שבועטוב

 30.12.17  י"ב טבת תשע"ח

בחודש האחרון הלכו לעולמם חברים טובים שלנו, רעיה טלמור מיגור, הלל נוימן מבית אלפא והשבוע, במפתיע אילנה סלע מעין המפרץ. יהי זכרם ברוך! מותם של חברים  מכאיב מאוד ואין ניחומים בפינו למשפחות.

אני רוצה לספר לכם על שוער גדול חסר מזל, שנפטר השבוע, יעקב ויסוקר, שוער "הפועל פתח תקוה" בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. השוער הגדול, ואולי הגדול מכולם בתולדות המדינה, בשנים אלו היה יעקב חודורוב מהפועל תל אביב. חודורוב היה שוער ענק. שני מתחרים היו על ממלאי מקום  בתפקיד ה"שוער השני": בנדורי ממכבי ת"א וויסוקר (יעקב) מפ"ת. כיון שלא היו אז הרבה משחקים בין לאומיים, אני לא חושב שתיפקד כשוער הנבחרת יותר מ- 10 משחקים, אבל בפ"ת… היה אלוהים! ואיך אני הגעתי לכל זה? בחינוך שקיבלנו במוסד לא היה מקום לכדורגל רק לכדורסל וכדור עף. התייחסנו בזלזול ל"פרימיטיבים" האלה שהם משחקים כדורגל. אפילו בימי המשחקים עם הילדים הערביים לא שיחקנו כדורגל. דרך העיתונות: "משמר" ואחר כך "על המשמר" התוודענו למדור הספורט שעסק בעיקר… בכדורגל. אני זוכר דווקא, שהוותיקים היו מדברים על הכדורגל בקן ורשה. אבא סיפר שהוא היה "בק" (מגן) ויודקס היה קיצוני ימני. בשירותי בצבא היו אתי ביחידה שני אוהדי הפועל פ"ת שלא החמיצו משחק וגם כשנשארנו בשבתות (ואז היינו מגיעים הביתה לשבת בחודש בערך) היו יוצאים למשחק וחוזרים לבסיס.
כל הזמן דיברו על השחקנים סטלמך, קאופמן, רצבי והכי הרבה על ויסוקר. הם אלה שהאהיבו עלי את הקבוצה. חמש שנים רצופות הפועל פ"ת לקחו את אליפות הליגה כשיעקב ויסוקר! שומר על השער.

כשפרש החליף אותו אחיו הצעיר, איציק, שהיה לשוער גדול וכשהוא עבר ל"מכבי נתניה" העברתי את אהדה אליו לאהדה ב"מכבי נתניה", אני חושב שדי הצלחתי להעביר אליכם את האהדה הזו… עד היום הזה.

גם השנה , כמו בשנים קודמות, השתתפנו בליבוב לביבות בגן. הפעם עם רומי אציין שני דברים: 1. פעם ראשונה שאנחנו באירוע כזה ואף ילד לא בוכה.      2. ריקוד סבתות עם הנכדות/ים נראה כאילו עבר כוריאוגרפיה מקצועית.     אבל הופתעתי כשראיתי את "ברכת הגן" על הקיר. שמעתי כבר על 'ברכת הבית' ועל 'ברכת הדרך' אבל 'ברכת הגן'? אהבתי את הרעיון והרי היא לפניכם:

"שבוע טוב"!

23.12.17  ה' טבת תשע"ח

סיפורו של בית הילדים הראשון:
ב- 4.1.1930 עלה כל הקיבוץ על אדמות משמר העמק. ב- 1.7.30 התחילה  בניית בית הילדים הראשון. בית קומותיים ל- 14 הילדים הראשונים של הקיבוץ – בית מבטון, כדי לתת בטחון ומגן לילדים בתקופה הסוערת, כשמשמר העמק הייתה נקודה יהודית בודדת בעמק יזרעאל המערבי, מוקפת 7 כפרים ערביים עוינים, אולי לא עוינים אבל לא אוהדים ותומכים. הבית תוכנן על ידי אחד המתכננים של הסוכנות היהודית ונבנה על ידי חברי הקיבוץ. בידיהם הוכנו גם חומרי הבניה למשל: החצץ השחור הוכן מגריסת אבני בזלת שהובאו מהר הגעש. בבית, ששטחו היה 17×20 מ', היו בכל קומה 3 חדרי שינה, שירותים וחדר אוכל. הבית נבנה בעלות כוללת של 2600 לי"ש. כל הכסף התקבל מתרומות, בעיקר מהסוכנות היהודית והקבה"א. בשנת 1936 נבנה על גג הבית מחסן הנשק ברישיון בריטי, ששימש גם מקום ליצירת קשר באמצעות מורס (איתות) עם מזרע שריד וכפר יהושע. במלחמת העצמאות, בחנוכה תש"ט – 1948 הופצץ הבית על ידי מטוסים מצריים בדרכם לרמת דוד. 3 ילדים בני תשע נהרגו בהפצצה בעודם ישנים. זה היה אירוע מאוד טראומטי בחיי הקיבוץ.  הבית נפגע קשה אך שופץ והוסיפו לו חדרים מדרום ומצפון.

בית זה היה ערש החינוך המשותף לכל קיבוצי הקבוץ הארצי של "השומר הצעיר". בבית הזה הומצאה, גובשה ונבנתה האידיאולוגיה של החינוך המשותף ונתקבלו הנוהגים והנוהלים של הסדרי החיים היומיומיים, כאשר קבוצת הילדים מהווה את היחידה הבסיסית בחינוך המשותף.  בית הילדים היה המקום הבטוח בחיי הילדים כדי שהוריהם יוכלו למלא את התפקיד שהועידו לעצמם: ליצור חיים חדשים בארץ חדשה. בית הילדים הזה ענה על צרכי השעה ונתן להורים ולחברה כולה בטחון מלא ושקט: כך נולדה: שינה משותפת, מקלחת משותפת, ארוחות משותפות, לימודים, משחקים, טיפוח חיי החברה ועצמאות. להקמת בית הילדים הראשון הזה הייתה השפעה רבה על התפתחותו של הקיבוץ. בעקבותיו הוקם מבנה המוסד החינוכי שנתן פתרון לגילאי הילדים הגדלים ולגיל הנעורים. ראשית, אצלנו במשמר העמק, כמוסד חינוכי משותף לכל ילדי הקיבוצים, ובהמשך מודל בתנועה כולה.
כולנו, גם אנחנו וכל ילדינו, זכינו וגדלנו בבית הזה. קב' מורן – הקבוצה של שיר, 'סגרה' אותו כבית ילדים ב- 1982-3 אחרי יותר מ-50 שנה בו התחנכו בו כל ילדי הקיבוץ. עם פינויו מהחינוך, התקיימו בו שימושים בעיסוקים שונים עד שיועד ל'בית מוסדות'. לחברים רבים היום הבית אינו משמעותי, אין להם סנטימנטים משום סוג כלפיו, ולא יחס ערכי, גם לא מעסיקה אותם המחשבה מה יהיה גורלו של בית ישן כבן 90 שנה, לו חשיבות היסטורית ערכית ורגשית מעין כמוה . כמזכיר, בשנות התשעים, הכנסתי את הבית הזה לרשימת "שימור אתרים היסטורים" בקיבוץ. (מצרף את הרשימה.)
נכון, תמיד אפשר להביא מומחה שיחווה דעה שמוכרחים להוריד את המבנה כי הוא אינו בטיחותי, אבל לי אין ספק, שליבת הבית המקורית חייבת להישמר ושווה טיפוח והשקעה לפחות כמו זו של "הבית הגדול" במוסד, כי חשיבותו בתולדותינו אינה פחותה. לדעתי, נכון ליעדו ל"בית הוותיקים" כאות כבוד למקימי המקום ומייסדיו. הבית צריך להיות עבורם מקום למפגשים ופעילויות.

בוויכוח שיהיה (אם יהיה בכלל) על גורל בית הילדים הראשון, אם לשמרו או להרסו לפחות רבים יזדהו עם השיר: "…………, יש אבנים עם לב אדם."

"שבוע טוב"!

16.12.17  כ"ח כסלו תשע"ח

איך התחיל מרד המכבים? על פי ספר המכבים א', המרד פרץ במודיעין אחר ששליחיו של אנטיוכוס הרביעי באו למקום כדי לכפות על תושביו להעלות קורבנות על הבמה (המזבח) ז.א. להתיוון. כשיהודי אחד ניגש להקריב קורבן לעיני כל כמצוות אנטיוכוס, התרחש הדבר ככתוב: "וירא מתיתיהו ויקנא… וירץ וישחטהו על הבמה וכן את שליח המלך, הרס את הבמה וקרא בקול: "כל המקנא לתורה והעומד בברית ייצא אחרי!" במילים שלנו "מי לאדוני, אלי!" היתר… היסטוריה. היום אני חושב, שאותם מכבים, גיבורי ילדותנו, איתם כל כך הזדהינו, שאת דמותם הסימפטית והאמיצה אנו נושאים בקרבנו מדי שנה בחנוכה ומפארים את גבורתם, היו בעצם קבוצה של קנאים דתיים קיצוניים בהתנהלותם. טובחת והורגת את כל מי שחושב/מתנהג אחרת. הקנאות הדתית הקיצונית לא התחילה עם  מתיתיהו ובניו. היא מלווה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה. ההרג של כל אנשי שכם על ידי שמעון ולוי בשל האונס המפוקפק של דינה על ידי שכם, דרך רצח זמרי והמדיינית על ידי פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. ואולי אפשר לשייך לתופעה זו גם את הסיפור על משה שהרג את המצרי שהכה את העברי. מעניין שכולם- כולם היו בני שבט לוי, שבט הכוהנים, שבט הקנאים הדתי. שבט לוי הנושא תואר של שבט הכוהנים, השבט המופקד על החיים הרוחניים והמוסריים של העם.     ומה עם קנאי הדת בימינו? החסרים אנו היום קנאים מסוכנים בכל הדתות?  ורק כדי לסיים את סיפור המכבים. החשמונאים שלטו בארץ  (מעזה ועד עכו) משנת 140 לפני הספירה ועד 63 לפה"ס במשך 77 שנים. כיבוש ארץ ישראל ע"י גייסות רומא בהנהגת פומפאוס הביא לסיום שלטונם ול…

וכיון שאנו מצויים בימי החנוכה וזוללים את מאכלי החג: הלביבות והסופגניות הרווייות בשמן זית, לפניכם, סיפורון קצר מהמקורות ששמו: מדוע נבוב הזית וכך מספר המספר הבלתי ידוע:
ביום מותו של שלמה מלך ישראל התאבלו עליו גם עצי הגן השונים. הגפן והרימון ואחרים והשליכו מרוב צער את עליהם הירוקים מעל ענפיהם. רק הזית נשאר עומד בכל הדרו ולא השיר עליו ולא נראה בו כל סימן של צער.
באו אליו העצים ואמרו לו: וכי לא נאה לך להתאבל על מותו של מלך ישראל?  אמר להם הזית: אתם הישרתם את עליכם כדי שכל העולם יראה בצערכם. אולם צערי גדול מצערכם אך שמור בלבי, הביטו וראו כל גופי חלול ונבוב מרב צער כאב ויגון.
ולנו תהיה אך שמחה ואורה!

"שבוע טוב"!

9.12.17  כ"א כסלו תשע"ח

לפני שבועיים כתבתי על כך שאין רוחשים לשכבת דור המבוגרים היום יותר מדי כבוד. השבוע אתייחס לשינוי הגדול שחל בחברה. היום הזקנים, באים- והרבה- אל הדורות הצעירים להקשיב להם, ללמוד מהם את פלאי הטכנולוגיה המאפשרת השתלבות במרחבי החיים העכשוויים, וכוונתי לרזי הטלוויזיה, המחשב, הסמרטפונים, האייפונים והטלפון הסלולרי, ואת האפשרויות ושפע השימושים האינסופיים שבהם. וכל אחד מכם עד גלי ולי יכול לאשר זאת. שמתי לב ששאלותי, הנראות ל"צעירים" אלמנטריות ואפילו פשטניות וטפשיות, מסבות לי שמחה גדולה של פגישה שוות השוקיים הזו. כי (עקיצה) על ספרים איננו יכולים לדבר כי הם כמעט אינם קוראים, וכך על מוזיקה ותיאטרון שלא לדבר על הגות ופילוסופיה. למזלי, יש לי ערוץ דיבור מיוחד משותף והוא 'מכבי נתניה' ומכאן ספורט בכלל.
"אשרי, שככה לי"!

לפני שהורסים אותו אני רוצה לספר על מבנה נוסף המועמד להריסה לצורך בניית מרכז הקיבוץ והוא המבנה היפה של המכבסה + סלון מירה (היום). גם הוא הוקם בשנות ה- 30 המוקדמות (כמעט 90 שנה) לצורך מקלחת ציבורית. המבנה היה מחולק ל3 חלקים : מקלחת לבחורים, מקלחת לבחורות (כך התבטאו אז) ומכבסה (עליה בפעם אחרת אולי). לכל מקלחת (10/8 מ') היה אולם מרכזי על קירותיו קולבים ועליהם ניתלו הבגדים להחלפה, ושמשו גם כמתלים למגבות. מתחתיהם, לאורך הקיר המערבי, הוצבו ספסלי עץ ובכל מקום היו פזורים כפכפים שהם לוח עץ בגודל של 2/15/10 ס"מ שבקצהו כמעט רצועת בד, שתחתן השתלשלו כפות הרגליים כדי שלא לדרוך במים. במקלחת הבחורים הייתה תוספת בצד דרום ובה כיורים ומראות לצרכי גילוח. לאורך הקיר בצד מזרח של המבנה היו 5-6 תאי מקלחת ולכל אחד מהם טוש. האולם המרכזי שימש מקום יוצא מן הכלל לויכוחים סוערים, לשיחות של מה קורה בעבודה, בחברה, בתנועה, במפלגה, בהסתדרות ובארץ בכלל. ותמיד בטונים גבוהים וגם שרו, חזק שרו.
בין מקלחת הבחורים למקלחת הבחורות היה קיר על עמודים וכך נוצר חלל מחבר בין המקלחות שדרכו היו מעבירים כפכפים ואפילו סבון.  כילדים, אני זוכר שמדי פעם היו  לוקחים אותנו להתרחץ שם בהעדר מים חמים, פעם בשבוע, כיון שהמחנכות שלנו היו נשים תמיד לקחו אותנו למקלחת הנשים. בגלל האדים, דמויות החברות שהתרחצו שם באותה שעה היו מעורפלות קצת ואולי בשל כך, לא ראינו בכניסתנו לשם בעיה כלשהי. וגם הן כך. בחופשים במוסד התקלחנו במקלחת הציבורית במקלחת הבחורים. אבל מקלחת יומיומית קבועה שם החלה רק כשהיינו בי"ב. שנה בה למדנו חצי יום וחצי יום עבדנו. אני זוכר את חווית היום הראשון בי"ב, סיימתי את עבודתי ברפת ונכנסתי למקלחת כמו כל חבר מהשורה. הנחתי את בגדי הנקיים על הספסל, את בגדי העבודה תליתי על קולב (או להיפך) שמתי את רגלי בכפכפים וצעדתי לכיוון הטושים. כשהתקרבתי לטוש אני רואה את יוסף גור ז"ל עומד ומשתין לתעלת ניקוז המים מהטושים. הוא הביט בי וראה את פליאתי ואמר לי במלים אלו: "כן, אני משתין במקלחת, אבל יש לי  הצדקה אידיאולוגית ראיתי שגם חזן משתין"! לא ידעתי נפשי מרוב צחוק, ולאורך השנים תמיד הזכרתי לו את "חנוכת" המקלחת הציבורית שלי.
בין המקלחות והמכבסה היה חדר קטן וחשוב מעין כמוהו, בו זכו החברים לטיפולי "פנגו" באמצעות בוץ שהובא במיוחד מטבריה, לסובלים מרומטיזם ואישיאס וכאלו צרות. בחדר הזה הייתה גם אמבטיה  שעמדה על מסילה. ע"י הזזתה נחשפה כניסה וסולם יורד הוביל למרתף ובו סליק הנשק שרק מעטים בלבד, ביניהם גנייק, ידעו על קיומו. לנו נתגלה הסליק במסגרת הכנות לאחד מערבי יום הולדת לקיבוץ. נכנסנו למקום וראינו שאפשר להסיע את האמבטיה על המסילה ולפתוח את דלת הסליק האטום והנשכח. סיפור היסטורי במבנה היסטורי. ולא יאומן! את הבית הזה יש כאלה שרוצים להרוס, ועל כך נכתב כבר בספר ישעיהו מ"ט: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

וברכה לאיתן ליום הולדתו! אמץ את מה שנואי אמרה בכתבה שעשו לנו ולמשפחה כולה בערוץ 1: "שואלים את הבעל שלי למה הוא עוד לא חבר קיבוץ"? הפוך את סימן השאלה לסימן קריאה! זו ברכה ואיחול גדול שלנו. מלבד איחולנו לאושר ואהבה ו… תומר המקסימה!

שנים אני מחכה שיצטרף אלי מישהו מהמשפחה לרשימת הסטודנטים. ראשון, השנה, הצטרף אלי תימור שבטח מלמד את מוריו והשבוע יהב. מלאת אותנו בגאווה, יהבון, אנחנו שמחים בצעדך ומייחלים להצלחתך! ותמיד תמיד נתייצב לצידך, עלה והצלח!!
"שבוע טוב"!

2.12.17  י"ד כסלו תשע"ח

בימים בהם הארץ והעולם כולו טרודים בנושא הטרדות מיניות, נזדמנה לנו בפרשת "ויצא" להיתקל בתיאור מקורי- ראשוני של (מה שקרוי היום) הטרדה מינית אפילו תקיפה מינית, והמטריד הוא לא פחות מיעקב אבינו! התנ"ך מספר שיעקב ברח מאחיו לחרן לביתו של דודו לבן בן בתואל. בהגיעו לעיר עצר ליד הבאר ובעודו משוחח עם הרועים ושואל מדוע אינם משקים את עדריהם והם משיבים לו שאבן סותמת את פי הבאר, מופיעה רחל. בראותו אותה, יעקב מתמלא כוח ואון ומגולל לבד את האבן מפי הבאר, ואז עט על רחל ומנשקה ולאחר מכן בוכה. מבושה? מחרטה? מאושר? ("וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך".) האם גם אהבה ממבט ראשון כדוגמת זו, בפגישה מקרית לחלוטין מצדיקה התנהגות שכזו? האם בימינו, אבינו היקר, יעקב, לא היה מובא לבית משפט על תקיפה מינית? לפחות לחקירה? (הרי אלה הן בדיוק העבירות המיוחסות לג.ג. בפרוזדורי הטלוויזיה, או לאנשי ציבור (ח.ר.). הנשיקה הרומנטית הזאת לא זוכה לתגובה ביקורתית במקרא ולא לשיימינג ונשאלת השאלה  האם נשיקת גבר לאשה זרה במקום ציבורי היה מנהג מקובל בחברה המקראית? ואין תשובה, כי בסיפורי המקרא אין עוד סיפור שכזה. וכל הנשיקות הלגיטימיות המתוארות שם הן כולן בין בני משפחה. יש פרשנים שנזכרו שגם יעקב ורחל היו בעצם בני משפחה. בכלל, מעט מאוד נשיקות מוזכרות בתנ"ך.  (לדוגמה: יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, אלישע על שלא נישק את הוריו וקצת גם ב'שיר השירים').

במעבר חד לחדר האוכל המחודש, זיכרונותי מחדר האוכל הראשון, צריף חדר האוכל שעמד במקום בו היום נמצא מגרש המשחקים עד 1950. הצריף שכל גודלו היה כ- 15/10מ'. הכניסה הראשית אליו, פנתה לכיוון צפון מערב. צמוד לה, התנוסס על עץ הפלפל, מוט הברזל (רלס) שנקרא פעמון. צלצלו בפעמון  ליציאה לעבודה בבוקר, לארוחות, לשיחות הקיבוץ ולהתכנסויות, ללוויות, זכורים לי במיוחד הצלצולים המהירים בגין השרפות ביער. לידו ניצב מתקן בצורת "ח" עשוי מצינור ברזל בגובה מטר בערך, שבגובה של 20 ס"מ מהאדמה היה מולחם ברזל שטוח ובו השתמשו לניקוי/גירוד הבוץ מהנעליים. לחדר האוכל היה חדר כניסה קטן שעל קירותיו היו המון מסמרים לתליית מעילים ותיקי עבודה מבד, ממש מלתחה! ולוח מודעות קטן. אני לא יכול לשכוח שיוחנן ארזי עמד בדלת והפנה את תשומת לבנו למודעה ש"לכלבים וילדים הכניסה אסורה". כניסה נוספת הייתה בצפון מזרח ולה ירידה/עליה תלולה של שש מדרגות מאבן. כשנכנסת פנימה דבר ראשון ששמת לב הוא שבמשך כל החורף רצפת חדר האוכל הייתה מצופה בנסורת מהנגריה להגנה מלכלוך ובוץ. השולחנות היו גדולים, כל שולחן לשמונה חברים/ות. מכוסים שעוונית ירקרקה, לצידם ספסלים ארוכים מעץ, כל אחד מיועד ל-4 אנשים. במרכז השולחן ניצב כלי מאלומינים שנקרא "ציבורית" מעין פח אשפה קטן וכלי נוסף ממתכת ובו שכנו הכפות, המזלגות ו…סכין אחד לכל השולחן. הצלחות והספלים כמובן שהיו גם הם מפח. שני טורי שולחנות היו וביניהם מעבר גדול דיו לעגלות הנושאות את סירי האוכל שחולק אישית לסועדים ע"י עובדי חדר האוכל. בפינה הדרום מזרחית היה חלון גדול אליו הביאו את הכלים לרחיצה בתום הארוחה.

שום מקום לא זכה להורות כפי שנירקדו שם/בו , בשום מקום לא נחגגו בהתלהבות כזו חגים בצפיפות כזו, בשום מקום לא היו קישוטים שכיסו את כל הקירות כמו בו, ובשום מקום אחר אני לא זוכר "שמחת עניים" וחדוות יצירה כזו אבל זה כבר שייך לזיכרונות מסוג אחר. כי כל תיאור צריף חדר האוכל הזה, בא כדי שנזכור רק מהיכן באנו עד שזכינו בחדר האוכל המחודש היפה שהשבוע שבנו אליו.

"שבוע טוב"!

25.11.17  ז' כסלו תשע"ח

הרבה בעיות ופרשנויות יש ליחסי יעקב ועשיו בפרשת השבוע "תולדות". נוהגים לומר שיעקב הוא הצד הטוב ועשיו מייצג את הצד הרע. המלים היפות נכתבו על יעקב שהיה "איש תם וצדיק יושב אהלו" מול עשיו המצטייר כצייד האלים והאכזר. כאשר שואלים למה הסכים עשיו למכור ליעקב את הבכורה? (אחד מרגעי השיא של הפרשה) לדעתי התשובה המפתיעה אולי, היא: העייפות! מסתבר שזו לא רק תופעה של העולם המודרני, כבר לפני 4000 שנה אנו קוראים על התופעה. ומה כתוב שם? עשיו חוזר עייף מהשדה ואומר ליעקב "עייף אנוכי". העייפות היא מצב פיזי וגם נפשי שמביאה לתופעות כמו: חוסר ריכוז, שיפוט לקוי, חוסר במוטיבציה והכל כתוצאה מחוסר שינה! מה רוצה עשיו? רק לאכול ולישון. יעקב יודע לנצל את המצב בדברו  על דברים "רוחניים" ובעוד עשיו מבקש: "הלעיטני  מהאדום האדום הזה" מציע לו ל'וותר' על הבכורה, (שיש אומרים שהיא גם הסמכות הרוחנית) תמורת נזיד העדשים. ועשיו מת מעייפות ומרעב חושב: קח מה שאתה רוצה רק תן את מה שהכנת,  שתוק כבר ותן לי ללכת לישון. ואחרי כל זאת עוד אומרים שיעקב מייצג את יצר הטוב ועשיו את יצר הרע. אני דווקא מחבב את עשיו, איש האדמה, איש העבודה הקשה, שיכול היה בקלות להיות אחד מאבות החלוצים המודרניים. אולם במקום זה, מהלך זה הביאו להיות אב לממלכת "אדום". (הכינוי בא מהאדום-אדום הזה.)

כבר מספר שנים, אני עוקב בדאגה אחרי התהליך שעברנו מיום ששינינו את שם ו. עבודה למש"א. מאז, אנחנו מוצפים בתקנונים שכולם עוסקים באיך לעבוד פחות! במילים אחרות תקנוני אי עבודה. כגימלאי ותיק אני אומר לכם שהייתה צריכה להתקבל הצעה להעלות את גיל היציאה לפנסיה בשנתיים!  מאוד נחמד לדמות, שבעת מימוש הפנסיה יש הרבה זמן פנוי ללא מחוייבויות. בפועל, בחיים שלנו יציאה מהעבודה היא יציאה מחיי הקיבוץ השוטפים, מהרגשת השותפות המלאה, והתוצאה לא פעם היא בדידות והסתגרות בבית ובמשפחה, ובנוסף, אי הכרת שותפיך החדשים לקיבוץ, מצב של היעדר מחוייבות כלשהי, כפי שחיית כל חייך וכד'. אתה לא מרגיש בכך בזמן הראשון אלא רק בהמשך ואז… כבר מאוחר לחבר הפורש לשנות, אך לו, לא טוב עם זה בחברות קדומות,  היו באים להתייעץ עם זקני העדה, לשמוע מהם להקשיב לחכמתם, ללמוד מניסיונם. היום זה אחרת. ובעודנו עוסקים בפנסיה אני מתאר לי איזה הצעות תביא לנו מש"א לגבי (ביטול) התורנויות. עוד הפחתה למחויבות  הפרט מהחברה.  חודש מנובמבר היה מלא באירועים שלא נגעתי בהם, למרות שהתכוונתי, כמו: 100 שנים למהפכה הבולשביקית, כ"ט בנובמבר, רצח קנדי ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, 60 שנה לנישואנו!.

וברכה לקרן ליום הולדתה. מה צריך לעשות בגילאי ה- 30 ביום ההולדת? כתוב במדרש, ארבעה דברים והם:
1. להרגיש  –  לפתוח את הלב והעיניים ולזהות מה את/ה רוצה להשיג?
2. לדמיין  –  לחלום על מציאת פתרונות לבעיות שאת/ה נתקל בהן.
3. לעשות  –  אחרי שגמלת בלבך מה, איך ומתי.
4.  לשתף  –  לספר למקורביך מה קורה.
אנחנו מאחלים לך את כל הטוב והיפה בהרבה אהבה לך לשיר לגלי, רומי ושני, שמנת חלקך תהיה רק בשמחה ואושר!

"שבוע טוב"!

18.11.17  כ"ט חשון תשע"ח
השבוע מלאו 45 שנים למותה של אמי ואני מקדיש את גיליון ה- 300 לזכרה.  הייתי רוצה שתקראו ותשמרו אותו, כדי שילדיכם, נכדיכם, ניניכם ו…, בבואם לערוך את תולדות המשפחה, את עץ המשפחה, בכיתה ו' או ז', או כדי לדעת, יכירו את סיפור החיים שלה, של הלה (חיה) מרנהולץ- גורדון, אמא שלי.

 "שבע נפלה וקמה"

אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה ב – 6.9.1903,  עם מום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתאריך ימים, אבל היא גדלה כבת לתפארת  על אף החשש התמידי לחייה.

אימא נולדה ומתה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר על אף איסורי הרופאים לחיות במציאות של תנאי חיים קשים כל כך.    כאשר יום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה, היא כמעט מתה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע וחזרה לעבודתה. באותה תקופה גמלה בה ההחלטה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האימהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות הרופאים, בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הילד, עמדה מול המוות וגברה עליו גם הפעם.

במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא החלימה אף פעם: השמדת משפחתה הענפה בפולין במלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה  ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחת נפש, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם – והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה המחסנאית של יחידת הפלמ"ח ששהתה בקיבוץ ודאגה לא רק למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה להם לאוזן קשבת. לבעיות היומיומיות, לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה הרגישה ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים בינינו קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי לשרוד. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.

באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומיבב "כי מישהו הרביץ לי" אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה: "בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט הזה אפשר וצריך לקיים"!.  לימים, כשגדלתי, כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר לעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה גאה בי מאוד על כך.

בלידת אחי, אימא כמעט מתה. הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו והצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה בעולם בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים.

המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום. לאמא עשו את ניתוח- לב- פתוח השביעי בארץ. הניתוח הצליח ואימא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים.  אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר, כל יום חל שיפור קטן.

כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אימא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחות עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אימא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אימא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.

מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה. אימא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק וכלל לא היה אכפת לה מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים ורק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך לשבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 לאחר ביקור אצלה, בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.

מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו.  כשאני עומד ליד מיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים  שהעברנו מהעציצים במרפסת חדרם לאדמה העוטפת אותם, אני מאוד – מאוד מתגעגע.

שיהיה לנו "שבוע טוב"!

11.11.17   כ"ב חשון תשע"ח

ביום השנה ה- 22 לרצח רבין עיינתי בעיתונים משנים עברו ומה נכתב לזיכרו. בחרתי בקטע שנכתב ע"י ריאד עלי, עיתונאי דרוזי, שנחטף ע"י פלשתינאים בעזה ב2004 ושוחרר בעזרת עראפת, ב- 6.11.95:
"אקרא לך יצחק, כי לנביאים לא אומרים אדוני ולא אומרים כבודו.  אקרא לך יצחק, ולא אגיד זכרונו לברכה, כי על נביאים לא אומרים זיכרונם לברכה… כי הם לא מתים, הם פשוט עוזבים כך בלי הודעה מראש, בלי גינוני פרידה, אם כי לרוב אחרי נאום פרידה.
"שירו… שיר לשלום", יצחק, יצחק הגדול… רק נביאים יודעים למות עם שיר בפה וחיוך על הפנים, רק נביאים יודעים למות אחרי שאמרו שלום למאות אלפי מריעים ומאזינים, אחרי שחיבקו ידידים וברכו מאמינים, ואחרי שמסרו את שרביט התקווה ואמרו אמן. רק נביאים, יצחק, צוחקים לפני מותם.
"בונייך והורסייך ממך יצאו" אמרו חז"ל הם רצו להזהיר כי אין אתם מחוסנים מפני מעשי זימה ותועבה. יצחק הבין זאת וניסה להעביר לכם את עיקר הנבואה, "כן לשלום… לא לאלימות" הוא ידע כי אין נביא בעירו עד ששופכים את דמו. הוא נטל על עצמו את המשימה, מוכן ומזומן, כמו הנביאים, לקבל בשמחה את מר גורלו. "האבדה גדולה… בני יצחק, אך הצוואה גדולה יותר. שירו שיר לשלום"! ואני יצחק לא בוכה עליך כי לא יכולתי מרוב יגון, לכן סגדתי ונשאתי תפילה שלא ישכחו את חזונך, שיקומו רבים מבני עמך ויעשו הכל כדי להשלים את המלאכה שבה התחלת, את עיקר התורה שבה האמנת… שלום…שלום… שלום!

השנה חל יום הזיכרון יחד עם פרשת "וירא", פרשה ובה שני סיפורים גדולים. שבמרכזם דמותו של אברהם אבינו. הראשון מספר על מאבקו של אברהם נגד ההחלטה האלוהית להשמיד את סדום ועמורה. אברהם אומר לאלוהים שלא ישמיד את הערים האלה כי אולי יש בהן  40-50 צדיקים ואולי רק 10! ואלוהים משיב שאין שם מספיק צדיקים כדי להציל את הערים האלה. והשני הוא עקדת יצחק, בו מצווה אלוהים על אברהם לקחת את בנו יחידו אשר אהב ולהעלותו לעולה והוא עומד למלא ללא היסוס את הוראת האל. אז מיהו אברהם? זה הנלחם על זכותם של אנשי סדום ועמורה, או זה השותק כשמדובר בשחיטת בנו ומקבל את הגזירה בהכנעה גמורה? מה אתם חושבים על כך?
והערה משלי: אנחנו מציינים את עקדת יצחק פעמיים באותו שבוע, זו של יצחק אבינו שנמנעה ברגע האחרון לפני 4000 שנה וזו של  יצחק רבין לפני 22 שנים, בסוף המאה ה- 20, שלא נמנעה.
"שבוע טוב"!

4.11.17  ט"ו חשון תשע"ח

ראשית ברכות למיה ליום הולדתה. בשנה שעברה איחלתי לך מלבד הברכות שלנו היומיומיות: שהאהבה והאושר והשמחה במשפחתך עם הדר והילדים (הגדלים) ואתנו "ההורים" (שגם הם מתבגרים) ילוו אותך כל הזמן, שאו-טו-טו תעברו לבית החדש! איחול שלא התממש, אז נאחל ונייחל שאיחולנו זה יתגשם בשנה זו! שתשבו תחת גפנכם ותאנתכם אבל שלא תסתפקו רק ב"נחלה".

לחודש נובמבר יש משמעות מיוחדת בתולדות מדינת ישראל. ב-ב' בנובמבר הייתה הצהרת בלפור, ב- 4 שבו נרצח רבין, (ב- 7 בנובמבר המהפכה הבולשביקית בברית המועצות) ובכ"ט שבו, החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל וזה אומר חלוקתה של ארץ ישראל בין תושביה היהודים והערבים.   ביום חמישי ה-2 לנובמבר, מלאו מאה שנים ל'הצהרת בלפור' אירוע, שעד קום המדינה צוין מדי שנה בחגיגיות על ידי הישוב היהודי בארץ, בעצרות עם בנאומים בומבסטיים ובהזדהות עמוקה. ההצהרה כוללת הכרה בזכות להקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י. להצהרת בלפור הייתה משמעות רבה על ציר ההיסטוריה היהודית, ההצהרה הייתה פרי של פעילות דיפלומטית גדולה של חיים וייצמן, נחום סוקולוב והלורד ולטר רוטשילד. היישוב היהודי צהל משמחה כשפורסמה ושם הלורד בלפור היה בפי כל. קלסתרו של בלפור הופיע בגלויות דואר, בפוסטרים, על אריחים, על צלחות, ברקמות ועל כלי נוי. ביום השנה הראשון להצהרה הושמע לראשונה שירו של אדלשטיין "הבה נגילה" שנכתב לכבוד האירוע. שיר מושר ומושמע מאז ועד היום (99 שנים) והפך למעין "המנון לאומי". ערביי ארץ ישראל קיבלו את ההצהרה בהפגנות, שביתות, קריאות נאצה והנפת דגלים שחורים. למרות היותם 90% מתושבי הארץ הם חששו שהיהודים ינהרו לכאן עד שיהוו רוב וישלטו בה. לא פעם בהיסטוריה חשיבות האירועים מאחורי הקלעים חשובה וקובעת בהשגת התוצאות. וכך קרה גם במקרה זה. מי היה הלורד בלפור? הוא נולד ב- 1848 נפטר ב- 1930 בגיל 82  היה מדינאי בריטי, נוצרי אדוק וערירי ללא ילדים. בלפור פעל בשם הממשלה  כשר החוץ, מתוך שיקולים מדיניים ואסטרטגיים ומתוך אמונה אישית ש"הדת והתרבות הנוצריים חבות חוב בל ישוער ליהדות". וכהבעת הוקרה מיוחדת לוייצמן על תרומתו לכוחות הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. בלפור הגיע לכהן כשר החוץ במקרה לאחר שכבר פרש מהחיים הפוליטיים. אבל אולי זה קרה בגלל משולש אהבים רומנטי בצמרת השלטון הבריטי שהחזירו. במשולש זה היו העלמה סטנלי ושני גברים שהתאהבו בה והתחרו על ליבה והם ראש הממשלה אסקווית ואחד משריו, מונטגיו, שניהם יהודים ושניהם אנטי ציוניים. לאחר שהעלמה סטנלי הודיעה לראש הממשלה אסקווית שהחליטה להתחתן עם מונטגיו, אאסקווית התפטר מראשות הממשלה. יורשו היה לויד ג'ורג' שמינה את הלורד בלפור לשר החוץ. בניגוד לקודמיהם בתפקיד, שניהם התייחסו באופן אוהד לתנועה הציונית ואף כתבו במשותף את ההצהרה על הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל.  זו הייתה תרומתה ההיסטורית הגדולה של העלמה סטנלי להקמת מדינת ישראל.

"שבוע טוב"!

28.10.17   ח' חשוון תשע"ח

בפרשת 'בראשית' למדנו על יופיו של גן העדן על העצים הצומחים בו על הדשאים הפרושים בו ועל הנהרות הסובבים אותו. ליווינו את אדם וחוה בעיקר בכישלונותיהם והבנו שהאנושות שברא אלוהים לא הולכת בדיוק בתוואי שסימן לה, ועליה באה התגובה הקשה של האלוהים: להשמיד את האנושות שאינה הולכת בתלם. איך? באמצעות המבול! הדבר היחיד המעכב אותו הוא איש חביב ונאמן שמו נח, שממש מצא חן בעיניו. אבל מי זה אותו נח שנועד להציל את העולם? נח מתואר כ"איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך". וניצב גם מול המציאות הקשה "ותשחת הארץ ותמלא הארץ חמס". (פרשנות אישית לגמרי האם המשפט הזה אינו מעיד על כך שבני האדם, שחיו באותה תקופה, עדיין התלבטו והתחבטו בעניין האמונה בכח העליון הזה וטרם הגיעו לדרגתו של נח באמונה?) מכאן נולדה הפשרה, אולי הראשונה בתנ"ך, על בניית התיבה, שתציל את חיי נח ומשפחתו וגם את זוגות החיות מכל מין שהוא עצמו ברא, מעין מאסטר אם יעלה צורך לשכפל אותן. יש הרואים בנח מעין מגדלור שמאיר לאנושות את הדרך לחוף מבטחים, ולמרות שלא הצליח להציל את בני דורו, דמותו ופעלו יצילו את הדורות הבאים.

יובל שנים לסיון! וזה ללא ספק אירוע! מצד אחד אי אפשר לתת לו לחלוף בלי להתעכב כדי להביע את ברכותינו ואיחולנו, מצד שני, ומתוך ידע אישי, זה אירוע שיכול להיות מביך, להיות פתאום במרכז תשומת הלב! הלכתי לחכם באדם, לשלמה המלך, לספר משלי (ל"א) ומה הוא אמר על אשת חיל: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". מיהי אשת חיל זו? אישה יראת אלוהים, אשת אמת, שונאת בצע ועושה מעשים טובים.
"גמלתו טוב ולא רע" –  גומלת לבעלה בטוב כל ימי חייה, בעוני, בעושר, בצעירותה ובזקנתה וגם אם מתגלים חילוקי דעות – לא תגמול לו רע.
"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" – אשת חיל אומרת רק דברי חכמה ומדריכה את ילדיה ובעלה בגמילות חסדים ובמעשים טובים.
"קמו בניה ואשרוה, בעלה ויהללה" –  אשת חיל ראוייה לדברי שבח מפי ילדיה ומפי בעלה ומפי משפחתה לתפארת, כפי שכתוב: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"!.
עד כאן שלמה וגם כמה מילים (אולי פחות מלוטשות) מאתנו.
מברכים אותך, מעומק לבנו ומאחלים לך המון אושר, בריאות, עניין, שמחה ואהבה לך, עם לירן, שהם וספיר, עם מילן ועם כולנו האוהבים אותך!
החיים האמיתיים באמת, מתחילים רק ב- חמישים. כי שוב את ניצבת, כמו אחרי הצבא, לפני אופק פתוח ורק צריכה להחליט מה תעשי שתהיי גדולה!
נרים כוסית לחייך! ולחיים היפים שבאופק!
"שבוע טוב"!