שבועטוב

9.3.19   ב' אדר ב' תשע"ט

נפתח באירוע החשוב של השבת, ה- 9.3.19, שהוא יום הולדתה של נואי! שהיא בכורת נכדינו. אני זוכר את היום בו נולדה כיום בו דרגת האושר קפצה מדרגה. אני לא אספר זיכרונות, רק רוצה לאחל לך שתגשימי את חלומותיך, רצונותיך ומאווייך ובלו"ז שתבחרי. החגיגה האמיתית היא בעצם של הורייך (כי את לא עשית כלום כדי להיוולד). נברך בחום גם אותם ואת איתן ואת תומר מכל המשפחה. אוהבים אותך ומחבקים אותך באהבה ענקית,  ואל תפסיקי לרקוד!
שלושה דברים הם בעיני בגדר חציית קו אדום:
1. מילים רעות על צ.ה.ל
2. מילים רעות על הקיבוץ
3. מילים טובות על "יורדים"
כיון שזכיתי לתגובות על מה שכתבתי בעניין דברי שבח וטפיחה על הכתף על "יוצא" קיבוצנו שזכה בפרס בארה"ב, אני רוצה להעיר, להאיר ולהבהיר את דעתי. לפני שנים, בן קיבוצנו, שהיה גם ידיד אישי שלנו, קצין בדרגת סרן, מ"פ בחטיבת "הראל", לא חזר מחו"ל למלחמת ששת הימים. כתבתי לו מכתב תוכחה זועם על כך, וקיבלנו ממנו מכתב הסבר ותירוץ שהסתיים במילים "אאושר אם אכן אובן", וזה גרם לנתק רב שנים בינינו. ב- 67' לא היו יורדים רבים ולמלחמה באו רבים מהם, והוא לא. היום יש כל כך הרבה 'יורדים' שכמעט ואיננו עוסקים בתופעה. כי, באמת, למי אכפת מה הם עושים ואיך הם מתנהלים פרט למשפחותיהם. כל ניסיון להצביע על הישגיהם עם החינוך שקיבלו, עם הקיבוץ, עם המדינה וכד' הוא מגוחך. בסרט שהשתתפנו בו בערוץ הראשון לפני שנתיים, נשאלתם על ילדיכם ועתידם בקיבוץ ובמדינה. אני זוכר ששיר אמר (והוא לא דיבר הרבה): "הילדים שלי עוד קטנים, אני לא בטוח שיישארו בקיבוץ אבל דבר אחד אני יודע- שיחיו בארץ" במילים האלה, באופן שנאמרו, הרגשתי שגנים זה לא מים, הזדהיתי בגאווה עם דבריו! אני רק אולי קיצוני בתגובתי, אני חש ניכור כלפי מי שירד מהארץ ואני חושב שלחברה ערכית כשלנו, אין שום סיבה לומר שהישגיהם הם בשל היותם בנים שלנו.  לברך את בני המשפחה בחצר בוודאי שיש מקום, אבל בפומבי? ולהתגאות?? ובהזדמנות אחזור לדוברי הרעות על צ.ה.ל ועל הקיבוץ.
לפני שבועיים תמהתי מה יש לאלוהים ש"קרע את הים" להתעסק בנושא התרומות האישיות למשכן. הפעם אני תמה (בהתייחסות לפרשת "ויקהל") מה יש לאלוהים הרוחני, המופשט כל כך, להתערב בעיצוב המשכן ולתת הוראות מדויקות לבצלאל בן אורי, הוראות אדריכליות ממש היורדות לפרטי פרטים שכללו תכנון הנדסי, סוג החומרים ממנו ייבנה, סגנון הקישוטים, כמות הפיתוחים, גם מעץ, גם מבד, גם מאבנים טובות, שילוב של לוחות עץ ויציקות זהב וכסף ואפילו סוג העץ, עץ השיטה. ואני שואל איפה מצאו כל כך הרבה עצי שיטה במדבר, שהיום כמעט ולא נמצא כאלה. וכל ההוראות לעבודה הגדולה הזו באות בפרשה מיד אחרי תזכורת המצווה של שמירת השבת: ששה ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון.
"שבוע טוב"!

2.4.19   כ"ה אדר א' תשע"ט

אני שומע וקורא ממקורות שונים על פרשות השבוע. הדברים הנאמרים מעוררים בי גם מחשבות ותובנות. הפעם אזכיר את עיקרי דבריו של ד"ר משה מאיר והנושא הוא: פרשת "כי תשא". במרכזה הסיפור הידוע לכל עולל והוא: סיפור הסובב את עגל הזהב. חטא העגל נחשב אולי, לחמור בחטאים של העבודה הזרה. ומה באמת היה שם? כתוב: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". נוצרה מציאות של חרדה וחוסר וודאות בעם, שאיתם צריך היה אהרון להתמודד. והוא בחר לעשות זאת בעשיית העגל, וקיווה שאיסוף הזהב יותיר לו עוד זמן להמתנה למשה. לאחר שנעשה העגל הוא מכריז על יום חג: "ויעלו עולות וישב העם לאכול ושתו, ויקומו לצחק". אולי אפשר לראות זאת מזווית אחרת? אהרון לקח קבוצה מבוהלת וחרדה והפך אותה לקבוצה שמחה, אוכלת ושותה ומצחקת. מה פשר ה"לצחק" הזה? רש"י, גדול המפרשים אומר שמשמעות ה"לצחק" הזה היא גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל יש אפשרות, אומר ד"ר משה מאיר, שמעשה אהרון היה בדיחה. שהעם, הרואה את העגל שנעשה כמענה לבקשתו "עשה לנו אלוהים", צוחק על האפשרות שאלה הם אלוהיו, אך משה והקב"ה לא הבינו את "הבדיחה" ואותם זה לא הצחיק. הם ראו בעגל חילול קודש, בגידה והפניית עורף לאלוהים. הומור, כידוע, הוא כח מרפא, אך יש לו תנאי הכרחי שיהיה משותף לכולם כי אם מישהו לא 'במשחק', ההומור הופך לפוגע ומעליב. ולכן, המחיר היקר ששילם העם (הריגת 3000 איש) היה לא על עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אלא על אי הבנת 'הצד המבדח' ע"י אלוהים ומשה. ומהו "עגל הזהב"? התמונה שמשה רואה, שהעם רוקד סביב עגל הזהב היא שיצרה את השימוש בביטוי 'עגל הזהב' ככינוי לסגידה לחומריות, ביטוי להפיכת הכסף והזהב למרכז החיים. (ראו, הוזהרנו).

אנחנו חיים בימים ש'לפני הבחירות'. ב- 40 הימים הקרובים יציפו אותנו בשפע דיבורים מכל הצבעים בכל מנעד הטונים, באמירות אמת ואי אמת, בציטוטים מדבריהם של חכמי תורתנו וחכמי תבל, דברים רבים ייאמרו ויוכחשו מיד אחרי שנפלטו. ליקטתי כמה משפטי מפתח, סוג של תגובות, שנשמע אותן כל יום  מפוליטיקאים המסתבכים באמירות שקריות ופוגעות ולאלה המפרסמים הכחשות בלתי אמינות עד מגוחכות. להלן דוגמאות להכחשות של הנאמר:
1. "מה שאמרתי לא הובן".
2. "מה שהובן – הוצא מן ההקשר".
3. מה שהוצא מההקשר – סולף".
4. מה שסולף – כלל לא נאמר".
5. "מה שנאמר – נאמר, אך לא לפרסום. ואחרי כל זאת יגיע יום הבחירות  והאמנם נחזור לשמוע את האמרות האלה שוב ושוב?
"שבוע טוב"!

23.2.19   י"ח אדר א' תשע"ט

כמה מילים על פרשת השבוע "תצווה". בפרשה זו אנו פוגשים לראשונה את הרעיון של אליטה משפחתית בעם ישראל. אהרון ובניו (הזכרים כמובן) הם אליטה שעבודתה ומשימתה היא העבודה במשכן. כדי להאדיר אותם, עוסקים בשאלת לבושם בשמשם בקודש וכאן אנו נתקלים בביטוי 'לכבוד ולתפארת' הכבוד- פנים האדם והתפארת – החיצוניות, וזה שינוי, כי הכבוד במובן של הדר ותפארת מיוחס עד עכשיו רק לקב"ה. יש המחלקים את החיים הדתיים בתקופת המקרא לשני מימדים: הכהונה והמשכן והנביאים והעם. הכוהנים התמקדו במה שבין אדם למקום ואילו הנביאים התמקדו בתחום בין אדם לחברו, או במילים אחרות הכוהנים דאגו לקדושה והנביאים דאגו למידות טובות. כדי להיות טוב לא צריך להיות קדוש והדוגמה הניצחת היא ביתיה בת פרעה שהצילה את משה התינוק שהייתה טובה אך לא קדושה. האם זה אומר שלכוהנים ולמשכן לא הייתה חשיבות מוסרית אלא רק חשיבות רוחנית? יש כמה תשובות לכך בתחום הפסיכולוגיה של המוסר אבל קטונתי.
בזמן האחרון אנחנו עדים לתופעה חוזרת בעיתונות הקיבוצית  (הזמן הירוק וידיעות קיבוץ) שבה החלו להקדיש מקום נכבד לתאר ולפאר הישגים של חברי קיבוץ לשעבר, כאילו הקיבוץ היה מקור השראתם, ובעטיו "הגיעו להישגיהם"! ועלינו, הציבור, להיות גאים בהם כי הם מ'שלנו'. הגדיל לעשות "מנהיג" העבודה שתמך במינוי של אחד שכבר לא חבר קיבוץ 5 שנים, למשבצת של נציג הקיבוצים ברשימת 'העבודה' לכנסת. והנה, גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה! ב'דף לחבר' האחרון, במסגרת עטורה בכוכבים צהובים באנו לטפוח לעצמינו על כתפנו, לפאר, לשבח ולנכס פרס, שזכה בו יוצא קיבוצנו, שרובכם אפילו לא שמעתם עליו. על מה "בטאוננו" מתברך ומתגאה, אתמהה, וד"ל.

ועל דמות מיוחדת שהייתה 'נחבאת אל הכלים'. בגיל 92 הלכה לעולמה הסופרת עמליה כהנא כרמון. במשך שבועיים וחצי היינו יחד במשלחת של מול"ים וסופרים ביריד הספר בפלרמו שבסיציליה. היא סיפרה לי שנולדה בעין חרוד. כשהמשפחה עזבה הייתה פעילה ב"השומר הצעיר" בקן תל אביב והתגאתה מאוד שסיפורה הראשון פורסם ב'על החומה' בטאון "השומר הצעיר", שעורכו היה משה שמיר. שרתה בפלמ"ח, הייתה קשרית ב'חטיבת הנגב' והיא זו ששגרה את המברק המפורסם על כיבוש אילת. היא הדגישה שבגין גילה, עליה להימנות על סופרי דור הפלמ"ח כמו שמיר, נתן שחם, גורי, מגד ועוד, אך מעולם לא השתייכה אליהם ולא לשום זרם ספרותי אחר, באחת משיחותינו דיברה על הסופר עמוס עוז. היא הייתה היחידה שהשמיעה דעה ב1996, ש"זמנו עבר" שהוא שייך לחבורת סופרים יחד עם תמוז, דוד שחר, קנז וא.ב. יהושע, חבורה שאינה מתייחסת לפרטים אלא לרעיונות כלליים ושהם מביטים על החיים מלמעלה, ואם אני זוכר טוב השתמשה בביטוי "ממעוף הציפור".  אהבתי את ספריה וגם הם כמו חייה, כמו מותה, תמיד "חיו" בחשאיות רבה.
שבוע טוב!

16.2.19   י"א אדר א' תשע"ט

פעם בשנה אנחנו חוגגים יום הולדת משולש במשפחה להדר (46), לאורי (15) ולתומר (2). לכבודם נרים כוסית, נברך ונתברך בהרבה אושר, שמחה, ותקווה להגשמת מאווייכם הקטנים והגדולים כשאנו עוטפים אתכם בשמחה רבה ובאהבה רבה. קבלו חיבוק ענק מכולנו.

בשבוע שעבר באתי, לבקשת ספיר לשוחח עם חברי המכינה בה הוא נמצא. למראה פניהם, שנראו לי מותשים ועייפים, ויתרתי על 'המבוא' שהכנתי  ועברתי לדבר ישירות על הנושא: הגשמה בקיבוץ. וזה ה"מבוא" שהכנתי:
משה רבנו היה המנהיג שהבין, שאם הוא רוצה/צריך להנהיג את העם, הוא חייב שאנשים ילכו אחריו ויתנו לו את מיטבם. לשם כך, חשב, צריך חזון שייתן להם השראה, ויגרום להם לשמוע ולעשות את דברי המנהיג הוא הבין שלחזון  צריך שיהיה סיפור (נרטיב) שישכנע אותם להזדהות עימו, למשל, סיפור מאות שנות עבדות במצריים, יציאת מצריים וכד'. סיפור המתאר הפיכת 'כאבי העבר' ל'ברכת העתיד'. הוא תרגם את החזון למציאות באמצעות חוקים ונוהלים שבעזרתם יקבל את הכח להנהיג. מזכיר לכם משהו? אני מוצא דמיון בין התיאור שתיארתי כאן, לבין התנהלות תנועתנו הקיבוצית עם 'ההנהגה ההיסטורית' שלה במשך שנים רבות. מודל "משה" הוא המודל, בקווים כלליים, של מי שמבקש להנהיג. זכינו לראות במו עינינו את דמויותיהם של מאיר וחזן מנהלות, מובילות ומנהיגות את התנועה באותה דרך. מציגות חזון ענק, רעיון (המלווה גם הוא בעשר דיברות) שמתממש צעד אחר צעד, חזון גדול של עליה שהתחיל ב'מרד הבן', כיבוש האדמה בארץ, התיישבות, הגנה, יצירת הקיבוץ(!) שהוא המימוש של הציונות, הלאומיות, הצדק החברתי (סוציאליזם) ובריאת אדם חדש במולדתו, הגשמה אישית במסגרת חברתית. הם הבינו שצריך להציג לחברים חזון שנותן השראה, שיאמר לחברים מה הם מתבקשים לעשות וליצור עמם הזדהות מלאה. הסיפור (הנרטיב) הנלווה היה 2000 שנות גלות, סבל, פוגרומים וכיו"ב. אחרי זאת יגובש גם המבנה האירגוני ודפוסי אורחות החיים: הקמת המשק, בניית חברה חדשה, השקעה בעיצוב וייחוד חינוך הדור השני ובעיסוק בחיי התרבות. כך נבנו ארבעת ערכי הליבה שוויון, שיתוף, עזרה הדדית וערבות הדדית.

השבוע עסקנו בפרשת 'תרומות' שבה התבקש העם להרים תרומה לבניית המשכן בו ישכון אלוהים, במסע במדבר. "כל איש אשר ידבנו ליבו". אותו אלוהים שקרע את הים, אותו אלוהים שנתן את התורה, הייתכן שהוא זקוק לתרומה לבנייה?. שמעתי פרשנות האומרת שאלוהים לא צריך כסף וזהב. אלוהים רוצה שותפות, מעורבות, מחוייבות. כי כשאדם מכניס את ידו לכיסו ותורם הוא הופך לשותף, הנתינה הזו היא חלק מהשותפות. וסיפור קטן אינטימי שלנו. כשהחל "מבצע קדש" ב1956, נתבקשו אזרחי ישראל לתרום כל אחד "כאשר ידבנו לבו" ל'קרן המגן' לקניית נשק. ברדיו שרו את "תותחים במקום גרביים" "טנק במקום זוג נעליים"…וכו" באוויר הייתה תחושה של סכנה לקיום מדינה. גוייסתי למילואים ובאתי להגיד שלום להורים. אמא הראתה לי טבעת זהב  ואמרה בקול חנוק: "זו המזכרת היחידה שנותרה לי מאמא שלי, שנתנה לי אותה בתחנת הרכבת בוורשה לפני שעליתי לארץ ואני תורמת אותה ל'קרן המגן' ופרצה בבכי מר. ואני שהייתי מאוד שקוע בעצמי, בגיוסי, הייתי נבוך ורק נישקתי אותה על מצחה והלכתי לארוז. ככל שהזמן חולף אני לא שוכח את הסיטואציה ואת הדילמה הקשה שלה, שמזכרת אחרונה מאמא שלה נתרמת למען המדינה. איך האישה החלשה הזו, חייתה בתחושה חזקה כל כך של נתינה, שותפות, מעורבות, מחוייבות והזדהות. היום, כשאני חושב על כך, אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל לנהוג כך.

"שבוע טוב"!

9.2.19   ד' אדר א' תשע"ט

אחרי מופעיו האור-קוליים המכוננים של משה בהר סיני, מגיע הזמן בו צריך ליישם, במציאות המדברית, את המתחייב מהאירוע ההיסטורי החד פעמי הזה. זאת עושים בפרשת "משפטים". פרשה המעבירה את החזון לענייני מנהלה ודפוס אירגוני, לחיים עצמם. חמישים ושלוש מצוות מתוך תרי"ג (613) המצוות הכלולות בתורה, כתובות בפרשת "משפטים". המפורסמות שבהן הן: כללי ביטול העבדות, היחס לאלימות, עדות שקר, שוחד, איסור בשר עם חלב והשבת. עכשיו צריך לרדת לפרטים, להתאמות וליצור "כלי עבודה" כדי לקיים דפוסי חיים מסודרים, שיממשו את המעבר בין רגעי ההתלהבות, האופוריה וההתרגשות לחיי יומיום השגרתיים, להפכם לפרטים קטנים ומעשיים בסעיפים ותת סעיפים ובלבד שייושם המסר הגדול, שתישמר הרוח הגדולה.

בהמשך לנושא מעמד האישה היהודיה מפרשת "יתרו". באמצע המאה ה- 19 נשמעה קריאה אחרת, נימה חדשה לדמות האישה. לא בתיאוריה מהפכנית אלא בשירה כתובה. כשהיינו בכיתה ז' למדנו אצל פולי על תנועת ההשכלה כשאחד החשובים בה היה המשורר י.ל. גורדון. (למשמע שמו מצאתי שותף לשם גורדון ויותר מכך שכתב גורדון עם "וו". אצלנו במשפחה, פרט לאבא, כולם כתבו גרדון בלי ה"וו"). למדנו על תפיסתו הרחבה של החברה היהודית בגולה שבאה לביטוי באמרתו: "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך" שהפכה, לסיסמה אצל היהודים המשכילים. אבל מה שאני זוכר יותר זה את הדגש ששם פולי על דמותו של יל"ג על "היותו דובר שחרור האישה מהכבלים החברתיים והדתיים, שהיווה ביקורת על הממסד הרבני". בשבילנו, בקיבוץ, לא היה בזה שום חידוש כאן חשנו בשוויון מלא בין הנשים לגברים. פולי סיפר שבגולה הנשים חיות אחרת. יש כמה שירים שפולי קרא בפנינו והפתוס בו קראם זכור עמי עד היום. אחד מאלה היה "קוצו של יוד" של יל"ג שנכתב ב- 1876 שמתחיל כך:
אשה עברייה מי יידע חייך/ בחושך באת ובחושך תלכי…
תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי / תאפי ותבשלי ובלא עת תיבולי…
שיר שגם אם היה נכתב היום היה מעורר סערה.

מה קרה לפני 90 שנה בקיבוצנו. 1929הייתה שנה מיוחדת בתולדות הקיבוץ, 1. ינואר: משמר העמק נותקה לחלוטין בשל גשמים. 2. פברואר: רוקפלר (נדבן ובנקאי אמריקאי מפורסם) עמד לבקר בעתיקות מגידו, ממשלת המנדט הבריטי מיהרה לסלול כביש לרגל ביקורו מחיפה למגידו העובר ליד משמר העמק, מאות פועלי כביש התרכזו בקיבוץ. הכביש נסלל תוך חודש. האירוע הסתיים בנשף גדול. 3. מאי: וייצמן ביקר בקיבוץ. הוקמה המשתלה לעצי יער. 4. אוגוסט: פרצו המאורעות. אל הכפרים אבו שושא ורובייה באו מסיתים מהעיר. ב-25.8 ישראל חדרי טבע בירדן.  ב-26.8 בלילה הותקפה משמר העמק ביריות והמון ערבי התקרב למקום. הגיע הקצין הבריטי דאף עם מספר שוטרים לעזרה. ב-27.8 משטרת המנדט דרשה לנטוש זמנית את הנקודה. עוזבים לעפולה. הערבים שרפו את את הגורן, עקרו עצים בחורשה, שברו שתי מצבות בבית הקברות וגנבו את התירס מהשדה. 5. ספטמבר: ב-7.9 , 17 חברים חזרו למשמר העמק כדי לשמור ולבצר את הנקודה. הקימו גדר בטחון וחפרו חפירות הגנה.  25.9 גם חברות הגיעו לקיבוץ התחילו להעביר את מחנה הקיבוץ מעפולה למשמר העמק, מהלך שהסתיים ב- 4.1.1930. שכל הקיבוץ על ילדיו הגיע למשמר העמק.

"שבוע טוב"!

2.2.19  כ"ז שבט תשע"ט

בפרשת "יתרו" אנו פוגשים את משה ברגעיו הגדולים והנשגבים ביותר: קבלת התורה בהר סיני, עשרת הדברות וירידתו מההר ולוחות הברית בידיו. הוא יורד כמנהיג, מדינאי, אסטרטג ונביא ולכן נחשב למנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל. בכל אלה אנו מרבים לדבר, אבל למנהיג יש גם פנים נוספות שהגדולה בהן היא משפחתו הפרטית (בעיני – הכי חשוב) וכאן, משה נכשל לחלוטין. לדעתי, למשה, היו שלוש בריתות: הברית עם אלוהים, הברית עם ציפורה אשתו והברית עם ילדיו אליעזר וגרשום. אנו מרבים לעסוק בברית עם אלוהים שהיא החזקה ביותר, שאותה הוא מקיים לבד! אבל איך באה לביטוי הברית עם ציפורה? והילדים? ציפורה והילדים לא נמצאים עמו במסע במדבר היש המשמעות לכך? יתרו המדייני, אביה של ציפורה (קרוב-רחוק משפחתי) היה אדם רגיש וענייני והבין שחובתו של אדם היא קודם כל למשפחתו ושלוש פעמים יתרו מביא אותם לפגישה עם משה במדבר, בניסיון לפשר ולאחות את קרעי מערכת היחסים הזוגית/משפחתית בין משה ואשתו והילדים. בכל הפגישות משה מתעלם מציפורה ומילדיו ומתייחס רק לחותנו, נכתב שנשק רק ליתרו, התמה איך משה, שהצליח ליצור מעם של עבדים עם חופשי, אפילו אינו מנסה לפתור את המשבר המשפחתי שלו ואפילו מכנה את ילדיו, כילדי ציפורה בלבד. היא מגלה, שעם כל רצונה ונכונותה להקרבה אישית, משה מעדיף את הברית עם האל על הברית אתה, והיא 'משולחת' על ידו למדיין. יתרו היה אבא חכם ונבון (היום אומרים 'מדהים') שלוש פעמים מזכיר יתרו למשה שבתו היא: אשתך!, אשתך!, אשתך! וכשהוא מבין  שאין סיכוי להסדרת היחסים ביניהם, ונוכח לדעת שהמשפחה הפרטית אינה מעסיקה כלל את משה, הוא שותק ושומר לעצמו את זכות התגובה וזו לא מאחרת לבוא. כשמשה משלח את ציפורה והילדים למדיין הוא מבקש מיתרו, יזם הפרדת הרשויות, איש סודו והתומך הגדול בו, שיישאר אתו, אך יתרו מחליט לעוזבו, הולך עם בתו ונכדיו ולא שועה לבקשה. למעשה היחס לאישה והמחויבות כלפיה ומעמד האישה בכלל על פי משנת משה הייתה דוגמה לדורות רבים, כשקבע שהברית החשובה היא זו עם האל! לא מובן איך כשאנו מעלים על נס את דמותו של משה רבנו. איננו מקדישים בכלל תשומת לב להתנהלותו האישית של משה עם  משפחתו שלו, ויתרה מזאת לא שואלים איך אלוהים, רואה כל, לא שם לב לכך.  האם הדוגמה האישית של המנהיג הגדול והדגול היא זו שגרמה להצדקת מעמדה הנחות של האישה בעם היהודי?
כבר כתבתי כמה נהניתי מחג הקיבוץ השנה. אני רוצה לציין במיוחד כמה מכובד ואסתטי היה ערוך המועדון כחדר זיכרון. חבל שגם השנה אנשים לא באו  לחלוק כבוד לחברים הרבים, לחיילים, ולילדים שנפטרו, ובהזדמנות זו גם לשמוע עליהם בבחינת מי היו ומה עשו בחייהם.
"שבוע טוב"!

26.1.19   כ' שבט תשע"ט

השנה, יום הולדת לקיבוץ חל באותו יום עם שני "חגים" נוספים: ט"ו בשבט ו"יום החיבוקים הבין לאומי". יום החיבוקים הוא הזמן לחבק את הטבע, ובהם כלולים "מחבקי העצים". הם לא היפים למיניהם אלא אנשים שרוצים להגביר את הקשר לאדמה באמצעות סדנאות. טענתם המרכזית היא שאדם המתחיל בחיבוק עץ יביא לכך שבסוף גם עץ יחבק אותו.

ולט"ו בשבט. ט"ו בשבט מוזכר לראשונה בתקופת המשנה (200 לספירה) העדויות הראשונות לקיומו של החג הן מהמאה ה- 16. החל בעליית מקובלים מגירוש ספרד ופורטוגל והשתקעותם בצפת. מחולל החג הוא הקבליסט האר"י הקדוש (1534-1572). כשהאירוע המרכזי הוא עריכת "סדר" ט"ו בשבט, שבתחילה נקרא "תיקון" ט"ו בשבט, החג נערך בדוגמת סדר פסח וכולל: שתיית 4 כוסות, קטעים מוקראים מהמדרשים, דברי חכמים, שירי ארץ ישראל וקטעים הכתובים על ידי המסובים. ה"סדר" כולל כמובן אכילת פירות מפרי הארץ ומכיוון שט"ו בשבט חל בחורף מרבים לאכול בו פירות יבשים. כל תכליתו של ה"סדר", הוא תיקון חטאם של אדם וחוה בגן העדן שאכלו מפרי עץ הדעת האסור ולכן מצווים אנו היום לאכול כ- 30 סוגי פירות. המקובלים אומרים שקיימים 3 סוגי פירות: יש פירות שהרע בחוץ והטוב בפנים דוגמת פרי הדר, יש פירות שהרע בפנים והטוב בחוץ דוגמת הזית והתמר ויש סוג פירות שכולם טוב בחוץ ובפנים דוגמת התאנה, התפוח או הצימוקים. ואיך שותים את 4 הכוסות? כוס ראשונה, כולה יין לבן, השנייה יין לבן ומעט יין אדום, השלישית מעט יין לבן והרבה יין אדום והרביעית כולה יין אדום. שהם ביחד עם אכילת הפירות מביאים תיקון מלא לחטא גן העדן. ולחג הקיבוץ: אין זה סוד שזה יום מיוחד עבורי ועבור בני דורי, ואין זה סוד שביום הזה יותר מיום אחר הייתה הרגשת חג לכווולם. אנו נזכרים בקיבוץ שהיה, שהכרת את כולם, שחיית ועשית עם כולם, שיחד עם כולם סיכמת בחגיגיות ב"חג החגים" שנת יצירה עצמית, שנת חיים נוספת לקיבוץ. יש גם געגועים לימים ההם מול הזמן הזה ואביא לכם כמה קטעים מעוררי מחשבה שכתב ידידי שאול קנז מגן שמואל בהומור שלו בחוברת:  "של מי הקיבוץ הזה":
פעם ויתרתי על שיחת קיבוץ, קודם ויתרתי על צריכה שיתופית, אחר כך ויתרתי על חברים, בדרך ויתרתי על השמאל, ויתרתי על המאבק לשלום, ויתרתי על זכותי לדעת… ויתרתי על זכותי לשאול, ויתרתי על זכותי לתת, ויתרתי על זכותם לשמוע. ויתרתי לאלה ש"יודעים". ויתרתי לעצמי על עצמי.
כל פעם שנתקלים בבעיה, מישהו נזכר… אולי נעשה סדנה.  עושים סדנאות, וכולם מרוצים, כולם הגיעו לרשות הדיבור.
היום הכל ממוחשב ומשוקלל, היום משקיעים בעתיד. העיקר שהסדר נשמר. העיקר שגם היום, כמו פעם, לפי הוותק… אבל… מלהיפך.
להגיד לילדים שלנו שכדאי להם אתנו. להזכיר להם מה עשינו. לכתוב להם מה היינו. לסדר להם, לארגן להם, לתת להם, לעשות להם מסלול, לחלום להם חלום.
דווקא כשהעולם מתחיל להבין שאפשר רק ביחד, החברים ביחד מתכננים את הלחוד.

למרות כל המחשבות הנוגות התופסות אותי לפעמים על כיוון התפתחותו של הקיבוץ, על התנהלותו, על מהותו. אנחנו מאוד אוהבים את הקיבוץ שלנו. גדלנו לחיים אופטימיים, לחיי 'תכלת וקוצים', לחיים של אמונה בדרך,  כל יום חול וחג, אני מודה לאלה שהקימו את הקיבוץ הזה. שבנו אותו ושרו:
"למרות הכל נצאה במחול מן הלב נשכיח יום החול.
ואף על פי כן, נרקודה נרנן, חג שמח לנו מי יתן!"

"שבוע טוב"!

יום הולדת לקיבוץ   19.1.19  כ' שבט תשע"ט

בעוד יומיים ימלאו לקיבוצנו 97 שנים ולו יוקדש כל "השבוע טוב" הזה. לפני 13 שנים, ב- 2006, כשליאן ושהם היו בנות +9, כתבתי להן, לקראת יום הולדת הקיבוץ את "מה עשו המייסדים  – מעשייה לילידים". (בשינויים קלים)
"כיון שאין מזכירים אותם  כמעט, על אף שהם המציאו את הקיבוץ והקימו אותו, רציתי לספר עליהם: דור המייסדים, שכונו עד סוף ימיהם "וותיקים", הם סבים ואפילו סבים- רבים שלכן. הם בנו את היסודות של הקיבוץ. הם לא הקימו רק רפת ולול ופלחה ומטעים וכוורת דבורים ושפנייה ומספוא. הם גם דאגו היכן יעבדו כשיהיו זקנים, הם יזמו והקימו את תמה (תעשיית משמר העמק), למרות שרצו להמשיך לחיות את הילת תקופת כיבוש הקרקע כמילות השיר: "שורו הביטו וראו!" ולצעוק את השורה "את, מכוש, טוריה וקלשון, מתלכדים בסערה"!     הם יצרו קיבוץ על בסיס של רעיון, קיבוץ זה בראש וראשונה יצירת חברה, חברת אנשים שיש להם רעיון משותף, אמונה גדולה, והכי חשוב, היה להם רצון עז ונכונות לממש את אמונתם. למשל: שיהיה שוויון מלא בין החברים, שכל אחד ייתן לחברה מה שהוא יכול ויקבל מה שהוא צריך. הם חשבו שכל החברים צריכים להיות שותפים בכל מה שיש לקיבוץ. בנוסף הציבו את עקרון העזרה ההדדית, שזה אומר שהיום יעזרו לך בקשייך, ומחר, אתך, נעזור לחבר אחר בשעת צורך. הם יצרו את המושג: ערבות הדדית, זאת אומרת כולנו אחראים איש לזולתו ולכלל הקיבוץ.   כולכם יודעים ורואים בעיניכם מה צברנו במשך השנים כנכסים במשק: לולים ענקיים, מטע גדול וגדל, גידולי שדה ומעל לכל, תמה, המאפשרת לנו לקיים שותפות בתנאים נפלאים. אתן מכירות את השיכונים היפים ההולכים ונבנים, רשת הכבישים, את אולם הספורט וברכת השחייה, את בתי הילדים ואת לבו של הקיבוץ – חדר האוכל. והם נראים לנו כל כך טבעיים ממש כמו יום ולילה, גשם או שמש. או למשל: הברכה הגולשת שהיא אחד מסמליו של הקיבוץ (הסמל) מי בנה אותה? – המייסדים. עבורכן היא שיר: "מעל המגדל סביב אשקיפה". את בית המוסדות – בית הילדים הראשון, מי בנה אותו? המייסדים, בשבילכן השיר: "אנו נהיה הראשונים". הבית הגדול במוסד מי בנה אותו? המייסדים, בשבילכן סיסמא: "הבית הגדול יעמוד לעד". ואת הדשא הגדול בין חדר האוכל והמועדון מי שתל? ומי שתל את כל העצים בחצר הקיבוץ? ואת היער? שבשבילכן היא השיר: "בין גבעות הרי אפרים, בחורשה". ומי יצר את דפוסי החגים אותם אנו חוגגים?המייסדים. הם יצקו את התשתיות לכל הקיבוץ המפואר שלנו ואפשר למנות עוד ועוד… לפעמים נדמה לנו שזה היה לפני שנים רבות מאוד…

אהבתי את היצירתיות שלהם. את היצירה התרבותית היחידית והקולקטיבית.  קבוצת חברים כל כך קטנה, כללה בתוכה מוזיקאי כמו חתולי, צייר כמו יצחק בן מנחם, איש קולנוע ומוזיקה כמו יולק, צלם כמו פייבוש, משורר חצר כמו עמנואל, סופרת כמו אממה, זמרת כמו ברונקה, מחבר סיפורים כמו קובה, פיליטוניסט כמו תחכי, כוראוגרפית כמו רבקה רינד, אנשי חינוך כמו מילק, רחל מנור חווניה ודשה, ונושקה. אנשים מיוחדים כמו דולק, מולק, בן עמי, שנהבי ורחילקה ואנשי תנועה ואידיאולוגיה כמו מיטק, חזן, בוריה ויודקס. אני יודע שאינכן מכירות את כל השמות האלה אפילו אם סיפרו לכן עליהם והראו את צילומיהם בחגי הקיבוץ. ויש עוד כמותם. הצירוף המופלא בין כל אלה הביא ליצירת דפוסי תרבות המשלבים מסורת יהודית מבית אבא-אמא ויצירה ברוח חדשה למיצוי תחושת "היחד" המיוחדת רק לקיבוץ. הייתה מקהלה גדולה ולהקת דרמתית, יצרו דפוס לחגים היהודיים והעולמיים מט"ו בשבט ועד 1 במאי,  משבועות כחג חקלאי ועד 7 בנובמבר. כאלה היו מייסדי הקיבוץ. ובצד כל אלה הם חיו במצוקה כלכלית ותנאי חיים קשים, מאוד!  כששאלתי את אבא: "למה עסקתם כל כך הרבה ב'תרבות' כשבקושי היה לכם מה לאכול? השיב: "זה היה חשוב להתפתחות הקיבוץ כחברה, אלה נכסי נצח שיישמרו לנו, לבנינו ולבני בנינו." (ציטוט שלא יישכח). ואולי בנשף הגדול שייערך בבית הקברות לציון יום הולדת הקיבוץ, כולם יבואו ולא ישכחו לשיר, לנאום, (לרקוד כבר קשה) להיזכר ולהזכיר את הימים ההם ואבא בטח יאמר: "חברה שאינה מכבדת את עברה ההווה שלה דל ועתידה מעורפל".
אז כדי שלא נשכח אותם ואת מעשיהם יש לחזור ולספר בהם ועליהם.

חג שמח! ו"שבוע טוב"!

12.1.19   י"ג שבט תשע"ט

בהתייחס לספר "שמות" ולדמות המרכזית בו משה, שמענו הרצאה שכותרתה הייתה "הזמן לגמגם את האמת" שעסקה במשה רבנו ופגישתו עם פרעה.  בעקבות דברי המרצה אוסיף את מחשבותי שלי. מפליא לחשוב על משה כערל שפתיים, ככבד פה, כמגמגם ואיטי בדיבור, מול הצלחותיו המוכחות. היום, שום מפלגה לא הייתה בוחרת בו לעמוד בראשה, שום מפלגה לא הייתה מאפשרת לו אפילו להירשם לפריימריז. תכונתו העיקרית של מנהיג היום  היא הופעה חיצונית מרשימה, היותו שרמנטי, כריזמתי, שכוחו בדיבור רהוט, ביכולת שכנוע.  הדיבור היום הולך ודוחק את המילה הכתובה, מצניע את המעשה ולרוב גם מסתיר את האמת. למשל: סוקרטס, הפילוסוף היווני שביקש את האמת, ושהאתונאים בטיפשותם ביקשו את מותו.  כך היה מאבקו במתנגדיו ה"סופיסטים", חדי הלשון, שעניינם הוא השכנוע נטול האמת, העוסקים בלגנוב את הלב לרגע, וכך מרדימים את התבונה. אותם אנשים הם אלה ששלחו את סוקרטס אל מותו. אבל עובדה היא, שבכל יום כוחה של האמת שביקש סוקרטס הולך וגדל, לעיתים מגומגמת, לעתים 'חופרת' או 'כבדה', אבל לאורך ההיסטוריה, תמיד חוזרת אל שולחן העבודה של העולם. זה בדיוק מה שאלוהים אומר למשה: "לך לפרעה, כי לא לבדך אתה הולך, האמת הולכת אתך. אמת שתחילתה במצוקה, המשכה בזעקת סבל העבדות וסופה חירות. אולי משה היה כבד לשון אך דבריו יהדהדו עד קץ ההיסטוריה".
לאורכו של סיפור יציאת מצריים חוזרות המילים "אצבע אלוהים" ו"יד אלוהים" כדי לומר לנו שמאחורי משה כאילו ניצבת ידו התומכת של אלוהים. כן, אני יודע, שהבטוי 'יד אלוהים' מתייחס אצלכם לאותה יד שסייעה לדייגו ארמנדו מרדונה להבקיע את הגול המפורסם שלו ב- 1986 במונדיאל במקסיקו! שעליו הוא בעצמו אמר: "הגול הובקע בחלקו ב'יד אלוהים' וחלקו על ידי הראש של מרדונה".

וברכה חמה מחבקת לרומי ליום הולדתה השישי. בין הצחוקים והבכי לפעמים… את מבחינה בתבונתך בין הטוב והרע, בין החשוב והטיפשי, בין לעשות ולא לעשות, במבט חכם של ילדה שהכל עוד מחכה לך. אנחנו מאוד אוהבים אותך! את הצחוק ואת הרוגז את הרצינות וגם את ההשתטות ומאחלים לך, בהמשך, המון חוויות חדשות ומעשירות. במשפחתך עם הורייך ואחייך ובמשפחתך הגדולה, בגן, עם חברותיך וחבריך וכמובן אתנו הסבים שלך.
שתזכי לשמחה רבה ואהבה רבה!
"שבוע טוב"!

5.1.19  כ"ח טבת תשע"ט

אספר לכם על 3 פגישות עם עמוס עוז: הראשונה הייתה בשנות השישים כשבא אלינו לקיבוץ לשוחח על ספרו הראשון "ארצות התן" שנכתב בהיותו בן 26. אני זוכר את הבלורית, את הבעת פניו הנאות ואת תנועות ידיו המתגוננות ממש אחרי מתקפת חברי קיבוץ על שהעז לתאר בדרך משלו את התנהלות חברים בקיבוץ"כבשר ודם", – שלא היה מקובל לכתוב עליהם כך- הוא הקסים אותנו בהופעתו באופן דיבורו, ברהיטותו, למרות ש'שבר' לנו בציבור – לנו הקיבוצניקים ובכל המדינה, את תקרת השלמות החלוצית. ערב בלתי נשכח. הפגישה השנייה הייתה באביב 86' ב"ספריית פועלים". אחה"צ אחד נקבעה פגישה עם עמוס עוז והסוכנת הבריטית שלו. הנושא: הוצאת ספריו של עמוס מ"ספריית פועלים" והעברת הזכויות ל"עם עובד". עמוס החל לפרסם את ספריו הראשונים ב"ספריית פועלים". ישבנו נתן שחם, נתן יונתן ואנוכי כשהם נכנסו לחדר, עמוס והסוכנת. עמוס ונתן יונתן נפלו איש על צוואר רעהו  אחר כך עמוס החליף לחיצת יד עם נתן ואז פנה אלי ושאל מאיפה אני כשעניתי אמר: "אני לא שוכח את הביקור שלי אצלכם כשיצא ספרי הראשון "ארצות התן" ואני זוכר איך "שטפו אותי" על נושאי סיפורי. אחר כך התיישב ואמר בערך כך: "אתם (קרי: ספריית פועלים") תמיד תהיו הבית שלי, הבית הראשון שלי, אני לא רוצה לפגוע בכם אבל הסוכנת אומרת שאתם לא מסוגלים לשלם את הסכום שהיא דורשת והיא הקובעת היום". כל זאת אמר בהתרגשות בעברית ואז העביר את הנושא לסוכנת הבריטית ויתר הדיון כבר היה באנגלית. וכך איבדנו את עמוס ל"עם עובד"ואחר כך "כתר" קנו אותו מ"עם עובד" וכן הלאה. הפגישה השלישית הייתה ביריד הספר בירושלים ב1994, בדוכן שלנו, כמה שעות אחרי הביקור המצולם שלי עם רבין שכולכם מכירים. "באתי הביתה" אמר כשנכנס לדוכנינו וחייך. התבונן בספרים שעל המדפים וכשהגיע לאנציקלופדיה העברית שאל אותי: "אתה עוד בקיבוץ"? "ודאי" השבתי "כולנו בס"פ. חברי קיבוצים" ואז אמר –  ואת המחמאה הזו אני לא שוכח: "רק תנועת 'השומר הצעיר' הקיבוצית, מסוגלת להחיות את האנציקלופדיה העברית, תבורכו על כך! כמה זה חשוב, מסור ד"ש לנתן ונתן". שלוש פגישות לא חשובות במיוחד עם איש מרשים. אבל כיון שכולם כבר כתבו על הספרים שלו וציטטו מהם אני מביא לכאן סיפורון קצר שלו, (שהעבירה לי מיכל שמאי,) שעוסק בפרק אחר של חייו. "אני מכיר את ביבי נתניהו מאז שהייתי בן 12 והוא בן 3. הורי היו לוקחים אותי לדודי- הפרופ' (קלאוזנר) וגם הזוג נתניהו היו אורחים קבועים לתה של שבת. לילד הקטן היה מנהג שהיה זוחל מתחת לשולחן ומתיר את שרוכי הנעליים של האורחים. פעם אחת נמאס לי והכנסתי לו בעיטה. עד היום אני אוכל את עצמי בגלל רגשי אשמה: או שבעטתי חזק מדי והכל באשמתי או שלא בעטתי מספיק חזק וגם זה באשמתי".

אני מניח שראיתם בטלביזיה את הסרט "המזכיר". סרט שנעשה על ידי הבת המאומצת של "המזכיר" בחולתה, שהיה דמות מרכזית בקיבוץ ובסביבה, (בין השאר ממנהלי הפועל 'גליל עליון' בשנות זוהרה). לצד היותו מזכיר היה גם האחראי על הקופה הקטנה של מפעל הנעליים של הקיבוץ. הוא לא עמד בפיתוי, מעל וגנב סכום מכובד, הוא נופנף מהקיבוץ, בנותיו לא קיבלו אותו יותר ואשתו התגרשה ממנו. אמנם הוא החזיר לקיבוץ כפול ממה שלקח אך בסופו של דבר התאבד. אגב, הוא לא היחיד שאני מכיר שמעד וגנב מקיבוצו שלו. (הביטו מזרחה ומערבה, למשל) זו הזדמנות לספר לכם על הגנבה הראשונה שאירעה בקיבוצנו כפי שחזן סיפר לי. השנה 1925, הקיבוץ נמצא בנהלל. יום אחד חסרו 5 לירות בקופת הקיבוץ ובאותו יום חבר אחד עזב. חזן, כך סיפר לי, הלך ברגל לחיפה מצא אותו 'חבר' עובד באתר בניה, הוריד אותו מהפיגום אמר לו: "תן לי את 5 הלירות"! ההוא מסר לו את השטר בלי לומר מילה וחזר לפיגום. וחזן חזר עם 5 הלירות ברגל לנהלל. מאז רגלו של אותו איש לא דרכה בקיבוץ גם אחרי שנים רבות.
לא נשכח את יום הולדתו של ירון כהתחלה טובה לשנה חדשה  ברכות ואיחולים לך, הרבה שמחה, אושר, כושר ותומר… הרבה אהבה סביבך במשפחה הגרעינית והגדולה שלך, עם חבריך ובעבודתך!

מה הופך סבים לסבים גאים במיוחד? השבוע התקיים טקס חלוקת פרס "גור אריה" ובו זכה ספיר על עבודתו בתחום התנ"ך: גיבור שנשכח – היבטים לשלטונו של אחאב. אנחנו חוזרים ומברכים את ספיר לקבלת הפרס ומקווים שהוא מהווה תמיכה ועידוד לקראת העתיד.   "יישר כוחך"!

"שבוע טוב"!