שבועטוב

4.2.17   ח' שבט תשע"ז

ו'השלמה' לסיפור על משה רבנו: עשרה שמות נקראו לו למשה והם: ירד, חבר, יקותיאל, אבי-גדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי ומשה. אמר לו הקב"ה: "מכל השמות שנקראו לך איני קורא לך אלא בשם שקראה לך  ביתיה,(בת פרעה) בשם: משה".

מוזר, שאני המוכר לכם כאחד שאין לו סבלנות רבה, שגורס תמיד כי סוד ההצלחה הוא הקיצור, סבור, שאנו מצויים בתקופה שהרוח השורה עליה, בעיקר בתחום ה'תרבות' הגלובלית היא רוח הקליפ, שהכל מוגש, קצר, מהיר, לעוס. 'רוח' זו דבקה גם בנו! היא גורמת לשטחיות ורדידות של נפש האדם לתופעות כמו: ירידה תלולה בקריאת ספרים, ספר עב כרס לא נקרא כלל (גם ספר דק),  בכל צפייה בסרט הפורש עלילה רחבה נטולת "אקשן", חבל על הזמן, כך גם בתיאטרון,  בקונצרט (מה זה) או ביקור בתערוכות אמנים ותוסיפו לכך את מה שנשקף אלינו מהטלוויזיה… זה מחלחל לחיינו, מתחיל בחוסר הקשבה לדיבורים מעבר לכמה דקות… חוסר עניין… הכל חייב להיות קצוב, מתומצת, מרתק בסגנונו, אפילו במגזין השבועי שלנו בשיחה עם חבר מחברנו כבר אין סבלנות להקשיב. כך בתרבות החיים שלנו. וחמור מזה, בלי משים אנו מחנכים לכך את הילדים והנוער. לא להתאמץ אינטלקטואלית, לא להשקיע בעולם "הרוח", ב"בניין העל", בנכסים חווייתיים, אפילו לא בחלומות על עולם אחר, ולא עוסקים בכל הדברים שמעבר לצריכה השוטפת.  קשה לקבל שזו היום "תבנית נוף" עולמנו. חיינו בקיבוץ בנויים על מפגש חברתי, על חיים משותפים, יצירה משותפת, היכרות הדדית. איך נשיג כל זאת שכל כך מעט חברים (ורובם זקנים כמוני) באים לאירועים שמקיימת לנו ו. תרבות? כמה יוצאים מביתם המרווח ויורדים לחדר האוכל או למועדון לשמוע הרצאה מעניינת או להאזין לקונצרט כדי להתעשר בחוויות שמעבר לחיי היומיום. שמחתי להאזין לקונצרט של תלמידי הפסנתר והשירה בכלל, (האם קם דור חדש?) ולנגינתו המעולה של ספיר בפרט, ואני מברך אותו על הצלחתו. היית מדהים!!!
המחשבות הלא קליפיות עלו אצלי כשניגשתי להכין את הסרטים למפגש הגיל השלישי לחג הקיבוץ. בחרנו 3 קטעי סרטים כל אחד מהם אורך כ- 10 דקות, סרטים, שאולי לא מסוגלים לצפות בהם בסבלנות ראויה בשל הקצב הפנימי שלהם, הוספנו שני קטעי קריאה שכתבתי ועוד כמה שירי מקום שהושרו בשמחה והתלהבות והתקבל ערב בסגנון אחר. בערב זה חשתי מעין "שמחה", מאוד נוגע, ערב שהשאיר, כמו שאמרו לי חלק מהמשתתפים "טעם של עוד". ערב של "יחד".

בימים שאו טו טו יתפרסם הדו"ח ויתחדש הויכוח על המנהרות ב'צוק איתן' מעניין להזכיר, שמלחמת המנהרות הראשונה הייתה במרד בר כוכבא ברומאים בין השנים 131 ו- 135 לספירה. דרך הלחימה של הרומאים ביושבי המערות והמנהרות, כדי להכריח את הלוחמים היהודים לצאת מהן, הייתה להזרים לתוכן עשן סמיך –  וזה הצליח! והיום, אחרי אלפיים שנה, עדיין מתלבטים מה יודעים, מה ידעו, מי היה הראשון שזיהה את המנהרות, אבל על פתרון הבעיה עדיין לא שמענו.

"שבוע טוב"!

28.1.17    א' שבט תשע"ז

אני חוזר ל"הערותי לפרשות השבוע". סיימנו את הקריאה בספר 'בראשית' והתחלנו לעיין בספר "שמות". אפשר לומר שספר שמות עוסק במעבר ממשפחה לעם, מחיי רווחה ועושר לעבדות וסבל, מקבוצה קטנה (70 נפש) של משפחת יעקב ובניו עד לאיום של 6 ריבוא על הממלכה המצרית.  בחרתי לספר  על שתי הדמויות המרכזיות בספר -. האחת: "משה", והשני: "אלוהים". שמענו אין ספור פעמים את סיפור חייו של משה (רבנו), ועוד נשמע משהו נוסף עליו כל פעם שנגיע לפרשה זו. משה נולד כילד שלישי לעמרם ויוכבד בתקופה בה חלה הגזרה: "כל היילוד היאורה תשליכוהו". גזרה זו באה אחר שההוראה שניתנה למיילדות המצריות להמיתם בלידתם נכשלה. לטענת המיילדות, תמיד כשהן מגיעות לסייע בלידה  ל'עבריות', הן כבר ילדו את ילדם. כנראה, משה היה  תינוק מיוחד כל כך, שאמו בנתה לו תיבה ושלחה אותה על פני היאור כדי להצילו. בת פרעה, (ביתיה), משתה אותו (השם משה) מהיאור, והבינה שהוא בן העברים ולכן חיפשה עבורו מינקת עברייה. בעזרת מרים אחותו, נמצאה המינקת, שהייתה לא אחרת מאמו יוכבד, שקיבלה אותו לביתה להנקה עד שייגמל. בתקופה ההיא אימהות היניקו עד גיל שלוש בערך וכך למד משה עברית. (ילד בגיל שלוש כבר מדבר). כשנמסר לבית המלוכה לידי ביתיה, קיבל בו את חינוכו המצרי כנסיך, כשהשפה המצרית היא שפתו. המעבר מבית ההורים הטבעיים למעון אפילו מפואר, מתרבות אחת לתרבות שונה לגמרי, הוא ללא ספק קשה, והשפיע על התפתחותו האישית של הילד. בבגרותו, כשיצא מהארמון וראה מצרי מכה בעברי, הרגו ונס למדבר ועד מדיין הגיע. במדיין מצא את ביתו כאשר יתרו  השיא לו את בתו ציפורה לאשה. הוא הפך לחלק מהמשפחה המדיינית והיה רועה את צאנה. בעת רעיית הצאן במדבר, נגלה לו ה"סנה הבוער שלא אוכל', תופעה שעוררה את סקרנותו. כשהתקרב לסנה, שמע את קול אלוהים שדיבר אליו ואמר לו שהוא יהיה למנהיג העם העברי. במפגשם שאלו משה: "איך קוראים לך?" "אהיה" השיב לו. ובאשר לדמות השנייה, ל"אלוהים". נזכרתי בהרצאה ששמעתי בבר אילן על "פנים שונות לאלוהים". בספר "בראשית" אלוהים הוא יישות רצינית מאוד, השראתית, משכנעת, מתווה דרך ומכוננת לאברהם אבינו, בספר  "שמות", אלוהים מופיע כפעלולן בקרקס, כקוסם עושה ניסים ונפלאות, אפילו מכשף. זה מתחיל בהופעתו בסיפור הסנה ומגיע לשיאו בפרשת מכות מצריים – מה הוא לא מחולל שם. קסמים בלתי אפשריים כמו שכתוב תנכית: "אותות ומופתים". אלוהים אחר לגמרי. על שיתוף הפעולה בין שתי הדמויות האלה על ציר הזמן נספר בהמשך.
ברצוני להתעכב רק על אירוע אחד מאירועי חג הקיבוץ – על מרוץ משמר- העמק הראשון. כשהבעתי את התרשמותי החיובית מאוד מהאירוע אמר לי חבר: "ודאי, כי לך זה היה אירוע משפחתי"… (מיה והדר אירגנו את המירוץ, לירן, סיון, אורי, ניר, שיר וגלי רצו ומור היה הממונה על ההגברה). נהניתי לראות מפעל משותף להמון אנשים וילדים, באווירה נהדרת, בחגיגיות, בדאגה לכל הפרטים מכיבוד ועד יחס נותן כבוד לכל אחד. אני מאוד מקווה שהמפעל יהווה פתח למסורת ושבשנה הבאה יימצא "מסלול" מתאים ברגל, בקלנועית, אפילו בכסא גלגלים ואפילו רק ל- 100 מטר גם לבני גילי.

"שבועטוב!"

"הוותיק"
21.1.17  כ"ג טבת תשע"ז

במילון אבן שושן המילה ותיק, ותיקה/ ותיקים/ ותיקות, מוגדרת: "ניסיון רב שנים בדבר מסוים, העוסק בדבר ימים רבים". אני מרשה לעצמי לחבוש את כובע "הוותיק" בהדרת כבוד. אני יודע שיש כאלה החושבים אותנו לוותיקים ואינם יודעים איזה כתרים הם קושרים לנו. ואלה תולדות המושג "וותיק". בקיבוצנו, התואר וותיק הוצמד למייסדי הקיבוץ כשהשלמת פלנטי הגיעה לקיבוץ ב1935, כדי להסביר ל'חדשים' שהגיעו (שכל כך חיכו לבואם), מי הקים את הקיבוץ ולמי זכות הראשונים! התואר 'וותיקים' ליווה אותם כל חייהם, ממש כמו שהשם "פלנטי" ליווה את ההשלמה הראשונה והכינוי "ההשלמה" מלווה את בוגרי תנועת 'השומר הצעיר' הארצישראלית שהשלימו את הקיבוץ ב- 1941, כמו שהבנים הראשונים נקראו 'הצעירים' גם כשמלאו להם שמונים שנים. שם התואר "וותיק" קסם לנו לצוות הערב השני של ה"21" במשך 24 שנים, ובמשך השנים התחלנו לחלק את התואר וותיק לכל "צוציק" (כדברי עמנואל לין) שמלאו לו 50. חילקנו  את "אות הוותיק" בטקס מכובד במהלך הערב עצמו. ואגלה לכם, כשאנחנו עמדנו לפני החמישים שלנו, שמשמעו לעלות לבמה ולקבל את התואר, החלטנו לבטלו ולהפנות, (בלי שירגישו), את תשומת הלב אל "זקני העדה בני ה-70 וה- 80". לפני זמן מה שאל אותי חבר: למה אתם מחפשים לעצמכם תואר אצילי כמו "הגיל השלישי" ולא פשוט קוראים לעצמכם "הוותיקים". עניתי לו שוותיקים זה 'שם  תואר' הנכון למייסדים בלבד, שאין לו קשר לגיל ואילו "הגיל השלישי" זה שם מעשי ההולם את ימינו אנו.

בהרבה דברים אני גאה מאוד במשמר העמק, ומהרבה דברים אינני מרוצה. היום ממרום הוותק שלי אני יודע שאת דמות הקיבוץ יעצבו רק אלה שחיים בו, על פי עולם המושגים שלהם, סולם הערכים שלהם, חיי התרבות שיעצבו, דרכי החברה והחינוך שיבחרו  ורמת האחריות והמחויבות שיאמצו.
ליום הולדת לקיבוץ, שירו של שלמה פרנקל מקיבוץ מסילות:
"נחלתי עלי אדמות"
לא בורכת באנשי שם  /  לא גדלו בך גיבורי-עם  /
לא נפילים יצאו מחלציך /  שמך אינו נישא בפי כל  /
שמעך לא יצא ברחבי ארץ  /  אורחך אינו כובש לבבות המונים.
אך אנשיך מצניעי לכת  /  ביום פקודה איש ניצב על עמדו  /
בצרה יגישו כתף עומסת /  בשמחה לב שותף  /
בעמלם הפכו ארץ לא עץ לגן  /  אדמה מליחה לאגמי חיים  /
בביתם קלטו נער נידח  /  ובמשפחתם נערת שוליים.
בסערות הימים והזמן היוו אי בוטח  /  זיכרון אור למי ששהו אי פעם בביתם. /
העיתים חולפות  / אדם תם, אדם נושר, אדם נוסף,/
אולם הרוח – היא הקיימת. / בבוא יומי  /
אתייצב למשפט בוראי  /  ואשאל, עלי חלד, מה היה פעלי?  /
בגאווה אשיב תשובתי – /  לא יטול זאת איש מעימי: ביתי, נחלתי, קיבוצי!

יום הולדת שמח לכולנו ו"שבוע טוב"!

14.1.17  ט"ז טבת תשע"ז

לרומי המתוקה ליום הולדתה הרבה חיבוקים ונשיקות. אוהבים אותך מאוד, מאושרים שאת נכדתנו, מאחלים לך שתשמחי עם הורייך ואחייך ועם כל המשפחה הגדולה שלך!
ולקראת יום הולדת ה- 95 של הקיבוץ: במשך שלושים השנים הראשונות לקיומו, הקיבוץ התבסס על ענפי החקלאות בלבד. הקיבוץ היה כעין מחנה קטן, סגור, שחי מפרי עמלו, מגן עליו בכוחו ובאמצעיו הדלים, הכול נעשה בעבודה עצמית שכללה גם את ענפי השירות הנדרשים לחברים.  בעבודה בחקלאות ראו המייסדים את ההגשמה של כיבוש הקרקע ובעיקר יצירת תשתית להקמת חברה חדשה, הקיבוץ האידיאולוגי, החברתי, על ערכי התרבות והחינוך. לסוג התיישבות זה קראו ה"משק מעורב"! משק, שכלל הרבה ענפים, בתפיסה, שכל ענף, בכוחו, יתרום לכלכלת הקיבוץ. מעט ענפים נשתמרו מהימים הראשונים וגם הם שינו את פניהם בדפוסי עבודה, בסוגי הגידולים ובעיקר בטכנולוגיה. להלן רשימת הענפים החקלאיים שנסגרו במהלך השנים ובסוגריים שמות אלה הזכורים לי כרכזיהם: הכוורת (חתולי), השפנייה (משה אופו), משתלת פרחים (מרתה), משתלת עצי פרי (יולק), גן- ירק (שייק, אלישע), דיר (אריה בקר), גן- בית (פישל, ריצ'רד), מספוא (וילק, מאירצ'קה, רמי), פרדס (מולק), חזיריה (אוקסי), ובמטעים (דוד חדשי, בניו ועוד רבים) חוסלו הנשירים בזה אחר זה: שזיפים, אפרסקים, אגסים, תפוחים והכרמים, האבוקדו ולאחרונה חוסל ענף הרפת. וגם שלושה ענפי שירות: אורווה (דוד ג.), מאפייה (דולק) וסנדלריה (אהרון), אנחנו, הילדים התחנכנו מילדות לאורח חיים של החקלאים. ראינו את עצמנו כחקלאים ושאפנו להיות כאלה. שנשאלנו איזה מקצוע יש לך לצורך מילוי פרטים אישיים בתעודת זהות, בדרכון, אפילו בצבא, התגאינו לציין: "חקלאי"!  כבר שנים רבות שאינני עוסק בחקלאות, ועדיין היא נוגעת בי תמיד כשאני נזכר בקיבוץ של פעם, משהו רגשי מתעורר בי אל האנשים האלה, אל הנוף והערכים  של אז, עליהם כתבתי:

החקלאים
הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים!
תמיד ראיתי אותם כצמדים: אוקה ובקר, לובקה וז'ניה, מאיר וסבק, גנייק ופרויקה, יוסקה וצבינג'י ואלישע וזיוה. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה.
הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שיודעים שבצד הצלחות יש גם כישלונות. רבות הרהרתי בהם ובייחוד שלהם. האמונה בדרכם, הנחישות, והנכונות לוויתור כדי להגשים את חזונם. אולי כי הם יודעים שלא הכול תלוי  רק בהם בהחלטותיהם ומעשיהם, שהרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת מזיקים והמחלות. הם מבינים וחיים את הברית לה הם שותפים: התלות בין האדמה לשמיים.

"שבועטוב"

7.1.17  ט' טבת תשע"ז

פרשת "מקץ". היא אחת מתוך ארבע פרשות העוסקות ביוסף. ידוע לנו שיוסף נכלא בבית האסורים בגלל האשמתו באונס של אשת פוטיפר. דמיינו עובד זר בימינו, הנכלא בגין האשמתו באונס אישתו של אחד מבחירי החברה, וחשבו על איזה עתיד נכון לו זולת חיים ארוכים בבור תחתיות. אך יוסף היה פותר חלומות והקסים את פרעה בפתרון מהיר ורהוט של חלומותיו. כל כך הרשים, עד שמינה אותו למשנה למלך האחראי על כלכלת מצריים. פרעה נתן בפותר החלומות שלו, לבחורצ'יק בן 30 חסר כל ניסיון בניהול, אמון מלא והבטיח (לעצמו) שגאוותו לא תמריא למרומים (שלא יעלה לו הדם לראש). הוא נתן לו גם אישה, את אסנת בת פוטיפרע. למה פרעה צריך היה לחפש אישה ליוסף? הרי יוסף היה מחוזר בכל הממלכה. פרעה הבין, שאם ברצונו שיוסף יתמסר לענייני הממלכה, שאותה צריך היה להציל משבע שנות הרעב הצפויות, יש לתת לו שקט סביבתי. בפועל, הקמת משפחה, בית שאחרי העבודה ימצא בו רוגע – אישה וילדים! (מנשה ואפריים) ומיהי אותה אסנת? מהמקרא אנו למדים שהייתה בתו של כהן דת מצרי שאינו דווקא מהאצולה, ו"חשה" את הפשטות אותה מבקש לעצמו יוסף כל חייו מים שהגיע למצריים. פרעה הבין שעם הטלת התפקיד על יוסף הוא יוכל להתמודד עם המעמד החדש, רק לאם תעמוד לצדו אישה המודעת היטב למעמדו, אך זוכרת היטב מהיכן היא באה. במילים של היום היינו מגדירים זאת כך: יוסף לא מחפש קרדיטים בתקשורת ומבין שאין תחליף לעבודה קשה בשטח. הוא חורש את כל רחבי מצריים וכל זאת לצד צניעות מרבית בניהול ביתו ומשפחתו. האם נוסחה זו לא תואמת גם את  מנהיגנו אחרי 3000 שנים?                                                              
בשנת 2017 אנחנו מציינים את השנה ה- 95 להיווסדו של קיבוצנו. מן הראוי שנזכור מאיפה באנו ונראה איזו דרך עשינו מהימים הראשונים ההם. להלן תיאור ממוסמך מה קרה ובמה עסק הקיבוץ לפני 90 שנה, ב- 1927!
וכך כתוב ביומן האירועים: 19.1.27  בעפולה, חוסר עבודה מוחלט, התזונה: פרוסת לחם וחתיכת סוכר לתה (ליום). – ערנות פוליטית בשיחות לקראת ועידת ההסתדרות.
21.1.27 יום הולדת הקיבוץ – נשף צנוע.
25.1.27 הקיבוץ מונה 80 חברים מהם 12 נמצאים באבו שושא.
1.2.27 הוקם גן ירק לשימוש ביתי על ידי שרה סלעי.
5.3.27 שיחות לקראת מועצת היסוד של הקיבוץ הארצי.
1.4.27 נוסד הקיבוץ הארצי.
1.5.27 האחד במאי הוחג בעפולה בהשתתפות הקיבוץ מקהלתו ולהקתו.
14.6.27 חגגנו את חג הביכורים הראשון בהתיישבות באבו שושא.
1.8.27 באבו שושא עוברים מהחאן לנקודה החדשה.
עובדים, שומרים, חולים בקדחת, וחוזר חלילה. תקציב הסוכנות זעום ואינו מספיק להכרחי ביותר.
10.8.27 ביקרו בהתיישבות באבו שושא אוסישקין, הרצפלד ושקולניק.  – חופרים באר!  – מגיעה תגבורת מעפולה.
8.10.27 פרלמוטר התאבד והוא בן 23. הקבר הראשון בבית הקברות שלנו.
11.10.27 התחילו לזרוע בשדות הפלחה, הוחלט להשיג (לבקש) הלוואה מבנק הפועלים בסך 100 לירות.
20.11.27 הנהלת מחלקת ההתיישבות מציעה לבטל את ההתיישבות  באבו- שושא הנימוק: חוסר תקציב.
בעזרתו של הרצפלד נדחית הגזרה.
ביום הולדת ה- 95 של הקיבוץ, עלינו להזכיר ולספר איך הוא נבנה.
"שבוע טוב"!

31.12.16  ב' טבת תשע"ז

נרות, חנוכיות, סופגניות, לביבות וסביבונים הם סמלי חג החנוכה, ויהיו כאלה אפילו אם חג החנוכה והסילבסטר, בשל סמיכותם, יאוחדו ברבות הימים לחג ענק אחד בו הנרות יודלקו על עץ האשוח דמוי החנוכייה.
תמונה ראשונה: ילד קטן, על ראשו נזר קרטון ובמרכזו נר, מתבונן בחנוכייה דולקת וממלמל שיר: "באנו חושך לגרש"…
תמונה שנייה: ילדי הגן הולכים לנגריה לקבל לוחות עץ לבניית חנוכיות. הדרך עוברת בבוץ עמוק, המגף נתקע וממשיכים לדשדש בגרביים עד הנגרייה. חוזרים לבית הילדים עמוסי קרשים ומתחילים לבנות במרץ חנוכיות וכולם שרים: "ימי החנוכה חנוכת מקדשנו" שיר שכתב אברונין, הסבא של אמציה.
תמונה שלישית: כבר בכיתה ב'. עושים הצגה על המכבים. על מתיתיהו וחמשת בניו. רציתי נורא להיות אלעזר הבן מס' 2, ההורג בחרבו את הפיל עליו יושב היווני, אבל היה לנו בקבוצה ילד ששמו היה אליעזר ורחל המורה אמרה שהוא יהיה אלעזר ולי נתנה תפקיד של "אוהד" המכבים. ושרים בקנון "מי ימלל"…
תמונה רביעית: כבר כיתה ג' או ד' שוב הצגה, חנה ושבעת בניה. רציתי להיות הילד השביעי כדי לדחות את הקרבתי, אבל היינו שבעה בנים בקבוצה אז רחל אמרה שנלך לפי הגיל וכך הייתי הבן החמישי. זה סיפור כל כך עצוב, כמה ששנאנו את היוונים. ושרנו בהתלהבות "אנו נושאים לפידים"
תמונה חמישית: כתה ה', אלתרמן, "נס גדול היה פה". עד היום אני זוכר את ההתחלה: "זה היה בחנוכה / הילדים שכבו לישון / הכיתה הייתה ריקה / רק הבהב עוד נר ראשון. /  שקט, חושך, אין אדם / כלי הבית לבדם / רעדו כולם ביחד / קצת מקור וקצת מפחד"… ומה שהכי אהבנו זה לצעוק כולנו יחד לשעון: "שתוק טיפש אמרת שטות / בעצמך אתה סמרטוט!" הצגה ענקית!
תמונה שישית: כיתה ו', חג החנוכה, על מגרש הספורט קב' סנונית נכנסת לתנועה במפקד אש של כל המוסד. חזן מברך אותנו לצעד המשמעותי הזה שאנו עושים בחיינו. חולצות שומריות, עניבות ירוקות, רועדים מקור ומחשיבות האירוע. לקראת קבלתנו לתנועה, הורי נתנו לי לקרוא בספר "השומר הצעיר", אולי כדי להראות לי כמה גדולה וחזקה הייתה רוח התנועה בראשיתה, בצוותה על חניכיה את הגשמת מילות השיר של דוד שמעונוביץ:
"אל תשמע בני אל מוסר אב / ולתורת אם אל אוזן תט.
כי מוסר אב הוא קו לקו / ותורת אם לאט לאט.
סופת אביב דוברת הן / הקשיבה איש לשיר הבן".
( כל זאת אחרי שהם בחרו בדרך חדשה ועזבו את בית הוריהם, אך חינכו אותנו, דווקא, להקשיב לתורת אב ואם בהגשמת דרכם בקיבוץ). וכולם שרים באון את ההמנון: "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים"…
תמונה שביעית: כיתה י' חנוכה תש"ט. ההפצצה על משמר העמק, בית הילדים שנפגע והתמוטט על הילדים שישנו בו, מטבח הילדים שנהרס, קיר הקולנוע המרוסס. הולכים בין ההריסות,  לא שרים.
תמונה שמינית: 1963, חוזרים מהשליחות בצ'ילה עם קרין הביתה. בדרך, כמה ימים באתונה. היחס אל התיירים בכל מקום היה לא אדיב בלשון המעטה. ומילת הקוד בינינו המתייחסת ליוונים הייתה: איזה אנטיוכוסים! סגירת מעגל היסטורית?!
השנים חולפות והנרות, החנוכיות, הסופגניות, הלביבות והסביבונים מלווים אותנו בגידול ילדינו, במצעדי הלמפיונים, או כשהם כבר בעצמם מציגים ומספרים על נפלאות המכבים בחג האור. ואנחנו… התחלנו להביט על חנוכה לא רק כחג לילדים. הבנו למה חשוב לציין את החג ומהו ייחודו. כל מלחמות עם ישראל התאפיינו בכך שהעמים השונים, מימי פרעה דרך אשור, בבל, הרומאים ועד הנאצים רצו להשמידנו, לחסל אותנו כעם ואילו היוונים בכלל לא רצו להרוג אותנו, הם רצו שנמיר את דתנו, הם רצו שנתבולל בהם, שנפסיק לשמור שבת, לעשות ברית מילה וללמוד תורה. מלחמת המכבים/ החשמונאים, הייתה תגובה לרצון היוונים לפגוע באמונה היהודית ובנפשה, הרבה יותר מאשר בגופה.

אהבתי את מסיבת חנוכה השנה על אף שלא את הכל ראיתי ממקום מושבי, אבל את חלקה שמעתי בווליום אדיר. נהניתי!
מחר בבוקר נתעורר לשנה אזרחית חדשה – 2017. שתהיה לנו שנה אזרחית טובה! לכולנו ולמבשרה, שעבורנו הוא ירון – ולא סילבסטר! ביום הולדתך, קבל את ברכותנו החמות ואיחולנו האישיים להצלחה, אושר ואהבה!.
ואי אפשר שלא לחגוג, לפאר, לשבח ולהשתבח בשובה של נואי ובואו של איתן אלינו לקיבוץ, שמחה ותקווה לחיים של ארבעה דורות בביתנו. ממש חלום מתממש!
"שבוע טוב"!

24.12.16   כ"ד כסלו תשע"ז

בתנ"ך, מסופרים סיפורים שונים על אותן דמויות ואירועים שהם דומים, שנכתבו כנראה על ידי סופרים שונים ואפשר שגם בתקופות אחרות. (למשל: השוני בתיאור יצירת האישה, ב'בראשית' פרק א' ובפרק ב') ולדוגמה: סיפור דינה , אין ויכוח, שדינה הייתה קורבן למאבק אלים בין גברים. התקופה… יעקב ובניו חוזרים ממצריים ומתיישבים באזור צפון הגדה (של היום). לא רחוק משם קיימת קהילה של החברה הכנענית.

סיפור מס' 1: שכם חוטף את דינה ואונס אותה. יעקב ממתין לשוב בניו מהשדה ומעדכן אותם במתרחש. האחים שמעון ולוי יוצאים למבצע נקמה, מחלצים את דינה והורגים את חמור האב ואת בנו שכם. יעקב, מגנה אותם על המעשה שעשו. סיפור מס' 2: שכם מתאהב בדינה ומביע באזני חמור אביו את רצונו לשאתה לאישה. חמור, כמקובל, מבקש מיעקב את ידה של דינה ומבטיח לו כי הנישואים הללו יהיו פתח לחיים משותפים של שתי החברות, העברית והכנענית. בני יעקב מערימים על חמור ומתנים את נישואי שכם ודינה בכך שכל תושבי העיר יימולו, בבחינת "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה"). והתושבים מסכימים לתנאי. בני יעקב מנצלים את מצבם החלוש והכאוב אחרי 'הברית' והורגים את כולם. יעקב מגנה אותם בחריפות. ולפרשנות: בסיפור הראשון ברור ששכם הוא האיש הרע, אין בסיפור הזה איש טוב, אפילו לא אמירותיו הקשות של יעקב לבניו. בסיפור השני ברור שבני יעקב הם הרעים, הם פועלים במרמה ובאכזריות. מול האלימות שלהם, חמור ושכם מתוארים כאנשים  נדיבים ונורמטיביים שבאו בכוונות טובות לממש את בקשתם. לפי המתואר, אנשי העיר נהגו באדיבות ובהכנסת אורחים מכובדת ובני יעקב הכשילו  את המהלך ללא סיבה מיוחדת. זו דוגמה אופיינית לגישות שונות בתכלית בין כותבי התנ"ך. אם תקראו את הפרק בתנ"ך, תיווכחו בעצמכם איך שני הסיפורים באים לביטוי בסיפור אחד.
לעניין אחר לגמרי שמדיר את מנוחתי. השבוע, בשתי הזדמנויות שונות עלתה בפני השאלה: מהי תרבות בכלל, מה חשיבותה ואיזה ביטוי יש לה בחיינו כאן. הראשונה, הייתה בדיון על חלוקת שטחים ב'בית הגדול'. בדיון נאמר: כדי להוסיף שטח למשרדים יש לצמצם את שטח הספרייה. "מי צריך היום ספרים"? נאמר, "כמה אנשים באים בכלל לספרייה"? וכד'. השנייה עסקה בהתייחסות לתערוכות ציור/פיסול המתחדשות אחת לחודש בפואייה. אנחנו באים לכל אירוע השקת תערוכה ויודעים מיהם הבאים הקבועים. כשהמלצנו, בחדר האוכל, לחברים ללכת ולראות את התערוכות שמענו הערות כמו: "מי בא לראותן פרט לבאי טקס הפתיחה"? "לשם מה לקיים כאן תערוכות"? שתי הערות בנושאים אלה הביאו אותי להרהר בנושא מקומה של התרבות בחיינו, לחשוב על איזה ערכים איננו מוכנים לוותר. זה נשמע קלישאה, אבל אין כמו חיי תרבות מגוונים כולל מוזיקה, משחק, מחול, אמנות פלסטית סרטים, וידאו, ספורט כדי ליצור השראה לבן אדם, להתעלות מעבר ליומיום השוחק, לאסתטיקה, לחינוך לערכים חברתיים של הזדהות, להבנה והקשבה, סבלנות וסובלנות, הרחבת אופקים, העשרה אישית ולימוד. בלעדיהם עולמנו הרוחני מתמעט, ונעשה רדוד. אנחנו לתומנו חושבים, שצריך לעודד צעירים ומבוגרים שיקראו יותר ספרים, לחנך את הילדים להבנת האמנות הפלסטית, לקחת אותם לתערוכות בפואייה, כדי שיחשפו לעבודות המוצגות, להסביר ולהשיב על שאלותיהם. (מי שמבקר במוזיאונים בערים, לא יכול שלא להתרשם מכך, שכיתות שלמות בכל הגילים, באות לראות ולספוג אמנות).לכך מצטרפת המגמה המתרחבת, שכדי להיות "אין", יש לשיר באנגלית(!) ואף אחד לא שואל אם השפה העברית כבר לא מספיק מבטאת את זמרינו בהופעתם לפני הציבור. על ערכים אלה אסור לנו לוותר! זהו מותר האדם מהבהמה. כי בלי חיי תרבות ויצירה, (אפילו בכיסך הסלולרי המשוכלל ביותר), יהיו חיינו דלים ורדודים. האם הגזמתי? תחשבו על זה.
חג אורים שמח!
"שבועטוב"

17.12.16   י"ז כסלו תשע"ז

איך מתחילים לסכם שנה כמו 2016? למה מתייחסים ולמה לא? בחרתי בנושא שהביא לנו בזמנו כבוד בינלאומי רב, גאווה לאומית, הזדהות ואחדות בעם לרגע קט וכוונתי… לציון 50 שנה לקבלת פרס נובל לספרות לש"י עגנון ב- 1966, ו"בהזדמנות" לספר קצת עליו. עגנון נולד ב- 1888 באוקראינה כששם משפחתו בכלל צ'צ'קס.
ב- 1908 עלה לארץ ישראל. סיפורו הראשון נקרא "עגונות" ופורסם בתרס"ט – 1909 בעיתון "העומר". סיפור זה, גרם לו לשנות את שם משפחתו לעגנון. ששאלו אותו במה עוסק הסיפור השיב: "זה סיפור אהבה על נפשות אשר תוהות והולכות, הולכות ומגששות, מתוך עגמת נפש, אחרי זיווגן". מהו תוכנו של הסיפור שכתב אותו בחורצ'יק בן ה- 21. זה סיפור אהבה שלא נתגשמה. סיפור אהבתם של דינה בת הקצין אביעזר מירושלים ובן-אורי בעל מלאכה מפשוטי העם. דינה כבר מאורסת לאחר ובן-אורי מוצא נחמה לאהבתו אליה, באומנותו. הוא מעצב ארון קודש עבור דינה. דינה מקנאה בארון הקודש שבו בן-אורי משקיע את אהבתו ובכך הוא מסיח את דעתו ממנה. דינה דוחפת את הארון ומפילה אותו דרך החלון. היא לא יכולה כבר להינשא לארוסה, כל ליבה נתון לבן-אורי אך אהבתה לעולם לא תתממש.
עגנון כתב ספרים רבים חשובים ומפורסמים כמו: "תמול שלשום", "אורח נטה ללון", "הכנסת כלה" ו"היה העקוב למישור" וכמובן "סיפור פשוט", הנחשב לרומן הריאליסטי העברי הראשון. המספר על מסכת לבטיו של בחור צעיר בקהילה יהודית קטנה במזרח אירופה ומתאר את הקונפליקט של היחיד בין רצונותיו שלו לבין לחצי החברה. אני זוכר שטקס קבלת פרס נובל הראשון (חצי פרס למעשה) ב- 1966 יצר ממש התרוממות רוח במדינתנו הצעירה.

ולפרשת השבוע "ויצא" מה יש בה? יעקב יוצא מארץ כנען לחרן למצוא לעצמו כלה. גרסה אחרת אומרת שהוא פשוט נס מאחיו עשו ולאן? לדודו לבן בחרן! בדרך הוא עוצר בבית אל ובהירדמו הוא חולם על סולם שבו עולים ויורדים מלאכים. מגיע לחרן ושם רואה את רחל היפה, מתאהב בה. אחרי שבע שנים שעבד אותה הוא מקבל במקומה את לאה במרמה ולאחר עוד שבע שנים נוספות של עבודה מקבל את רחל, שאחרי שנים ארוכות של עקרות יולדת לו בנים. (ונותנת ליעקב את בלהה ולאה את זילפה). הרעה ביחסיו עם לבן גורמת לו לברוח באישון לילה עם משפחתו.  הדמויות העולות לעינינו, הנוכלות והתיחמון, הכזבים, הרמאויות והמריבות, גברים מתוסכלים ונשים מתוסבכות …ואותו אלוהים, המפזר הבטחות על ימין ועל שמאל, טיפוס רגיש ועלבן מצד אחד ובריוני, מתלהם ורודף נקם מצד שני.  טלנובלה מרתקת! ההוכחה: סיפור הפרשה הזו נתן השראה לאמנים: לכותבי סיפורים, שירים, ציירים, מחזאים ומוזיקאים עד עצם היום הזה.

10.11.16  י"ז כסלו תשע"ז

שלוש פרשות (השבוע) מוקדשות לאברהם אבינו, חמש פרשות ליעקב אבינו ורק פרשה אחת מוקדשת ליצחק אבינו. גילוי נאות: מאז ילדותי הרגשתי "לא נוח" עם סיפור עקדת יצחק, ובהמשך "לא נוח" גם בסיפור "גניבת" הבכורה והברכה של יעקב. גם בדרך וגם בתוצאה. כילד וכמבוגר איני יכול להעלות  בדמיוני את התמונה בה יצחק מוטל על המזבח ואברהם מניף מעליו את המאכלת. וגם לא את ההכנות (עם אימא רבקה) ומהלך טקס הענקת הבכורה והברכה ליעקב על פני עשו. שני הסיפורים מביכים מאוד ואני מניח שחשתם בכך בעצמכם. יעקב קיבל את גמולו בכמה הזדמנויות והפעם בסיפור לאה-רחל.
"ויהי ערב. וייקח (לבן) את לאה בתו, ויבא אותה אליו (יעקב)… ויהי בוקר והנה היא לאה, ויאמר יעקב ללבן:
"מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, למה רימיתני?"
ויאמר לבן: "לא כן יעשה במקומנו…"
ולאה… כל הלילה עושה עצמה כרחל.
אמר לה יעקב: "בת הרמאי, למה רימית אותי?"
אמרה לו לאה:  "..ואתה למה רימית את אביך, כשאמר לך, האתה הוא בני עשיו?' ואמרת לו: 'אנוכי עשיו בכורך',
ואתה אומר: למה רימיתני? ואביך לא אמר (לעשיו): בא אחיך ובמרמה…"?

ומשהו שונה לגמרי. כמה שנים אחרי שחזרנו משליחותנו בצ'ילה, ביום חורף גשום במיוחד, כמו בשבוע שעבר, חזרנו אחה"צ מהעבודה לחדרנו – ביתנו – מבצרנו. (שכלל רק חדר אחד ושירותים משותפים לשלושת החדרים שבבניין) עמדנו בפתח ולא האמנו למראה עינינו, בעקבות הגשמים העזים, כל התקרה קרסה על המיטה, השולחן הקטן, הרדיו הלבן, הספרים ואוסף התקליטים שהבאנו מדרום אמריקה וכל הבית היה מוצף מים. מה עושים? מיד התייצבו לעזרתנו רכזי ו. חברים, רכז הבניין, ואפילו המזכיר, כדי לראות מה אפשר לעשות וחברים שבאו ל"השתתף בצערנו" ולעזור. הרגשנו חוסר אונים ויאוש. אבל מיד נמצא לנו חדר מתאים ויבש ובדלתו אפילו מזוזה, שלימים התברר שהיא ריקה. חלפו השנים, אך בליל הגשם החזק ששטף אותנו, בשעה 01.00 נשמע לפתע רעש מוזר שבא בחוץ (רעיה התעוררה, אני לא) והסתבר שהתקרה אצל שכננו קרסה, למחרת נשלח פועל בניין לדירה. כשראה את המראות המהם: "אין לגג מספיק שיפוע"  והלך!  אף ממלא תפקיד, גם לא מאגף הבנייה, לא התייצב לראות במו עיניו,  אם לא לעזור, לפחות כדי להזדהות ולעודד את רוח שכנינו. כשאמרתי למישהו שראש עירית חיפה רץ מבית שרוף אחד לשני וזה מאוד דומה, ענה לי: "כי הוא רוצה להיבחר עוד פעם ולכן עליו להיראות בשטח". אצלנו, כידוע, אין דאגה כזו. אבל איפה גילויי הערבות ההדדית, העזרה ההדדית, האכפתיות, שכל כך מתפארים בהן? תגידו: "אתה מגזים"… אז תגידו.
הנזקים נותרו כמות שהם. רק ביום הרביעי לקריסת התקרה הגיעו לתקנה.   נסיים בחיובי, ונמשיך לצפות לגשמים שיבואו עלינו לטובה, רק לטובה!                                                                                                                            "שבוע טוב"!

3.12.16  ג' כסלו תשע"ז7

אני לא יודע מתי בדיוק פורסם, שהצומת אלינו סגורה כשהשרפה פשטה בבית ראס, אבל מאותו רגע החלו להגיע אלי, שיחות טלפון בעל פה, באס-אמ-אסים ובמייל. בכל "אמצעי התקשורת" הללו שאלו: "האם אנחנו צריכים עזרה", אחר כך ב"נשמח לארח אתכם אצלנו", ובסוף: "מה באמת המצב אצלכם"? זו הייתה התייחסות מאוד מפתיעה.  הדאגה הכנה (כי אחרת למה להתקשר?) מהחברים מתקופת הצבא (ובשנה הבאה ימלאו 30 שנה מאז שוחררתי ממילואים), מחברים בעבודתי בת"א וסתם מכרים מימים ימימה מהכפר ומהעיר. מסתבר שחברים זה לא רק ב'אגד'! ורגשי החברות מתעוררים בעת צרה. אני מודה שאיתותי החברות האלה ריגשו אותי, כי אני איני נמנה דווקא על שומרי קשר מובהקים. אהבתי את חיזוקי ה'רעות' הפתאומיים האלה, למרות שלא הרגשתי אף רגע שאנחנו נתונים בסכנה כלשהי. כמובן שהודיתי להם וקבענו שמתישהו ניפגש.

ודבר אחר. השנה יש לי שכן חדש לספסל הלימודים. אדם,  החובש כיפה גדולה על קרחת גדולה ממנה, עירני מאוד בשיעור ודעתן. אבל אותי שואל ומתחקר ללא הרף על 'הקיבוץ'. אני מספר לו והוא שואל ואני מסביר את ה'בלתי ניתן להבנה' כלשונו, והוא חוזר ומקשה. נתתי לו לקרוא את ה'שבוע טוב' שלי העוסק ב'עקדת שרה' הוא קרא ופניו התעוותו. הוא פנה אלי בתקיפות: "מה אתה, פרשן תנ"ך? מי שמך לומר דברים כאלה? "איך אתה מעז להשוות בין עקדת יצחק שעמד למות לבין שרה, שבסך הכל נמסרה לארמון פרעה?" וכד'. הוא ממש כעס- על מה ובעיקר על האיך שכתבתי. ואז החל השיעור והשיחה נפסקה. בעקבות חילופי הדברים התעוררו בי מחשבות, למה יש כל כך הרבה פירושים ופרשנים. התשובה שנתתי לעצמי היא: שהפרשן הוא למעשה, המתווך בין עולם הספר, לעולמו שלו. הפרשן של התנ"ך, מנסה להסביר את עולם המקרא מזווית הראייה שלו עצמו. כך בא לביטוי עולם המושגים של פירוש חז"ל במאה השנייה לספירה, של הרמב"ם במאה ה- 12, או פירוש של"ג במאה ה- 20. משמע שהפרשן הוא המתווך, המנגיש, אפילו מגשר בין העולם העתיק (התנ"ך) לעולמו של המפרש. לכן כל אחד יכול לפרש את הסיפור בהתאם למציאות בה הוא חי כרצונו, דמיונו ומחשבותיו. אינני מתכוון לתת פירושים משלי לסיפורי המקרא, אבל בקריאת התנ"ך ובמהלך לימודי, עולות  מחשבות, צצים הסברים ולפעמים סיפורים, שלעתים אני משתף אתכם. זה רחוק מלהיקרא פרשנות אף כי יש הקוראים להם כך.  לא כתבתי מילה על כ"ט בנובמבר. בשנה הבאה 2017 נציין בנובמבר 100 שנים להצהרת בלפור, 100 שנים למהפכת אוקטובר, 70 שנים לכ"ט בנובמבר ולהבדיל, 60 שנים לנישואנו.      רק שנזכה ונגיע.
"שבוע טוב"!