שבועטוב

15.6.19   י"ב סיון תשע"ט

הרהורים בעקבות חג השבועות: בשבוע שעבר מניתי את תשעת השמות שיש לחג השבועות. אפילו אנחנו כבר אומרים חג שבועות ולא חג הביכורים כפי שנהגנו לכנותו שנים רבות. האם אנחנו הולכים ומתקרבים למגמה שייקרא לחג  "חג מתן תורה"? אני חושש מאוד שכך נתקדם מהר ל"חג כפיית תורה" במדינת ישראל, ובכך, (בחוקה) נשאף לחזור לחיות כמו ב"ימי דוד המלך".
מורי לימדוני שיש ויכוח  היכן היה עם ישראל בעת 'טקס' מתן התורה על ידי משה, האם למרגלות הר סיני (גירסה אחת) או תחת הר סיני (גירסה שניה) במילים אחרות: אם קיבל את התורה למרגלות ההר, קיבלה תוך חופש, או אם קיבל אותה תחת ההר קיבלה תחת הפחדה, בכפייה!. אני חושב שההיסטוריה מוכיחה שהתורה התקבלה בכפייה, ולא זו בלבד אלא גם בשאיפה לכפות את תורתו על כל העממים המפריעים לעם ישראל בדרכו הארוכה במדבר.
רק לפני חמישים יום חגגנו את חג הפסח חג החירות וכבר אנו חוגגים את חג הכפייה הדתית?  לא הייתי מעלה הרהורים אלה אלמלא כל מה שמתרחש היום "במדינתנו האהובה". לפני לא הרבה שנים ידענו להגיב על ה"דברים הנוראים" שנשמעים ונכתבים, היום חדלנו להיות גורם משפיע. עצוב.

ואם עסקינן בנושאי כפייה דתית , שמעו את הסיפור הבא שמצאתי בספריית "בר אילן":
סיפור הגדת המדינה.  את 'הגדת העצמאות' חיבר ועיצב : אהרון מגד. בהוצאת מטכל/אכא – תשי"ב, 1952. חוברת זו היא כנראה הניסיון הראשון לחבר הגדה לעצמאות ישראל. מגד עשה טעות חמורה וחיבר את הגדת העצמאות במבנה של ההגדה של פסח, כשצ.ה.ל תופש את מקומו של אלוהים.  ודוגמית קטנה מתוך ההגדה: המפקד (קורא בטקס): "לא  ע"י מלאך, ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח היכינו את האויב ויכולנו לו, כי אם ע"י צ.ה.ל שרוחו דרוכה וזרועו עזה!
נרים כוס שלישי לחיי צ.ה.ל.!"

 

הניסיון הזה כשל עוד באיבו בלחץ הרבנות הראשית, אך עותק ממנה מצאתי בספריית האוניברסיטה (ראו צילום). הפסילה נעשתה בשנה הרביעית למדינת ישראל שבראשה עמד בן גוריון שמאחוריו מפא"י ומפ"ם. ולסגור מעגל: בשביל למנוע את "כפיית" מתן תורה היום…היו צריכים כבר אז להפריד בין הדת והמדינה!

"שבוע טוב"!

וברגע האחרון: ברכות מכל הלב לתימור על קבלת התואר מוסמך אוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ( M.A)  בהצטיינות!!!

חג שבועות                     8.6.19 ה' סיון תשע"ט

חג שבועות הוא החג היחידי שלא נקבע לו תאריך מדוייק בתורה, זה חג יחיד ומיוחד שתלוי בחג אחר והוא פסח ומצוות הספירה האומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את העומר, שבע שבתות תמימות תהיינה".
חג השבועות עשיר מאוד בתכניו, מלא רעיונות וסמלים ומגוון במנהגיו ומעידים על כך השמות הרבים שניתנו לו. שבעה שמות לחג: "חג השבועות", "חג הקציר", "חג הביכורים", "חג החמישים", "עצרת", "חג מתן תורה" ו"יום הקהל". ניתן לו גם השם השמיני: "חג סיום האביב – ראשית הקיץ", כיון שקציר החיטים מבטא את אופייה של העונה החקלאית. ויש המוסיפים לו גם שם תשיעי: "יום הדין לפירות האילן"- ראשית הבשלת הפירות. מחקר עכשווי אומר שחג השבועות הוא בעצם חג השבועות ומתייחס לשבועת הברית שהעם נשבע לאל, שבאה לביטוי בטקס רב רושם בו קראו אחת לשנה את כל חוקי התורה כשבסוף הטקס, כשכל העם נאסף בירושלים, העם נשבע לקיימם.
עד כאן זווית אחת להבנת החג אבל, אחת "המהפכות" הגדולות של דור הורינו בתרבות הלאומית היה חג ביכורים! שבמרכזו "פרי עמל כפיים" שבא כולו מענפי החקלאות, מעבודת האדמה. כך נוצר טקס הבאת הביכורים של כל ענף וענף, טקס שכלל הקראת פסוקים מהמקרא, שירים, וריקודים אך החגיגי ביותר היה טקס הבאת הביכורים לבמה המרכזית. מקיבוץ של משק מעורב בו היו 10-15 ענפים חקלאיים נותרו שלושה: לול, מטע וגד"ש וראוי לציין שיש לנו גם ענף בקר עם עין השופט, רפת עם גזית וערכים כספיים מ"בננות חוף". מצעד הטרקטורים, המטוס המרסס, ההופעות ו"התחליף" המוצלח הצגת התינוקות הותירו אותנו עם השאלה: מקום החקלאות בחיינו, האם רק נוסטלגיה עשירה? רק זיכרונות של חג גדול? האם אין לנו דרך אחרת לשמור על המהפך בפירוש היצירתי של חג מתן תורה לחג הביכורים? ואולי להשקיע מחשבה, בהזדמנות זו, איך לפתח נושאים חקלאיים? ולהתייחס לגידולים מסויימים (מזרע עד פרי) ואולי, פשוט ללכת עם הזמן, ולהמציא נוסח הולם לחג "קיץ" בחיק הטבע. או שהמציאות במדינה תביא אותנו לחזור ולציין את הנוסחים המקראיים כמו המנהג: "תיקון ליל שבועות", בלילה הקודם לחג עצמו.  זהו ליל לימוד מיוחד הכולל קטעים מהתחלות וסופי פרקים בתורה. תיקון בארמית פירושו 'קישוט', הווה אומר שכל ליל הלימוד הזה הוא מירוק/קישוט התורה לקראת הצגתה למחרת. מנהג זה חודר היום גם לחברה החילונית ומתקיים גם בקיבוצים רבים אצלנו אף אחד לא הרים את ה"כפפה" הזו. יש יופי רב בלראות אותנו כולנו מסובים יחד ומקדישים אותו ללימוד תורה כלשהי, יכולה להיות תורת הקיבוץ, שרבים בינינו תורה זו מאוד רחוקה מהם. אפשר לעסוק בכל נושא מפוליטיקה, חברה, מדינה ועד הכתוב בתנ"ך.. ושימת דגש על מגילת רות, הרומן הנפלא המעלה את בעיית הגר, הזר, והשונה. אני מחכה שמישהו עם נשמה יתרה יקום ויעשה!
"שבוע טוב"!

25.5.19   כ' אייר תשע"ט

מה לא נחגג בחודש מאי ומה חגגנו, נתחיל מהתחלה, מהאחד: האחד במאי! חג הפועלים תחת הסיסמה "פועלי כל הארצות- התאחדו!" יום שהיה בעבר אחד הימים הגדולים בשנה, בעצרות עם, בהפגנות ענק מרהיבות, בחולצות לבנות וסרט אדום בדש, במקהלות מדברות ומקהלות שרות ביום אחד של סולידריות בין לאומית  – אפילו לא צויץ! יש לציין, שפרשת השבוע העוסקת בשנת שמיטה, מראה דאגה עמוקה של אלוהים לקרקע אך הוא מתעלם לחלוטין מהבעיה מה יעשה החקלאי, ממה יתפרנס במשך שנה שלמה כאשר אדמתו נחה.  השני: השמיני במאי, יום הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה לאחר שש שנות מלחמה נוראית – גם לא הוזכר ולהבדיל, גם ה- 17.5.77 יום המהפך בו עלה הליכוד לשלטון שמאז… (למעט ממשלות קצרות המועד של רבין וברק) הוא שולט בעם שלנו. לא הצלחנו להפכו ליום של חשבון נפש של המחנה הרעיוני שלנו… יום? שעה? אפילו דקה לא הקדשנו לנושא. כן, התרגלנו ונראה שהשלמנו שכך צריך להיות, שכך העם רוצה ואפילו נוח לנו שזה כך. ואנחנו עסוקים בהגדלת קרנות החיסכון שלנו.
ומה כן חגגנו וציינו בגדול: ציינו את יום השואה בצורה מאוד מכובדת, ציינו את יום הזיכרון ליד האנדרטה בהר הגעש ובבית הקברות ביראה ובעצב שלא חדל, חגגנו את חג העצמאות בהדר! ובשמחה, ציינו את הפסד מכבי נתניה בגמר הגביע ואני מניח שהנוער עמל קשה והצליח לציין את טקס ל"ג בעומר (ואני לא אפליג בזיכרונות מימינו בתנועה) חודש מאי בעיני הוא חודש נהדר: עוד הכל ירוק ופורח, סו"ס מתחיל להיות חם, שעות היום מתארכות. אז מתבקש שיר:
"ירח מאי" (מחבר לא ידוע)
בירח מאי, בירח מאי
שימלונת ירק אשים עלי
עם בוקר אור אני אשכים
לראות אם בא דודי אלי
ולו אומר דודי לטפני
ותוך ליטוף לו אנשק.
בירח מאי, בירח מאי
שימלונת ירק אשים עלי.

ומה חגגנו עוד? חגגנו 5 ימי הולדת במשפחה לפי הסדר: מאי, ניר, שמואל, קרין ושהם וזה אושר גדול. ולמתברכות שטרם בורכו:
השבוע חגגנו לקרין יום הולדת, אני יודע שאתם כבר עייפים מלשמוע את סיפור לידתה בסנטיאגו דה צ'ילה. (אני דוקא לא מתעייף לספר) מה נאחל לך, בתנו, שאין לך? עוד נכדים? עוד חתונות? הם עוד יגיעו! תמשיכי ככה: להיות עסוקה, טרודה, דואגת, מתרוצצת. ואת כבר מגיעה לגיל שצריך לחשוב גם על בריאות, תכיני עצמך לבאות ותמצאי לך עיסוק יצירתי כלשהו כמו כתיבה (אני אדריך אותך) ציור, כיור, אולי ריקוד! כי אין מאוחר מדי (אמא תדריך אותך), דאגי למשהו לנפש! ולגוף! זה יעשיר אותך ויאשיר (מאושר) אותנו מאוד. אני הולך ומזדקן וטוב לי לדעת שתהיי לידנו כשנזדקק.
כל כך אוהבים אותך, בדיוק לבת כמוך ייחלנו כשזרקנו את מטבע המשאלות לברכת המים בסנטיאגו. רק אושר שמחה ואהבה גדולה!!!
ולשהם. יש לי הרבה איחולים ביום הזה אבל מתבקשת הקדמה: בימי מחלתי הביאו לי מרקים ממרקים שונים הטוב מכולם היה של שהם וזו הזדמנות לומר לה תודה גדולה. ולאיחולים: אנחנו מאחלים לך שתממשי את רצונותייך, הרבה שמחה, הנאה וצחוקים שתמשיכי להיות כזו פתוחה ובלתי אמצעית והעיקר שתחזרי לרקוד! כמי שהתבונן בך בנשף יום העצמאות רואה כמה יפה את רוקדת ושאת מתבזבזת אם אינך רוקדת!
שהמיתה! שיהיה לך רק טוב, בריאות, שמחה ואהבה,  לך, למשפחתך מכולנו.

"שבוע טוב"!

מוקדש לדניאלה               18.5.19   כ' אייר תשע"ט

דניאלה הייתה חברת ילדות/נערות/בגרות הכי קרובה לרעיה ולכן, התמונות העולות מהחוויות המשותפות, חוזרות ופוקדות בלי הרף והעצב הוא גדול.  דניאלה הייתה סופרת שכתבה שלושה ספרים (עד כתיבת שני ספרים אתה נחשב ל"מחבר" מהספר השלישי אתה כבר "סופר") שלושתם קשורים לביוגרפיה שלה, הראשון "בלי פסיק ונקודה" קולות ילדות, השני: " אסופת כתיבה" והשלישי האחרון: "פרופיל אשורי", כמו כן לפנייתי אליה תרגמה מצרפתית את הספר "גנרל צבא המתים" של איסמאיל קדארה.
היא אהבה את הכתיבה, את העיסוק במופשט, במושכל, ולא פעם אמרה שגם זו דרך להפיג את בדידותה ולהפליג למקומות אחרים. הסקרנות והרצון ללמוד ולדעת לצד רגשי הבדידות הביאו אותה לצאת גם מחוץ לקיבוץ, ולחוות כל מופע, כל הצגה, כל תערוכה, כל הרצאה, כל מפגש אינטלקטואלי. כדי לספוג תרבות ואמנות ככל שניתן, תוך הקפדה קיצונית על שמירת המרחב האישי שלה. לעתים הזמנו אותה לבוא אתנו לצפות בסרט, ונהנינו מאוד. היא ביקשה וחזרה וביקשה שכל פעם שאנחנו נוסעים שנזמין אותה לבוא אתנו. לאחרונה הזמנו אותה עוד כמה פעמים, אבל תמיד הייתה עסוקה. "בפעם הבאה" אמרה. דניאלה הצטיירה לי כאדם שואף תרבות אירופאית, שקורא עליה, מביט בה, סופג ומפנים אותה. פריז הייתה לה קודם כל בית המשפחה, לאחר מכן בירת העולם התרבותי, כל שנה פריז!  ועוד מילה על הקיבוץ שהיה ביתה היציב. מכאן באה ההוראה רבת השנים באולפן בה התמקצעה ופיתחה דרך לימוד מיוחדת גם לשפות שונות, ששיאן היה בהזמנה לקונגרס מורי לשון בחו"ל. מכאן הגיע גם אימוץ ה"מאומצים" שלה- לתמיד. היו לה המון קשרים מחוץ לקיבוץ שידעה לשמרם ולטפחם. והייתה בה גם נאמנות וכמיהה לערכים בקיבוץ, ההולכים ונעלמים עליהם גדלנו, והיא לא חסכה את שבט ביקורתה בנושאים אלה. והייתה לה את קבוצת תומר. תמיד אמרתי… "כשרעיה הייתה זקוקה להרמת מורל, יש רק שניים שיכולים לשנות זאת תוך בדיחות וצחוקים ירון ודניאלה". ההומור שלה והצחוקים איתה היו כמעט פרועים. בביטחונה העצמי, התנהלה תמיד כשהיא שולטת ומכתיבה את מהלכי הנכון והלא נכון, וידעתי תמיד שלא חשוב מה אתה תגיד/תציע, אם היא בעניין זה יהיה כפי שהיא חושבת!.
אהבנו אותה, היא הייתה חלק מאתנו ואני מניח שזה היה הדדי כי עובדה שכל פעם שהציק לה משהו הייתה מתקשרת לרעיה כדי לומר, לדבר.
המשפחה הייתה כל עולמה הבנים… יחידים , מיוחדים… יפים, חכמים וכל כך נבונים… אין כאלה! והנכדים… בכלל!, אפילו את הכלב הנבחן והמעצבן של תלמי הייתה משבחת. נזכור גם את מסירות האין קץ שלה למתרחש בבית הקברות, מסביב לקבר המטופח של אוריה כמעט 40 שנה.
אין לנו מילים מנחמות, זולת שהיא הייתה יקרה לנו מאוד,  אוהבים אותה מאוד וכבר היא חסרה לנו.
"שבוע טוב"!

יום העצמאות          11.5.19  ו' אייר תשע"ט

צהלות החוגגים תמו, אורות הזיקוקים כבו, יום העצמאות ה-71 חלף. ראינו את הדר שובר עוד שיא אישי וכללי ולבנו רחב!. ראינו קיבוץ על אורחיו שמח ונהנה, החל מהמקום המרהיב, האווירת חג, דרך ההופעות. אשרינו שיש לנו מי שיודע  איך לעשות לנו חג.

בעיתון "דבר" ישן מצאתי רשימה המפרטת מה היו העמדות השונות ביישוב היהודי סביב הכרזת הקמת המדינה בימים שלפני ההכרזה: ראשית, הנימוקים בעד.
1. התכנית נותנת תחושת כוח ליישוב היהודי לכן זה הזמן להכריז על הקמת המדינה.
2. הכרזה רשמית תעניק למוסדות השלטון מעמד חוקי ומוכר כלפי פנים וכלפי חוץ. תאפשר הקמת צבא, חוק גיוס חובה, גביית מיסים ופעולות בסיסיות נוספות לצרכי התארגנות למלחמה.
3. בן גוריון ראה ב"הפוגה" אסון ליישוב, כי הערבים יוכלו לנצל את הזמן להתחזק. דחיה במועד ההכרזה עלולה להיות החמצה היסטורית לדורות.
4. במשך 30 שנות המנדט, הקים היישוב מסגרות פוליטיות וכלכליות שהוכיחו את היכולת לתפקד בזמן מלחמה ואת היכולת להקים מדינה .
והנימוקים נגד:
1. הכרזה על הקמת המדינה אחרי יציאת הבריטים מהארץ, תאפשר פלישת צבאות ערב לארץ והשתלטותם עליה.
2.  הכוחות היהודיים מותשים אחרי חצי שנת קרבות.
3. יגאל ידין (המפקד הרשמי של ההגנה) העריך כי סיכויי הניצחון הם : 50:50, תהיינה אבדות כבדות וסכנה לחורבן היישוב היהודי.
4. ארה"ב והאו"ם ביקשו הפסקת אש ודחיית ההכרזה עקב כאוס באיזור. ארה"ב הצהירה שלא תסייע למדינה  הצעירה וישראל תישאר בבידוד בין-לאומי.
5. גיוס צעירי היישוב מתנהל באיטיות ולא ברור אם הכוחות החדשים יוכלו להשתלב בלחימה.
וכיצד הוחלט? הממשלה הזמנית נקראה "מנהלת העם", מנתה 13 חברים מכל המפלגות והזרמים. על הקמת המדינה הוכרז לאחר ההצבעה במנהלת העם בה הוחלט ברוב של 6 (ובהם קולו של בנטוב) כנגד 4. שלושה חברי מנהלת לא השתתפו בהצבעה שניים היו נצורים בירושלים ולא יכלו להגיע לישיבה ואחד היה בחו"ל. ואז… נכנסו לסוגיית השם שייקרא למדינה שתקום. השיר "לשיחת קיבוץ" של עמנואל משקף גם את מה שהיה שם בישיבה. "בבחירת השם זמן רב התקשו, כל אחד הציע כל אחד הצביע…": השם "יהודה", נדחה. "ציון", נדחה. "ארץ ישראל", נדחה. כך גם "עבר". השם "ישראל" הוצע  על ידי בן גוריון בנימוק ש"ישראל" מופיע 2000 פעמים בתנ"ך.  אני מניח שיהיה ויכוח, על כל מה שנכתב כאן, אבל אני נצמדתי לעמוד אחד בעיתון מאז.
ואי אפשר לסיים בלי ברכת יום הולדת שמחה מחייכת לניני! האחת ויחידה ! שגורמת לנו לאושר עצום! ואהבה גדולה! איחולים ברכות וחיבוקים לך, להורייך ואחייך מכולנו!                                                                                                     "שבוע טוב"!

ליום הזיכרון

4.5.19  כ"ט ניסן תשע"ט

כפרחי העונה   –   חנן שדמי

שאינם זוכים לחיים ארוכים

חיוכם מלבלב מבעד לוח השיש,

עינם מחייכת מאבן-הראש

ואנו רוכנים ונושקים לרגליים

שלהד צעדם פה חיכינו עד בוש.

עבר היורה, המלקוש אחרינו

ואנו נזקן משנה לשנה,

אך אלה שפתע קיצרו את הדרך

פורחים לכל עת כפרחי העונה.

יום הזיכרון תשע"ט.
לפעמים אני חושב שאנחנו דור בר מזל, דור שזכה להרגיש ולחוש את הקמת המדינה, את שמחת הקמת המדינה שהייתה מהולה במות רבים כל כך על המאבק להקמתה. דור שגם בחלוף השנים מתקשה לעמוד במעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ונאמר את האמת, זה דור, שיום הזיכרון לנופלים מעיב על חגיגת העצמאות העליזה והשמחה. הדור הזה הולך ומזדקן, הולך ונעלם. אבל, גם הוא בחלוף השנים הכיר במעבר החד ביניהם ובשמחה המתבקשת ביום העצמאות. ביום הזיכרון הכללי יש גם לנו מקום מיוחד  בו אנו מתכנסים ביום הזה – קברו של שי. לפני שנתיים קרא הדר על הר הגעש את הדברים הבאים לזיכרו:
"את שי לא הכרתי (לצערי) אך שי הוא חלק בלתי נפרד מחיי, מחיינו. אין לי אפילו זיכרון אחד אתו, רק צילום אחד ביחד. אך במשך החיים שלי צברתי לידו אין סוף תמונות וזיכרונות. המפגש הראשון שלי עם שי היה במעמד צד אחד, ביום הזיכרון על הר הגעש. הייתי בן שש ובפעם הראשונה שעליתי לטקס. היה חשוך וקר. אני לא רעדתי מקור, אלא מפחד. התחבאתי בתוך הדובון של אבא, שם הייתי הכי מוגן. החזקתי לו חזק את היד ולא הסרתי את מבטי מאמא. פחדתי שיקרה לה משהו, שחלילה אראה אותה בוכה. כשהתחילו לקרוא את שמות הנופלים, מיד הכנסתי את אצבעותי כל כך חזק לאוזניים, שכבר לא שמעתי כלום. רק הסתכלתי על אמא וידעתי בדיוק מתי הקריאו את השם "שי שוהם". הרגשתי את החיבוק של אבא עוטף את כולנו וכאילו אומר: "אנחנו ביחד עם השכול והכאב", ואנחנו נעבור את זה ביחד. היום, כשאני האבא שעולה עם הילדים שלי להר הגעש, ואני הוא זה שמחבק, מגן ושומר, תמיד אני מחפש את המבט של אבא כדי לבדוק אם הכל בסדר אצל אמא, שכבר 40 שנה עולה ברגל להר הגעש! תמיד עם מספר נכדים, כדי שתוכל לספר להם עוד סיפור אחד קטן על שי, רק שלעולם לא יישכח… (ואעביר לכם את כל דבריו המרגשים של הדר כדי תשמרו אותם לילדיכם ונכדיכם שיבואו).

יום הזיכרון הוא יום עצוב. יום המחרת שלו שמח. צריך לחיות את השמחות הקטנות כגדולות. אז מה היה לנו שמח? יום הולדת השלישי לשני. ילד יפה, חזק, חכם, טוב, שמח וחברותי שלמרות תלתליו שאינם כבר הוא כל כך מקסים. ואנחנו מאחלים לו, להוריו ואחיו שתשרה האהבה והשמחה והחדווה בביתם. בשמנו ובשם כל המשפח הגדולה שלנו.
ברכה שניה נישא למאי שכמה שהיא רחוקה מהעין היא קרובה ללבנו. ילדה מיוחדת בכל שתיגע, תמיד יש לנו מקום בלבה ולה בלבנו. אנחנו מאוד אוהבים אותך מאי ומאחלים לך שתשיגי כל מה שתרצי! מאחלים לך ולהוריך לאחותך ולאחייך שהטוב והיפה, השמח והאוהב יהיו מנת חלקך/כם, תמיד!
ואחרון למור על הצגת סיום המוסד. הייתה הצגה יפה, ערכית ומעוררת מחשבה שמסר חשוב בצידה. ואתה, ששיחקת את עצמך, היית הפלפל, המלח החריף שלה. בחיי שנהניתי וזה לא קורה לי לעתים קרובות. היה שווה ליהנות ולצחוק. תבורך ויבורכו כל בני קבוצתך על החוויה שגרמתם לנו.

"שבוע טוב"!

בשבוע הבא נתייחס ליום העצמאות!

27.4.19   כ"ב ניסן תשע"ט

…מלאו לי מאה שנים. נותרתי ניצול השואה האחרון בין החיים. במרכז חיי עומדים זיכרונות מתקופת השואה. כולם נרצחו שם. מי שלא בגופו – בנפשו. לכל מה שאירע לי מאז הייתה חשיבות משנית. ניסיתי לספר לילדי, נכדי וניני מה קרה לשליש מהעם היהודי שם, באירופה, במלחמת העולם השנייה.     ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה, הייתה לי תחושה שכל האחריות על מסירת זיכרון השואה לאנשים החיים היום מונחת על כתפי כאחרון הניצולים. חלפה בי המחשבה שאחרי הכל יישכח, עד כדי כך שייהפך לשורה אחת בספר ההיסטוריה של עמנו. ממש כמו הפרעות  בסוף המאה ה – 17, בהם נמחו כ- 750 קהילות באוקראינה ופולניה ומאות אלפי יהודים עונו ונרצחו, תקופה של עלילות דם בלתי פוסקות. האירועים המחרידים האלו בתולדות עמנו, הפכו לשורה אחת בספרי ההיסטוריה שלנו. מחשבה זו לא נותנת לי מנוחה. האם ייתכן שהשואה על זוועותיה תיהפך לשורה אחת? אני מחפש את האנשים בתולדות עמנו, שחיו את המאורעות הקשים ביותר, כדי לדבר איתם וללמוד מהם איך הצליחו לשמר את זכר האירועים אותם חוו. לפני שבוע שאל אותי אחד מנכדי: "יש לך הכל, אתה בריא בגופך וצלול בראשך, מה חסר לך? למה אתה לא רגוע?" השבתי לו: "לא מרפה ממני המחשבה שנותרתי אחרון ניצולי השואה ואחריות עצומה מוטלת עלי, לדאוג שהשואה לא תישכח. אני חושב מה ניתן לעשות כדי שלא תוכלו לשכוח. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, למי בכלל יהיה אכפת מהשואה הנוראה שעברה על עמנו? למה שתרצו לזכור את הדברים הנוראיים שקרו לנו. מי אוהב לעסוק בדברים רעים וקשים? אז למה להזכיר אותם"? שתיקה נפלה בינינו. עם מי אוכל לדבר עכשיו? מי יוכל לייעץ לי איך משמרים את זכר השואה? נזכרתי באיש הנחשב לאדם האחרון שנותר מיציאת מצריים, האדם, שעל פי זיכרונותיו, שעברו מדור לדור נוצרה ונכתבה ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר. בתקופה האחרונה אני מרבה לחלום על האיש שהגורל הפקיד בידיו את זיכרון יציאת מצריים. לפני שבוע דמיינתי שאני פוגש אותו באוהל ליד יריחו, איש זקן מאוד, כמעט בן 130 שנה, בקושי מהלך על רגליו ומניע את ידיו, חריצי עיניו, כמעט סגורים, כמו אדם השקוע במחשבות. אך מוחו צלול, פיו מדבר בשטף וזיכרונו עמו. שאלתי אותו, כבעל ניסיון, איך להנציח את השואה והוא תיקן אותי באומרו: "לא להנציח, לשמר"! הלילה חלמתי עליו שוב והוא פתח בסיפור, איך אחרי תשע המכות, משה הצהיר, שיותר לא יחזור לבקש את פרעה "שלח את עמי" ונערך ליציאת מצריים. ושאחרי 'מכת בכורות', פרעה בעצמו בא למשה ואמר לו: "צאו"! וכעבור שלושה ימים התחרט ושלח את צבאו להשיג את בני ישראל שעברו את הים בחרבה וצבא פרעה טבע בים. קטעתי אותו בדבריו ואמרתי לו: "הסיפור שלך כתוב כבר בהגדה אני רוצה לדעת ממך איך שימרתם אותו, כך, שכל ילד יודע לדקלם את סיפורכם. אני יודע ש500 שנה חלפו בין יציאת מצריים ועד ראשית כתיבת הקטעים הראשונים להגדה במאה העשירית, שעוצבה בימי המשנה. האם עלינו לחכות 1500 שנה עד שתימצא דרך לשמר את אירועי השואה של ימינו"?

הוא השתתק ושעה ארוכה לא הוציא מילה מפיו ואני מתבונן בו. בפניו חרוצי הקמטים, בזקנו הלבן הארוך,  בשער ראשו הדליל המכוסה בפיסת בד  המדגישה את חיוורון פניו, מתבונן בעיניו, באפו, בשפתיו הדקות הספק מחייכות ספק בוכות וחש שמחשבותיו עומדות להתפרץ ואז אמר בקול כעוס ורם: "תכתוב הגדה!  או, אולי, תכניס את סיפור השואה להגדה!  ואל תטריד אותי יותר בשאלותיך". בקושי רב קם ממקום מושבו ופסע לאטו לפנים האוהל עד שנעלם.

ב- 1977 – תשל"ז, כיהנתי לראשונה כאב הסדר בקיבוצנו. הדבר הראשון שעשיתי, לאחר ויכוחים רבים וקשים עם אבא, היה להוציא מטקס קריאת ההגדה את הפרקים על השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. בנימוק, שבכל מקרה נציין אירועים אלה בעוד שבועיים שלושה וגם… כדי לקצר את קריאת ההגדה.
היום, כעבור 43 שנה אני מבין ששגיתי!

"שבוע טוב"!!!

 

 

 

פסח                    20.4.19  ט"ו ניסן תשע"ט

מסביב – אביב! וזה סימן שחג הפסח מגיע. מילדותי אני זוכר את פסח כחג של התחדשות בכל המובנים. הגשם חלף עבר – לרוב, השמש שוב מחממת, היום מתארך. אנחנו הילדים קיבלנו סנדלים חדשים, חולצה לבנה קצרת שרוולים ומכנסיים קצרים, כי אמור להיות חם. בקיבוץ הקטן שלנו שררה אווירה של 'לפני' חג גדול. הצטרפנו בהתלהבות לגיוס של כל החברים לנקוי החצר ביום שקדם לליל הסדר, גייסו אותנו גם לסידור חדר האוכל לחג. הרגשנו חשיבות וכבוד לזכות ולהיות שותפים לכל. בבית הילדים היצגנו עוד ועוד את סיפור "משה בתיבה" ו"יציאת מצריים", רקדנו את "עיזה פזיזה" ושרנו המון שירי פסח שנושקה לימדה אותנו. את ליל הסדר עצמו, קיבלנו בחרדת קודש. כל החברים והחברות לבשו חולצות לבנות, אפילו האורחים הרבים שבאו. כולם חייכו במאור פנים לא שגרתי. הכניסה לחדר האוכל הייתה מעין מבוא להיכל מקושט שקירותיו מספרים את סיפור ההגדה מעשה ידיהם של מיטב אומנינו. ישבנו בצפיפות איומה והמתנו  למשפט הפתיחה: "החודש הזה לכם ראשון לחדשי השנה…" השולחן סביבו הסבנו היה ערוך בשתי קומות מצופות בנייר לבן. כשבקומה התחתונה מונחות מנות האוכל והצלחות ובעליונה ניצב בקבוק יין, כוסיות ובסלסלה מצות וכמה פרוסות לחם. אבא שהיה תמיד 'אב הסדר' היה הכוהן הגדול וכולם סרו למרותו בשקט מקפיא בעת קריאת ההגדה, בשירה מתוך ההגדה, ובהופעות על הבמה שהשתתפנו בהן. עלילת הסיפור המסופר בהגדה, הנקרא ברצף מפי קריינים רבים כל כך היה בעיני הסיפור הנפלא ביותר שקיים. החל מהשפה המיוחדת החגיגית בה נכתבו ועד המבטאים השונים של הקוראים בציבור. חיכינו שצחור יקרא את "הא לחמא עניא", שהגר תשיר את "מי ייתן ראשי מים" ונעמיצ'קה בפתוס תדקלם את "שירת מרים". והייתה בנו ציפייה גדולה לזמן האוכל, שישבור לנו את הרעב וישחרר לנו את המתח שהצטבר. השתוקקנו, אחר שעתיים – שלוש לחזות ב"חד גדיא" ולשיר בקולי קולות את "אחד מי יודע" שבישרו את סיום טקס ליל הסדר. הכי התאכזבנו ששלחו אותנו מיד לבית הילדים לישון כשכל הקיבוץ נשאר לשמוע את ההגדה ההיתולית שכתבו ליצני המקום ולנו לא איפשרו להשתתף.

בבוקר שלמחרת זרחה השמש, לא נראה ענן בשמיים הכחולים, רוח קלה נשבה, מסביבנו הכל היה ירוק זוהר ומסנוור ארוג באודם הפרגים וצהוב החרציות והחרדלים. את דממת הבוקר הזו קטע רק קולו של החצרן: "דיו אצילה", ו"הויסה" כשהביא לנו לבית הילדים את ארוחת הבוקר, שכללה בנוסף ללחם חבילת מצות, בכל זאת הימים הם ימי חול המועד של פסח.
ומהשמחה הכללית לשמחה שלנו: ציון ימי הולדת של יהב וליאן. אנחנו כל כך אוהבים אתכם ומאחלים לכם שתזכו להגשמת כל מאווייכם וציפיותיכם!!!
"חג שמח ושבוע טוב"!

23.3.19   ט"ז אדר ב' תשע"ט

כולם שמחים בחגיגת הפורים, מה לצהלה זו?
מהו הסיפור שבגינו חוגגים?

להלן מגילת אסתר בעשר מערכות:

מערכה ראשונה – משתה אחשוורוש

1.מסיבה ראוותנית סוגרת שלוש שנים לשלטונו של אחשוורוש.

2. המלכה ושתי מסרבת לצו המלך לבוא ולהציג את יופייה בנשף.

3.יועצי המלך ממליצים להרוג את ושתי ולהביא אישה אחרת במקומה.

מערכה שניה –  אסתר הופכת למלכה.

1. שליחים נשלחים ברחבי הממלכה (127 מדינות) לחפש מועמדות למלוכה.
2. נערה יהודייה בשם אסתר (הדסה), אחייניתו של מרדכי, נלקחת לבית המלך בפרס, כמועמדת.
3. דודה, מרדכי מדריך את אסתר להסתיר את מוצאה היהודי.
4. אסתר נבחרת ומוכתרת למלכה.
5. מרדכי מצותת לבגתן ותרש הזוממים להרוג את אחשוורוש. הוא מגלה לאסתר שמספרת לאחשוורוש. מתכנני ההפיכה נתלים.
6. מערכה שלישית – עלייתו של המן הרשע.
7. אחשוורוש ממנה את יועצו המן לתפקיד משנה למלך וחובה על כולם להשתחוות לו
8. מרדכי מסרב להשתחוות.
9. המן זועם ונשבע להתנקם ולהרוג את כל היהודים בפרס.
10. המן משכנע את אחשוורוש להשמיד את היהודים. והמלך מפרסם צו על כך.
11. הפור נפל, המן קובע את התאריך להשמדה לי"ג באדר.

מערכה רביעית– משימתה הגורלית של אסתר.

1. מרדכי קורע את בגדיו ולובש שק ואפר לאות אבל.
2. מרדכי שולח לאסתר העתק של הצו ומבקשה להשתדל אצל אחשוורוש.
3. אסתר מבקשת ממרדכי שיבקש מכל היהודים לצום ולהתפלל להצלחתה בטרם תפנה למלך.

מערכה חמישית – המהלכים של אסתר ורוגזו של המן.

1. אחשוורוש מקבל את אסתר בשמחה ומבטיח למלא אחר כל בקשותיה.
2. אסתר מבקשת משתה פרטי עם המלך והמן.
3. אחר המשתה המן פוגש במרדכי המסרב להשתחוות.
4. זרש, אשת המן, מציעה לתלות את מרדכי והמן מכין את הגרדום.

מערכה שישית – ראשית המהפך.

1. המלך סובל מנדודי שינה ומבקש לעיין בספר זיכרונותיו.
2. המלך קורא על ניסיון ההתנקשות בו ונזכר שמרדכי לא תוגמל.
3. המן מבקש לתלות את מרדכי.
4. המלך מצווה עליו להלביש את מרדכי בגדי מלכות להושיבו על סוס ולהובילו ברחבי שושן הבירה. המן רותח מכעס.

מערכה שביעית: – איך גלגל מתהפך.

1. במשתה השני , אסתר מגלה למלך על יהדותה ומספרת למלך שהיא ובני עמה עומדים להירצח.
2. אסתר מצביעה על המן העומד מאחורי המזימה.
3. המלך תולה את המן על הגרדום שהכין למרדכי.

מערכה שמינית – המהפך הושלם.

1. מרדכי ממונה למשנה למלך במקום המן.
2. צו מלכותי מתיר ליהודים להרוג את כל מי שינסה לפגוע בהם ואסתר מבקשת מהמלך יום נוסף לנקמה.

מערכה תשיעית – בה יסופר על ימי פורים.

1. י"ג, י"ד וט"ו באדר נקבעים לחגיגות נס ההצלה – שהם ימי פורים.
2. עשרת בני המן נתלים.
3. מרדכי קובע את מנהגי החג – סעודה חגיגית / משלוחי מנות  /  מתנות לעניים  /  קריאת המגילה.

מערכה עשירית – ימי שלטונו של מרדכי.

1. פרס פורחת תחת ימי שלטון מרדכי כמשנה למלך.
2. תקופת כהונתו מונצחת בדברי הימים של אחשוורוש.

ומהשמחה והצהלה הכללית לשמחה פרטית שהיא חגיגת יום הולדתו של לי! במה נברכך נכד מוצלח שלנו, שתרבה עוד נחת, עוד שמחות, עוד הבנה ועניין בכל שתפגוש בדרכך, עוד חברים בביה"ס ובקבוצת הכדורגל שלך והעיקר הרבה אהבה במשפחתך הקטנה והרחבה. צמח וגדל! ושנזכה לראותך יותר.

"שבוע טוב"!

16.9.19   ט' אדר ב' תשע"ט

לאבא.

40 שנים חלפו מאז מותו של אבא. אני חושב שבהחלט אפשר לומר שאני ממשיך את המורשת שלך, את האמונה שלך בבחירת דרך חיים ובדברים החשובים בהם עסקת. אני חי את הקיבוץ שאתה וחבריך הקמתם, אני מחזיק באידיאולוגיה בה דגלת בחייך, בעבודה קשה ברפת ובמטעים, בחינוך, בתרבות, בפעילות ציבורית, ובאמונה ביצירת חברה צודקת והיות אדם טוב יותר בחברה הזו, שחיה בפועל את ה'פראזות' הנאמרות בקול, באכפתיות שלך בכל תחום ובכל מקום, להיות משמעותי ונחשב בבית הקיבוצי שלנו ובתנועה. אני ממשיך לדגול בתרבות החילונית המתחדשת ומחדשת שלך, בלתת ערך למילים. הייתי מאוד רוצה להיות נוכח בשיחות עם נכדיך על תרבות בקיבוץ בו חיים 4-5 דורות, על תנ"ך, על מחול וספורט. אני ממשיך בדרכך לראות את הכלל, את החזון, את הרעיון כעיקר. אני לומד שנים רבות וודאי היית גאה בי על לימודי בתנ"ך ויהדות. לפני כל חג, אני מנסה להביא את מסר החג היהודי לקיבוץ באמצעות טכנולוגיה שלא הכרת. כמוך יש בי סקרנות והתעניינות בתחומים רבים. לדאבוני, עם כל רצוני, אני לא מסוגל להביא את משפחתנו, ולו פעם אחת לכך, שנסב כולנו יחד בסדר פסח הקיבוצי, שאותו יצרת, בנית וכללת בו את כל משנתך! שבו באה לביטוי אהבתך ומורשתך לשלב תרבות יהודית מהעבר עם תרבות מתחדשת. אבל החשוב ביותר שלמדתי ממך, זה להיות ולעשות הכל עם האישה. כך אתה נהגת עם אמא וכך אני עם רעיה, כמה שיותר ביחד!. זיכרון קטן ואופייני מהעבר: כשהייתי בא ל'חדר' הייתם מכינים לי תה. אתה מחמם את הספל, אמא מכינה את עלי התה בכפית מחוררת, אתה שם את הסוכר, אמא מוזגת את המים ויחד אתם מגישים לי את כוס התה, כשאתה נושא את הספל ואמא את התחתית והכפית לבחישת הסוכר. תמונה בלתי נשכחת.  במה לא הצלחתי? אין לי את מאור הפנים שלך לכל אדם באשר הוא, אין לי את הנעימות והחיוך את הסבלנות והסובלנות בלפגוש כל אחד וליצור איתו קשר.  אין לי את הידע המקיף שהיה לך ואני לא מצליח לשמור כמוך על קשר חברי עם אנשים צעירים, עם וורשאים לשעבר, עם אולפניסטיות, עם אנשי רוח ואפילו עם אנשים שעליהם היית אומר: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". במה הצלחתי יותר ממך? שיש לנו משפחה גדולה: 5 ילדים "מסודרים", 15 נכדים ונינה, ממש חמולה! שאני כותב לא על 'הרמס בייבי' ואוהב את הכתיבה. וגם… שאני כבר מבוגר ממך בעשר שנים, בינתיים בריא שמח ומאושר ושיש לי את רעיה אתי כמעט 70 שנה ביחד. היית מורי ורבי, היית לי דמות מופת באורח חייך, באהבתך, בזוגיותכם, בדבקותך ברעיון ובמימושו, היית לי מצפן ומצפון ותמיד אני מתגאה בך על היותך אבי! … ואפילו כתבתי עליך כמה סיפורים.
עברו 40 שנה אני זוכר ומזכיר אותך ומאוד מתגעגע אליך ואל אמא.

ביקור
מבקר את הורי
בבית העלמין הקיבוצי
מהלך בשבילים עטורי הירק
מכיר כמעט את כולם,
מייסדי הקיבוץ בשורות הראשונות
מצבותיהם כהו מטחב ושנים.
קברי לוחמים ממלחמת השחרור
מצבותיהם צבאיות למהדרין.
חברי פזורים בין השורות
חלקם מצבותיהם כבר דהו
וחלקן רעננות ולבנות.
משפחות צמודות, זוגות-זוגות
בחייהם ובמותם לא נפרדו.
לא מעט טייסים נמצאים כאן
עודד, שאול, חנן, דני ורוני
שורטות בי נסיבות מותם.
הולך בין הקברים
כל אחד וסיפורו,
נזכר ביפי קומתם, בתבונת דבריהם.
משקה את הפרחים ליד הוריי.
עוגמה נופלת עלי, רגלי כושלות,
מתיישב על ספסל.
זוכר אותך אבא
מלמד אותי לקרוא בגיל ארבע
נמאס לך לספר לי סיפורים
הספר הראשון שנתת לי לקרוא
היה האיליאדה,
אני מעריץ את הקטור גיבור ילדותי
זוכר אותך עצוב על משבתי ילדותי
ושמח בהישגי הזעירים.
את אמא מנסה להפריד
כשהתלקחו ויכוחים פוליטיים.
מסתכל על חלקת הקבר שבחרתי
ממתינה בסבלנות
שתמתין

עמרם ושמואל