שבועטוב

29.12.18    כ"א טבת תשע"ט

גם אני הצבעתי בשיחת הקיבוץ ב- 28.11.12 בעד תכנית שיפוץ הבית הגדול. בהזדמנויות שונות אמרתי וכתבתי שרוח המקום החדש אינה מבטאת מספיק את גודלו של המפעל החינוכי שהבית מסמל, שהיה ה ב י ת והסמל של חניכי המוסד.  היום אנחנו יודעים שעמדה השקפה אידיאולוגית, בתהליך השיפוץ שבמרכזה מטרה מנוגדת לזו שהייתה ביסוד הקמתו של המוסד החינוכי, טשטוש מכוון של עברו המפואר. לכן אולי גם קשה למצוא מקום ללוח זיכרון.                                                      ב"הארץ" מיום חמישי 20.12.18, בכתבה על סגירת גלריית "הקיבוץ" בתל אביב, נכתב: "מתערוכת הנעילה לא נפקדה גם תגובה לגלגוליו של 'הבית הגדול' בקיבוץ משמר העמק. כן השיגור החינוכי  של האידיאולוגיה הקיבוצית בהתגלמותה ובנוקשותה. עבודתה של רות ליברטי-שלו ממחישה את התפוגגותה של האידיאולוגיה  בסדרה בת ארבעה דימויים דו מימדיים של המבנה שהתרוקן מתוכנו המקורי. ליברטי- שלו עצמה הייתה שותפה לשיפוץ מקיף של הבית והפיכתו ממוסד חינוכי לבניין משרדים".
נ.ב. הסרט שמושקו ואני הכנו (ויוקרן בוידאו בקרוב) נעשה כדי לתקן ולהזכיר מה באמת היה הבית למחנכיו וחניכיו ולבטא את הרוח והנשמה ששררו בו. היום, אני חושב (מה שלא היה חשוב לי בשעתו) שזה הסרט, שצריך להיות מוקרן בבית הגדול.

ככל הסטודנטים נתבקשתי גם אני להכין סקירה בת 10-5 דקות על כל נושא שאחפוץ בתחום התנ"ך. בעקבות הערותיו החוזרות של ספיר למשמע 'פרשות השבוע טוב' שלי: "שזה לא היה באמת", החלטתי לדבר על ההוכחות או חוסר ההוכחות לאמיתות סיפורי המקרא. נזכרתי במאמר של פרופ' הרצוג שקראתי ובו שלל את אמיתות חלק מהסיפורים המסופרים בתנ"ך. אישית, אני לא יכול לאשר או להכחיש, כי גם אני רק ניזון מהסיפורים המרתקים שגדלתי עליהם – כמוכם.
וכך קרא את דברי בקולו חברי, חיים:"רבותי המלומדים! לא אפתיע כאן איש כשאומר שהיום כבר ברור שעם ישראל לא שהה כלל במצריים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים עשר השבטים". ואמשיך: "שהממלכה הגדולה של דוד ושלמה, לא הייתה כלל מעצמה אזורית, אלא ממלכה שבטית קטנה ". ואוסיף: " ואולי ארגיז אתכם בידיעה, שליהוה, אלוהי ישראל הייתה בת זוג ושהמונותיאיזם אומץ לא על הר סיני אלא בשלהי תקופת המלוכה. הארכיאולוגיה היא הכלי שלנו לאימות הסיפור המקראי. אבות הארכיאולוגים בארץ ישראל, שיצאו לחפור עם תנ"ך בידם האחת ומכוש בשנייה, למצוא חיזוקים ל"מפעל הציוני", נדהמו לגלות שביריחו, למשל, לא נתגלתה שום חומה, אותה (ככתוב) יהושע הפיל, לא נמצאו עדויות לכניסת עם חדש לכנען בתקופת ההתנחלות ובירושלים לא נתגלו ממצאים המעידים על תקופת הממלכה המפוארת של דוד ושלמה. הארכיאולוגיה גם לא מצאה עקבות של אברהם אבינו ויורשיו, אין עדויות וראיות לירידת עם ישראל למצרים או ליציאה ממנה ונמצאו אפילו פרטים לא נכונים כתובים בתנ"ך. הגמל, למשל, המוזכר בספר בראשית, בוית רק כאלף שנים מאוחר יותר, והפלישתים הגיעו לאזור מאות שנים מאוחר יותר מהנזכר בתנ"ך. אך כיון שעומדים אנו במעבר מ"בראשית" ל"שמות", מספר 'המשפחה' לספר 'העם' בפרשות השבועיות, ועוד נעסוק רבות באירועים שקרו בתקופת הנדודים במדבר, אסיים בקביעה שמהממצאים הארכיאולוגיים מהתקופה הרלוונטית, אין שום עדויות לנדידה גדולה במדבר סיני, לא נמצאו ראיות לכניסה מסיבית של בני תרבות שונה לארץ ישראל וגם לא ניתן להסביר למה באותה תקופה שממלכת מצרים שלטה בארץ ישראל ברחו בני ישראל ממצרים כדי… להגיע לטריטוריה שכולה בשליטת מצרים. יש עוד המון ספקות שהתעוררו במשך השנים בין הסיפור המופיע בתנ"ך לתוצאות שנחשפו בחפירות הארכיאולוגים. יש לי ספקות האם באמת כל מה שכתוב בתנ"ך אכן היה ובנוסף שאלה האם המחברים-הסופרים של התנ"ך, כדרך הסופרים, לא יצרו סיפורים גם מפרי דמיונם?  כי להם היה תפקיד מכריע בעיצוב הספר!  כך או כך, אני מאוד אוהב את סיפורי התנ"ך! בשל דרך כתיבתם המיוחדת של סיפורי החיים שלא נס ליחם, חוכמתם ואנושיותם.
אנחנו עומדים לפני חגיגות פתיחת השנה הלועזית החדשה: 2019 ! ואני מברך את כולנו ב happy new year-! או כמו שאומרים בספרדית: feliz ano Nuevo! ואצלנו, מה אומרים? לא אומרים – שותים ושמחים! עבורי, אין ליום זה משמעות מיוחדת שלושה חודשים אחר שחגגנו את ראש השנה העברי שלנו, המשמעות הממשית היחידה עבורי היא בשורת יום הולדתו של ירון.

"שבוע טוב"!

22.12.18   י"ד טבת תשע"ט

פרשת "ויחי" המסיימת את ספר בראשית עוסקת ב: 1. בקשת יעקב מיוסף להעלות את עצמותיו ממצרים.  2. מחלת יעקב.  3. ברכות יעקב לבניו.
4. צוואת יעקב לקברו עם אבותיו במערת המכפלה.  5. פחד האחים מנקמת יוסף – ותגובת יוסף.  6. השבעת יוסף את אחיו להעלות את עצמותיו ממצרים.
7. מות יוסף וחניטתו. כל הפרשיות הן אנושיות מאוד אבל הייתי רוצה לרדת לנפשו של יוסף. אותו בן יקיר שטלטלת חייו הביאה אותו להיות משנה לפרעה, הביאה אותו גם לאורח חיים מפואר בארמון פרעה והנאות מטוב מצריים. הוא חי כנסיך בבית המלוכה (מזכיר לנו את סיפור משה) והיו לו חיים טובים  ומהנים. למה בכלל באו האחים ושיבשו את חייו? הם ירדו מצרימה מחמת הרעב ששרר באותה עת בכל הארצות פרט למצרים, שנהנתה מפתרון חלום פרעה על שבע הפרות השמנות ושבע הרזות. בזכות פתרון החלום יוסף "פותר החלומות" המליץ לפרעה לנצל את השנים הטובות ולהכין מחסני מזון לשנים הרעות וכך היה. מתוך כך רק במצרים נמנע הרעב. ולכן, ולא משום סיבה אחרת, בגלל הרעב שהיה בארץ ירדו האחים מצרימה. לא בטוח שצעדם היטיב עם יוסף. בואם של האחים ואיתם אביהם, עורר בו צורך להגדיר מחדש את זהותו. מיהו, למי הוא שייך ועוד. יוסף החליט לבחור במשפחתו, במורשתו המקורית וזה היה גם הרקע והרגע להתרחקותו מה"מצריות" ומפרעה. בעקבות זה החליט פרעה לשעבד את בני עם ישראל, לראותם כעבדים, לרדות בהם, ולענותם (ממש כמו שכתוב בהגדה של פסח) במשך 400 שנה, עד שקם משה רבנו, ושחרר את עם ישראל משעבוד לגאולה.

ולעניין שונה לחלוטין: בכל ישוב בארץ יש פינת זיכרון לנופלים במערכות ישראל, אצלנו – הגלעד בהר הגעש. בכל בית ספר או מוסד חינוכי יש פינת זיכרון לנופליו, במוסד שלנו, בשומריה אין. כיון ששומריה הוא  שלנו ובאחריותנו פניתי לו. הנצחה ולא לעובדי שומריה, (שגיאה?) להתקין לוח זיכרון בבית הגדול ל- 41 בוגרי המוסד שנפלו, מקום שהיה מאוד משמעותי וסמל בנעוריהם ולהתקינו לקראת יום הזיכרון של תשע"ט. אני יודע שחלק מכם יגיד: " מה אתה מתערב בכלל" ותשובתי: "יש דברים שאינם קשורים לגיל, ותק,  אלא לערכים בסיסיים שלנו  וכזה הוא, בעיני, נושא ההנצחה והזיכרון". ו. הנצחה קיבלה את פנייתי וביקשה אותי לבוא לפגישה בנושא ולו רק: "כיון שאתה העלית אותו". הסכמתי. לאחר דחיות נקבע מועד לפגישה וכמה ימים לפניו התקבל מייל ובו כתוב:  "צוות שימור ותחזוקת הבית הגדול נפגש והחליט שאין לנו סמכות לקבוע אם להכניס שלט נופלים לבית הגדול. זה דיון יותר גדול ועקרוני שמעלה שאלות מורכבות. דיון כזה צריך להיות במזכירות ואם נקבל הנחייה להציב שלט מעין זה, אנו נפעל בהתאם למצוא לו מקום ולעצב אותו כך שישתלב עם צביון הבית" חתומה דפנה דורון. מה להבין מכך? א. "צוות שימור ותחזוקת הבית" הוא צוות טכני, שקובע! אבל סמכויותיו אינן גדולות מזו של ו. הנצחה, ועדה שנבחרה ורואה את מכלול בעיית ההנצחה, שמטפלת בזיכרון ולא בהשכחה. אתם מבינים מכך שהצוות מתנגד להצבת "לוח נופלים" 'בבית הגדול' והוא לא יקום אלא אם המזכירות תדון ותחליט ב'בעיות מורכבות'. ב. מה עניין המזכירות לכך? בחרנו ועדה נתנו לה סמכות ואחריות, תקציב ואמון הציבור. כדאי וראוי  לה,  להתייעץ עם המזכירים (אני הצעתי להם להתייעץ עם ירון, רכז שירותים) כדי להסדיר ולרכך בעיות קיימות ובלתי צפויות, לשמוע עוד דעה, מעין שיקול דעת נוסף אבל ברור מי המחליט. אז להביא למזכירות? מה קורה לנו עם הריכוזיות הזו , המחלישה בפועל את כוח הועדות, שיותר ויותר עניינים מובאים בפניה ושם מתקבלות ההחלטות. הריכוזיות הזו מאוד מדאיגה אבל אינה נושא ב'שבוע טוב' זה. אין בכוונתי לנהל מאבקים כלשהם וראיתי בצער איך רעיון הנצחה והזיכרון שהצעתי הופך להשכחה בפועל ע"י פעולות שה"י ופה"י, לכן בחרתי לצאת מהעניין. בכל זאת אני בטוח, שעד חגיגות המאה של המוסד (2031) לוח הנופלים הזה יוצב. הלוואי!
ואני לא יכול לסיים מבלי לשלוח ליורמי, קורא ותיק ונאמן שתמיד מגיב וחבר טוב- איחולי החלמה ובריאות טובה!

"שבוע טוב"!

15.12.18   ז' טבת תשע"ט

פרשת השבוע ו"יגש" היא פרשה שבמרכזה עדיין עומדת דמותו של יוסף ועניינה:
1. נאום הבקשה של יהודה
2. יוסף מתוודע אל אחיו ושולחם להביא את יעקב
3. האחים מביאים לאביהם את בשורת יוסף
4. יעקב ובניו יורדים מצריימה
5. פירוט שמות שבעים הנפש הבאים עם יעקב
6. פגישת יעקב ויוסף
7. יעקב מול פרעה
8. הרעב במצרים
9. שיעבוד אדמות המצרים לפרעה
אתעכב על פגישת פרעה ויעקב. הפגישה הייתה הכרחית מכיוון שהיה צורך להקצות שטחי מחיה לקהילתו ומשפחתו של יעקב אבי יוסף, ומשמעותה היתה להפוך מעם של רועים ונוודים לתושבי קבע במקום מוגדר. יעקב האמין שהגיע הזמן למנוחה ולנחלה והתיישבות בארץ גושן. האם מכאן בא ההסבר שהורינו החלוצים בעלייתם ארצה קראו להיאחזותם בקרקע 'התיישבות' מלשון לשבת ולא 'התנחלות' מלשון להתנחל, כפי שמכנים היום? (סתם הרהור לשוני). כידוע, הפגישה ביניהם צלחה וארץ גושן הדשנה ניתנה למשפחת יעקב.

השבוע, פסעתי מהכניסה לחדר האוכל ועד למקום מזנון האוכל ועברו על פני שישה חברים. אמרתי שלום לכולם אך איש מהם לא טרח להשיב לי, אפילו לא במנוד ראש. אני בטוח שזה לא היה אישי. ככה נוהגים היום.  אני רוצה להרחיב בנושא ה"שלום" בין החברים, "מלחמה", אותה הוביל אבא שלי, בן עמי, לאורך שנים, שבשעתו הניבה תוצאות חיוביות.

ברכת ה"שלום", "בוקר טוב" "ערב טוב" הולכת ומצטמצמת. אני לא חושב שזה ביטוי לניכור בין החברים אבל בהחלט מעיד על חוסר קירבה והתייחסות בין אדם לחברו. אנחנו מוותרים ביודעין על עוד ביטוי פורמלי חיובי, אולי, לחברות המשותפת (שהייתה) בינינו ואני מאוד מצר על כך. אם הייתי יודע איך להיאבק על ה"שלום" הזה, הייתי עושה זאת ואפילו לזכרו וכבודו של אבא. לכן אני גם חוזר לנושא מדי פעם.

לפני מספר שנים כתבתי "קצרצר" על אבא ומלחמתו על ה"שלום" בקיבוץ:
"אמצע תמוז. צהרי יום. במעלה השביל המוביל מחדר האוכל לבית השימוש צועד איש לבוש בגדי חאקי. מכנסיים קצרים עד הברכיים וגרביים גבוהים כמעט עד הברכיים. לראשו כובע. הרוח החמה והחזקה הרימה אל על מערבולות אבק. הוא הסיר את משקפיו וניגבן בשולי חולצתו. לפתע חלף על פניו בצעדים נמהרים חבר שעל פי מהירות צעדיו נראה שהוא ממהר לבית השימוש שבקצה השביל. "רגע", קרא אחריו האיש והחבר הפנה ראשו לעברו, כשארשת פניו מביעה ספק מבוכה, ספק שאלה. "שכחת משהו", אמר האיש. "אני?" שאל, "מה שכחתי?" "לומר שלום!" השיב האיש. "שלום!" פלט לעברו ופתח בצעדי ריצה לעבר בית השימוש. הרוח הרימה גל אבק נוסף. כשנכנס לצריף חדר האוכל התיישב על הספסל הצמוד לשולחן הראשון, הסיר כובעו ואמר לעצמו: "בחברה החדשה שאנו בונים כאן, כולם יגידו  בסוף "שלום" ואפילו באמצע תמוז, בצהרי היום."
ברבות הימים האיש הזה היה אבי.
שמעתי דיבורים, שצריך לקיים "תהליך" שיעסוק בשיפור היחסים בין החברים. אז בואו נתחיל בלומר "שלום"!

ולסיום: אין צורך במשפחתנו לספר על מה זה להיות אוהד של מכבי נתניה וכמובן של 'מנצ'סטר יונייטד' הגדולה. לפעמים האהדה הגדולה גם מועלית על הכתב וכך כתב גלי:

מנצ'סטר מתפרקת- היא לא טובה כמו בעונות הקודמות
כמו ריאל מדריד, מנצ'סטר בסדר בליגה אבל לא מספיק טובה כמו מנ' סיטי, ארסנל, צ'לסי, טוטנהאם. היא באמצע הטבלה לא בין הטובות לא בסוף ולא בהתחלה. בליגת האלופות היא גם בסדר, אבל למנצ'סטר יש בית קשה עם יובנטוס, ולנסיה, יאנג  בויז. והיא בשלב הבא עם יובנטוס. ועכשיו אם אתם שואלים מי המנג'ר של מנצ'סטר יוניטד… ז'וזה מוריניו.
ומי שבינתיים מציל את הקבוצה זה השוער שקוראים לו דויד דה חאה ולבינתיים הוא נחשב השוער הטוב בעולם. וגם יש למנצ'סטר את הקשר בין הטובים בעולם וקוראים לו פוגבה אבל בזמן האחרון הוא פחות טוב. ואם אתם שואלים, אני מכיר כמעט את כל השחקנים בסגל כולל המאמן. ואם אתם שואלים מתי… מנצ'סטר הוקמה בשנת 1878 ומי שלא יודע היו מלא כוכבים במנצ'סטר כמו: רונאלדו, בקהאם ועוד.

אם גלי כותב כל כך מסוגנן  "אם אתם שואלים…" בכיתה ג', אז אני כבר מחכה לקרוא את העבודה של סוף י"ב, על התפתחות הספורט מתקופת התנ"ך ועד האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה.

"שבוע טוב"!

8.12.18   ל' כסלו תשע"ט

ברכה חמה לאיתן ליום הולדתו!  שתזכה לאושר ושמחה, נחת ואהבה עם נואי ותומר וכל המשפחה. מאחלים לך שתשתלב  ברקמת חיינו הקיבוציים שתראה במקום הזה את ביתכם. אנחנו נעמוד תמיד לצדך.

להלן ריכוז "סדר האירועים" שהביאו לחגיגות חג החנוכה והרי הם לפניכם:
מרד החשמונאים שפרץ ב- 167 לפנה"ס והסתיים לאחר שבע שנים ב-160 לפנה"ס. המרד החל בישוב מודיעין כשמתתיהו סירב לקבל את גזרות אנטיוכוס והרג את נציג אנטיוכוס ואת אחד המתיוונים. העילה לפריצת המרד, אם כן, גזירות השמד של אנטיוכוס. התוצאה: אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.
הסיבות למרד החשמונאים:
1. התנגדות לגזרות אנטיוכוס
2. ביטול עבודת האלילים וביסוס התורה וחוקיה.
3. סיום תהליך ההתיוונות.
4. החזרת כהונת הכוהן הגדול כמשרה העוברת בירושה.
5. חידוש העצמאות המדינית ביהודה.
ההישגים שרשמו יהודה המכבי וצבאו:
הישגים צבאיים:
1. ניצחון בקרבות נגד הצבא היווני
2. השתלטות על איזור יהודה, ירושלים והר הבית.
הישגים דתיים:
1. ביטול גזרות אנטיוכוס וחזרה לחוקי התורה.
2. טיהור בית המקדש
3. מינוי כוהנים וחידוש העבודה בבית המקדש.
הישגים מדיניים:
1. הכרה בזכות היהודים לחיות על פי דתם.
2. נוצרה ברית בין המכבים לאימפריה הרומית.
הישגים כלכליים:
1. פטור ממסים.
2. החזרת האדמות לאיכרים
3. שחרור היהודים משעבוד ליוונים.

חג החנוכה צוין בגולה בעיקר כחג לילדים: הדלקת חנוכיות, הוענקו דמי חנוכה, שיחקו בסביבון עם האותיות נ=נס, ג= גדול, ה= היה, ש= שם. שעם השנים הוחלף לפ= פה!, הדליקו נרות בחנוכיות ואכלו סופגניות/לביבות (לפי ביאליק הן אותו מוצר).   אנשי העליות השנייה והשלישית שינו את פני החג, כשחיפשו אחר משמעות אקטואלית למקורות העבר. בנו את החג כחג של מאבק, מלחמה על ריבונות, הקמת ה"בית הלאומי", כמה הרבה שירי חנוכה שוררו המשוררים  של העליות האלה . וזאת, בניגוד גמור למכבים שנלחמו מלחמת דת על קיום וטיהור בית המקדש וסביבותיו בלבד. כך נוצר בנוסף לחג הילדים חג הגבורה של עם ישראל, חג הדרור, חג האור, ניצחון מעטים מול רבים, מאמינים מול כופרים, מתובל בקנאות וכמה סיפורי זוועה והומור, חג המאפשר הזדהות לאומית מחוברת לעבר. והכל בסיפור, בשיר, בטקס, בטיפוח מסורת שהפך לחג לאומי מסורתי בלוח השנה שלנו.

השבוע רעייתי הביאה לנו ספר שירה שזרק אותי אל העתיד, שכתבה שיבטה טויו משוררת יפנית. מדהים שהיא החלה לכתוב שירים רק בגיל 92, כאשר הפסיקה לרקוד בגלל כאבי גב. ספר הביכורים שלה "הבוקר בא תמיד" יצא לאור כשהיא בת 98 וספרה השני כעבור שנה. היא נפטרה בגיל 102. באחד הראיונות האחרונים שנתנה אמרה, שחלומה הוא ששיריה יתורגמו לכמה שיותר שפות, "כדי שאנשים יכירו בכוחה של השירה ובתקוה שהיא נותנת לאנשים מבוגרים".
ושיר שאהבתי :
"שוכחת"
ככל שאני מזדקנת
והשנים חולפות
אני שמה לב ששכחתי
אי אלו דברים:
שמות אנשים
כמה מילים
זיכרונות כאלה ואחרים
מדוע אם כך איני עצובה?
זו שמחת השכחה
קבלתה המלאה של השכחה
לעת ערב נשמעת
שירת הציקדות.

"שבוע טוב"!

1.12.18   כ"ג כסלו תשע"ט

נער הייתי… קשה לי לשכוח את הכ"ט בנובמבר 1947 ( ט"ז כסלו תש"ח). זה היום בו החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי, על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית וכן, נאמר בהחלטה, שירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בין-לאומי. הלכתי אל גדול ממני, אל עמוס עוז, המתאר בספרו "סיפור על אהבה וחושך" את השמחה שפרצה עם קבלת ההחלטה באו"ם.  "נפתחו בארים בכל הערים ועד אור הבוקר חולקו חינם משקאות קלים, ממתקים ודברי מאפה. וגם משקאות חריפים. מיד ליד ומפה לפה עברו בקבוקי מיץ, בירה ויין. זרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות. שוטרים בריטים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות בירה וליקרים. על שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונופפו את דגלי המדינה שעדיין לא קמה אך הלילה הוחלט שמותר יהיה לה לקום." סוף ציטוט.
ואצלנו במוסד (כבר סיפרתי לכם) הוקפצנו מהמיטות לחדר האוכל ושם רקדנו ושמחנו וחגגנו… עד שאבא, בן עמי, שהיה רכז המוסד, הופיע רציני וכעוס בבחינת "מה השמחה הזאת לכם"? והפסיק באחת את החגיגה (השוה"צ היה בעד מדינה דו לאומית).

ולפרשת השבוע "וישלח" שגם לה פרשיות משנה רבות והן: יעקב שולח מנחה לעשו לקראת פגישתם בדרכו לארץ, יעקב נאבק עם המלאך, יעקב הופך לישראל, פגישת יעקב ועשו, יעקב מציב מזבח בשכם, פרשת דינה ונקמת בני יעקב, יעקב חוזר לבית אל, הולדת בנימין ומות רחל, מסעי יעקב עד חברון, מות יצחק ותולדות עשו. אתייחס הפעם לפרשת דינה ואנסה לתארה מזווית שונה. הסיפור הידוע הוא ששכם בן חמור אנס את דינה והתאהב בה. הוא הלך עם אביו ליעקב וביקש לשאת את דינה לאשה, בני יעקב, שמעון ולוי, "הסכימו" בתנאי שכל תושבי שכם ימולו את עצמם. הם הסכימו, וביום השלישי , בעודם כואבים את כאבי 'ברית המילה' באו שמעון ולוי ושחטו את כולם כנקמה. יעקב כעס עליהם ולא שכח להם עד יום מותו את מעשה הנבלה הזה. על פי הבנתי זה סיפור אהבה שמתחיל יפה ואופטימי ומסתיים בטרגדיה נוראה, בטבח מחריד שנעשה רק כדי למנוע נישואי יהודיה מ"שלנו" עם "גוי", תופעה שאנו נתקלים בה גם היום. "דינה ושכם היו שני אנשים צעירים שנפגשו ליד הבאר או המעיין שהיו אז מקומות המפגש, להשקות את עדריהם ושהתאהבו זה בזו. הם הרבו להיפגש בבקרים, בצהרי היום ובערבים לרוב ליד מקורות מים. כדרכם של צעירים אהבתם הפורחת גרמה לשניהם אושר גדול,  התאהבותו של שכם, שהכיר היטב (כנראה מדינה עצמה) את סיפור הנשיקה המפורסם של יעקב (אביה של דינה) ברחל ליד הבאר, עשה ממש כמעשהו, אך הרחיקו לכת בסערת רגשותיהם. לא כתוב שדינה התלוננה עליו ולראייה, למחרת בא שכם בלווית חמור אביו אל יעקב לבקש את יד אהובתו לאשה. מי שלא יכלו לשאת את הרעיון של 'נשואים מעורבים' היו אחיה, הם, לוי ושמעון, שהחליטו למנוע את הנישואים האלה בתחבולות וערמה והמציאו את ה"אונס" שדינה עברה. הם רצחו, טבחו, בזזו ושחטו בבני שכם כולם, בנימוק של חילול אחותם ו'כבוד המשפחה'. סוף הסיפור הטראגי הזה מסתיים בכך שיעקב, שעולמו נחרב  ממעשה בניו, מתמלא בחרדה מה עמי הארץ יעשו לו ולבני משפחתו אחר הטבח, כדי לכפר על העוולה הנוראה, הוא הולך לבית- אל ומקים  מזבח לאלוהים, אוסף את כל הרכוש שנבזז וקובר אותו תחת למזבח.

מחר נדליק נר ראשון של חנוכה, נשיר "מעוז צור ישועתי", נאכל סופגניות ונשמח לרגע בניצחון המכבים על היוונים.
"שבוע טוב"!

24.11.18    ט"ז כסלו תשע"ט

ברכה חמה מלווה בהרבה רגשות גאווה לספיר על זכייתו בפרס 'גור אריה' על עבודתו  "הגיבור שנשכח" – היבטים לשלטונו של המלך אחאב . פרס גור- אריה (משורר, מתרגם, עיתונאי ועורך) הוא פרס לעבודות גמר  מצטיינות. הניתן מטעם המנהל לחינוך התיישבותי. כל הכבוד לך! התייחסותך לתנ"ך- הגשמת חזון של ארבעה דורות (לפחות).

ומכאן לפרשת השבוע פרשת "ויצא" שבמרכזה דמותו של יעקב ובה כמה פרשיות משנה: חלום יעקב בבית-אל, חלום המכונה "סולם יעקב" כשברח מעשו הרוצה להרגו, הנדר של יעקב, פגישת יעקב ורחל ליד המעיין וההתאהבות ממבט ראשון מצדו של יעקב עד בכי, ה'נישואים' עם לאה ורחל, הולדת הבנים, יעקב מתעשר בעבודתו אצל לבן ובורח ממנו עם כל משפחתו,  כשלבן הדולק אחריהם. זו פרשה רוויית אירועים שמעידה שיעקב לא היה רק 'יושב אוהלים' – חנון! אלא גבר פעיל, יוזם, ביצועי וענייני. בחרתי להתייחס ל"נדר". יעקב פחד מזעמו של יצחק אביו לא פחות מזה של אחיו. (מערכת היחסים במשפחת יצחק) חשדנותו חזקה עדיין מאמונתו באלוהים. אחרי החלום בו המלאכים עולים ויורדים הבין, שאלוהים נמצא בכל מקום ורואה הכל. אבל טרם הגיע לאמונה שלמה ואז הוא נודר נדר ומתנה את אמונתו באלוהים בארבעה תנאים:  א.שישמור עליו בדרך. ב.שייתן לו לחם לאכול. ג.שיספק לו בגד ללבוש. ד.שיחזיר אותו הביתה בשלום. ורק אז תהא אמונתו שלמה. וכך היה.  אגב, גם 'תפילת הדרך' בה מתפלל כל יהודי מאמין היוצא לדרכו, לקוחה מפרשה זו.
בדף לחבר בשבוע שעבר פרסמה המנהלת "מכרז" על דירת ה-10% בשיכון שייבנה במגרש הספורט. לפני שהעזנו לפנות לקבל את דירת ה-10% הזו. לפניכם תולדות דירותנו לאורך שנותינו:
1. עם נישואינו, עברנו מחצי הוובל לבתי 'שחר' היום בית טוני ורפי (1957).
2. כשחזרנו מצ'ילה גרנו ב"העוגן 6" (1961).
3. בית הנהלת חשבונות, היום בית הגר ארנון (1963).
4. "בית גילה גור", לב הקיבוץ העליון (1965).
5. מגרש ספורט (1966).
6. דירה חדשה בשיכון הכרם בקומה שניה (1968).
7. שיכון הרעש, קומה שניה.
8. שיכון הכרם קומה ראשונה (1985).
9. הנוכחית, וילאר (2005).

תגידו ודאי: "מה אתם צריכים את זה"? או בעצם תגידו: "אתם כבר לא צריכים את זה".
פנינו מסיבות אלה: אנחנו נמנים על קבוצה של מספר משפחות ותיקות בודדות, ויחידים, שאין להם את רמת השיכון המקובלת היום, אין להן כל מענה ולא התייחסות כלשהי. פנייתנו, תיאלץ את המנהלת לדון בכך. למשל: דירה שתהיה בה גם אפשרות לכניסת כיסא גלגלים לשירותים ולמעבר נוח בין החדרים וכן פינת אוכל מרווחת ונוחה וכיו"ב.   בעיית הביטחון הפיזי גדלה ככל שהגיל עולה. אין בדירה ממ"ד והמקלט הקרוב כבר אינו נגיש עבורנו. להזכירכם, הניסיון שעשינו להתקין ממ"ד בדירתנו, כשל. המעבר לדירה חדשה עונה על כל הבעיות ונותן מענה ראוי. אנחנו חושבים שמגיע (כן, מגיע!) לנו דירה  נוחה ומרווחת יותר שתענה על צרכינו.   אין לנו אשליות שהמנהלת תאשר את פנייתנו, אבל אולי תאשר למשפחה ותיקה אחרת. אני מודע לכך שאנחנו מציבים בפניה אתגר חברתי לא פשוט, ומעניין איזה הסבר יינתן לנו למה 'תמר', 'תמיר'.  'תומר', 'תום' וכמותם (סתם שמות) קודמים ועדיפים.
ואם יש בעיה עם הגיל שלנו, שיאמרו במפורש!: "השיכון הבא שלכם, הוא ביער, בגודל 90/190 ס"מ והוא מובטח לכם!  התדעו, שגם שם קיימת בעיית 'קרקע לבנייה'? יתכן שנצטרך לשכן אתכם בשתי קומות. ועם כל זאת, ואפילו יאשרו את פנייתנו, אני כלל לא בטוח (אני בטוחה!) שנחליט לעבור ושנוכל להתמודד עם המעבר אפילו עם תמיכתכם ובעזרתכם!
בעוד כמה שנים…
"שבוע טוב"!

17.11.18   ט' כסלו תשע"ט

ספר "בראשית" הוא ספר 'המשפחה' בעוד שספר "שמות" הוא ספר 'העם'.   ימי ההולדת הצפופים של אוקטובר וראשית נובמבר במשפחתנו, מביאים אותי לספר על תולדות המשפחה בקיבוץ, בקיבוצים הראשונים, שראשיתה התפיסה של המושג "משפחת הקיבוץ". הקמת משפחה גרעינית, הייתה ניגוד מוחלט להשקפת החיים והאידיאולוגיה של קבוצות המייסדים- החלוצים וגרמה ל'שבר רעיוני' במאבק על הגשמת הערכים עליהם חונכו בתנועה – דרך שאין בה פשרות. לראשונה נפגע, עקרונית, השוויון המלא בין החברים וקודם כל בעבודה. לא כולם יכולים לעבוד בכבישים, בבניין, בסיקול אבנים או ייבוש ביצות – כיבוש האדמה. אני לא יודע האם הכרזת ייסוד הקיבוץ שלנו דווקא ביום הולדתה של הבת הראשונה, סימלה מבלי משים, את ההכרה והלגיטימציה למשפחה בחברה החדשה המתהווה. פתאום מישהו חייב גם בטיפול בילדים ובעבודות הבית שהביאו לשינוי באורחות החיים. בשיחות הקיבוץ בקיבוצים דובר על התנגדות להולדת ילדים במשך מספר שנים, בגלל קושי כלכלי, בכוח עבודה והצורך בטיפול בילדים שיוולדו. במקביל התעוררה השאלה הרגשית האם משפחה שבבסיסה אינטימיות, אהבה, רגשות והשתייכות, תפריע לאינטימיות הקבוצתית/קיבוצית שבאה לביטוי בשיחות- נפש אל תוך הלילה, בהורה האירוטית הסוחפת עד אור הבוקר. איך להתמודד עם המתח שנוצר בין האינטימיות הקיבוצית לאינטימיות המשפחה? האם כוחה של הקבוצה חזק מכוחות הטבע? ככתוב בספר בראשית: "זכר ונקבה ברא אותם… פרו ורבו ומלאו את הארץ".
דיברו נגד הקמת משפחות ונגד הולדת ילדים, אך בפועל קמו משפחות בזו אחר זו ונולדו ילדים. הקיבוץ התאים לכך את אורחות חייו והתרגל לכך שזוגות פרשו לאוהלם באמצע ההורה. הוקמו בתי הילדים, גובש החינוך המשותף…
אבל החיים זרמו 'ביחד'! ול'ביחד' הזה היה המון כוח לכלל וגם לפרט. לשאלה איך קיבוץ יתקיים כשיהיה מורכב ממשפחות-משפחות לא הייתה התייחסות, אפילו רעיונית, "כי תמיד תתקיים בינינו ערבות הדדית ועזרה הדדית".
השנים חלפו והיום… שאנחנו מביטים על הקיבוץ, והוא שונה כל כך בכל התחומים: בגודלו, בערכיו, בהתנהלות היומיומית, במשימות, תרבות, עבודה, יחסים חברתיים, הרכב האוכלוסיה, הכרת ה'שותפים', מעמד המוסדות וכיו"ב.

מאגרוף הפכנו ליד פתוחה, המרכז עובר למשפחה! יש משפחות קטנות ויש חמולות גדולות, שמחות יותר ופחות. ויש כבר כאלה האומרים בלשון הכדורגל: "אי אפשר לומר שהמשפחה היא הדבר היחידי שחשוב בחיי הקיבוץ, אבל אפשר לומר שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב". ומחייכים. ליד זאת, אנשים מדברים על מצבים של בדידות, לבדיות, ניכור, מצוקה, ביטויים שה'ביחד' לא התייחס להם. זה טוב? זה נכון? ימים יגידו!
גילוי נאות: ארוחת הערב המשפחתית שלנו במוצאי שבת היא האירוע השבועי אותו אני הכי אוהב!

וברכות: בשורת הגשם היורד עלינו רק לטובה, מצטרפת לשמחת יום ההולדת של קרן, מה נאחל- ואין לך? שיר, הילדים, הדירה וזו שבאופק, עבודה מעניינת. אז שתרווי נחת ואושר ואהבה, והמשיכי לרקוד, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "צריך לרקוד בכל יום במחשבה או במעשה!"

"שבוע טוב"!

9.11.18   א' כסלו תשע"ט

מה טוב, שבנינו ירשו מרעיה את נושא הפעילות הגופנית, והשבוע גם לירן וגם  הדר חזרו מפעילותם זו כשמדליות בורקות על צווארם וגביעים באמתחתם. ואם כבר עוסקים בספורט, אני גאה גם בגלי ולי המתאמנים בקבוצותיהם ונוסעים לראות משחקים של מכבי נתניה באצטדיון. (האם ירשו זאת ממני?) גם ככה לומדים כדורגל. שיבורכו עושי הספורט ואוהדיו, כולם.

בעקבות יום הולדתי בדקתי מה אירע ב-31.10 מלבד הולדתי (והיום זו אינה בעיה גדולה) ומצאתי שפרט לי ולרחל עצמון, גם כריסטופר קולומבוס נולד ביום זה. ב- 1451 גיליתי, שמרטין לותר פרסם את המסמך המכונן של הפרוטסטנטיות  ב-1517. שב- 1922 עלה מוסוליני לשלטון באיטליה. גופתו של סטאלין סולקה מהמזוליאום של לנין במוסקבה ב-1961. ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי נרצחה ב-1984 וב-1993 מת במאי הקולנוע פדריקו פליני. רשימה קצרה של אירועים. ועוד בהקשר. לפני כמה שבועות חיפשתי ספר בין ספרי הילדים המצויים אצלנו מצאתי ספר ישן של אנדה פינקרפלד ובו הקדשה של סבתי מלכה גורדון לעמרי! (כך קראה לי), מודה שזה ריגש אותי. ואז גמל בלבי הרעיון לתת לכל אחד מנכדי ולנינתי, ביום הולדתי את הספרון בו כונסו כמה מסיפורי, שהוציאה לאור המשפחה למזכרת. מודה, שעלו בי הרהורים שבעוד שנים רבות יגלה מי מהם בספרייתו את הספרון הזה וזה יעשה לו קליק קטן וטוב של זיכרון מהסבא.

היום א' בכסלו. סבא שלי, שמואל לייב גורדון, הלך לעולמו בא' כסלו תרצ"ג (1933).  18 יום אחרי שנולדתי ועוד הספיק לתת לי את שמי. אם תבדקו היטב תגלו שאני העמרם האשכנזי הראשון. במשך כ- 30 שנה שאני מחפש חומרים ומסמכים על המשפחה, והנה לפני חודשיים הגיעו לידינו, מבת דודתי, סיפור חייהם של סבא, סבתא ודודתי ימימה כתובים בכתב ידם. פרשות חיים (חלקן מאד קשות) כתובות בעברית כל כך יפה. תענוג לקרוא. בחרתי לשלב, ביום השנה ה- 85 למותו, לא את ההספדים היפים של ביאליק ופיכמן על אישיותו הנשגבה, אלא קטע קצר על פועלו שכתב המבקר אברהם לוינסון:
… "אם הספרות היפה הייתה השלב הראשון של יצירתו והעבודה הפדגוגית- ציבורית בארץ ישראל ובגולה בשלב האמצעי, השלב העליון היה הפרשנות, ביאור כתבי הקודש. מפעל ענק בן 14 כרכים שראוי היה שייעשה על ידי חבר חכמים, הוא פרי עיון מעמיק ושקדנות מופלאה של יחיד, ממשיך המסורת ההיסטורית של גדולי הפרשנים. דור דור והבנתו ופירוש התנ"ך שלו, פירוש התנ"ך של של"ג המסכם את מחקרו, תפיסתו וערכו לפי רוח הזמן. לנגד עיניו ריחפה התעודה הנשגבה והפשוטה למסור את ספר הספרים, ספר העם בידי העם, להוציאו מרשות יחידים לרשות האומה, לקרבו לשכל וללב על ידי פשטות ודיוק ההסברה. הוא הבהיר את התוכן והצורה של ספר הספרים לאור המדע ההיסטורי, הארכיאולוגי והפילולוגי של ימינו. נאמן לאמת ההיסטורית, תיאר את חיי ישראל, תרבותו וקורותיו וקבע כל מאורע היסטורי במקומו הגיאוגרפי ובמסגרתו המדינית והתרבותית." עד כאן ציטוט הנותן מושג על עבודתו המרכזית של של"ג בשלושים שנותיו האחרונות: פירוש וביאור התנ"ך.

וסוף דבר: התנ"ך בפירוש של"ג היה ספר הלימוד המרכזי של מערכת החינוך עד אמצע שנות ה-50.  ואז…המפלגות הדתיות שהיו בממשלה תבעו למצוא פירוש אחר לתכנית הלימודים בטענה שפירוש של"ג אין בו צביון דתי מספיק ושהוא פופוליסטי מדי ובחרו להחליפו בפירוש קאסוטו. כשיצחק נבון היה שר החינוך באתי אליו ללשכתו וביקשתי שיכניס גם את הפירוש של סבא לתכנית הלימודים. הוא הסביר לי שאין סיכוי לעשות זאת בשל שיקולים פוליטיים. חזרתי שוב כעבור כמה שנים ליוסי שריד, "אחד משלנו", בכהונתו כשר החינוך, והוא אמר בנדיבות לבו שיבדוק זאת ויחזור אלי ועד היום טרם חזר וגם לא יחזור. ואני – מדי שבוע נעזר בפירושיו בעת כתיבתי על 'פרשת השבוע'.

"שבוע טוב"!

3.11.18   כ"ה חשוון תשע"ט

קשה לנו כל שנה לחזור לפרשת 'וירא' לסיפור המחריד על עקדת יצחק. למרות האירועים הרבים המתוארים בפרשה 'העקדה' עומדת במרכזה. הפעם אספר דווקא על עקדת ישמעאל המובאת בקוראן ומשויכת לאותה תקופה, ולאותו חודש, סיפור שרבים אינם מכירים. הנצרות מכירה בסיפורי התנ"ך תחת הכינוי 'הברית הישנה' והוסיפה לה את 'הברית החדשה'. לא כך העולם המוסלמי שביטל את התנ"ך ויצר את הקוראן כיון שמצא בו אי דיוקים מהותיים וסותרים. דוגמה בולטת היא סיפור עקדת ישמעאל בן להגר השפחה, אחיו הבוגר של יצחק בן שרה. בקוראן מסופר על עשרה ימי הליכה של אברהם וישמעאל לסביבות מכה, בהם מדבר אברהם ונועץ בבנו על רצון אלוהים שיעלהו קרבן, וישמעאל מסכים לכך. בתנ"ך הולכים אברהם ויצחק רק שלושה ימים להר המוריה ואינם מחליפים מילה ביניהם ביום האחרון שואל יצחק "איה השה?" ולא נענה. סיום האירוע בשני הספרים שווה. בתנ"ך מופיע כתחליף האיל ובקוראן הכבש ולכן המוסלמים חוגגים את חג הקרבן עד היום. ישמעאל הפך להיות שליח האל ואילו יצחק, ליורש היחידי של אברהם, "אבינו" השני. לשני הסיפורים המקבילים אותו מוסר השכל שמסכם: 1. הכניעה המוחלטת של אברהם לאלוהיו.  2. חובת הציות של בן לאביו.  3. אלוהים מונע הקרבת בני אדם. (זו הייתה קריאת תגר על החברות האליליות של התקופה). ללא ספק 'העקדה' הייתה חוויה מכוננת לשני האחים שגדלו בנפרד ובחייהם הלכו בדרכים נפרדות. הגר וישמעאל גורשו כי שרה רצתה להבטיח שיצחק יהיה היורש היחידי. סיפור הגירוש בקוראן מספר, שהמגורשים הרחיקו בנדודיהם עד מכה. במדבר לא היו מים והחום היה נורא. הגר הניחה את ישמעאל במדבר והלכה לחפש באר מים ולא מצאה. האל שמע את בכיו של הילד וכששבה הגר, ראתה שבמקום בו נמצא ישמעאל מפכה מעיין. הקוראן ממשיך ומספר שכעבור שלוש שנים בא אברהם לבקרם במכה ויחד, האב ובנו, בנו את ביתו של האל, את הכעבה! אליה עולים לרגל מדי שנה מאות אלפי מוסלמים. בשל כך ישמעאל נחשב לאבי השבטים.

השבוע ציינתי את יום הולדתי ה- 85, פ"ה באותיות. בשבילכם הפא-הא אומר שאני פה! ולי זה אומר הרבה יותר.
זיכרון. לפני 70 שנה כשבאתי אחה"צ מהמוסד לחדר ההורים, אבא קיבל את פני בשמחה ואמר משהו כמו: "ניצחנו"! מי ניצח? את מה ניצחנו? ואז בדרכו, הסביר לי בהרחבה שהיום הוחלט על צורתו של דגל ישראל שיהיו עליו שני פסי תכלת ומגן דויד שאנחנו בעדו, כי הוא דגל ההסתדרות הציונית, שמבטא את אחדות העם היהודי בארץ ובגולה. אבא שמח שזכינו ב"מכרז" מול ההצעה שהדגל יהיה בן שבעה כוכבים כפי שחזה הרצל בספרו "מדינת היהודים". וזה כל כך שימח אותו! ואני יכול גם לקשור את השמחה הזו גם לב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור, יום שעד ההחלטה בכ"ט בנובמבר על הקמת המדינה, נחגג בחגיגיות בציבורנו. אגב, שמתם לב שבחודש נובמבר יש שני מועדים ייחודיים המציינים שילוב מוזר של עברית עם  לועזית? אנחנו אומרים ב' בנובמבר, וכ"ט בנובמבר וללא ציון מקובל של החודש העברי חשוון או כסלו. יש האומרים שחודש נובמבר לאורך השנים היה טוב ליהודים.

וכמובן ברכות חמות למיה ליום הולדתה ה… נראה, עברה עליה שנה נפלאה – גם המעבר לדירה החדשה, דירה ממש זבת חלב ודבש וגם כניסתה לעבודה חדשה. אנחנו מאחלים לה השנה ליהנות מפירות האושר הזה יחד עם הדר והילדים, יחד עם כל המשפחה. שתזכי להרבה טוב, הרבה נחת, שמחה ואהבה מכולנו בתוספת  אהדה גדולה לריצותיך הקצרות והארוכות, הבריאות ומהנות.

הערת העורך: מזל טוב! מאחלים לך ולנו שתמשיך להרעיף עלינו  מחוכמתך, אנושיותך וסקרנותך; להנהיג ולשמש דוגמה לחיים מוסריים,ערכיים, אוהבים ומשפחתיים! מכולנו , קטון עד גדול.

"שבוע טוב"!

27.10.18    י"ח חשוון תשע"ט
יום הזיכרון לרצח יצחק רבין

זה לא יכול להיות   –   אהוד מנור
זה לא יכול להיות/  לא, לא יכול להיות שזה קרה/
וזאת רק שמועה רעה/  שהתפשטה בחושך/
וזאת רק שמועה רעה/  שהתקנאה באושר הקרב/
בשמש העולה בתוך הלב/  ובחלום המתגשם/
שעוד נושם, שעוד נושם/
ומי שמת מיד אדם, מיד אחיו/
אלוהים מחזיר לו את חייו/
ואז מגבול העדן, ממרחק, הוא יתבונן הוא יחייך והוא יצחק.

שנת הלימודים שלי נפתחה בסערה. בהתחלת שיעור התנ"ך בירך אותנו ראש המדור בברכה שגרתית לשנת הלימודים החדשה, ואחר כך התייחס לאקטואליה של פרשת נוח וכך (בערך) אמר: "אנחנו חיים היום במדינה ההולכת ונדמית למה שהתחולל לפני המבול. הדור היום איבד את הדרך, זה דור של שופינג, קניונים, שעמום, ריקנות, אוכל, צרכנות, חמדנות, כסף, חוסר תכלית, תחרותיות, קונפליקטים – דור של משבר. התופעות- חלקן מודרניות- מקבילות לתיאורי דור 'ההשחתה והחמס' של ימי נוח והתחממות הפלנטה – היא המבול הגלובלי המודרני. אין חזון ואין תורה! ולכן… ההפתעה לא איחרה לבוא – אסור לאפשר את 'חוק הגיוס' וחייבים לתת לכל נער יהודי את האפשרות ללמוד בישיבות באין מפריע. כי זה דור העתיד של עמנו". אמר וירד מהדוכן.
ישבנו בקפיטריה לפני השיעור שלושה חברים 'זקנים', נקרא להם: אברהם יצחק ויעקב ושוחחנו על כוס קפה הפוך. לפתע שאל אברהם: "אתם יודעים מהי הזקנה?, מהי ההזדקנות? ( אברהם אבינו חי 175 שנה, יצחק אבינו 180 שנה ויעקב רק 147 שנים) יצחק השיב בשאלה: "ואתם יודעים למה הזקנים מביטים אחורה ולא קדימה?" יעקב השיב: "בגלל הפחד מהמוות". ואברהם אמר: "בגלל הפחד שלהם לגלות שהעתיד שלהם כבר עבר" ויצחק העיר: "מבטם של הזקנים לעברם, זו השלמה עם ההרגשה וההכרה ששום דבר חדש כבר לא יקרה להם בחיים".  ואני אמרתי להם שמעתי על חמישה סימנים גופניים שלפיהם תוכלו לבחון את עצמכם אם אתם כבר זקנים והם: 1. לקום מהכסא לעשות סיבוב שלם במקום ולהתיישב חזרה. 2. לרדת 30 מדרגות ברצף. 3. לעמוד 30 שניות על רגל אחת ואחר כך על הרגל השנייה. 4. ללבוש תחתונים בעמידה. 5. לקרוא עיתון על אותיותיו הקטנות. כיון שביחד יש לנו 250 שנים יש להניח שהדיון הפילוסופי על הזקנה עוד יחזור , כמובן, אחרי שננסה פיזית כמה פעמים את 5 הסימנים שנותנים המומחים בזקנה.

וברכה חמה: היום ממש, חל יום הולדתה של סיון ולא נחמיץ הזדמנות של פעם בשנה לברכה בהרבה אושר, נחת, שמחה ואהבה מאתנו בפרט ומכולנו ככלל.
"שבוע טוב"!