שבועטוב

17.3.18   א' ניסן תשע"ח

הצילום המתנוסס בראש הדף, מעיד על שיתוף פעולה משפחתי רב דורי לשמחת כולם. שימו לב –  הפגנתי נוכחות בפורים!

שתי פרשות קראנו השבוע: "ויקהל – פיקודי" כידוע יש 54 פרשות בשנה ורק 52 שבועות לכן פעמיים במהלך השנה קוראים שתי 'פרשות' בשבוע אחד. דרך כלל מתייחסים יותר לפרשת "ויקהל" אך אני דווקא אתייחס ל"פיקודי". שלושה מושגים ידועים ושימושיים מקורם בפרשה זו: הראשון: שקיפות! הפרשה מתחילה  בדו"ח שנותן משה לעם על הוצאות הקמת המשכן. כמה נאסף מהעם ומה היו השימושים לחומרים שנתרמו. אם נוטלים כסף מהעם חייבים למסור דיווח מסודר על מה שנעשה בכל שקל ושקל. משה מתייצב מול העם באופן הכי נקי וגלוי. כשאני כותב זאת אני תמה איך כעבור 3000 שנה, אנחנו, למשל, לא מקבלים דיווח מסודר כמה עלה לנו שיפוץ חדר האוכל או הבית הגדול או אפילו הטיילת מעל שיכון ההשלמה. המושג השני: דיווח אמת! לפני כמה פרשות קראנו את כל ההוראות והמפרטים איך להקים את המשכן, במילים שלנו  התקבל שרטוט מדויק של תכניות עבודות הבנייה עד הפריט האחרון. בפרשת "פיקודי" יש דיווח מפורט מה נעשה ושהכל בוצע בדיוק לפי ההנחיות וההוראות.  (של אלוהים)  ניתן לעם דיווח אמת של תכניות מול ביצוע.    והמושג השלישי – הלוגו של מדינת ישראל מופיע לראשונה בפרשה זו – המנורה –  שנהיתה סמל המדינה. בפרשה מתואר אופן בניית מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים, תוך הדגשה שצריך לעשותה "מקשה אחת", ביציקה אחת ולא לבנותה מחלקים חלקים. כתוב בתורה שהמנורה הוצבה במשכן והועברה לבית המקדש והפכה להיות סמל יהודי לאורך הדורות.
והמשכו של הסיפור "פתאום נקטעה הילדות"
…"בבוקר ראינו את הרס הבית הגדול שלנו. במפקדה הוחלט, שכדי להגן עלינו, הילדים, נצטרך לעבור לשהות במערה הגדולה שביער. לקחנו כל אחד את שמיכתו והתחלנו לעלות במעלה ההר, דרך העמדה הקיצונית, למערה הגדולה. מהעמדה היה צריך לרוץ כמאה מטרים בשטח פתוח עד פאתי היער, כשהערבים מאבו -שושא צולפים עלינו כל הזמן. מקצה היער למערה נותרו רק עוד כמה עשרות מטרים בשטח מת, כך שלא היה מסוכן.באותו זמן  התנהל משא ומתן באמצעות הבריטים על הפוגה שתאפשר לפנות את הילדים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת לקיבוצים בעברו השני של העמק. עלינו בתעלה חפורה במעלה השביל עד לעמדה ושם נעצרנו. את השטח הפתוח היה צריך לעבור כל אחד בכוחות עצמו. למודי ניסיון מהלילה אף אחד לא ויתר על שמיכתו המצופה בציפה לבנה, שהייתה, כך הסתבר, מטרה קלה ובולטת לעיין עבור הצלפים הערבים, שירו בכל מי שניסה לחצות את השטח. פתאום שמעתי קול: "עמררררם, הראה כוחך בריצה". משמע, הגיע תורי. הבטתי לאחור וראיתי את איצקו בעמדה מנופף לי בידו. רצתי כל עוד רוחי בי, השמיכה בידי וממש נפלתי על האדמה בשולי היער. לפתע שמעתי שלוש שריקות מעלי שפגעו בעצי היער, שריקות שרק לימים ידעתי מה הן ומה מקורן. המשכתי בהליכה למערה. רוח נכאים שרתה במערה כשנכנסתי לתוכה. היו בה כבר עשרות ילדים, כמה הורים קשישים וכמה מבוגרים שעבדו איתנו הילדים. במרכז ישב מילק שהיה פסיכולוג. פניו היו חיוורות וקודרות וכשכולם התאספו פתח ודיבר בשקט כיאה ל"פסיכולוג מקצועי". אינני זוכר את דבריו, פרט ל-"שאולי לא נצא מכאן בחיים" פתאום נשמע קול קרוב למקום בו ישבתי שאמר: "אולי תדאג גם לצד שלנו?" מילק המשיך בדיבורו החרישי ואלינו לא הגיעה אף מילה ממילותיו המרגיעות. מישהו נכנס למערה ולחש דבר מה על אוזנו.  מה שהבנו כעבור כמה דקות הוא שעוד מעט תתחיל הפוגה לעשרים וארבע שעות ושלפנות ערב יפנו אותנו, הילדים מהמקום.
כשניתן האות חזרנו לבית הגדול המופצץ לקחת מעט בגדים וציוד אישי. לא התעכבנו כי מיהרנו להגיע למקום שאליו יבואו המשוריינים הבריטיים כדי לאסוף אותנו. הכניסה לבית ההרוס, הריח השרוף והמראה העזוב, הזכירו לי, משום מה, ששנה קודם למדנו על שירת ביאליק והמורה שלנו, פולי, קרא לפנינו בפאתוס רב את השירה (כך אמר) "בעיר ההריגה". יצירה, שחלק משורותיה אני זוכר עד היום. סיפרתי למנחם מה שאני חושב והתחלנו יחד לדקלם:

" קום לך לך אל עיר ההריגה ובאת אל החצרות

ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות

ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים

את הדם הקרוש ואת המוח הניקשה של החללים.

כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד

השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט…"

ההמשך ייפתח ב: " כשהגענו למקום, המשוריינים כבר עמדו בטור…"

"שבוע טוב"!

10.3.18   כ"ג אדר תשע"ח

פרשת "תצווה" עוסקת בסדר עבודת הקודש במשכן, ובמעמדם של הכהנים בעם. בהמשך נאמר : "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". אך כבוד ותפארת מאוד רחוקים זה מזה, הכבוד – קשור לעצמיותו של האדם, לגופו ולרוחו הווה אומר מביט אל פנימיותו של האדם ואילו התפארת – אל מה שמחוץ לאדם , ללבושו, למישכנו- ביתו של האדם, לגמלו, (המכונית של אז) וכיו"ב. מעניין שפרשה זו עוסקת רק בתפארת, יותר מכך, היא נועדה להמון אדם הנושא כבוד למי שהקיף עצמו בתפארת, בפאר, בהתפארות ובתפאורה מתאימה. תיאור לבושו של אהרון תופס בה חלק ניכר: האיפוד, המצנפת, אבני החושן בסדר המדויק שלהן, שולי בגדיו להם חוברו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם. לבושו על קישוטיו וסמליו נועד להבדיל את מעמדו של הכוהן הגדול  מהאזרח הפשוט. אמנם, נאמר, ש'הבגד אינו עושה את האדם', אך המון האדם צריך לראות את בגדי התפארת כדי לדעת למי להעניק את הכבוד. מאחר שתכונות אלה היו זרות כל כך למשה רבנו, שמו אינו מופיע כלל בפרשה זו.

בילדותנו ב"דבר לילדים" היו מתפרסמים מדי שבוע סיפור בהמשכים. לי זכור למשל, הסיפור על "לובנגולו מלך זולו" שכתב נחום גוטמן שריתק אותי, את כולנו.  לקראת 70 שנה ל'מערכה על משמר העמק' אקרא בפניכם- ובהמשכים,  את סיפור-הזיכרון האישי שלי מהקרב על משמר העמק (למרות שאתם אמורים להכיר אותו אבל לא כך הנכדים והנינה שחשוב לי שיכירו), סיפור שקראתי לו:  :
 "פתאום נקטעה הילדות"
השמים היו מעוננים. רוח חזקה נשבה. באוויר היה שקט מתוח ורק משק כנפי היונים קטע אותו מעת לעת. האם תהיה מלחמה? מתי תפרוץ? איך היא תהיה? שאלות מעיקות שהטרידו את המבוגרים וחלחלו גם אלינו, הילדים.  ראינו זאת בפניהם הרציניים, החמורים ובעיניהם המביעות חרדה ודאגה עמוקה.

השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה13-14- , למלא באבני החצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם למאה ועשרה ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה,  אלא מתי תתחיל ומה אנחנו הילדים נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז  ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות , לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי- אפשר היה לנשום, אי- אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרנים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז (רק אחרי המלחמה אמרו לנו שהערבים חשבו שזה בית המפקדה של היישוב). התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדים וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא. פתאום שמענו מהחדר הצפוני צחוק וקריאות: "הופ, הפגז פגע באבו-שושא, הופ, הפגז נפל לואדי". אלניס התיישב על החלון ודיווח לחבריו לחדר מה מתרחש בחוץ. בחדר, שמדרום לחדרי, נשמעה קריאה פחות שמחה; למיטתו של אהוד חדר פגז תותח שלא התפוצץ ואנחנו יצאנו מחדרינו לראות איך הוא נראה. לאט- לאט החשיך וההפגזה חדלה. נשארנו בחדרים עד ששמענו את מיכל, עומדת בקצה הפרוזדור הארוך וצועקת: "יותר אני לא אחראית למה שיקרה כאן". כשמיכל הייתה אומרת משהו היינו עושים בדיוק מה שהיא אמרה. וכך, דיזי הוביל אותנו במדרגות החשוכות לקומה התחתונה, ליד המטה האיזורי. לפני הלך מנחם. הוא היה חיוור ורק אמר שהוא כבר עבר פעם מלחמה ושמחר שוב תהיה הפגזה ושהוא לא יודע בדיוק מה יהיה. "אין דבר כזה הפגזה בודדת, תמיד יש עוד".  בקומה התחתונה התכנסו, מי בריצה ומי בהליכה, מי בוכה ומי נבוך, כל דיירי הבית הגדול, ילד ילד ושמיכתו. שם, בקומת הקרקע פגשנו לראשונה את המבוגרים שסיפרו לנו מה קורה פתאום הבנתי שבמלחמה קורים דברים ושזה לא משחק "צופי". (והמשך יבוא)

ובתפנית חדה ומשמחת: ברכות חמות לנואי ליום הולדתה וחיבוק גדול מאתנו וזו גם ההזדמנות להודות לה על האושר שמסבה לנו, עם איתן וכמובן עם תומר נינתנו היפה, החכמה , הנפלאה! אנחנו – תמיד בשבילך!!

"שבוע טוב"!

3.3.18   ט"ז אדר תשע"ח

לפני פורים מציינים בארץ את י"א באדר, יום הכבוד והגבורה הלאומי במשך שנים רבות, יום בו נהרגו טרומפלדור ו-7 חבריו, בהתקפת כנופיות פורעים ערבים על תל-חי. טרומפלדור היה גיבור ילדותנו. התחנכנו על מילותיו האחרונות: "טוב למות בעד ארצנו", והיה לנו דמות מופת. (אגב, התברר ברבות הימים, שהמילים האחרונות שהפטיר היו מילות קללה ברוסית.)

היום, מי בכלל יודע מי הוא היה?  הוא נולד ב- 1880 היה הקצין היהודי הראשון בצבא הצאר, הצטיין במלחמת רוסיה יפן ב1904, שם איבד את ידו השמאלית, (היד התותבת נשמרת במוזיאון בתל יוסף) עלה לארץ הפך לחלוץ וחקלאי, הקים עם ז'בוטינסקי את גדוד הפרדות והיה הסמג"ד שלו. כשהגדוד פורק, במלחמת העולם הראשונה הקימו שניהם את 'הגדוד היהודי הלוחם' בו שרתו גם בן גוריון ובן צבי. הוא עצמו לא גויס כי נחשב לנתין זר. הוא חזר לרוסיה לימי המהפכה הבולשביקית ובאוגוסט 1919 חזר לארץ ונתבקש ע"י ארגון "השומר" לעלות לגליל ולבדוק מה מתרחש שם בתחום הביטחון. ז'בוטינסקי טען שצריך לפנות את התושבים ואילו בן גוריון סבר שאם נפנה את תושבי הגליל, מחר נפנה גם את חיפה- והא הכריע בויכוח. וכך בי"א באדר תר"פ (1920) נפל טרומפלדור בהתנפלות כנופיות ערבים על תל-חי. מותו ומות חבריו, הישרה אבל כבד בכל הארץ. הירצחם היה הקונצנזוס האחרון, שאני מכיר, ביישוב היהודי. ההספדים המשותפים של ז'בוטינסקי מצד ימין של המפה הפוליטית ושל ברל כצנלסון מ"השמאלי" הביאו לכך שבשני הצדדים הוקמו מפעלי זיכרון להנצחתו: הקמת פסל האריה השואג בכפר גלעדי ועליו הסיסמה: "טוב למות בעד ארצנו", הקמת 'גדוד העבודה' על שמו, ייסוד קיבוץ תל יוסף, קריאת רחובות על שמו בערים ובמושבות, בית הקברות הישן בתל אביב ובקרית שמונה בגליל, קרויים גם על שמו ושמות חבריו. ז'בוטינסקי הקים ב- 1923 בלטביה את תנועת הנוער הריבזיוניסטית בית"ר – ונתן לה את שמו "ברית יוסף טרומפלדור". כסמל לגבורה יהודית עכשווית, ולעמידתה של מצודת ביתר כאות לגבורה יהודית בעת העתיקה. הפיכת השם מ'טית' ל'תיו' נבעה מכך שה'טית' נחשבת ללועזית וה'תיו' לעברית. אך לדעתי, אחד "ההישגים" הגדולים הוא הקמת קבוצות הכדורגל של בית"ר, בייחוד זו של ירושלים שהוקמה ב- 1936. מרבית שחקניה ומנהליה חיו ברוח תנועת ה'חירות' והיוו מרכיב חשוב בפעילות האצ"ל והלח"י בשנות המאבק בבריטים. ובשל כך רבים מהם הוגלו לאריתריאה וקניה . בשנת 1947 הוגדרה האגודה כבלתי חוקית ע"י הבריטים וכדי להמשיך ולשחק שונה שמה לנורדיה. למעשה רק בשנות השישים הצליחה הקבוצה לעלות לליגה הראשונה, כל שנותיה שיחקה הקבוצה בימק"א  עד המעבר ל'טדי'.

תמיד בתלבושת שחור- צהוב, ועליו סמל המנורה. עם "מורשת" כזו, הקבוצה הצליחה לגבש לעצמה את "קומץ לה פמיליה" הידוע לשמצה- קהל פנאטי, גזעני, שונא את כל מי שהוא אחר, אם זה ערבים או קבוצות ה'פועל'. עד היום.

בי"ד אדר אנחנו חוגגים את חג פורים, שהסיסמה "היה שמח" הומצאה עבורו. וכל כך למה? חג שמח לילדים – כי הם מתחפשים למה שהם רוצים להיות, והשמחה למבוגרים – כי הם שותים עד- דלא- ידע. אני, אישית,לא אוהב את חג פורים (אולי בגלל שאני לא שותה). אני מקווה שנהניתם, ועוד תיהנו ונשמח בשמחתכם.
ולברכות: לאיתן בהצטרפו לקיבוץ! , אני יודע להעריך את המשמעות שיש לצעד זה אצלנו וזו שמחה גדולה!
להדר על נצחונו האישי בהתמודדות במרוץ המרתון הקשה והמפרך וללירן שזכה במקום ראשון ארצי לבני גילו בטריאתלון.  לכם מלוא הערכתינו והצלחה בהמשך כל מסלול שבו תבחרו!

"שבוע טוב"!

10.2.18   כ"ה שבט תשע"ח

כל חבריו ומכריו קראו לו ג'ורי, לרגע, שאלתי את עצמי כאילו מי זה החיים גורי שמת בשבוע שעבר. רק לפני 3 שבועות שלחנו לו מחזה שהוצג במוסד, שהוא עצמו כתב בשנות הארבעים הראשונות. כתבנו לו שראוי שהוא ישמור את המחזה אצלו. כבר לא השיב לנו. ההיכרות בינינו הייתה במשלחת ליריד הספר במוסקבה ב- 1989. שני סופרים היו במשלחת שלנו: משה שמיר וחיים גורי. (שניהם ז"ל) כשסיימנו את עבודתנו ביריד המתנו יום וחצי בווינה. המשלחת נסעה בספינה על הדנובה וג'ורי ביקש ממני שאשאר איתו, כי הוא רוצה לבקר באיזה מקום ("אם הוא כבר בווינה"). הצטרפתי אליו וכך בילינו שנינו יום שלם בשוטטות ברחובות/בבתי קפה תוך כדי שיחות ארוכות, בייחוד הוא דיבר, והעלה את זיכרונותיו. הוא פתח וסיפר: "באתי ליער במשמר העמק ב- 1942 במסגרת הפלמ"ח, חוויה בלתי נשכחת ואני זוכר (והוא זכר הכל) איך ילדי הקיבוץ היו מביאים לנו על חמורים מים ליד המערה". סיפרתי לו שאני הייתי אחד מהילדים האלה ומכאן השיחה, בייחוד סיפוריו, קלחו. הוא סיפר לי על חייו בילדותו בבית בת"א, שנשלח לבית אלפא, אחר כך בכדורי עם רבין ולידא, פעילותו בפלמ"ח, קורס הצניחה בצ'כיה, מ"פ בחטיבה הירושלמית ב'ששת הימים' ועל עליקה והבנות. הוא ידע לספר אבל לאורך כל סיפוריו היה מדקלם שירי משוררים: ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי ולאה גולדברג, אצ"ג, ע. הלל והכי הרבה משיריו של אלתרמן שהעריצו. על כל משפט שאמר היה לו שיר לדקלם מהזיכרון המופלא שלו. הקטע המרגש ביותר, שנתן כיוון אחר לחייו הארצישראליים, היה שהפלמ"ח שלח אותו לאירופה לחלץ את שארית הפליטה מהמלחמה.  אני ממש רואה לנגד עיני איך הוא מספר לי, על שהייתו בהונגריה כשהגיעה הידיעה המרה, יושב וכותב מדם לבו את "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה", קינה על חבריו ופיקודיו שנהרגו ב-ל"ה בדרכם לגוש עציון. בעקבות שליחות זו באירופה, הייתה טבעית מעורבותו העיתונאית ב"למרחב" במשפט אייכמן ועשיית שני הסרטים המרשימים "המכה ה- 81 " ו"הים האחרון". רצה הגורל, ששיריו, בחלקם לפחות, מהווים עד היום אבן יסוד לאזכרות וימי הזיכרון במדינה שלנו, אם זה בשיר "הרעות" ואם ב"באב אל וואד".  הטרגדיה של בני דורו, שאני מרגיש קרוב מאוד אליהם, הייתה שהם רצו להיות שלמים עם עצמם ולא הצליחו להשלים את מלאכתם להיות "יורים ובוכים, מנצחים ומוסריים" כפי שאמר לחבריו ל"דרך השלישית". את זה משאיר דור תש"ח, שג'ורי הוא בין אחרוניו, לדורות הבאים. הוא היה איש שלא יכולת שלא לאהוב. לא כתבתי מילה על שיריו הרבים שירי ה'אנחנו' וה'אני' ולא על הויכוחים בינינו בהיותו ממייסדי "התנועה לארץ ישראל השלמה" שהתפקח ממנה. הוא כל כך אהב את הארץ ותמיד אמר ש"עם ישראל אינו כובש בארצו". אני חושב שבסוף ימיו חש ש"גונבים לו את המדינה" שדורו חלם ולחם עליה.

ואסיים בשיר מספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד":
"ודע לך שהזמן והאויבים והרוח והמים,
לא ימחקו אותך.
אתה תימשך עשוי מאותיות,
זה לא מעט,
משהו בכל זאת, יישאר ממך".

פרשת השבוע "יתרו", שדמות משה עומדת במרכזה, מספרת על טקס קבלת התורה בהר סיני, קבלת לוחות הברית עליהן חקוקות עשר הדברות- התגשמות הצדק והחכמה האנושית. והשאלה היא למה רק כאן ועכשיו בפרשת 'יתרו' הן מופיעות? האם אברהם אבינו לא היה יכול 2000 שנה קודם לקבלן? או יעקב? הרי הרצח של הבל נעשה לפני 'לא תרצח' ותיבת נח הייתה לפני   'לא תחמוד'? למה מחברי 'ספר הספרים' מצאו לנכון להכניס את נתינת לוחות הברית, תורת החיים רק בפרשה זו? אשאיר את השאלה הזאת פתוחה. אולי ספיר יתן הסבר.

"שבוע טוב"!

3.2.18  י"ח שבט תשע"ח

בשנים האחרונות, הקדשתי את ה"שבוע טוב" בחודש ינואר לקיבוץ, סיפורים מעברו, בעיות שהיו, למבנים בני 90 ויותר וכיו"ב. החודש הזה אני חוזר בשמחה להגיגי לפרשות השבוע. אין מתאים יותר מלעשות את המעבר הזה בשירה, בשירה גדולה הנמצאת בפרשת "בשלח", "שירת הים"! תמונת המצב היא, שבני ישראל חוצים את הים והמצרים טובעים בו. אז מהי התגובה הספונטנית ביותר אחר אירוע שכזה? כל העם מוצף בגלי שמחה ואושר, שרים וחוגגים! יוצאים מעבדות לחירות!!!
וכך כתוב: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לאדוני ויאמרו לאמור: "אשירה ליהוה כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, זה אלי ואנווהו, אלוהי אבי וארממנהו". ומסתיים ב"כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים. וישב עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

מהר מאוד מתרחשת תמונת השיא בחגיגות, נשמע קול אישה! כמו שכתוב, "ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרון, את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה, בתופים ובמחולות ותען להן מרים: "שירו (לא כמו משה שאמר "אשירה") ליהוה כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים"!. לעתים נדירות אנו מוצאים במקרא השתתפות נשים במרכז חגיגה והנה באירוע כה מכונן בחיי העם, בעת צאתו מעבדות לחירות, האישה (הלא נחשבת מדי – בדרך כלל) מוצאת את מקומה בו. אגב, לא בשלמות: כי למה היא חוזרת על שירת משה כמעט מילה במילה ולא אומרת דברים מקוריים משלה?
כתיבת "שירת הים" מיוחסת לתקופת בית שני. האם הסופר-הכותב הוא זה ששם דגש על הופעת הנשים המיוחדת?  או שהסיפור עבר מפה לאוזן מדור לדור?    אחרי החגיגה הגדולה באה המציאות הקשה שאין יותר 'סיר בשר', ומתחילות התלונות והטרוניות כלפי משה בבחינת : למה הוצאתנו מארץ מצריים…ואנחנו שואלים את השאלה הפשוטה למה משה לא הלך בדרך הים הקצרה, אלא הסתובב במדבר סיני בדרך הארוכה מאוד? התשובה לשאלה בפרשה אומרת, שאם יתקלו, בדרך הקצרה, בצורך במלחמה כלשהי, מיד ישובו כולם למצריים, וכדי למנוע זאת, עדיף להבטיח שלא יעשו כן וללכת בדרך הקשה שאין בה פיתויי חזרה, זו הדרך הנכונה ליציאה מעבדות לחרות.
כמו שכתוב: "ויסב אלוהים את העם דרך המדבר, ים סוף".
מעל לכל הקשיים, הספקות, השאלות והרינונים השליליים, נוצרה עובדה מוצקה, שמדובר כבר בעם אחד! לטוב ולרע.
"שבוע טוב"!

27.1.18  י"א שבט תשע"ח

חג הקיבוץ ביום הולדת ה- 96, היה יפה ומהנה. היה חג שמח! כל הכבוד למשתתפים ולהפקה.. ובכל זאת הערה: מעטים מדי החברים הפוקדים את המועדון המסודר בכבוד רב ובצורה אסטתית וראויה, כדי לעצור לרגע אחד ולהתבונן בתצלומי הפנים של כל אלה שמלאו חלק נכבד מאוד בחיינו ב- 96 שנות קיומנו והלכו לעולמם: המייסדים, הוותיקים שהצטרפו, הוריהם, חברי ההשלמות, החיילים והילדים ולהיזכר בהם. לפני שנים רבות, כל הקיבוץ ב- "21", היה עולה עם ילדיו, לבית הקברות לתת כבוד לאלה שאינם עוד, היום גם לא מזכירים אותם ולו במילה בחג עצמו. לפני כמה שנים שאלתי למה? ונעניתי בשתי מילים: "הם במועדון"! כשאני רוצה לומר משהו ואני לא מצליח לבטא את עצמי, אני פונה לרעיה שתמצא לי שיר מתאים. הפעם נתנה לי את שירו של יורם קניוק:
"הכבוד הגדול ביותר" (קטע מהשיר)
"הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים שרוחם מהלכת עלינו היום,
האלמונים והאחרים, היא לעמוד ענווים מולם ולומר, שקולם הביישני, המוקיע באילמותו,
נשמע מקצה הארץ ועד קציה.
שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה,
עץ יפה, בית נאה, חברה יפה ככל האפשר.
קולם מכשף אותנו לומר להם סליחה שהם שם ואנו כאן, ולנסות לזכור אותם…"

ונעבור לט"ו בשבט. לפני 81 שנים, ב-1937 יצאה חוברת ששמה ביער שלנו – שי לחג החורשה. כ"שי מחברת הילדים של השומר הצעיר במשמר העמק לק.ק.ל ולתנועת השומר הצעיר בגולה". יצאה ב'הוצאת הקואופרטיב השומרי המרכזי' בורשה. וכך כתוב בהקדמה: "את החורשה הזאת, את החורשה במשמר העמק, אנו גידלנו, כל התנועה העולמית, שאגרה פרוטה לפרוטה במשך שנות עמל ארוכות והקימה את המפעל, ביער השומר הצעיר, אשר אף אם התנקשו בו יצרי משטמה אפלים, יגדל וישגשג, סמל ירוק ורענן של נצח השומר הצעיר." בחוברת גם נתונים על היערות בארץ ישראל ודגש על היער שלנו: ב- 1929 ניטעו 12.500 עצים מהם נעקרו ב'מאורעות' 8000 עצים, שניטעו מחדש כעבור שנה. בתרצ"ה (1935) כבר היער מנה 199.223 עצים והיה היער השלישי בגדלו בארץ. בחוברת יש שירים, סיפורים וציורי החניכים.  תמצאו שם סיפור של מיכה לין, שיר של הלל (עומר)  מאמר של קוסטא ושל חניכים רבים נוספים. ומי הכותבים? ילדי קב' עופר בני שמונה וחצי-תשע שנים, קב' אילה בני תשע וחצי-עשר שנים, קב' חבצלת בני עשר-אחת עשרה, קב' אלון אחת עשרה-שתים עשרה שנים, קב' ארז בני שתים עשרה-שלושה עשרה וקב' עולים בני ארבע עשרה-חמש עשרה שנים.

מהחוברת עצמה קטע המתאר את אווירת החג שכתב  צבי מקב' עולים:
"ט"ו בשבט! ט"ו בשבט! – מחר ט"ו בשבט!" קוראים כל דיירי הבית הלבן. זהו הבניין הארוך והיפה העומד על גבעה קטנה. בתוך הבניין גרה חברה של ילדים שמחים ובריאים אשר סיסמתם: "לקראת חיים חדשים במולדת חדשה". למרות החג עובדים אנשי הקיבוץ ורק אחדים מכינים את השטח החדש שיינטע היום. אחרי זמן קצר יוצאת חברת הילדים למקום הנטיעה, כולם לבושים חולצות לבנות ופי כולם מלא שירה עליזה… הנה יוצאים הילדים העבריים, בני תרבות עברית ושפה עברית, יוצאים ובונים מחדש את הארץ" וכן הלאה.

חג נטיעות שמח לכולנו ו"שבוע טוב"!

"באגדה סינית עתיקה  /  גיליתי על עצמנו  / שכבר בהיוולדנו דובר בנו גבוהה  /  והאלים קשרו בסרט  /  את רגלינו  /  ובימים צמחנו ממרחק  /  והשמים הותאמו למידותנו".        (סבינה מטג)

יום הולדת לקיבוץ   20.1.18   ד' שבט תשע"ח

35 דברים שהדור הצעיר מחמיץ:

1. לדבר אחד עם השני, לא דרך הסמארטפון או הפייסבוק.
2. לגור באוהל או בצריף.
3. לשיר ביחד עד השעות הקטנות של הלילה.
4. לרקוד ריקודי מעגל וקראקוביאק.
5. לשחק פטר השחור, תופסת, שלוש אבנים ועין- חרודי.
6. לנסוע באוטובוס- לפני הגיוס.
7. גיוסים לדילול תירס, עישוב כותנה, קטיף תפוחים ומשלוח עופות.
8. עבודה עצמית ושרות עצמי!
9. לתפוס מקום למשפחה וחברים לסרט השבועי.
10. טיולים ליער מדי שבת.
11. לטייל לכפרים הערביים, להגיע לחאן ולשחק עם הילדים הערבים במגרש ספורט.
12. לומר בחביבות: שלום! בוקר טוב! תודה! בבקשה!
13. לקרוא ספרים.
14. לשחק שח.
15. לנקות ולסדר את דירת ההורים  ולהכין את אדמת הגינה לשתילה.
16. לבוא במוצאי שבת לשיחת קיבוץ.
17. לצאת לחיפה להפגנה פוליטית ול'ביקורי בית' כדי לשכנע בצדקתנו.
18. לחוות חופש צהריים.
19. לישון בלילה בלי ההורים, רק עם ילדי הקבוצה.
20. ללכת ברגל.
21. לראות ולהריח פרות.
22. לראות 'איך עושים' פרדה.
23. לעשות אחרי הצבא שנת תורנות בחדר האוכל, טיפול בחולים וניקוי השירותים הציבוריים.
24. לעבוד בגן ירק – ועוד בחורף.
25. להריח את ריחות המאפיה ולהתכבד בלחמנייה מהתנור.
26. לקבל ביום שישי את זר הפרחים ממשתלת מרתה, מסבא שיפריס.
27. להכיר את כתבי היד של החברים בקבוצה שלכם.
28. ללמוד ע"פ שיטת הנושאים.
29. להיפגש עם חברים גם בלי ליצור איתם קבוצת וואטסאפ.
30. להכין  עבודה שנתית בלי גוגל ו-וויקיפדיה.
31. לראות את נבחרת ישראל במונדיאל.
32. למצוא בבוקר פתק ליד המיטה על תוצאות המשחק אמש של הפועל משמר העמק.
33. לעשות 60 ימי מילואים בשנה.
34. להשתתף ב'ערב השני' של יום הולדת לקיבוץ.
35. להיות בטוחים שמשמר העמק היא הכי הטובה בעמק,
    היא מרכז ארץ ישראל, מרכז העולם!

את רשימת החוויות הנ"ל לא תכירו. אבל אל תתבאסו, אתם דור נהדר! אתם משכילים, חכמים, יצירתיים, אתם חדשניים, טכנולוגים במהותכם, יש לכם חלומות, אתם אוהבים את הקיבוץ ואתם גם מחבקים. יש לכם הכל!
אבל בחג הקיבוץ כדאי וראוי שנספר לכם גם מה היה פעם.
וציטוט מדברי אבא: "מי שלא מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל".

יום הולדת 96 שמח ו"שבוע טוב"!

13.1.18  כ"ו טבת תשע"ח

אף פעם אני לא מצליח לזהות בשבת, אם הדמות הנכנסת לביתנו היא סופר- מן, סופר- גירל, בט-מן או פיטר פן. לפעמים אפילו רגע אחד חושש שרומי לא תגיע היום, ואז כשהיא מסירה את המסכה… נחשפת לנו רומי בכל יופייה וחביבותה כשעל פניה חיוך רחב האומר משהו כמו: "הבהלתי אתכם!" ועוד גילוי, בין כל נכדינו הלא מעטים, רומי היא היחידה שביקשה שאלמד אותה את משחק השחמט, והוא כידוע משחק ראש ולא הכדורגל. כל הכבוד לה אני אומר, ולו רק על הסקרנות לדעת. היום כולנו מציינים את יום הולדתך, יום שאת, רק את ניצבת במרכז. בשם כל המשפחה נברכך ונאחל לך להרבות שמחה, שובבות, חברות טובה והמון אהבה עם הוריך ואחייך!
ברכה נוספת, שבה תקווה גדולה וציפייה גדולה, אני רוצה לשאת לרעייתי ולחברותיה לעבודה על סיום העברת הספרייה למקומה הישן בבית המחודש. ליוויתי את רעיה בהעברה מהבית הגדול, שמעתי על ההערות 'החכמות' של האחראים לבניה שכאבו לה כל כך: "מי בכלל צריך ספרים כאלה" או "תעיפי את כל הספרים" "נפיל את הבית על הספרים" וכד' והחכמים במיוחד אמרו: "היום לא צריך ספרים יותר" אני שמח שרוחות הבורות האלו לא התגשמו ויש לנו היום  ספרייה מאוחדת אחת, במקום ישן-חדש, שהיא נכס תרבות חיוני וחשוב לקיבוץ ותפילתי שרעיה תמצא בה את מקומה המכובד כיאה לספרנית כל כך מנוסה וכאוהבת ספר ייחודית שאין רבות כמוה, שיודעת להפוך ספר לחוויה, כאילו הוא ריקוד לנשמה. ותודה גם למיה שנחלצה לארגון ההעברה ולירון – שתמיד קשוב.
במגילת הקלף שנוצקה באבן הפינה לספרית הקיבוץ וחדר קריאה, (בנין המזכירות שליד חדר אוכל), ב-  21.1.1934, בפרוס השנה ה- 13 לקיום הקיבוץ נכתב בין השאר:…"המגילה הזאת שתושם בלב הבטון המוצק של היכל הספר לקיבוץ השומר הצעיר הבונה את חייו ומשקו במשמר העמק. בפינת- ספר זו יוחזר לספר תפקידו ההולם בחיי הקיבוץ. נכון, כי לידתו של הקיבוץ באה תוך מרידה עזה בירושת ספסל בית המדרש, תוך רצון לוהט למעשי- בראשית, ובכל זאת, בלב הקיבוץ בימי ינקותו נתון היה… הספר". המגילה מסתיימת במילים: "פינת ספר צנועה זו שתקום במאמצים על של כל אחד מאתנו, תהא נא עזר ומנוף להרחבת קשרינו עם רעיונות הדור, להעמקת תרבות חיינו ומעשינו". לאחר 84 שנים אני חותם על כל מילה שכתב חתולי.

ואם דיברנו על ספרים אז הפעם נספר על אברהם מאפו, סופר עברי שנולד בינואר 1808 לפני 210 שנים. שכתב את הרומן העברי הראשון שיצא לאור   ב- 1853, ושמו: "אהבת ציון". הספר מתאר את סיפור אהבתם של אמנון ותמר  ואת החיים בארץ ישראל בתקופת הבית הראשון. והמדהים הוא שתיאורי החיים בארץ הם חיים של עצמאות ושחרור לאומי. תיאורי הנוף הארצ-ישראלי מפליאים במיוחד, ומעניין שהוא דמיין אותם, את הנופים, השבילים, את מזג האויר, הצומח והחי, מבלי שהיה כלל בארץ. (בן גוריון כל כך התרשם מהספר,  שאמר, שהספר שימש לו מקור השראה רעיונית לתנועה הציונית.) מאפו נפטר ביום הכיפורים בשנת תרכ"ח (1867) כשהיה בן 59. התוודענו אליו כילדים, כי במשחק 'רביעיות' הייתה גם רביעיית 'סופרים' ושם הכרנו את שמו ושמות ארבעה מספריו. לימים  קראנו את הספר הישן המפתיע הזה ונראה שהעברית שלו לא תהיה מובנת לכם כלל, אבל ראוי שתנסו.

בימים אלה מלאו 160 שנה להולדתו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה. יום הולדתו הוכרז כ'יום השפה העברית'! אפשר לספר עליו רבות למשל שהיה בעד תכנית אוגנדה, אבל הפעם אצטט את פרשנותו בשפה העברית לשלבי התפתחות האדם.
א'. תינוק –שלב הלקיטה – מלשון יונק.
ב'. עולל – שלב ההתנסות – מלשון מעולל.
ג'. נער – שלב המרד – מלשון התנערות.
ד'. עלם – שלב השאלות – מלשון על-מה.
ה'. בוגר –  שלב ההתמודדות – בסיקול אותיות גובר.
ו'. בחור – שלב ההחלטה – מלשון בחירה.

"שבוע טוב"!

 6.1.18  י"ט טבת תשע"ח

שנה אזרחית מבורכת !
בשלוש ארצות בלבד חוגגים את ה"סילבסטר"! בפולין, גרמניה וישראל בכל יתר העולם חוגגים את "השנה החדשה", "השנה החדשה המאושרת" המכונה בפי כל בתקשורת בביטוי הרוסי "נובי גוד". מי היה ה'סילבסטר' הזה, 60 שניות עליו: שאת זיכרו חוגגים בהתרגשות גדולה כל כך מדי שנה. סילבסטר היה כומר קתולי שנבחר לכהן כאפיפיור בשנים 314-338 לספירה. עיקר פועלו היה לשכנע את קונסטנטין קיסר רומי להתנצר ולבנות את קונסטנטינופול. (היום איסטנבול). ה- 31.12 הקרוי על שמו 'נפל' לגמרי במקרה. לכל קדוש נוצרי יש יום בשנה הקרוי על שמו, בדרך כלל קשור ליום הולדתו של הקדוש או יום מותו והנ"ל זכה ביום האחרון בשנה. רבנים, לאורך השנים טענו שהאפיפיור סילבסטר היה אנטישמי, רודף יהודים. אפילו "רוצח יהודים", אף כי אין שום הוכחה היסטורית לכך.
כל שנותינו חיינו על פי התאריך הלועזי ואני לא זוכר שמישהו ציין את האירוע הזה –חצות של ה- 31.12 במעבר ל-1.1 כאירוע הזקוק לציון מיוחד. לראשונה פגשנו בו בצ'ילה (לפני 60 שנה) אני זוכר את הרחובות המוארים, המקושטים להפליא, את הכנסיות המהודרות ואת טיול חצות בסנטיגו, שערכנו בלילה הקיצי החם. אני תמה איך החג הזה וההכנות לקראתו נהפכו לחג השני בגדלו והיקפו בחיינו, אחרי פורים!  הלוואי והתלהבות זו הייתה מלווה את החגים היהודיים שלנו. רוצים לשמוח? למה דווקא במועד כל כך לא נוח שבו היום קצר, חשוך, קר ולפעמים גשום. השמחה שיש לנו  ב- 1.1. היא יום הולדתו של ירון, זאת ההתחלה הטובה לשנה החדשה! ברכות ואיחולים לך, אושר, כושר ותומר.. ואהבה סביבך, ואולי… תתחיל לחשוב גם על בריאותך שלך! נניח, לבדוק פעם אחת לחץ דם, כולוסטרול וסוכר. לא מתוך דאגנות, סתם כדי לדעת!

וקצת "פרקי אבות". לפני 70 שנה, ב- 1948 הארץ הייתה כולה נתונה במלחמה, מלחמת העצמאות  אני מביא לכם את יומן האירועים בקיבוץ  שקדמו לפריצת המערכה על משמר העמק.
כך כתוב ביומן של מאיר צור:
יום שישי 30.1.48 חגיגות יום הולדת לקיבוץ – שירה "מאז ועד הלום".
שבת 31.1. יום גיוס לביצורים.
7.1 נטיעות ט"ו בשבט.
26.2. דיון על פינוי הילדים לקיבוץ שמיר.
9.3. יריות על הקיבוץ.
11.3. בדרכם לעבודה במאפיה שלנו נחטפו שני חברי הזורע. – חבלה בקו החשמל – אין אור ואין מים. הקשר עם הזורע בליווי משוריין בריטי.
12.3. אלישע לין נפצע מירית צלף.
13.3. יום צליפות – לפנות ערב מגיעים 30 חברי פלמ"ח. בלילה פעולת תגמול ברובייה תחתה, פוצצו בתים.
15.3  הערבים מבקשים שביתת נשק לשם פינוי הכפר. הגיעה חברת נוער מבולגריה (לימים נקראה אל-על)
18.3. התושבים של רובייה תחתה נטשו את הכפר.  – התחבורה אלינו רק באוטובוס משוריין.  – מקימים גדרות תיל סביב לנקודה.
25.3. שוב יריות – עובדים בביצורים וחפירת תעלות הגנה. – מקשיבים ל"קול ההגנה", התנגשויות רבות עם הערבים.
4.4. פורצת המערכה על משמר העמק. שעוד נקדיש לה מקום מכובד.

אני חושב שתיאור האירועים בשלושת החודשים הראשונים של 1948 בקיבוץ, מתאר היטב את העיסוקים, האווירה והמתח ששרר בקיבוץ לפני 70 שנה. קטונתי לרדת לנפש החברים, למחשבות ולדאגות שבלבותיהם, קל לתאר,    אך על זה לא כתוב ביומן.
"שבוע טוב"!