שבועטוב

18.4.17  י"ט ניסן תשע"ז

"החודש הזה לכם ראש חודשים" כך אנו פותחים את הקריאה בהגדה של פסח.  בלילה הזה כולנו מעלים על נס את יציאת מצריים, את היציאה מעבדות לחרות, היותנו לעם בן חורין, לאדם בן חורין. ההגדה הראשונה (חלקים) המצויה בידינו נתגלתה אצל הרב סעדיה גאון במאה העשירית. עם המצאת הדפוס יצאו לאור כ5500 הגדות שונות בצורתן אפילו בתוכנן אך בבסיסן עומדת אותה הגדה והאמירה. דור הורים מספר לדור בניו איך היינו לעם. דור מוסר ודור מקבל,  כבר דורות רבים מאד. למטרה זו נועד "ליל הסדר" שכולו הגדה. החל מ- 4 קושיות, מ- 4 הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, מ'ארמי עובד אבי' המגדיר את היותנו עם נוודים ואיך חיינו בין העמים, ועד "פסח, מצה, מרור" שהם דרשות קצרות על פסוקים מהתורה המתארים את יציאת מצריים. מאוחר יותר צורפו שירים ופזמונים ואפילו נוסחים היתוליים  – אולי כדי לקרב את הילדים לסיפור ההגדה? אך במרכזה תמיד עומד המסר של יציאה מעבדות לחירות.בהכרזה "היום הייתם לעם" מסתיים הקטע הפותח את קריאת ההגדה.
ומהו סיפור הכוס של אליהו? מוזגים גביע יין על השולחן ולידו כסא פנוי ומשאירים את דלת הבית פתוחה כדי שאליהו יבוא (עם המשיח) ובינתיים קוראים תפילה לנקמה: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך…" תפילה זו, שמקורה באירופה, הוכנסה להגדה בשל עלילות הדם בימי הביניים בימי הפסח, בהן הואשמו היהודים בשימוש בדם ילדים לצרכי אפיית המצות. ולמה דווקא אליהו? כי אליהו הנביא קשור בתנ"ך לגדול הנוקמים, כשהרג את 400 נביאי הבעל והוא, כך האמינו, זה שיגן על היהודים מפני בני המקום האנטישמים. האמת ההיסטורית היא, שהשאירו את דלת הבית פתוחה כדי לשמוע ולראות אם קבוצות של פורעים באות לתקוף את המסובים בליל הסדר.

אני מרגיש חובה להגיב על הערב שהוקדש למערכה על משמר העמק ב- 4.4.48. ולומר ש"הבושה כיסתה את פני" בלשון הגשש. תוכן הערב היה העלאת זיכרונות מהטראומה הקשה ביותר שעבר הקיבוץ מאז היווסדו  אך איפה היו החברים הצעירים ועד גילאי ה- 50 -60 פרט לבודדים? ובמיוחד, היכן היו, למשל, 100 הנקלטים בחמש השנים האחרונות, שעליהם נכתב ב"דף לחבר" ונאמר בשיחת הקיבוץ שהם כל כך אוהבים את המקום ורואים בו את ביתם! הם, בני זוגם ומשפחותיהם. עד כדי כך עברו של הקיבוץ כבר לא "שייך"? לא נוגע? לא מעניין?  צר לי לומר, גם בעקבות הערב הזה פעם "השיתופי" היה בעיקר בנכסי תרבות, חינוך ורוח הקיבוץ, היום "השיתופי" בא לביטוי במכוניות ובונוס. לא אמרתי מילה על כבוד המקום רק דיברתי על ההזדמנות שהוחמצה לרבים, לשמוע על חלק חשוב בתולדות הקיבוץ שלנו ותודה לאלה שיזמו וקיימו את הערב.
"שבוע טוב"!

פסח              8.4.17  י"ב ניסן תשע"ז

התלבטתי אם לכתוב הפעם על ערכו של הסדר בשבילי, או על האירוע הכי משמעותי של נעורי, המערכה על משמר העמק ב- 4.4.1948, ובחרתי בפסח.

מדוע ליל הסדר הוא מיוחד עבורי?  "לכל אדם שנפטר יש יום זיכרון… אך יש שלפעמים שההיזכרות בו חלה באירוע מסוים וזה מה שקורה לי שנה אחר שנה, בהיכנסי בליל הסדר לאולם הגדול המסודר להפליא. אני בא עם רעייתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרוענו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו ביחד, בעוצמות שרק משפחה כמו שלנו הצליחה לחוות. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש בדיוק את פשר הרהורי". (ציטוט מסיפור שלי)
מאז שאני זוכר את עצמי, אבא כיהן כאב הסדר בקיבוצנו. אבא היה איש משכיל וסקרן, חכם ומלא רעיונות ויוזמות. 40 שנה שימש כאב הסדר ובכל שנה כשהתחיל בהכנות לסדר, כל פינה בדירתם הקטנה הייתה גדושה בספרים ובדפים כתובים בכתב ידו, ניירות, עטים ועפרונות בכל מקום, הוא היה בוחן חידושים ותוספות להגדה שלנו כדי ש'הסדר' יהיה מוכן ומזומן מבחינתו. ואימא, ישובה לצדו בליל הסדר, אחרי כל קטע קריאה או שיר, הייתה לוחשת לו מה דעתה ומוסיפה הערות כמו: "תתקן את הצווארון" ואומרת לו שישים יותר לב לבנו הקטן, שנדמה לה שמתחיל להשתעמם. אבא ראה את הסדר על טקסיו וטקסטיו כסמל למסורת היהודית המתחדשת של עם ישראל בארצו. אלה היו המילים והביטויים שכל כך אהב לומר ואפשר היה ליחסם רק אליו מבלי לחייך.  אימצתי אותם בדרכי שלי כאשר המשכתי את ניהול הסדר אחרי שפרש.
מאז שהורי נפטרו דברים רבים השתנו אבל 'טקס ליל הסדר' הוא נחלת דורות, וימשיך להתקיים גם בדורות הבאים. ואצלי, הוא גם טקס זיכרון להורים.
עם רגשות אלה אני מתלבט מדי שנה האם להיענות להזמנה לחוג את 'ליל הסדר' בחיק המשפחה שלנו, כולה או בחלקה, או להצטרף לסדר הקיבוצי המסורתי ההומה של משפחת הקיבוץ (מונח שאבא המציא כשהוא חש בשנים הראשונות בהם ערכו את הסדר – שהחברים נמצאים באולם פיזית, אך נפשם הייתה בחיק משפחותיהם בגולה). אתם יודעים שאנחנו (בסוף) באים אליכם כי המשפחה שלנו היא העיקר והיקר בשבילנו, זכרו זאת תמיד בכל מקום שתחגגו. (לנו נותר רק להצטער ש"מרד הבן" שלכם בא לביטוי דווקא ב"ליל הסדר"). דמיינו איזה אושר יכול היה להיות בשבילנו כאשר כל המשפחה מסובה ביחד ב'סדר' המרכזי בקיבוץ. איזה חלום?!
(וכאן המקום לתמונת 4 הדורות!).
שיהיה לכולנו חג פסח שמח ו"שבוע- 'חול המועד'- טוב"!

1.4.17   ה' ניסן תשע"ז

ברכות חמות ואוהבות ליהב ביום הולדתו ה- 27. גיל הראוי להתייחסות רצינית. הצעירים בגילו של יהב והתנהלותם עוררו אצלי את הסקרנות סביב המונח "דור ה-Y ",  איך לחיות רק על היום, "לי טוב עכשיו" מבלי לחשוב על המחר או על "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול". אורח החיים הזה מאוד סיקרן אותי, אולי משום שאנחנו חונכנו וחינכנו לעולם מושגים לגמרי שונה. מתוך סקרנות זו רכשנו את הספר: "דור ה Y –, כאילו אין מחר" מחקרם של עוז ותמר אלמוג, ממנו אנסה למקד כמה תובנות. ראשית, כדי שאובן נכון, אני בא לציין כמה תופעות של הדור הזה, בחלקן טובות ויפות ובחלקן פחות וללא שמץ שיפוטיות. העובדות: הדור הזה נולד בשנות ה-80 וה- 90 של המאה ה-20. אלה צעירים חילוניים שגדלו ועוצבו בתקופה של צמיחה כלכלית מואצת. זה דור מתירני, שוויוני, מלא הומור, מפרגן, פתוח וזורם. דור שמאחר להתבגר, חי בלהקות אורבניות, מהסס להתחייב ולקחת אחריות, ממוקד בעצמו ומנהל את חייו כאילו אין מחר. הם ילידים דיגיטליים שגודלו כנסיכים/ות,  החבר הטוב שלהם הוא הפייסבוק, והמאהב/ת הוא הסלולרי הכי משוכלל, הם עטופים באהבה, מרופדים במחמאות, לא ממהרים לפרוש כנפיים, כי הבטיחו להם שאם רק ירצו יוכלו לעוף על החלומות שלהם. עד כאן הגדרות כלליות (מסוננות) הלקוחות מהספר. הספר מתייחס ל: 1.בגרות מעוכבת. 2. אנוכיות כטרנד. 3. העבודה היא חייכם – אבל לא חיינו. 4. החיים במינוס –צריכה בכל מחיר. 5.הבילוי כמהות החיים. 6. מחוברים 24/7 – ילידים דיגיטלים. 7. חברות חזקה בעידן הניכור. 8. נשיות וגבריות גמישים. 9. רווקות כדרך חיים. 10. מדייט לדייט – זוגיות חדשה.  11. לימודים באמצעות הגוגל. 12. למה לי פוליטיקה – אסקפיזם כתפישת עולם. עד כאן עיקרי הדברים, מדובר ב-12 מאפיינים שאף אחד מהם אינו דומה לדרך החינוך אותה  עברנו כחניכים או מחנכים. אנחנו המלווים את נכדינו וללא ספק נמנים על 'העוטפים אותם באהבה', מאוד היינו רוצים לדעת איפה הדור הזה ינחת בסופו של דבר ומתי זה יקרה. אך עוד אני לומד את דור ה-Y  ,  נופל לידי מאמר התוהה כבר על דור ה-Z. ואני שואל איפה הימים שבין דור לדור חלפו 20 שנה? וכל זאת בעקבות יום הולדתו של יהב שאנחנו כל כך אוהבים! מאחלים לך שיהיה לך הכי טוב ושתהיה מאושר במה שתבחר ותאפשר לעצמך. חיבוק חזק לך!  ואגב.. שהייתי בגילך כבר חבקתי בת בכורה, את אמא שלך!.

כיון שעומדים אנו בפתח חודש ניסן כמה דברים על חודש זה:
1. חודש ניסן נחשב לחודש הראשון בלוח השנה היהודי.
2. חודש ניסן מכונה גם חודש האביב. השם ניסן נגזר מניצן המסמל התחדשות ופריחה.
3. ברכה מיוחדת נישאת כאשר רואים עצים מלבלבים: "ברוך אתה… שלא סר בעולמו כלום וברא בריות טובות ואילנות טובים ליהנות את בני האדם".
4. בחודש ניסן נברא העולם.
5. בתלמוד מציינים שמי שחולם על האות "נון", יזכה לניסים.
6. המזל של ניסן הוא הטלה, המסמל את הטלה שמקריבים בבית המקדש כקורבן הפסח.
7. חודש ניסן – חודש של גאולה, ככתוב בהגדה "בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצריים ובו עתידים להיגאל".
"חודש טוב ושבוע טוב"!

25.3.17  כ"ז אדר תשע"ז

ללי נכדנו יום הולדת . לי, פילוסוף קטן, סקרן גדול, חקרן וידען וחוגג שש שנים. כל כך טוב ומעניין להיות בחברתך להקשיב להגיגיך ולהבחין בכישרונותיך מה נאחל לך? שתמשיך לנסות להבין את העולם הסובב אותנו, שתמשיך להיות מאושר במשפחתך, עם הוריך, אחיותיך ואחיך הצעיר, שתבוא יותר לבקר אותנו ושתמשיך להפתיע אותנו כמו השבוע, עם צילום מהאצטדיון של "מכבי נתניה". חיבוק חזק , נשיקות, טפיחה על כתף ושוב חיבוק מאתנו.

"שש מדורות הבהבו"… הוא ספרו המעניין, ודאי לחברי משמר העמק, המכיל בתוכו ריכוז הידע של ישע עקרון על הפלמ"ח, ספר, שצירו היא מערת הפלמ"ח. אתמול ראיינתי את ישע לוידאו. מודה, במהלכו, לא חשבתי על מלחמת העצמאות, מה, היכן ואיך לחם הפלמ"ח, ולא על הלחימה הקשה במהלכה, הראיון עורר בי זיכרונות יפים מהימים ההם, ימי ראשית הפלמ"ח. היינו בני 8-9 והזדהינו מאוד עם מה שמתחולל ביער שלנו, היער, שמילא חלק מרכזי בילדותנו ובנערותנו. אנחנו הילדים היינו "מובילי המים" של הפלמחניקים על גבי חמורים למערה. אחרי הלימודים היינו באים ליד המקלחת (היום מקום עבודתה של מירה) שם היו מתרכזים החמורים עם אסלי המים המלאים, היינו עולים על גב החמור ועולים למערה שהייתה כל כך רחוקה, אני זוכר את השעות שישבנו בצל השדרה ליער משקיפים על מגרש הספורט שעליו הפלמחניקים היו מתאמנים בקפא"פ (קרב פנים אל פנים) ואחר כך מבצעים את אותם התרגילים בעצמנו בבית הילדים. מהם למדנו את המילים הראשונות בערבית: אהלן, פינג'אן, סאלאם. כילדים הבטנו על הפלמחניקים כפי שיווני היה מביט על אליליו, ודיברנו בינינו עליהם כפי שיהודי מדבר על הכותל המערבי. הערצנו אותם, את האנשים הצעירים האלה, השמחים במעשיהם והם התייחסו אלינו בחיבה ובמאור פנים. אנחנו עוד שייכים לדור שזוכר שהמילה פלמ"ח הייתה אסורה להיגוי ולכן שרנו במקום : "אנו, אנו הפלמ"ח".. "אנו ההולכים בסך". אני רוצה לספר על אמא שלי שהייתה "המטפלת" של גרעין ד'- כך קראו לפלוגת הפלמ"ח ששכנה בלול.  לכאורה, תפקידה היה רק לדאוג ולטפל בבגדיהם אחרי הכביסה, אך בפועל, מדי יום בשעות אחה"צ המאוחרות אחרי שסיימו יום עבודה או יום אימונים, הם היו באים ל"קומונה" ושם מצאו זמן לשוחח איתה ולספר לה על מחשבותיהם, הקשר עם הבית, על אהבות נכזבות, על ריבים קטנים ביניהם ואני הילד, שאבא שלו תמיד היה עסוק בעבודה בסוכת המטעים בגן א', כשלא היה לי מה לעשות ואז הייתי בא לאימא, יושב ומקשיב. לא הבנתי הרבה על מה דובר, אבל הרגשתי את האנושיות שלה, את החום שהקרינה כלפיהם, את ההקשבה האמיתית לקשייהם ולמצוקותיהם ולרגעי אושרם, לפעמים קנאתי בהם, הרגשתי שהיא לא רק אמא שלי, כי היא הייתה גם כמו אמא שלהם. כך אמא זכורה לי מהימים ההם, ימי ראשית הפלמ"ח.
"שבוע טוב"!

18.3.17   כ' אדר תשע"ז

ועוד על יום האישה הבין-לאומי. אחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה של  הנשים בעולם, אירע לפני 100 שנים בדיוק. ב- 8.3.1917,  בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כשתנאי החיים החריפו, והקצבת המזון קטנה. את "מהפכת פברואר", פתחו מאות פועלות  במפעלים שונים בפטרוגרד – בירת רוסיה בעת ההיא – בשביתה, תחת הסיסמא "לחם ושלום!". אליהן מצטרפים גברים רבים לעצרות ענק והפגנות מחאה ברחבי הבירה. העימותים עם כוחות המשטרה וחיילי צבא הצאר היו אלימים ביותר והתפשטו במהרה לערים נוספות שבהן החלו הפגנות ואיתם עימותים קשים עם המשטרה והצבא. בהמשך, רבים מהחיילים עברו לצד המהפכנים. התוצאה הייתה שכעבור שבוע פרש הצאר ניקולאי השני, נעצר והוגלה. ובזאת תמו 300 שנות שלטון בית רומנוב.    הוקמה ממשלה זמנית והוקם קונגרס כלל רוסי. שלטון זה נמשך רק מספר חודשים כי באוקטובר פרצה המהפכה הבולשביקית, שבסיומה הכריז לנין על ממשלה חדשה וכך יצא, שהמשטר הקומוניסטי נבנה על מחאת "מהפכת- הנשים" הזו, שנקראה "מהפכת פברואר" ממש כמו שהמהפכה הקומוניסטית ב- 7 בנובמבר נקראת "מהפכת אוקטובר". והקשר לפורים – הפמיניסטית הראשונה הייתה ושתי…  חג פורים אינו רק חג לילדים יש בו תכנים חשובים גם למבוגרים. המספר ארבע מוכר לכולנו מפסח (4 כוסות, 4 קושיות) לפניכם 4 המצוות של פורים:

1. סעודת פורים שבמגילת אסתר מכונה סעודת "משתה ושמחה". בניגוד למשתה הראווה של אחשוורוש, מציגה היהדות את השמחה בהתכנסות המשפחה וחברים בשמחה פשוטה וצנועה, שהעיקר בה, שחוזרים ומספרים מדי שנה את סיפור פורים.

2. משלוח מנות. היום, הקשר הישיר בין בני האדם הולך ונחלש ויש המכנים זאת 'קשר האיפון' או הפייסבוק ומה שביניהם. מין מכה הגורמת להיווצרות מרחק פיזי שהולך וגדל בין בני האדם, כדי להתמודד עם הנתק הזה צריך אדם, בפורים, לרכוש או להכין במו ידיו משלוח מנות, ללכת ממש לביתו של החבר/השכן/קרוב משפחתי, לברכו ולהגיש לו את מתנתו.

3. מתנות לאביונים. מצוות מתנות לאביונים דורשת להעניק למי שאין לו. לא מדובר בעזרה כלשהי, מדובר במפורש בכסף! כי הכי קשה לוותר על משהו, שטרחנו כדי להרוויח אותו. השימוש שאנו עושים בכסף מעיד על מה חשוב לנו באמת ולא להסתפק בלדבר בלשון גבוהה על ערכים נשגבים.

4. קריאת המגילה. קוראים את המגילה פעמיים בבית הכנסת. פעם בלילה ופעם ביום. הקריאה במגילה מזכירה לנו יותר מכל את המבט ההיסטורי של העם היהודי, תהליך שחוזר על עצמו, שמתאר את חיי היהודים בתפוצות השונות, תחילה, מרגישים נוח תחת השלטון הזר ותופשים עמדות חשובות, מתחילים להתבולל בו ואפילו להמיר את הדת. ואז מגיע האיש (מהמן ועד היטלר) שמחליט להשמיד ולהרוג את כל היהודים, כולל את המתבוללים.
לא משנה כמה הרגשת טוב "בבית", בארץ הזרה בה חיית. הזהות האמיתית שלך קמה עליך ואתה נאלץ להתמודד איתה. כך קרה בחברה הגרמנית, הצרפתית או הפולנית. "לך כנס את כל היהודים" אמרה אסתר למרדכי וביקשה בכך לאחד את העם שהחל להתפזר ולהתבולל. אחרי שגזירת ההשמדה חלפה, חידשו היהודים את הקשר שלהם ליהדות המסקנה מתכני ארבע מצוות פורים אלה לאדם הבוגר, היא: הרבה בשמחה, טפח קשר אנושי, היה נדיב לזולת ותתחבר חזק לזהותך הלאומית.

"שבוע טוב"

11.3.17  י"ג אדר תשע"ז

לנואי ביום הולדתה אלף נשיקות! השנה שחלפה הייתה כל כך נהדרת עבורך, פיסגתה הולדת תומר! מאחלים לך ש"הכל יהיה כרצונך" (והרי כך יהיה) שהאהבה תהיה נר- תמיד למחשבותייך ומעשייך ומאיתן האיתנות… לחשוב איזה שינוי הסבה לנו הולדתך שלך, הנכדה הראשונה, וממך זכינו לקבל את הנינה הראשונה.. מה צריך יותר. שווה להגיע לגילנו וכרגיל… אנחנו נכונים תמיד לקריאתך!!

בעוד משה נושם בקושי ונושף בעת העלייה הקשה להר סיני הוא שומע את קול אלוהים אומר לו: "דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תיקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם: זהב וכסף ונחושת ועד.. עצי שיטים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". נכונותו של אלוהים "לשכון בתוכם" אינו דבר מובן מאליו, ולכן נדרש מהעם מאמץ גדול להכין את משכנו (כאן בא פירוט החומרים הנדרשים) ולשם השגתם יש לגייס תרומות גדולות. אגב, שימו לב שאין כאן דרישות רוחניות מצדו של אלוהים, כמו סלקו את האלילים, העמיקו בלימוד תורה או קיום מצוות, כל הדרישות הן חומריות ומעשיות לחלוטין לבנייתו בפאר ובהדר הראויים לו בבואו למשכן. לכן הפרשה קרויה "תרומות".
תרומות אמרנו, תראו איך הדברים מתקשרים למציאות חיינו.  שנים רבות הקיבוצים מוצפים בפניות לתרומות למטרות שונות ומשונות. לפני 15 שנים כשהייתי מזכיר, עשינו סדר וקבענו שהקיבוץ תורם לאלו"ט, למגן דוד אדום ולעוד מוסדות מוכרים. ביקשנו, שכל פנייה לתרומה תופנה למזכירות ושהיא תחליט לגופו של עניין ולא לגופו של ה"מתרים" וכך היה. היום שמרבית הקיבוצים מופרטים, לא קיימת יותר כתובת מרכזית ולכן פונים לחברים באופן פרטי בקיבוצים השונים אבל אנחנו… עדיין לא הופרטנו ויש דיין! לאחרונה אנחנו מוצפים בפניות פרטיות של חברים מעל לוח המודעות או אפילו ב"דף", לתרום, (שלא לדבר על הבקשות בטלפון) וכך הפכנו, במידה מסוימת, לכתובת ללחץ חברתי מתון. לאחד יש חבר במצוקה… לאחר יש קרוב בקשיים… תתרמו! הרי יש לכם כסף!. התופעה הפכה פשוט לשנור. רבים מביטים על זה בבחינת 'למה לא'? אני כנראה נותרתי בתפיסה קיבוצית אחרת, ויודע שהתגובה עליה תהיה "מה אכפת לך". אז לא אכפת לי, רק לא נראה לי הנוהג הזה. לא הייתי עוסק בכך אלמלא פרשת 'תרומות'. כמה שהתנ"ך הוא ספר אקטואלי.

ולחג הפורים. לפני שנה עסקנו בכיתה בנושא: מה קרה באמת בשושן הבירה. והנה קם איש אחד מבוגר מאוד (גם אני מבוגר אבל הוא יותר) ואמר: "גם היטלר היה המן ואני רוצה לקרוא בפניכם משהו לחג פורים": הוציא דף מכיסו והחל לקרוא:
מחנה ריכוז 'גרוס רוזן' ליל חג פורים 1944.
האסירים היהודים עלו כהרגלם על משכבם. אולי, איש לא זכר שהיום חג פורים. גם מי שזוכר האם היה לו כיצד לחגוג? שמא יטול פיסת לחם קטנטנה וידמיין לעצמו שזהו אוזן המן אותו הייתה מכינה אמא? שקט שרר בצריף. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, לפתע, כמו משום מקום, קפץ אחד האסירים מן הדרגש והחל לצעוק: יהודים יקרים, הלו חג פורים היום! היום אנו חוגגים את מפלת המן צורר היהודים אשר ביקש להשמיד את עם ישראל אבל בורא עולם ראה את צעקת בניו והציל אותם והמן הרשע נתלה על עץ. אחי, כמו בימי מרדכי ואסתר, גם אנו נמצאים בעת צרה, לא המן שמו, אלא היטלר יימח שמו  אבל חג פורים מזכיר לנו כי ישועתנו קרבה וסופו של היטלר יהיה רע ומר כשל המן! חיזקו ואימצו, עם ישראל חי!"
כשסיים לקרוא התיישב בכבדות בכיסאו ומלמל משהו כמו המן והיטלר הם אותו דבר. המרצה שאל אותו איך ידעתם שם בכלל מתי חג פורים? אבל לא זכה לתשובה. האיש ישב מותש, ראשו מורכן וידיו רעדו.
אצלנו פורים נראה לגמרי אחרת, הוא חג שמח! מי בתחפושת ומי בעליצות, מי בריקודים, מי בכיבוד ומי במשקה. כולם שרויים בשמחה וצהלה 'עד לא ידע'!

שיהיה לכולם חג שמח ו"שבוע טוב"!

4.3.17  ו' אדר תשע"ז

איך, איך, איך אפשר באותה פרשה (משפטים) לכלול מצד אחד חוקים מלאי השראה המביאים את עמדת היהדות לזכויות האדם כמו שכתוב: לגר, ליתום, לאלמנה, לעבד ואפילו לבהמה העובדת אצלך ומצד שני חוקי ענישה כל כך קשים כמו – ואני מצטט: "ואם אסון יהיה – ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל". מעניין שחז"ל די נבהלו מעצמת רגש הנקמה הזה, נתפסו ל"עין תחת עין" בשאלה ומה אם יש לאדם רק עין אחת, היש להוציאה גם כן? ולכן ריככו את העניין כך, שאת החוק 'עין תחת עין' אפשר יהיה להחליף בממון ז.א. ב"תשלום קנס" לפי ערך הנזק. כך נולדה תרבות הקנסות הכספיים על עבירות עד עצם היום הזה. זו פרשת קצוות כמו החיים.

המשך פרשת 'משפטים': "כל אלמנה ויתום לא תענון", לאיסור זה, לא מוצמד עונש כלשהו למה? חז"ל אומרים שזעקת אלמנות ויתומים מופנית ישירות לאלוהים ולא למערכת המשפטית ולמה אלוהים אינו מרשה למערכת המשפטית לדון בענייני האלמנה והיתום? כי, פסיקתה תעורר את השאלה האם החברה כולה צריכה לסבול בשל מחדלי הרשויות המטפלות? עדיף לעקוף אותם ולפנות ישר לקודקוד. הלכתי לגדול בתורה, לדוד סתיו (שהיה מועמד לכהונת רב ראשי אשכנזי) וראו מה הוא אומר על כך: "מה יש בו במצב האלמנות שמחייב התערבות, למרות שייתכן שמדובר בנשים חזקות? אלמנות אינה בהכרח חולשה פיזית, שכן זו תלויה בגיל ובמצב בריאותי. בעיית האלמנות והיתמות היא לפני הכל הב ד י ד ו ת. ולנו כחברה יש תפקיד מרכזי במאבק כנגד תחושת הבדידות. כדי שנוכל להיות להן/ם לעזר, עלינו להיות רגישים לצרכיהן והפנייה הישירה לאלוהים, נובעת במקרא, מהחשש שהחברה ובתי המשפט לא תמיד יהיו רגישים דיים ואז תוכלנה האלמנות והיתומים לזעוק לשמיים!" עד כאן דברי סתיו. שאלת האלמנות/ים אצלנו התעוררה לפני שנה ויותר, ואלה שפנו נותרו, לפי שעה, ללא מענה מספק. כיון שחילונים בני חילונים אנחנו נוציא את המילים "אלוהים" ו"בתי המשפט" מהכתוב לעיל ונפנים את ערכינו כחברה מתקדמת – הקיבוץ – חובת ההתייחסות שלנו מתמקדת באנושיות, ברגישות, בהתחשבות ובהקשבה כדי להגיע לפתרון, במילה אחת: בתמיכה! קודם כל חברתית, לפעמים כלכלית, לפעמים נפשית, אך תמיד אישית. ועל אף שקיים מכנה משותף בסיסי, חייב להיות טיפול אישי בכל אחת ואחד. לא תמיד אפשר יהיה להיענות לכל בקשה, אך תמיכת החברה שלנו חייבת להיות.
השבוע חגגנו את "יום המשפחה", מה שנקרא פעם 'יום האם' ולמה השבוע?
"יום האם" נקבע כיום זיכרון למות הנרייטה סולד בל' בשבט. (1860 – 1945) הנרייטה סולד פעלה רבות למען נשים ובמיוחד למען ילדים. היא זו שהקימה את ארגון "הדסה" ואת "עליית הנוער" לאחר מלחמת העולם השנייה.
"שבוע טוב"!

25.2.17  כ"ט שבט תשע"ז

"ויבוא יתרו אל משה אל המדבר… ויישב משה לשפוט את העם. ויעמוד העם על משה מבוקר עד הערב. וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם… ויאמר לו: מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך… כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשותו לבדך". בקיצור, יתרו מציע למשה להקים מערכת משפטית בה משה יבחר שופטים אנשי אמת ושונאי בצע וגם שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות שישפטו את העם. יתרו הוא אבי רעיון הפרדת הרשויות, אחרי שנוכח, שעם ישראל אינו יודע לנהל שלטון כראוי לו.  אחרי שיתרו מניח את התשתית למערכת משפט מסודרת, אנחנו מגיעים בפרשת "יתרו" למועד קבלת חוקים שהוא הפרק המרכזי בפרשה: מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדיברות.
צריך, כנראה, איזה גוי שיבוא ויפקח לעם את העיניים.
בשבוע שעבר שוחחתי עם חבר על הקיבוץ שלנו, במהלך השיחה שח לי בערך כך: אנחנו חיים בשגרה בלתי מכוונת, בכל זאת אנחנו מפתחים את המשק וזה מצליח מאוד, קולטים אלינו חברים חדשים רבים, מקיימים חיי חברה ותרבות, טורחים רבות בחינוך הילדים והכל על פי דפוסים וכללים שנוצרו בעצם על ידי דור המייסדים ו"שכלולים" שהוכנסו בעקבות הזמן. (לדוגמה: הכנסה מסיבית של פועלים שכירים, לינה משפחתית ועוד). אבל האם השינויים שעברנו לא מחייבים מחשבה ובחינה מחודשת לגבי העתיד? למשל: המזכירים לדורותיהם, תמיד באו מתחום הפעילות החברתית, וכל מי שנבחר לתפקיד ניהל את חיי הקיבוץ לפי דפוס העבודה המסורתי. אבל הקיבוץ גדל מאוד ואינו מונה 250 או 300 חברים אלא קרוב ל600, ואוכלוסייתו מונה כבר 1000 נפש ויותר, האם בסדרי גודל כאלה לא צריך לשבת בראש הפירמידה שלנו מנהל מקצועי, שיוכל להתמודד עם הבעיות העולות במציאות הקיימת, מנקודת מבט ניהולית ארגונית כזו, שתבחן דרכים אחרות לקידום הקיבוץ. "בעיני", אמר, "זאת הבעיה שלנו, ניהול נכון שיביא לטיפול מקצועי רענן, דמוקרטי, שיביא בהכרח ליתר שקיפות, להתנהלות נכונה ושיפור המערכות. ודאי", הוסיף, "שתנאי הכרחי הוא שיקבל את ערכינו כבסיס לעבודתו, ושלידו יהיו אנשי 'החברה' המכירים את ארחות חיינו". כששאלתי אותו האם כוונתו לכך שצריך לעשות "מהפך", שינוי קיצוני כלשהו, השיב: לא! כי לדעתי עוד לא מיצינו את עצמנו, אבל צריך לחשוב ברצינות על כך לקראת מציאות בה יחיו כאן 1000 חברים/ות על בעיותיהם. אני הוספתי: לחשוב תמיד טוב, אבל אתה יודע, שלבני אדם טוב, הם לא רוצים שינוי, זה טבע האדם.
נ.ב. אחרי שיחת הקיבוץ האחרונה מישהו אמר, שהיום, לחשיבה על כל נושא שאינו קשור בצריכה שוטפת, קוראים 'תהליך אסטרטגי'.
מילים בומבסטיות בלבד, שלרוב אינן מקדמות דבר. כמו שקרה לדיונים לפני שנתיים או ארבע או יותר.

ופתגמון מנחם לנינתנו תומר, פתגמון צ'ילני חמוד שרעיה הייתה שרה לילדתנו,  'סבתא' קרין ואחריה לילדינו ונכדינו כאשר קיבלו מכה/נפלו/חלו/בכו, מיום שנולדתם:

SANA SANA POTITO DE RANA

SI  NO SANA HOY- SANARA MANANA

סאנה סאנה, פוטיטו דה ראנה  /  סי נו סאנה הוי,  סאנארה מניאנה.

ובעברית: "תבריא, תבריא, טוסיק של צפרדע
אם לא תבריא היום – תבריא מחר".

"שבועטוב"!

18.2.17  כ"ב שבט תשע"ז

ביום רביעי ה15.2.17 י"ט בשבט תשע"ז בשעה 14.13 הפכנו באחת לסבים רבים לתומר! לאושרנו כי רב מאוד, נוסף נדבך דור רביעי הקרוי כבר בתנ"ך בספר בראשית, נינה! את הנדבך הזה יצקו נואי ואיתן שוודאי שאין מאושרים מהם בהולדת בתם הבכורה ומהוריהם שהפכו לסבים. איזה אושר, אהבה, התרגשות וגאווה, שזכינו לראות דור רביעי במשפחתנו. לנינה הזו לא תחסר אהבה ולא מעריצים יהיו לה בני דודים,  דודים בדרגה ראשונה,  דודים דרגה שניה, סבים  וסבים רבים, לכולנו מגיעה ברכת מזל טוב, חיבוק חזק והמון אהבה!!!
אין מילים לתאר את הרגשת- העל הזאת.

שני אירועים מרכזיים בפרשת 'שלח', ושניהם קשורים במים: הראשון: "שירת הים", אותה שירה אדירה שפרצה מפי "יוצאי" מצריים לאחר שצבא המצרים טבע בים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת: אשירה לאדוני כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים אמר אויב ארדוף, אשיג, אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי… כיסמו ים צללו כעופרת במים אדירים… מי כמוך בעולם אלוהים מי כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא". האירוע השני: פרשת המים הראשונה (שכן במדבר היו כמה מצבים קשים הקשורים לענייני מים). בפרשה, העם מגיע למקום בו ציפה להרוות צימאונו והנה המים הם מרים. לכן נקרא המקום בפיהם מרה. העם מתלונן ומשה כדרכו מעביר את התלונה לאלוהים והקוסם הידוע מצווה להשליך למים עץ והמים הפכו למתוקים! איזה סוג של עץ זה היה? חכמי המשנה סבורים שזה היה או ענף מעץ הערבה, או מעץ הזית או אפילו ההרדוף כשברצונם להדגיש ולהבהיר שלא היה זה סוכר או ממתיק אחר אלא חומר מריר. כי תחושת המרירות היא  זו שמאפשרת לנו גם לחוש את טעם המתיקות בחיים.

המקרא מתייחס לשוחד כאל סוגים שונים של נתינה… לשם השגת טובות מהמקבל. שוחד שייך לתחום מעשי שחיתות, שבהם נותנים כסף או שווה כסף למי שהדין או הכוח נתון בידו כדי להטות ליבו לטובת הנותן. המילה שוחד מופיעה בתנ"ך 23 פעמים ובנוסף המילה בצע (כסף) 17 פעמים. למילה שוחד יש גם מילים נרדפות: שלמונים (ישעיהו), שילום (מיכה), מתנה ומתן (משלי), כופר (עמוס). בקשר למהומה הגדולה המתרחשת סביב הגדרת סוג המתנות שניתנו לראש הממשלה ולשרתו, אזכיר לכם נשכחות מהתנ"ך דווקא משום שהמשפחה הזו מדברת כל כך הרבה על התנ"ך כנכס לאומי (כמעט פרטי). אתם זוכרים ששאול (המלך הראשון שלנו) הביא לשמואל שי צנוע כמה מטבעות והגמול היה מלוכה!  סביב דוד המלך היו כמה "מליונרים" "ספונסרים", "תורמים" למיניהם, שמימנו וכלכלו את הצבא. המפורסם שבהם הוא ברזילי הגלעדי שבזקנתו, דוד הציע לו לבוא להתגורר בארמונו והוא סירב, רק ביקשו, שייקח תחת חסותו את בנו. דוד לא רק לקח את חסותו עליו אלא אף הוריש לשלמה הנחייה ברורה על כך. מה אנחנו למדים מכל זאת שאין חדש תחת השמש וכאז כן היום, מתנות אינן ניתנות בחינם ושוחד זה עניין של הגדרה.

ונסיים בברכות נוספות: לאורי שופעת החינניות, הלבביות והבלתי אמצעיות, נברכה בקול חזק משלה, במזל טוב ליום הולדתה, שמחים אתך ואוהבים אותך ומחבקים אותך שכך ימשך תמיד. ולהדר: שהיית ילד היינו הולכים ליער, קוטפים המון כלניות (מה שהיום אסור), מסדרים זר יפה על "כיסא" יום הולדת ליד מיטתך בבית הילדים ומצרפים ברכה באותיות גדולות ובה איחולים לשנה הבאה. השנה אין כמעט כלניות ביער וגם אין כיסא ליד מיטתך אבל הלב שלנו גדל והתרחב והתמלא ברגשות ביום הולדתך. מברכים אותך מכל הלב המתואר לעיל, שרק אהבה, אושר ונחת יהיו בחלקך במשפחתך שלך ובמשפחתנו הגדולה.

"שבוע טוב" ומבורך במיוחד!

11.2.17  טו בשבט תשע"ז

בנוסף על התפעלותנו מהידע שהפגין ספיר (עם גלי) בחידון התנ"ך. הופתענו מהאירוע עצמו, מכך שמרכזים את כל חניכי 'שומריה' במשך כמה שבועות  מכיתה ז' ועד י"ב  ומשקיעים בלימוד, שינון פרקים, לימוד התקופות השונות ואירועים מסוימים בתנ"ך. בהחלט מאורע חשוב. הבקיאות שהפגינו החניכים שהגיעו לגמר הייתה מרשימה ולא פחות גם תגובת אלה שישבו באולם והיו  שותפים. יש לציין את צוות המחנכים שבחר להעלות את נושא התנ"ך בחידון השנתי ועשה עבודה נהדרת. אני כמעט חוזר בי מכל מה שכתבתי על "דור הקליפים" בשבוע שעבר. ובנוגע לספיר – נקווה לשמוע ולראות את השיגו מדי שנה.

משהו על העברית: כתבתי כבר שקשה לי לקבל שמרבית הזמרים הישראלים, על כל במה אפשרית (וגם אצלנו), הזמר העברי לא מכובד דיו בעיניהם והם מעדיפים שירה באנגלית, יותר נכון מנסים את כוחם באנגלית. אחד הנימוקים  הוא, שאנחנו חיים בעידן גלובלי המנטרל את הלאומי- הפטריוטי – העצמי.    אבל שימו לב לתחום אחר, לתחום הספרים. מקריאה במוסף הספרותי של "הארץ" מסתבר, שמתוך 21 הכותרים המופיעים ברשימת רבי המכר רק שלושה ספרים הם של סופרים ישראלים (14%) ובתחום ספרות לילדים ונוער המצב מביך יותר מתוך תשעה ספרים  (ברבי במכר) רק אחד הוא של סופר ישראלי (11%). האם אנחנו בעיצומו של תהליך של מיסמוס זהותנו וייחודנו התרבותיים? דיברתי על כך עם עמית למו"לות, לדעתו, הבעיה נעוצה במו"לים עצמם, שהספר בשבילם הוא קודם כל בעל ערך כלכלי וספרים מתורגמים נמכרים טוב יותר לציבור הקוראים. והגורם השני המשפיע הוא הרשתות הגדולות 'סטימצקי' ו'צומת ספרים' שדוחפות את הציבור לכך. כתוצאה מכך ה"ביקוש" לספרים מתורגמים עולה והספרים המקוריים נדחקים הצידה.     וחבל שכך!.
היום ט"ו בשבט, כמה מילים על יום זה: ט"ו בשבט מוזכר לראשונה במשנה (המאה הראשונה והשנייה לספירה) כאחד מהתאריכים המציינים שנה חדשה לעניינים השונים כמו: א' ניסן – ראש השנה למלכי יהודה וישראל, שהיו מונים את שנות מלכותם. א' תשרי – ראש השנה למניין השנים וט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. ההסבר לעיתוי הוא שבעת ההיא, זה היה המועד להערכת היבולים השנה לפיהם, על פי חוקי המקרא, יש לחשב את גודל המעשר שצריך לתת לעניים, לנזקקים וכד'. (אגב, גם אנחנו במועד זה עוסקים ב'תכנית המשק' וב'תכנית פיננסית' לשנה הקרובה שלנו). במשך הדורות הפך ט"ו בשבט לחג שבו אסור להספיד מתים וצריך לאכול בו לפחות פרי אחד מפירות הארץ (גפן, רימון, תאנה, זית ותמר). המקובלים בצפת במאה ה- 16 הוסיפו וקבעו שיש לערוך גם 'סדר' ליל שמחת האילנות' בט"ו בשבט. ליד שולחנות ערוכים לומדים על הפירות מהתורה, התלמוד וספר הזוהר ובסיום עורכים תפילות לאילנות.
ולימינו: ט"ו בשבט בארץ ישראל, קיבל את משמעותו כחג נטיעות לפני 133  שנה (הפעם הראשונה בה נחגג היה ב- 1884 ביסוד המעלה). עם התפתחות המדינה בתחומי החקלאות, התעשייה והבניין, הצטמצמו מאוד שטחי הנטיעות והחג שינה פניו, לתחומי שמירת הטבע והגנה על החי והצומח. לאוהדי חג הנטיעות נותרו רק הזיכרונות והשירים המספרים על חג הנטיעות:
"כך הולכים השותלים /
רון בלב ואת ביד /
מן העיר ומן הכפר  /
מן העמק מן ההר  /
בט"ו בשבט /
בט"ו בשבט".
"שבוע טוב"!