמותו של שלמה כפי שהוא מתואר בספר 'מלכים'. והחוקרים נחלקו בדעתם על כך. הרעיונות הנועזים, ההסתכלות החודרת והחיפושים הנפשיים אחרי יותר מאלפיים שנה עודם תקפים אצל הקורא המודרני, ומעידים שקהלת  עוסק בסבלו האישי ובקשיי גורל בני האדם בכלל. ואחרי תיאוריו אלה הוא משתחרר מעצבותו ומהרהוריו הנוגים ובהמשך המגילה, הדברים נעשים יותר פשוטים ותפיסת חייו הולכת ונעשית חיובית יותר. מסקנת המחבר היא שיראת שמיים היא דרך החיים הנכונה.
מקובל לחשוב ששלוש מגילות כתב שלמה המלך. את 'שיר השירים' (בעודו צעיר, חרמן ומתאהבן) את 'משלי' (כאדם בוגר הכותב דברי חכמה) ואת קהלת, (לעת זיקנתו) בקביעתו שהכל הבל הבלים.
הייתה מחלוקת גדולה על מקום ומעמד המגילה  בכתבי הקודש, בין בית הלל שתמך בהכנסתה לתנ"ך לבית שמאי  שראה בה לא ראויה. ובסוף, כולנו יודעים שהוכרע (בלשון הספורט) לטובת בית הלל והחלט להכניסה לתנ"ך.
כדאי לדעת!
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (346)  

29.9.18    כ' תשרי תשע"ט

השבוע נפרדנו מיעל רובין הרפז, מקב' "סנונית". גדלנו התבגרנו וחיינו כאן ביחד למעלה מ- 80 שנה. מימי הקיבוץ הקטן העני והמשימתי כל כך, כל חיינו עד היום. יותר לא נשמע אותה ברצינותה ולא נשמע אותה גם מגלגלת בלשונה את ה"זרזירים" המיוחד שלה. בהלוויתה הרגשתי שמסתיימת לי תקופה. נזכרתי בסיפור קצר על ימי ילדותנו המשותפת, אותו כתבתי לפגישת סבים ונכדים בסוכה.  נזכרתי בסיפור שכתב קובה וצייר יצחק שנקרא "יום הולדת לקיבוץ" שקראנו מיליון פעמים והעברתי את רוחו לחג הסוכות. ולמה יעל? כי כשירדתי מהסוכה פגשתי בה והיא שאלה: "למה אתה מחייך?" סיפרתי לה שאני בא ממסיבה במרחבון שבה סיפרתי סיפור שמוכר ולא מוכר לה. נתתי לה לקרוא והיא אמרה: "יופי של סיפור, ממש מזכיר את הסיפור של קובה".

אז לזכרה ולרגל  חג הסוכות, הנה הסיפורון לילדי המרחבון, כשניני הייתה בו:

לפני שנים רבות היו בקיבוץ שלנו הרבה ענפים בהם עבדו החברים יומיום מהבוקר ועד החשכה. היה דיר של כבשים ועיזים, הייתה רפת גדולה לפרות, ולול של תרנגולות, היו כוורות דבורים והייתה שפנייה בה שכנו ארנבות והייתה אורווה לסוסים שעשו כל מה שהיום הטרקטורים עושים. וחמור אחד. הייתה פלחה ומטעי פרי, כרם גפנים, פרדס, גן ירקות ומשתלה.  ולא הייתה תמ"ה. מדי שנה, בחג הסוכות, היו עורכים בקיבוץ שלנו מסיבה ובה סיפרו לכל הקיבוץ איך הייתה השנה במשק אם הייתה שנה טובה או שנה גרועה ובסוף המסיבה כולם ניסו לנחש אם ירדו הרבה גשמים או תהיה שנת בצורת. ואחר כך שרו ורקדו.

 

לקראת המסיבה בנו על הדשא הגדול סוכה ענקית ואליה באו כל החברים והילדים לחגוג את חג הסוכות, חג האסיף. אבל אני רוצה לספר לכם על חגיגת סוכות סודית, שערכו בעלי החיים, כשראו ושמעו שבונים סוכה לכל הקיבוץ אבל  רק לחברים ולילדים. "אצילה", הסוסה החומה בעלת כוכב לבן על המצח, דיברה עם חבריה הסוסים באורווה והם החליטו לערוך מסיבת סוכות של החיות בחצר הרפת, ממש באותו זמן שהחברים יחגגו בסוכתם. היא עברה מענף לענף וביקשה מהחיות השונות להביא כיבוד. היא סיפרה להן שבתכנית תהיה ברכה קצרה אחת של "כוכב" הסוס אחר כך כל ענף ישיר שיר ואחרי זה יוכלו להשתולל משמחה כמה שהן רוצות. הדבורים נתבקשו להביא דבש, הפרות חלב לשתייה (כי חיות לא שותות יין) הכבשים והעיזים גבינות צאן מלוחות התרנגולות ביצים הסוסים והחמור נתבקשו להביא מהמטעים ומהכרם פירות לקינוח והארנבות יביאו סלט כרוב, חסה וגזר.

בערב כשהקיבוץ כולו התכנס לחגוג את חג הסוכות התקבצו כל החיות בחצר הרפת והחלו בחגיגה שלהן. "כוכב" הסוס הזקן ברך, להקת הפרות שרה את שירי ה"מו" והכבשים את שירי ה"מה" התרנגולות את שירי "הקוקוריקו" והדבורים זמזמו שיר דבש תוך כדי מעופן. השמחה הייתה רבה כולם שמחו מאוד וקפצו מעבר לגדר החצר וזו כבר הייתה השתוללות שהביאה את שומר הלילה לראות מי עושה רעש חזק כל כך שמפריע לחברים לחגוג בסוכה. השומר החל לצעוק ולנפנף בידיים ואז באו החברים מהמסיבה והחזירו את החיות למקומן הקבוע : הפרות לרפת, הכבשים לדיר הסוסים לאורווה ונהיה שקט. אחרי שהחברים הלכו עברה "אצילה" בין הענפים השונים ואמרה: "היה לנו יופי של חג סוכות. נערוך חגיגה כזו גם בשנים הבאות!"  (סוף)

אהבתי את האופן בו נחגגו השנה שלושת חגי תשרי ואפילו הייתי גאה שהדר, עם גל כמובן, הובילו אותם, כל הכבוד! ומה עוד, שבהם חוללו חמש עלמות חן בנות המשפחה שלנו. יצאתי בטעם של עוד, היה לי קצת קצר מדי, וזה אומר שהאימרה "סוד ההצלחה – הקיצור" נכונה. הלוואי שנחוג את חגינו כך ביחד, שכל שכבות הקיבוץ יהיו מעורבים  בצד היפה שלהם. שוב הרגשתי את חווית 'היחד', שתשרור בינינו רוח חג כזו תמיד. עוד פעם כל הכבוד!

"שבוע טוב"! חגים ומועדים לשמחה!

"שבוע טוב" (345) 

22.9.18   י"ג תשרי תשע"ט

את 40 שנות חיי הראשונות, חייתי ב"דווקא" וב"אנטי" ליום כיפור. התעלמנו במתכוון מהיום הזה, לכל מה שהיה קשור או הריח דת, בית כנסת, גלותיות.  היינו מוצר מובהק של הורינו האנטי דתיים ובצורך לבנות תשתית תרבותית (במושג הרחב) לארץ ישראל הנבנית מחדש. בזנו ליום כיפורים, עבדנו, נסענו לבלות בים או בכנרת, אכלנו, עשינו קומזיצים.  40 שנה יום כיפור היה לנו יום חסר כל משמעות (למעט שלושה ימי כיפור, שחווינו בשליחותנו בצ'ילה, כי זה היה היום היחיד שבו כל היהודים התקבצו בבית הכנסת ויכולתי להזמין אותם, אחד אחד, בייחוד את העשירים שביניהם לבית קפה בפינה, לכבד אותם בכוס קפה ובעוגה שבחרו, וכך לשנורר מהם כספים למחנות הקיץ של התנועה. והם אכן תרמו ואמרו גם תודה שבאין רואין  הקלתי עליהם את הצום.) יתכן שהיינו ממשיכים ב"דווקא"  הזה עד היום, אלא שבשנה ה-40 לחיי פרצה מלחמת יום הכיפורים  שהפכה באחת את חיינו. מאז אינני יכול שלא לציין, לזכור, לספר ולהזכיר את היום ה"נורא" הזה, שעבורי  התמלא בתוכן  אחר לגמרי, בהקשר שונה לחלוטין למשמעות המקובלת של היום הזה. "נתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצא, קיבל אצלי משמעות חילונית. מאז, בזכות חברינו משם, גם חזרנו לכבד יותר ולהבין את היום היהודי הזה. אבל כשאני שומע את שתי המילים "יום כיפורים" אני חוזר במחשבתי למלחמה ההיא, שמלאו 45 שנים לפריצתה, לשעה שתיים בצהריים שהודיעו ברדיו (ביום כיפור עצמו) על תחילת ההתקפה של הכוחות המצריים והסורים ברמת הגולן ובתעלת סואץ.  אני נזכר שבאותו ערב גויסתי, למחרת בלילה כבר הייתי ברמת הגולן והשתחררתי כעבור 212 ימים, ממש לליל הסדר. תקופה לא פשוטה ולא קלה עברה על כל המדינה. כ- 2700 הרוגים ו- 7251 פצועים גבתה המלחמה. אז אם אומרים שביום כיפור נפתחים השמיים וחושבים שזה טוב ומטהר,  עבור בני דורי כל האירועים המקובלים והמסורתיים של 'היום הנורא' שהוא יום  של צום ותענית, תפילות ופיזור בקשות סליחה, הוא זיכרון לאירועי המלחמה הקשה ההיא. ואין לכך כל קשר ליהדותי או לעניין הרב שיש לי בתולדות עם ישראל, בתרבותו הייחודית ולקריאה בתנ"ך שהוא ספר מופלא ומרתק.

ולפרשת השבוע "וילך". זו הפרשה הקצרה ביותר בתורה, שנקראת תמיד לקראת סוף השנה ולקראת התחלת שנה חדשה. וכך נפתחת: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום ולא אוכל עוד לצאת ולבוא ו-ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה". אחד ממורי היה אומר: "שלא רק "אנחנו" עוסקים בחשבון נפש בימים אלה, אלא גם משה רבנו הגדול, שבדבריו האחרונים לפני מותו עשה חשבון נפש" והוסיף: "יש קשר בין סוף השנה, סוף קריאת התורה (פרשות השבוע) וסוף חייו של משה רבנו". משה רבנו מדבר לפני עם, שלא ידע קרוא וכתוב, מדבר בגילוי לב, על הרגשות שלו, על אכזבות והצלחות ומבקש מהעם "לשמור על התורה ולחדש מדי זמן את תחושת קבלת התורה", לבחון בכנות את הטוב והרע והיכן צריך להתחיל מחדש, לתקן ולרענן, לפרט, למשפחה, לציבור ולכל עם ישראל!

אף אנחנו  מתחדשים ומשתדלים לתקן ומרעננים את זיכרוננו. ומגיעה ברכה חמה ומזל טוב לג'ני ליום הולדתה ועונג הוא לנו, בהזדמנות זו לברכה גם בשנה טובה ומבורכת ובגמר חתימה טובה. ולא פחות חשוב: שמחה ונחת במשפחתך הלא קטנה ובמשפחתך הגדולה!

ואי אפשר בלי להרים כוסית ולחגוג את שחרורה של ליאן מצ.ה.ל., שיחסר מאוד את ליאן, אבל מעתה וככל שהזמן יחלוף, צ.ה.ל  גם יחסר לליאן  וזאת אני אומר מניסיון אישי. זהו, ליאנה, תם עוד פרק בחייך אבל 'פניך אל השמש העולה'!! וסומכים עליך שתיבני ותיבני בכל שתפני. מברכים אותך בחום וגם את הורייך, מנגבים את דמעות האושר ויוצאים לדרך חדשה!
הסבים שהכי אוהבים אותך!!!

"שבוע טוב" וגמר חתימה טובה לכולנו!

 

 

"שבוע טוב" (344)

15.9.18   ו' תשרי תשע"ט

אנחנו על סף סיום הקריאה ב- 54 פרשות השבוע. אנסה להתייחס לגיבור המשמעותי (הספרותי) הגדול שבהן, המופיע בארבעה מתוך חמשת חומשי תורה – 'שמות', 'במדבר', 'ויקרא' ו'דברים', ולדמותו של גדול המנהיגים של עם ישראל – משה רבנו. אולי יומרני קצת מצדי, אבל אנסה להתמקד. גופנית, משה היה איש בריא, עד שנתו ה- 120 הכוללות גם את שנות זקנתו. בגילו המכובד עלה רגלית עד פסגת הר נבו  כדי למות שם. לא מוזכרת במקרא אף מחלה שסבל ממנה בעברו (היותו כבד לשון, לא נחשב כמחלה) לא כתוב אפילו שהיה כבד שמיעה או קצר ראיה, ההיפך, כתוב: "לא כהתה עינו ולא נס ליחו". אתם זוכרים ודאי שממרומי הר נבו הוא עוד הספיק לראות את הארץ, את כל הארץ ! מה שהחזיק אותו ככזה, לפי סיפורי המקרא, היא המחויבות שלו לצדק, לאחריות, ולחזון הגדול. הוא נותר  אידיאליסט בסוף ימיו, כמו שהיה בראשיתם. משה היה מנהיג ענק שחולל שינוי גדול, שינוי מהפכני, הוא הצליח להפוך עם של עבדים לעם חופשי, לאחד שנים עשר שבטים לעם ולהוליך עם נווד  לארץ – מולדת! (מעטים המנהיגים לאורך ההיסטוריה שעשו זאת ). למרות כל הצרות והתסכולים שספג ב- 40 שנות מדבר הוא נשאר דבק בעקרונותיו, באידיאלים שלו והמסקנה היא: אל תתפשר באמונה באידיאל שלך, אפילו אם רק ברצונך להישאר "צעיר" ומקובל. אותו אידיאל שנולד בפגישתו הראשונה עם האל ב'סנה הבוער שלא אוכל' לווה אותו עד סוף ימיו. מילותיו האחרונות היו הסבר וסיפור מפורט מה עבר על עם ישראל תחת הנהגתו. כל נאומי הפרידה שלו בספר "דברים" מעידים עליו שלא הפסיק ללמוד, לצמוח, ללמד ולהנהיג , ובימיו האחרונים, בנאומיו האחרונים אנו רואים אדם של חזון ולהט המעידים עליו שלחם כל חייו ואף פעם לא נכנע. הוא אומר לעם: אל תתפשרו אף פעם על האידיאלים שלכם. אל תיכנעו אף פעם לרגשות תבוסה או ייאוש ואל תיעצרו במסע החיים, הדרך תמיד קשה וארוכה. עיני משה לא כהו כי לא איבד את הראייה החזונית שלו, הוא לא נעשה ציניקן, לא מריר ולא עצוב, אף שהיו לו אין ספור סיבות לכך. הוא ידע שאת הערכים  שלא יוכל להשיג בעצמו יש צורך לחנך וללמד את הדורות הבאים אליהם. גופו הזדקן אך נפשו נשארה צעירה ולכן משה בן התמותה הפך לבן אלמוות. כשאני כותב כל זאת אני פתאום חושב עלינו, על בני דורי, האם לא התגמשנו מהר מדי על האידיאלים שלנו?  באותה תקופה הזקנים היו אלה שאמרו את מילתם ואליהם באו כדי לשמוע את דעתם ולהיוועץ בהם. היום, אין דורש לתבונתם וניסיונם של 'הזקנים' וכשהם/אנחנו נתקלים במכשולים, הם גורמים לנו להתכנס בתוכנו, להאשים אחרים בכישלונותינו, להתמקד בכישלון אחרים, ולספר לעצמנו ולמי שמוכן לשמוע שאנו במקומם היינו עושים טוב יותר את המלאכה. אבל, כאן אני כבר נכנס לחשבון נפש שמקומו ביום כיפור שבפתחנו.

חתולים וחתולות במשפחתנו אינו דבר חדש. לסיון ולירן – יש את 'מילן', למיה והדר – יש את 'אייס',  לג'ני ותימור היו שלוש,  לשהם – יש את 'טימון' ועכשיו .. גלי ביקש שאכתוב על כך שגם אליהם (לקרן ושיר)  הגיע חתול חדש הנושא את השם התנ"כי "פרדי".  לכבודו  נשיר את השיר של עממי:
"מיאו, מיאו חתול מילל  /
כל הלילה כל הליל  /
מיאו, מיאו מילל חתול."

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (342)

אמא                        1.9.18  כ"א אלול תשע"ח

אמא שלי, הלה – חיה מרנהולץ – גורדון נולדה בכ"ג אלול תרס"ג (6.9.1903) השבוע ימלאו 116 שנים להולדתה ואני מקדיש את ה"שבוע טוב" למי היא הייתה בחייה. לזיכרה. אני יודע שכבר שמעתם את הסיפור, אבל אני מבקש אתכם – אם יש לכם תיקיית משפחה שמרו אותו לדורות הבאים. זו בקשתי.

…אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה  בפעם הראשונה, ב – 6.9.1903, כפרי אהבתם של הוריה, נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה, אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה.

אימא מתה ונולדה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר, על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות תנאי חיים קשים כל כך, אימא כמעט מתה כשיום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה לעבודתה. רק שגמלה בה ההחלטה כתוצאה  מהקריסה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האמהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הבן, עמדה מול המות וניצחה אותו גם הפעם.

במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד: כיליון משפחתה הענפה, בפולין במלחמה הגדולה. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה  ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחה משתפכת, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה המחסנאית של יחידת הפלמ"ח שחיה בקיבוץ ושם לא רק דאגה למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה לאוזן קשבת להם. לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה החלה להרגיש ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.

באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומיבב "כי מישהו הרביץ לי" אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה:      "בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט זה אפשר וצריך לקיים".  לימים, כשגדלתי קצת, כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר בעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה מאוד גאה בי על כך. בלידת אחי, אימא כמעט מתה הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו, והצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה על פני החלד בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים.

המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום. לאמא עשו את ניתוח הלב הפתוח השביעי בארץ. הניתוח הצליח ואימא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים.  אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר במשך שש עשרה שנה, כל יום חל שיפור קטן.

כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אימא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך, החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחותי עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אימא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אימא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.

מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה הגדולה. אימא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק וכלל לא היה אכפת לה מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים ורק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך שבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.

מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו עמה, וכשאני מגיע למיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים היחידים  שהעברנו מהעציצים ממרפסת ביתם לאדמה העוטפת אותם, אני לא בוכה, אני רק מאוד  מאוד מתגעגע.

"שבוע טוב"!

ואי אפשר בלי… ברכות ואיחולים לכל נכדינו בפרוס שנת הלימודים החדשה: לאן,  מאי, לי, מור, אורי, ניר וגלי בבתי הספר לרומי ותומי בגנים לשני ותומר בפעוטונים ובקצה השני, ליהב, לי עצמי בבר אילן ,לרעיה הבלתי נלאית בספריית בית הספר ולקרין אשר בקודקוד מערכת החינוך . שנרבה דעת, נעשיר את עולמנו, נלמד ברצינות ובתשוקה, נשחק, נכיר חברים חדשים ונשמח בכל רגע, שתהיה לנו שנת לימודים נפלאה!

"שבוע טוב" (340)

יובל לתימור          18.8.18  ז' אלול תשע"ח

תימור נולד בתקופה של חוזק והישגיות של מדינת ישראל ושל עם ישראל, בשנה בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. הייתה התרוממות רוח של העם ברמה כזו, שרק בודדים הזהירו מפניה ואף אחד לא הקשיב לקולם. לתוך החגיגה הגדולה הזו תימור נולד  והולדתו הייתה החגיגה הפרטית הגדולה שלנו. מהולדתו ועד היום הוא נאמן ונחוש ברצונותיו ובדרכו. קורא היטב את המציאות ויודע להתמודד עם הקשיים שהיו. בעזרת היצירתיות שלו,  בסקרנות וצמא לדעת, ללמוד, לראות, לנסות, מגלה תחומים חדשים ולעסוק בהם. והכל ברוח אוהבת, בסבלנות ובמאור פנים, בהומור, בהשתלבות שטותניקית בין חברים, בכל סוג של חברה בין אם של אינטלקטואלים ובין אם זה 'עמך', ולא שוכח, כמובן, את הספורט, כל ספורט שהוא. כן, וגם מעניק לנו, הוריו, תשומת לב אמיתית ומתעניין במעשינו ובחיינו. וכך גם בקשר עם אחיו ואחותו ומשפחותיהם. לכאורה, בכך סיכמתי לאפיין 50 שנה ברוכות לילד/לנער/לאדם הבוגר. אבל … אי אפשר לי שלא להתפעל, לשבח, ולקלס ולהתגאות, בצייני את כל מעלותיו, מבלי להעלות לראש שמחתנו את ג'ני והילדים אן, מאי, לי ותום, הצלחתו הגדולה ביותר. לאחרונה שמתי לב שאני גם מתפאר בך כששואלים אותי מה עושה הבן שלך שעזב את הקיבוץ, ותמיד אני מוסיף: כששואלים אותו מאיפה הוא הוא משיב ב"גאוה": ממשמר העמק!
תימי! בן יקר!! קבל מאיתנו באהבה גדולה את כל הברכות והאיחולים והחיבוקים עבור הגאווה והשמחה הגדולה שאתה גורם לנו.

תודה על הברכות! העורך המתיוון בימים אלה ממש

תימור נולד לברכה ולכן המעבר לפרשת השבוע הוא קל מאוד. פרשת "ראה" מתייחסת (בין השאר) לברכה ולקללה כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה…" הברכה מותנית כמובן –  באם תשמעו למצוות אלוהיכם, –  והקללה, אם לא תשמעו…" מעניין איך ההוא במרומים מאפשר בכלל את זכות הבחירה בין עשה טוב ועשה רע, כנאמר במקרא לבין יצר לב האדם לבין חוקי הטהרה והקדושה. מעניין לדעת שכל הברכות והקללות שבפרשה, עוסקות בעניינים חומריים ולא בעניינים רוחניים או בענייני אמונה פרט לנושא אמוני אחד והוא עובדי אלילים. הר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה ושניהם צופים על שכם. מה מקור השמות המוזרים האלה? מקור עממי מספר שהשם גריזים נגזר משמן סמיך (גריז) שבו היו מושחים את צירי העגלות שיעשו דרכן במהירות, בשליחות הטוב והברכה ויגיעו ליעדן מהר. ואילו הר עיבל נגזר מצליל המילה "איבה": איבה לעם, איבה לארץ, איבה למצוות. אומרים שמאחר וחזרו על המלה פעמים רבות, נוצרה המילה "עיבל". והעיר ששמה "שכם" השוכנת למרגלותיהם, שמה בא ללמדנו כי הטוב והרע ניצבים זה מול זה בכל אחד ואחת ושבידיה/ו להטות את ה"שכם" לכאן או לכאן.  וברגע האחרון: ברכה גדולה לקרן, שיר, גלי, רומי ושני לכניסתם למעון הביניים החדש והאחרון, שתרוו בו רק רווחה, נחת ונוחיות!         "שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (339)

11.8.18   ז' אלול תשע"ח

במרכזה של פרשת השבוע  "עקב", עומד, עם ישראל – עם של נוודים שלא ידע מעודו מהי מולדת. לא ידע דבר בהלכות ניהול מדינה. לא בעיות ביטחון, לא יחסי חוץ ויחסי שכנות עם מדינות אחרות, ולא ניהול משק כלכלי. והנה, הוא עומד להיכנס לארץ בה יושבים עמים שנכנה אותם 'עמי המקום' והנה מה אומר להם אלוהים: איתם אין לכם פשרות, אין משא ומתן, אין הבנות. אותם צריך 'להכות', בלשון המקרא: "ואכלת את כל העמים". לא אמר: "ואכלת את פרי אדמתך" אלא את "העמים". במילים אחרות אותם צריך להשמיד השמדה טוטאלית! דרככם תצלח במידה שתצייתו לי ותעשו כדברי. בעברית של ימינו כשאנחנו אומרים "אכלת אותה" יש לביטוי משמעות של הפסד, לביטוי במקרא ו"אכלת אותם" יש משמעות של ניצחון משום מה. במחשבה נוספת האם מפרשת "עקב" החלה להתפתח שנאת ה'אחר', שכל פתרון ליישב סכסוך הוא בדרכים אלימות וכיבוש?

"הבית הגדול יעמוד לעד"! עם חלוף הזמן הבנתי שיותר לא יישמעו צעדי ריצת ילדים במסדרונות הבית הגדול וגם לא צהלות משובות נעורים, ולא גלישה על מעקי המדרגות. לא נראה בבית טקסט ולא צילום של מגילת היסוד תלויה על הקיר וגם לא פינת זיכרון ל- 41 בוגרי המוסד שנפלו במערכות ישראל. הבית, אכן , שומר על חיצוניות מרשימה אך תוכו שונה. הבית הפך לבית משרדים שעליו אפשר לומר ברוח אלתרמנית: "יש בתים יפים ממנו, אבל יפה כמוהו אין". זה הבית שהיה לי בנעורי 1945-1950 ובית שני בתקופת היותי רכז המוסד בשנים 1977-1984. כשהוזמנתי להשתתף בסרט שנעשה על הבית באתי ברצון לספר עליו. כשראיתי את התוצאה חסרה לי הנשמה המיוחדת של הבית. עלה בי הרצון לעשות סרט אישי בו אספר על הבית הגדול מנקודת מבט אישית שלי, לא על המוסד, רק על הבית ונשמתו. ביקשתי אישור פורמלי מאורי ודפנה ואז וודאי שפניתי למושקו בבקשה שנעבוד עליו ביחד. מושקו, שלא גדל במוסד נעתר לי ברצון ופתח בפני את אוצר ארכיון הוידאו, שמחומריו בנינו יחד את הסרט. במהלך עבודתנו הוא התנהל כאילו הוא זה שהתבגר בין כתליו של הבית. מתוך כך הסרט הוא של שנינו. אין מילים בפי להודות לו על כך. הסרט נעשה לכבוד הוגי ומייסדי רעיון החינוך המשותף, שבראו את הרוח המיוחדת ששרתה בו ולבוגרי המוסד ומחנכיו שחיו בו ונשמו אותו. אני מגיש אותו לרעיה האחת והיחידה הנושאת את נס הבית הגדול בעבודתה בו מ- 1970 בקומה העליונה עם "ניר" ועד היום בקומת הקרקע בספריה, 48 שנים. בזכותה נולד הרעיון, איתה נכתב התסריט שהוא הבסיס לסרטון שתראו וכעת… שורו הביטו וראו!
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(338)

יום הולדת לרעיה        4.8.18  כ"ד תמוז תשע"ח

היהדות מדברת על שלוש אהבות גדולות: 1. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך",  2. "ואהבת את רעך כמוך",  3. ".ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים". גילוי נאות: אני לא מכיר את אלוהים, ולכן לא אוהב אותו. אני אוהב את רעי, אולי לא כמו את עצמי והגרים שאני אוהב אני לא זוכר שהם גרים. אני הכי אוהב את רעייתי שלי! יש שיגידו : אתה אדם הרואה רק את עצמו ואני אשיב: יכול להיות, אבל זה מי שאני, יש בי אהבה גדולה, ענקית אחת, לרעייתי והיא גדולה מכל האהבות הגדולות והחשובות המיוחסות ליהדות ואני מאושר שכך הם חיי. מתי נחשפים כך ומצהירים על אהבה בציבור כלשהו, אפילו במשפחה? ביום ההולדת! רעי שלי, מה אאחל לך,
דברים שאפשר לומר בפרהסיה: ראשית בריאות! שתשובי לרקוד ותמשיכי בפעילותך כפי שאת מרגישה, שתזכי להתייחסות חמה ולחוויות עם ילדינו ומשפחותיהם, עם נכדינו ונינתנו ואני אמשיך להרעיף עליך את אהבתי!


ולעניין אחר לחלוטין. השבוע עברתי התרגשות גדולה, הוזמנתי לצפות בהריסת מכון החליבה. היה לי עצוב. כל נגיסה של השופל במבנה כאילו חתכה חלק מעברי. באוקטובר 1955 התחלתי לרכז את הרפת והמשימה העיקרית שלנו הרפתנים בשנה זו הייתה להעביר את הפרות מרפתות א', ב', וג' בה שכן גם מכון החליבה הקטן הראשון (שתכנן פייבוש), לאיזור החדש מעבר לואדי. הסככה כבר הייתה מוכנה ועיקר העבודה היית סיום בניית המכון. יוסף עופר הופקד על המלאכה ואני הייתי כרכז האחראי כלפי ריכוז המשק (יוסקה אפרתי) שלחץ קשות על ביצוע מהיר ועל סידורי העבודה לקראת המעבר. וכך ב1956, בסתיו אם אינני טועה, ביום אחד העברנו את הפרות לסככה הראשונה והתחלנו לחלוב במכון הכי משוכלל בארץ לזמנו מסוג "שדרת דג". שתי שורות שבכל אחת עומדות 9 פרות זו ליד זו. מובן שהיו קשיים- עד שהפרות  התרגלו למקום החדש וגם למתקן החדש לחליבה וגם אלינו הרפתנים, הצוות הראשון של החולבים במכון החדש מנה את יהודית גבעון, גילה גור, שרקה, יוסף עופר, יוחנן רון, מוישה א' ואנוכי, הצעיר שבחבורה. זו הייתה ממש התרוממות רוח, ממש תחושת אושר להגשים חלום – לעבוד במכון החדש. הייתה לנו שם עליה ניכרת ברמת החיים : מקלחת, בית שימוש, פינת קפה, היינו עולים בסולם הקטן אל טנק החלב שמילא את אולם הכניסה למבנה ו"מורידים" לנו לקפה את השמנת שהצטברה למעלה במיכל החלב . זיכרונות רבים צפו ועלו בראשי. תוך כדי ביצוע ההריסה ניגש אלי גיורא בליכר והעיר: "קשה לך, הא!" עניתי לו: "מאוד". קשה לי, שפרט לשינויים בסולם הערכים שלי בקיבוץ  משנים לי גם את הנוף. שבאתי הביתה סיפרתי לרעיה כמה התעצבתי שהרסו את המכון והוספתי שהדבר היחידי המנחם על הריסת המבנה בן יותר מחמישים שנים, שבשטח הבנייה ישכנו בעתיד באושר קרן ושיר.
שיהיה לנו "שבוע טוב"!