שבועטוב

21.10.17   א' חשון תשע"ח

ספיח מסוכות. מה עושה יהודי טוב וכשר, לאחר פירוק סוכתו, מארבעת המינים, מהלולב, האתרוג, ההדס והערבה? כיון ש"לא זורקים מזון מכל סוג", (חינוך יהודי פולני) ראו איזו סגולות מצויות בכל אחד מהם בתום תפקידו הרשמי בסוכה. נתחיל בלולב: לוקחים את העלה הראשון הקרוב לקצה העליון, כותבים עליו שם קדוש ומניחים אותו בכיס בגדיכם והרי לכם סגולה לנשים לזכות בפרי בטן ולשמירת הפרי שבבטן. הערבה: לוקחים ענפי ערבה מרתיחים במים ושותים אותם. מועילה מאוד במקרי טראומות ודיכאון, אבדן אדם יקר, אהבה נכזבת וכד': התוצאה מרגיעה ועוזרת לשכוח. ההדס: נטילת שמן מעלי ההדס, סגולה כנגד נשירת שיער והתקרחות. איך? משרים את ההדסים במים למשך יום שלם, השמן שבעלים צף אוספים אותו ומורחים על השיער לחזקו. סגולה נוספת היא: לקחת שלושה עלי הדס לרשום על כל עלה "אגל"א" – "אתה גיבור לעולם אדוני", להשרותם ביין ולשתותו. התוצאה מרגיעה מאוד ומהווה תחליף לריטלין המקובל היום כל כך. והאתרוג: אכילתו מהווה סגולה ללידה קלה, בישולו עד היותו ריבה תרופת פלא למגמגמים. מכל זאת למדנו לא לחסל או לזרוק דברים.יש למצותם עד תום. מי שרוצה יאמר "אמונות תפלות" ומי שרוצה יאמר "כזה ראה וקדש", בזה הסתיימה הרצאת הרב  בפתיחת שנת הלימודים תשע"ו על מינהגים ביהדות שכוחם יפה תמיד אם את/ה מאמין/ה.
השבוע התחלנו לקרוא מחזור נוסף של פרשות השבוע והראשונה, פרשת "בראשית" עוסקת, בין השאר, בשאלת מקורו של האדם וכוללת שני סיפורי בריאה נפרדים (בפרק א' ובפרק ב') בנוגע לאדם:1. היחס בין האל והאדם ו- 2. היחס בין האישה לגבר. שאלות הנותנות מובנים שונים למילה "אדם". מסופר (בפרק א'): "ויברא אלוהים את האדם בצלמו…זכר ונקבה ברא אותם" פרשנות: הגברים והנשים נבראו יחדיו וכונו בשם כולל "אדם"!. במילים אחרות המושג אדם מציין את המין האנושי כולו. המצוה המצווה עליהם היא: "פרו ורבו ומלאו את הארץ…" בסיפור הבריאה השני (פרק ב'), המילה "אדם" מציינת את הגבר הראשון בלבד. מאחר שאלוהים כשל מלמצוא בת זוג לאדם מקרב בעלי החיים שברא, ומבחין בבדידותו של אדם, חושב ואומר: "לא טוב היות האדם לבדו" הוא יוצר מצלע האדם בת זוג המוצאת חן בעיני אדם כי היא "עצם מעצמי, בשר מבשרי" וקורא לה אישה כי מאיש לוקחה. וכדי לציין את תפקידה בחיים כאם כל חי קורא לה חוה. ובכל זאת כתוב בתורה, שבהיות אדם בן 130 שנה נולד לו בכורו שת ושם חוה אמו לא מוזכר כלל. (לא נחשבת) בשני סיפורי בריאת האדם משתקפות שתי תפישות למהות הקשר בין גברים ונשים. בסיפור הראשון מטרת הקשר ביניהם הוא של פריון ורביה בשרות אלוהים, ליצור נוכחות אלוהית בכל מקום, שכן האדם נברא בצלמו, ואילו בסיפור השני הזוגיות אינה משרתת אינטרס אלוהי אלא מתייחסת לכמיהה האנושית למצוא בת זוג שהיא "בשר מבשרו".

הארות אלה, שהובאו בסיפור בריאת האדם לדוגמה, מהוות את ההצדקה של קריאה מחדש כל שנה ב- 54 'פרשות השבוע' שלכל פרשה יש כמה פנים  להאיר ויש מקום לבחון אותה נוכח המציאות המתחדשת וזה מה שאני אוהב! (ומנסה לשתף אתכם).

ולברכות, לתומי בן הארבע הילד המתוק, החמוד, השמח, העליז, היפהפה, בעל הגוף המפזז והשיער המתנפנף, חיבוקים ונשיקות לך, לאחיך ולאחיותיך ולהוריך כמובן!

ולשיר (רומי: "למה הוא הילד האחרון שלכם?") ברכות ואיחולים חמים ליום הולדתך! אתה כבר ילד כל כך גדול, שיודע בדיוק מה ואיך להתנהל ומה טוב לך, שנשאר לנו רק לאחל לך הצלחה, אושר ואהבה עם קרן, עם גלי, רומי ושני,  המשפחה הגדולה וכמובן מאתנו הוריך האוהבים. ומקווים שתחשוב על מה שהצענו לך כשקבלנו את לוח השנה המרשים שעיצבת!

"שבוע טוב"!

14.10.17  כ"ד תשרי תשע"ח

חלפה עוד שנה ושוב כולנו מתכנסים ליד קברו של שי וחושבים איך כבר עברו 42 שנה בלעדיו. רעיה קוראת שיר ובביתנו מעלים את הסרטון על שי, שזכרו כל כך יקר לנו.

בתקופת המקרא, או לפחות בחלק מהתקופה, חג סוכות היה, כנראה, החג החשוב ביותר ועובדה שזה החג היחיד המכונה בתורה : "החג"! אחת ההוכחות לכך באה מכיוון המלך שלמה שחנך את בית המקדש בחודש השביעי הוא חודש תשרי בזמן החג המרכזי. כך כתוב! יש סברה שיש קשר בין מנהג החקלאים לדור בסוכות לבין איסוף התבואות. אבל על פי המשפט": "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה". (שמות כ"ג) אין זכר לסוכות. הסוכות מופיעות לראשונה מאוחר יותר בספר ו'יקרא'. שם נכתב: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג). כילדים למדנו שבסוכות ישבו בני ישראל בצאתם ממצריים כי כאשר נטשו את בתיהם הנוחים, היו זקוקים למחסה כלשהו, גם בחלוף חצי שנה מהאירוע הטראומטי הזה. אין ספק שלחלק החקלאי – הקיומי! יש חלק מירבי בחג. אולי ישבו בסוכות בעת האסיף כדי לשמור על היבולים בשטח, (יש להניח שגם אז היו גנבים) וגם כדי לא לחזור מדי ערב הביתה, (שמירת לילה), שראינו לכך דוגמאות בארצות רבות.  מכל האמור לעיל דבר אחד ברור שחג הסוכות היה חג מרכזי לעם, כשהחוגגים הבולטים בו היו הכוהנים. לשמחתנו, אצלנו, חג סוכות נמנה על החגים הגדולים יחד עם 'חג הקיבוץ' ויום העצמאות הנחגגים ברב עם. וגם לנו "כוהנים" בדמות רכזי התרבות וצוותי החגים. חג נשפט אצלנו על פי שני קריטריונים: התכנון והביצוע, התכנון בידי ה"כוהנים" בסיעור מוחותיהם והביצוע על ידי "העם" כולו. את החג השנה ממש אהבתי, הן במעטפת החיצונית המחודשת של מעין סוכה פתוחה, הן בטקסים ובריקודים המתחדשים מדי שנה בשנה, בשילוב בין העבר המפואר וההווה, בין המסורת וההוויה העכשווית. אהבתי את הקראת הקטעים מהמסורת העברית/כנענית – מהמקרא, הקשורים לחג. הערה: לדעתי יש להרבות בקטעים אלה, כי זה החג היחידי בשנה, בו כולם מקשיבים בשקט להקראת הפסוקים המקראיים, שערכם עצום ולו רק בשל השימוש בשפה העברית העשירה בה אין מרבים להשתמש היום, וכמובן שמהרעיונות היפים.
לארגן חג בקיבוץ, היום אומרים להפיק, זו עבודה עצומה. להגיש לכלל האוכלוסיה הרב גילית על אורחיה ערב חוויתי ייחודי, הייתה השקעה, שתוצאותיה היו עבורי השנה הנאה, שמחה (מוצר נדיר),  התרוממות רוח, (ראיתם את תומר!) ואווירת הרגשת הצלחה משותפת לציבור הצופים כקהל ולמשתתפים הרבים. את כל זה קיבלנו השנה בחג האסיף, חג הסוכות, ואני שמח שהדר היה ממוביליו .

זיכרון קצר ממלחמת יום כיפור שמלאו לה 44 שנים. ביום השלישי או הרביעי למלחמה הובלתי שיירת דלק למוצב 101ברמת הגולן. נמסר לנו שהוא כבר בידינו אבל כשהתקרבנו, קיבלתי פקודה לעצור את השיירה עד גמר כיבושו. עצרנו והמתנו. פתחנו את הרדיו שהיה במשאית ושמעתי לראשונה את הגשש החיוור שרים את 'לו יהי'. חשתי צמרמורת בכל גופי מרוב התרגשות. הוצפתי דמעות געגועים לרעיה, לילדים ולבית, חוויה מכוננת. מאז שמעתי ופיזמתי את השיר הזה פעמים רבות וכל פעם שאני שומע אותו, אני חוזר למרגלות 101, למלחמה ההיא ב-1973.
"עוד יש מפרש לבן באופק  /  מול ענן שחור כבד  /  כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב  /  אור נרות החג רועד  /  כל שנבקש לו יהי.

"שבוע טוב"!

23.9.17  ג' תשרי תשע"ח

איך היה מכין הר' ברוך ממז'בוז' את חסידיו לראש השנה והימים הנוראים? סיפור שסיפר לנו במוסקבה יורם טהר לב, כשהיינו יחד במשלחת השנייה ליריד הספר במוסקבה ערב ראש השנה תשמ"ט. (1989)
"מנהג היה בידי ר' ברוך שבכל שנה בשבת האחרונה שלפני ראש השנה היה מזמן אליו את חסידיו לביתו כדי להכין את עצמם לקראת הימים הנוראים. והנה שנה אחת, לפני שהגיעו החסידים, גונבה שמועה לאזנו כי אחד מחסידיו חטא חטא עם אשת איש. הסתובב הרבי בחדרו כארי בסוגר ולא הצליח לגמור בלבו מה עליו לעשות. אם ינזוף בו בנוכחות חסידיו, ילבין פניו ברבים ויאבד את מקומו בעולם הבא, ואם לא יאמר מילה יעבור על הציווי "הוכח תוכיח את עמיתיך"… ראה הרשלה את מצוקתו  ואמר לרבי: "תן מנוחה לעפעפיך, אני אמצא דרך לומר לו מה שיש לומר".
נעתר לו הצדיק ושכב לישון.
ובשבת, כאשר התקבצו החסידים סביב שולחן הרב, התפרץ הרשלה אל החדר חסר נשימה ואמר: "סליחה שאיחרתי. אני חוזר זה עתה ממעמד הר סיני. היו אלה ימים קשים לכולנו. כבר שלושה ימים לפני מתן תורה נאסר עלינו בתורה לבוא על נשותינו וחששנו מה הולך משה להפיל עלינו בתורה אם זה מה שנאסר עלינו כבר לפני מתן תורה. והנה, בשעה היעודה נאספנו סביב ההר שישים ריבוא גברים עצבניים וחיכינו לשמוע מה יאמר. תחילה נשמע הקול: "אנוכי ה' אלוהיך… לא יהיה לך אלוהים אחר על פני" אמרנו זה לזה: "לא כל כך נורא, לא די לנו באלוהים אחד המטיל עלינו תרי"ג מצוות, שצריך עוד אחד? ואז נשמע הקול "לא תשא את שם אלוהיך לשווא" אמרנו זה לזה: "אנחנו לא עושים שום דבר לשוא, בכל דבר יש לנו חשבון רווח והפסד, מקובל עלינו." ואז נשמע הקול: "זכור את יום השבת לקדשו" אמרנו : "שבת זה היום הטוב בשבוע, נשמור ונזכור. ושוב נשמע הקול: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" ואני, כדי שיאריכון ימי, מוכן לכבד גם את פושט העורות ברחוב, קל וחומר את הורי, ואז נשמע הדיבר "לא תנאף", הבטנו זה בזה בזעם עצור ועמדה לצאת מפי זעקת מחאה, אך הקב"ה שלח מלאך שלחש לי באוזן: "הרשלה, לך מותר"! ואז…  ניגש הרשלה לאותו חסיד חשוד ושאל אותו: "תגיד לי, גם לך אמר המלאך שמותר?
כולנו פרצנו בצחוק ויורם, בדרכו, אמר לנו: "סיפרתי את הסיפור הזה כי ידעתי שתצחקו והלוואי שהשנה החדשה תהיה לנו שנה של צחוקים ושמחה".
כמה שאני רוצה שתהיה לנו סוף-סוף שנה של צחוק ושמחה… רק אוסיף: ו"אהבה ובריאות טובה!"
שנה נהדרת לכולנו ו"שבוע טוב"!

16.9.17   כ"ה אלול תשע"ז

ברכה חמה לג'ני ליום הולדתה. אם באיחולים, עסקנו – אז שתצליחי בכל, בעיסוקיך, במשפחתך, ובמימוש רצונותיך. אם בברכות, אז 'תבורכי מנשים' או 'אשת חיל מי ימצא'.. ואת נמצאת! אם נוסיף אהבה, בריאות טובה והרבה שמחה, תאמיני לנו, בגילך לא צריך יותר!

בחודש אלול, שהשבוע האחרון בו מכונה "סליחות", הוא שבוע שבו להבנתי, אפשר להעלות נושאים ורעיונות והרהורים מבלי שיהיה לך אינטרס כלשהו, אלא שיהיו דברים מהלב. בחרתי בכמה הערות לאופן חידוש הבית הגדול. ביקרתי בו מספר פעמים, נוכחתי בטקס הפתיחה המכובד ואין מה לומר, המוצג יפהפה בחוץ ומבפנים, ממש יופי מסנוור. גילוי נאות: גרתי כחניך בכל ארבע הקומות בשנים 1946-1950. חזרתי לרכז את המוסד שוב בשנים  1977-1984ומשרדי שכן בו. רעיה התחנכה בו מ1950-1956 וחזרה כמטפלת ומחנכת שוב ב- 1971. כעבור 20 שנים עשתה הסבה לספריה, ושם היא עובדת עד עצם היום הזה בו יתאחדו הספריות. כל זאת רק כדי שתבינו את עומק המעורבות שלנו בימי "המוסד החינוכי" ובימי "שומריה". כבר אמרתי שהבית על הגבעה יפהפה, לבן, מבהיק, ממש כמו בשנות ה- 30 של המאה הקודמת. אבל לכל קנקן יש גם תוכן, נכון שהתוכן  השתנה – לפחות בחלקו הממסדי ואיתו הרוח… שככה הרוח המיוחדת שפעמה בבית זה. ואיתה שרשי המסורת שהיו בו. אומרים שיופי משכר, חז"ל קבעו ש"הבל היופי ושקר החן" ואנחנו נשבינו. לאן פנתה ה"רוח" הזו? אתייחס לעניין  פינת זיכרון. למעלה מ- 40 בוגרי מוסד נפלו במלחמות ישראל וביניהן. ולא נמצאה פינה להנציח אותם (מזל שרעיה לא וויתרה ובספרייה שתקום יישמר "חדר דני"). גם בבית שהלך ונסדק, על הקיר בקומת מעבר היה מוצב תבליט ברונזה או נחושת עליו היו חרוטים שמות חמשת בוגרי המוסד שנפלו במלחמת השחרור וגם לו, כנראה, לא נמצא מקום. או למשל ציון זיכרון קטן להפגזה האיומה שהבית ספג במערכה על משמר העמק ב- 48. איך זה שמתקופת 'שומריה' (50 שנה) השוקקת והסואנת אין בבית זכר אפילו לא בתמונות המוצגות, וכל מה שמציין את העבר בבית, שרחש חיים סוערים  במשך יותר מ- 80 שנה, הוא "מתקן למגבות". לא נמצאה פינה לשים בה מפה/שרטוט/תבליט או דגם, לבית ולמה שהיה בתוכו, למתבונן, עושה רושם שלא הייתה הבנה מספקת לחשיבות שמירת המסורת רבת השנים מול הפונקציונליות ה"חדשה". תקנו אותי אם אני טועה.
יכול להיות שכך צריך להיות, שזו דרך החיים. מוחקים את הישן/הקודם ועושים חדש, בבחינת "ישן בפני חדש תוציאו". "קה סרה סרה" מה שהיה היה.     תגידו שבית המוסד בכל זאת אינו ה'בית הראשון' או 'בית שני' שיהודים בוכים עליהם עד היום… אבל, אולי, במחשבה שניה עוד אפשר לתקן? ואומר השיר:

"אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעיין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדיין
מי מבוע  /  מי תהום  /  ומי נהר."

כל זאת הקדמה מצויינת לדיון (שיהיה או לא) על הריסה/שיחזור/שיפוץ/בניה של מרכז הקיבוץ. ושלא תגידו שלא אמרתי לכם: אני אשכב לפני השופל כשיבואו להרוס את הברכה הגולשת ואזמין את כולכם… וגם את תומר, להצטרף אלי.
בשבוע הבא אחרי ראש השנה הבעל"ט, נחזור למקורות. ונתברך!
"שבוע טוב"! "שנה טובה"!! "בריאות והרבה שמחה"!!!

9.9.17  י"ח אלול תשע"ז

ברכת הצלחה, עניין, סיפוק והנאה, לשבעת נכדינו עם פתיחת שנת הלימודים תשע"ח. מאחלים לכם, שתרבו דעת, שתרבו נחת, תרבו חברים והכל בשמחה!   זה לא סוד שגיל 80 הרבה יותר מתאים ללימודים מאשר גיל הנעורים.  זה לא סוד שבגיל 80 אתה (אני) קם ויוצא ליום הלימודים עם שיר חדווה בלב ובגיל הנעורים אתה קם בתחושת חובה שיש לקיים, שזה לא בדיוק מה שמרנין את לבך. יש הרואים בלימודים חובה אבל אני אומר לכם זו זכות שאין דומה לה, מצו אותה עד תום. זו ברכתנו לכם נכדינו וזו משאלתנו.

בשבוע שעבר קיימנו פגישה של המשלחת הישראלית ליריד הספר הבינלאומי במוסקבה שהיה לפני 30 שנה ב- 1987 בברה"מ הקומוניסטית עדיין, התכנסות הייתה מרגשת מאוד, הזיכרונות שהועלו, הסרט שהוקרן, הספר שנכתב על המסע המיוחד הזה, הצילומים מאז, כשכולנו צעירים כל כך ומופתעי חוויות ותחושת ראשוניות בעולם בלתי מוכר, למשל לחוות את 24 השעות של יומך, כשהק.ג.ב מאחוריך, מצדדיך ולפניך.  לצעוד ב'ככר האדומה', להתייצב במזוליאום מול לנין החנוט שהיה מייסד המשטר (ידעתם שיש לו זקן ג'ינג'י?) ועוד ועוד.  במהלך כל שלושת השבועות של היריד, אחר העבודה האין- סופית בביתן, בלילות ארוכים בדירות קטנות וברחובות התקיימו מפגשים מרגשים עם היהודים בכלל ומסורבי העליה בפרט (שלא היו בכלא באותו זמן).  הביתן שלנו ביריד היה השני בגודלו בין הביתנים של המדינות השונות שהציגו ספריהם ביריד. המארגנים ידעו מראש שיהודים רבים יכנסו לתוכו ויסרבו לעזוב את המקום. הם ראו בביתן מעין "טריטוריה" ישראלית חופשית עבורם. הבאנו אתנו למעלה מ-10.000 ספרים שבמהלך היריד פוזרו בבתים פרטיים ובמוסדות מוכרים. הבאנו אתנו אלפי מתנות ומזכרות הנושאות שם ישראל : בובות קטנות, סימניות והלהיט היו שקיות פלסטיק עליהן מודפס בעברית ורוסית: "ישראל". דברי הערך כמו תליונים, צמידים, פמוטים וכד' הוחרמו בשדה התעופה והוחזרו לנו עם עזיבתנו את ברה"מ. על הביצוע המוצלח של המשלחת הופקדה "נתיב" – הלשכה המיוחדת לקשר עם יהודי ברה"מ. בשובנו הוזמנו לראש הממשלה דאז, שמיר, שיהדות ברה"מ הייתה ה'בייבי' שלו. הפגישה המרגשת שהתקיימה השבוע,  החזירה אותנו לימים ההם וכיון שמרבית המשתתפים הם יצירתיים מאוד התחילו לפנטז על עשיית סרט המתאר לא רק תהליך היסטורי אלא בייחוד מה קרה במהלך השנים לאנשים, למסורבי העליה אתם נפגשנו, ליהודים שאתם שוחחנו שמרביתם עלו ארצה במהלך השנים. וגם לנו חברי המשלחת. מי מכם שרוצה לצפות בעבודתנו ביריד המוצגת בסרטה של לינה צ'פלין ז"ל, אשמח להראותו.
"שבוע טוב"!

2.9.17  י"א אלול תשע"ז

120 שנים חלפו מאז כינס הרצל את הקונגרס היהודי הראשון בבזל.
120 שנים מלוות אותנו המילים שכתב ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". פחות מוכר המשפט שנאמר אחריו: "ייסודה של המדינה טמון במאוויי העם למדינה". על כך הוענק לו התואר "חוזה המדינה"! בצירוף התמונה המפורסמת של הרצל, שהיום כל ילד יזהה אותו בגלל זקנו השחור, כאשר הוא עומד על המרפסת הוזה וחוזה.  האירוע המרשים של קיום קונגרס יהודי ראשון ב- 29 – 31 לאוגוסט 1897 בבזל, שבו השתתפו 197 צירים מ- 17 מדינות, היה אירוע מכונן לעם היהודי וחלפו 120 שנה, אירוע ראוי לציון. דמות נוספת חשובה מאוד הייתה של הבנקאי היהודי הולנדי יעקובוס קאן, שנשא בהוצאות מימון ארגון הקונגרס. הוא לא רק העמיד לרשות הרצל אמצעי מימון אלא גם קשרים פוליטיים מסועפים. בקונגרס, במרכז הדיונים, נתגלו חילוקי דעות בין "חובבי ציון" שצידדו בעליה ו"התיישבות עכשיו", ולכן זכו לכינוי "אנשי הציונות המעשית" לבין הרצל וחבריו שכונו "אנשי הציונות המדינית", שטענו שלפני ההתיישבות המעשית צריך להשיג ערבויות בינלאומיות שיאפשרו את הלגיטימציה להתיישבות. ומה הוחלט, תשאלו? כמובן פשרה שקבעה: (ציטוט) הקונגרס מאשר את "תכנית בזל" האומרת שהתנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל, תוך הבטחת ערבויות (צ'ארטר) של אומות העולם. הרצל אמנם זכה בתואר "חוזה המדינה" אבל אני זוכר שאבא תמיד אמר שקדמו לו לפחות שני אנשים בחזון הקמת מדינה לעם היהודי, וממש הכריח אותי לקרוא את הספר  "רומי וירושלים" של משה הס (1862) ואת "אמנציפציה" של פינסקר. (1882) מה שייחד את הרצל, הייתה הבנתו, שכדי לממש חזון שהוא ביסודו מדיני יש צורך לעסוק בפעילות מדינית ולכן התמקד בבניית קשרים עם ראשי מדינות, וראשון להם הסולטן התורכי. פעילות זו הוותה את הבסיס למימוש הרעיון להקמת מדינה יהודית והעלה את הנושא לסדר היום הפוליטי הבינלאומי.
והיום בואו ונחשוב, אם הרצל היה חי היום מה היה חושב על המציאות במדינה עליה חלם? לאיזו מפלגה היה מצטרף, למפ"ם? אולי למרץ? מה היה חושב על החיים עם הערבים? וכיצד היה מתייחס לדת? לרעיון ההפרדה בין דת למדינה? לתנועות כמו הפמיניסטית או הלהט"בים? ועוד שאלות ותמיהות.
ולסיום, סיפורון קצר של אפשטיין לסבא ולסבא- רבא מתחיל:  "היא לקחה את בתה לבית האבות כדי שסבה יפגוש את הנינה הראשונה שלו. הוא הביט בחשדנות בנכדתו  ובייצור הזערורי שאיתה ושאל, "מה הוא יודע לעשות?" הנכדה צחקה, "היא, סבא, לא הוא והיא יודעת לא מעט: לאכול לעשות פיפי וקקי ואפילו לישון פה ושם". דעתו של האיש הזקן נחה עליו, הוא ביקש מנכדתו שתעזור לו להחזיק את התינוקת בזרועותיו ואמר: "אז היא כבר יודעת כל מה שאני יודע".
"שבוע טוב"!

26.8.17 ד' אלול תשע"ז

כמה מילים על חודש אלול, החודש השנים עשר בלוח העברי, חודש מיוחד.
1. שם החודש ניתן בתקופת גלות בבל.
2. 'אלולו' פירושו באכדית – קציר והעונה היא עת קציר. פירוש אחר הוא  'טיהור וכפרה'.
3. 'אלל' בארמית פירושו 'חיפוש' חודש אלול הוא חודש בו אנשים מתפללים ועורכים פשפוש במעשים ותשובה.
4. סמלו של אלול הוא מזל בתולה.
5. בר"ת, אלול = אני לדודי ודודי לי: הדימוי הוא שייכות עם ישראל  לאלוהיו.
6. חודש תפילות מיוחד שבו הרבה בקשות סליחה וכפרה וחשבון נפש. התפילות בשבוע האחרון של החודש נקראות "סליחות".
7. ארבע תקיעות בשופר. סדר התקיעות הוא: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.
ו-8. למשפחה שחגגה את ימי הולדת 'חבריה' לפי הלוח העברי. בכ"ג אלול תרס"ג, לפני 114 שנים, נולדה אמא שלי, הלה, וכל שנה היינו מציינים בבתינו הקטן את יום הולדתה יחד עם תחילת שבוע סליחות.

כמו מרבית בני דורי לא סבלנו את אלביס פרסלי בגלל שיריו. לא המוזיקה הרעשנית, לא הפוזות הפרובוקטיביות ולא הסרטים בהם השתתף מצאו נתיבים ללבנו. גיחכנו עליו וקראנו לו : "אלביס" (פתח תחת ה'אלף' ובמילרע.) הוא היה אייקון של תקופה, קולו המופלא, מקצב הרוק אנד רול של שיריו, תסרוקת התלתל הקדמי, והתלבושת בלבן עם נצנצים – אייקון ממש! אני זוכר, שבשירות מילואים בפיקוד בצפת, נשארתי שבת ואחד המילואימניקים שהיה אתנו הביא מהבית לשבת מקרנת סרטים עם שמונה סרטים שכולם סרטי אלביס פרסלי. וכך מתוך ש'אין מה לעשות' ראינו כל השבת את שמונת הסרטים וכך לאט לאט הוא התחיל למצוא חן בעיני עד שבסוף אהבתי את  שיריו, נהניתי מהחבר'ה שניסו לחקות את הפוזות שלו וראיתי משהו טוב גם בתרבות הקפיטליסטית האמריקאית שלו. אחד הדברים שמאוד הערכתי אצלו, הוא שבשנתיים בהן שירת בצבא (בגרמניה) לא הופיע בכלל, ולא דאג להמשך הקריירה שלו. כש"התיידדתי" איתו מצא חן בעיני גם הפן היהודי שלו. הוא נולד (1935) כאלביס אהרון פרסלי, עם תום לימודיו עבד כנהג משאית ולמד חשמלאות. את שירתו המקצועית החל ב1954 כששר על תקליטור לכבוד אמו. ומאז…שר והיה גדול יותר וגדול יותר. הוא רכש מעמד מיוחד בעולם המוזיקה האמריקאית עד שכונה "מלך הרוק אנד רול". על מצבתה של אמו ביקש לחרוט מגן דוד ובהופעותיו האחרונות ענד תליון "חי" גדול על צווארו. אלביס מת משימוש מופרז בתרופות, באוגוסט 1977 (לכן אני כותב עליו) לפני ארבעים שנה והוא רק בן 42, אך יש שנשבעים, שלפני שנתיים, כשמעריציו חגגו לו יום הולדת 80, הוא, בעצמו הופיע לפתע בעת החגיגה לכבודו .
"שבוע טוב"!

19.8.17   כ"ז אב תשע"ז

לתימור ביום הולדתך ברכות חמות, חיבוק חזק והמון מחשבות טובות עליך, על ג'ני ורביעית המופלאים. כשאני חושב מה מניע אותך בחיים, מה דוחף אותך, מה  מריץ אותך אני תמיד מקווה – שאם אתה מתפנה לחשוב על כך – אתה אומר לעצמך שלנו, להוריך, יש חלק בכל תשובה שתיתן, באהבה, בחום, בחשיבה ובהתנהלות. קשה לסמן רגשות על ציר, אנחנו אוהבים אותך ואת כולכם ומאחלים לכם רק טוב הרבה אושר, שמחה ואהבה בכל!

אני חושב שכל יהודי ואפילו ישראלי "חייב" לדעת ולהכיר את עברו הרחוק, שלו, של עמו ושל ארצו. יתכן וזה קשור לתפישתי את חשיבות העבר לגבי העתיד. פרשות השבוע נותנות לנו בסיס להבנת עברנו הלאומי. למשל בפרשת "עקב" בה אלוהים מבטיח לעם הבטחות גדולות בתנאי שיאהב אותו (ילדותי) ויקיים את מצוותיו. אלוהים אינו מצפה שהעם ינהג כך בגלל שנתגלתה לו אמת גדולה, או שהייתה לו הארה מבריקה, או שהעם יזכור לו את כל הניסים שעשה מאז יציאת מצריים. הוא בונה על תקוותו שהעם יעשה כדברו בגלל מה שהוא עומד לקבל כתמורה ליחס זה, ואלה הן הטבות חומריות: אלוהים ירבה את פרי הבטן, את פרי האדמה והצאן, יסיר כל חולי. הפרשה מתארת את רגעי הפיוס אחרי חטא עגל הזהב. הסיפור בקיצור רב: אחר נתינת התורה למשה בסיני, העם בונה עגל מזהב, משה יורד מההר, רואה, כועס ומנפץ את לוחות הברית, אלוהים – בתגובה – רוצה להחליף את העם אך משה מתחנן ומשכנע אותו שלא יעשה כן, שיסלח לעם ואז תיכרת ברית נצחית בין העם לאלוהים. העם מקבל את לוחות הברית השניים, אלא שהפעם, משה עצמו חרט אותן באבן לעומת הלוחות הראשונים שאלוהים בעצמו ובכבודו כתבם. ועוד משפט בפרשה שנוגע בנו יותר. בפרשה מופיע המשפט האומר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וזה אומר ש"אוכל" כביטוי ל"חומרנות" זה לא הכל בחיים, יש דברים נוספים מלבד הדברים הפיזיים שנותנים משמעות לחיים. מרקס קרא להם "בניין – על", ואנחנו אומרים נכסי רוח והתעלות הנפש. כי החיבור של אדם לעולמו הערכי הוא זה  שיסייע לו ברגעי השפל בו השפע (הכלכלי) עלול להיעלם באחת. עולם ערכי, שיעזור לו להתמודד במצבי משבר. (כמובן שכל השוואה אלינו היא פרי דמיון הקורא בלבד)
אני מצטרף לדיון על: 'הצגה או טקס מסורתי בערב ראש השנה'. בציטוט  ממשוררנו הלאומי ביאליק שאמר: "עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם, לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי ואל תתחכמו הרבה.  אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד, הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר!!
"שבוע טוב"!

5.8.17   י"ג אב תשע"ז

השבוע ערכתי עם מושקו את הראיון עם דרור ויי-חאן- סקי. תוך כדי הראיון זרק לי דרור: "חזרתי השבוע מפגישה נוספת עם בת דודתי במוסקבה והראיתי לה תמונות של הוריך והיא מיד זיהתה שאנחנו קרוביי משפחה דרך סבתא מלכה  -אמו של אבא. וחזר ואמר שהיא זיהתה (מה שכבר ידעתי) את דשה ואפילו את גנייק כקרובי משפחה שלו, שלי, שלנו. מעניין. מסתבר ממחקרו, שמרבית מייסדי הקיבוץ היו קרובי משפחה שלא העבירו את המידע הזה לדורות הבאים. השני. אבל הסתבר לי שבגלל הקירבה המשפחתית (הפתאומית) אנחנו חיים ב"גילוי עריות" כבר כמעט 60 שנה. כשהערתי לו שמנישואי קרובים נולדים ילדים בעלי פיגור, דרור שלף מחקרים המעידים שמנישואי קרובים יוצאים גם ילדים נפלאים, מוכשרים מעל הממוצע ומבריקים. בזה סיימתי את הפרומו לכתבה/ראיון עם דרור סיפור שמתחיל בצ'ינגס- חאן במונגוליה ומסתיים במשמר העמק. ממליץ לכם לצפות בכתבה.
השבוע התחלנו לקרוא את פרשת השבוע הראשונה בספר 'דברים'. החידוש הגדול בה שאותו משה "כבד פה ולשון" לפתע מדבר, כמו שנאמר ב'גשש' – אוטוסטרדה. מדבר ומספר. משה מדבר אל העם העומד ומקשיב לו, מסכם את ההיסטוריה מיציאת מצריים ועד היום, מזכיר לעם את רגעי המשבר שחווה, לא מדלג על גילויי חוסר האמונה, על אף שאותו עם חזה בגדולות ובנפלאות שעשה להם אלוהים. הוא אינו מטיח בהם אשמה אלא לוקח אחריות ואומר הבעיה היא לא בכם, אלא בי, אני צריך להתמודד עם הבעיות שעולות.      משה, איש זקן, היודע שיום מותו קרב, מרחיב וחוזר על הסיפורים עוד ועוד.  מדוע הוא עושה כך? האם בגלל שהוא האחרון שנשאר לספר לדור הצעיר את האמת שלו? למה הוא חוזר כל כך הרבה פעמים  על אותו סיפור? האם כי זו הדרך להכניס לראשים הצעירים את האמונה? או שמא התעוררו אצלו בעיות זיכרון? סימפטום ידוע אצל זקנים. פסיכולוגים אומרים שאדם זקן זוכר את כל מאורעות העבר, אך אינו זוכר כמה פעמים סיפר אותם. לכן קוראים לספר "דברים". אם ספר 'בראשית' עוסק בתחילת העולם, ספר 'שמות' בתחילתו של העם, 'ויקרא' בתחילתה של הקדושה, 'במדבר' בתחילתה של ארץ ישראל, ספר דברים הוא סיפור-תקציר של הספרים הקודמים.
היריעה קצרה מלהיכנס ברצינות לעניין 'תשעה באב', להסברים על יום של צום מלווה בבכי ונהי על חורבן בית המקדש ראשון והשני, רק אציין שהשנה הוא חל  ב- 1.8.17 שהוא יום הולדתה של רעיה ואני מודה, שכבר שנים שלא היה לנו תשעה באב כל כך שמח וחגיגי.    "שבוע טוב"!

22.7.17  כ"ח תמוז תשע"ז

שני עניינים מעניינים (בין השאר) בפרשת השבוע "פנחס". ראשית נקבעים היורשים של משה ואהרון לאחר מותם ונבנית מנהיגות העתיד. אלוהים בוחר ביהושע בן נון למנהיג הצבאי והחברתי כיורשו של משה ואת פנחס בן אהרון למנהיג הדתי במשרת הכוהן הגדול. אם יהושע זוכה בתפקיד באופן טבעי כ"סגן" של משה לאורך שנים, הרי בחירתו של פנחס, באה אחר רצח זמרי והמדיינית, אלוהים משדר מסר חד משמעי, שהקנאות היא דרכו ושרצוי לעם שבנושא הדתי ובעבודת הקודש ינהיגו אותו הקנאים והקיצוניים ולא מנהיגים "טובים" כאהרון. המינוי הקיצוני הזה גם מעיד על הפחדים הגדולים של אלוהים שבני ישראל יחזרו לעבודת אלילים. אמר לנו אחד המרצים בחוג ליהדות: "על אהרון נאמר שהיה 'אוהב שלום ורודף שלום', אם אהרון היה אוהב שלום, פנחס היה רודף, ואין דין אוהב כדין רודף". גם היום לא מספיק להיות רק אוהב שלום, שלום יש לעשות עם מנהיגות מובילה, עם ויתורים והסכמים.

נושא שני בפרשה הוא תכנית מתאר לחלוקת שטחי ארץ ישראל לשבטים לפי גודלם, חלוקה שנעשית לפי מספר בתי אב, ז.א. על פי הגברים. ואז קמו ארבע בנות צלופחד ובאו למשה לדרוש את הזכויות המגיעות להן. אמרו לו: "אבינו מת ולא הותיר בנים זכרים שירשו אותו". משה הביא את הנושא לאלוהים שפסק שהן צודקות בתביעתן על הזכויות לאדמה. שהוא בהחלט גילוי פמיניסטי בתורה ועלית מדרגה במעמד הנשים. אגב, באותה הזדמנות נקבע גם סדר מקבלי הירושות: ראשית, הבנים. אם אין בנים, הבנות, אם אין בנות, אחי הנפטר וכן הלאה.

אם דיברנו על תכנית המתאר של ארץ ישראל אחרי הכיבוש, כמה מילים על תכנית המתאר שלנו שהוצגה במגאזין האחרון. אני אוהב תכניות לטווח ארוך, תכניות רב שנתיות, כי הן מדברות על חזון. הן עוסקות במבט רב היקף ורב תחומי: כלכלי, חברתי, נופי-תיאורי, "זורקות" רעיונות שמבטאים את השקפת עולמו של מי שמכין אותן. אחרי כן מישהו פורט אותן לפרטים לביצוע מעשי. כזו היא תכנית המתאר, המכונה תב"ע שהוגשה לנו. ב- 2006 עמדתי בראש צוות כזה ואחרי סיום תפקידי נידון הנושא פעם נוספת ואושר בשיחה ב- 2012. לא מצאתי בתכנית שום דבר חדש שלא דובר עליו פרט לאישור הפשרת 100 יחידות ב'שיכון המאה' בשקדים והקמת מגרש ספורט לידו. שיכון שתהיינה לו השלכות קיצוניות על  חיינו (ולו רק בגלל ההתרחקות מהמרכז) שמענו בהרחבה על גידול תמה, על הכניסה לקיבוץ, על דרכים עוקפות, הקמת אזור משרדים, מסחר ותעשיה יזומה. שמענו על 1600-1700 תושבים כיעד אבל בחזון שהוצג לא נאמרה מילה על הקיבוץ, פרט למילים : "אנחנו מתכננים לקיבוץ שיתופי אבל מכינים גם אפשרות אחרת".  חסר בה ולו בהתייחסות למשל: האם והיכן יבנו בתי ילדים נוספים לאוכלוסיה גדולה כזו, וחברת הנעורים? איפה ואיך הקיבוץ יתכנס בחגיו? יצירת מקום כינוס קטן/גדול ל100-150 איש? אולי מוזיאון לתולדות הקיבוץ? שלא לדבר בכמה מילים על בית גלעד וחדרי סיעוד? ועוד שכאלה. תכנית מתאר לא צריכה להתייחס לפרטים של כל אלה אבל במסגרת ציון יעדים, יש חובת התייחסות! ולמה אין התייחסות? כי ממש זה לא משנה, זו תכנית שואפת קוצנזוס ולא תכנית לעורר בעיות ודיונים. כולנו יודעים שהכל תלוי באיזו מידה ירצו ליישם אותה בעלי התפקידים שיפעלו בעת ההיא. אז אין מקום לדאגה, בינתיים כביש 66 עוד לא הוסט. ויש מספיק פנאי לדון בשאלה העיקרית מי אנחנו: קיבוץ, כפר, ישוב קהילתי, או רק מקום?

ברכות לאן ולספיר ביום הולדתם. לאן נגיש ים של ברכות וצרור מכחולים מעוטרים בצבעי החיים המגוונים בדרכה לתלמה ילין, דרך חדשה. איחולים להצלחתך שהיא הצלחת משפחתך כולה, מלווה בצלילי מוזיקה שימשכו תמיד. ולספיר.. אני יכול לכתוב 'שבוע טוב' שלם על המכנה המשותף המתרחב בינינו מדי שנה, והייתי מקצה לו עמוד מדי שבוע שיספר בו על פרשת השבוע ויוסיף בשקט: "אם זה היה בכלל". איחולנו לך, שככל שעיסוקיך מתרבים מדי שנה, תחזיק בכולם מבלי להרפות, בייחוד בפסנתר, כי " על המנגינה הזו אי אפשר לוותר"!

"שבוע טוב"!