שבועטוב

26.11.16  כ"ה חשון תשע"ז

השבוע ציינו וחגגנו את יום השנה ה- 59 לנישואינו, וגם מתנה עשינו לנו לתפארת. ליד זר הפרחים, הנחתי קטע משיר שקיבלתי מרעיתי לפני כמה ימים: "החיים הם בני חלוף. / רעיונות, השראה ואהבה הם בני אלמוות". בשנה הבאה נחגוג את "חתונת היהלום" (כך קוראים ל – 60 לנישואין) תתכוננו!!!

ולסיפור פרשת השבוע, "פרשת חיי שרה" בפתיחת הפרשה שרה מתה ונקברת במערת המכפלה. מתואר בה תהליך רכישת המערה, מתואר הציווי של אברהם לאליעזר העבד למצוא אישה ליצחק. העבד יוצא לארם נהריים ושם פוגש ברבקה שמציעה לו להשקות אותו ואת גמליו והוא מחליט שהיא- היא הראויה ליצחק ובסוף הפרשה אברהם מת. מפרשה זו אפשר ללמוד משהו על נושא יחסי הורים- בנים. אותו אברהם המחליט, שצריך להביא לבנו כלה ולא מקומית- כנענית אלא כלה 'גזעית' מארץ מולדתו, הוא אותו אברהם שהעלה את בנו לעולה ב"עקדה" המפורסמת. ועכשיו הוא מכין לו חתונה בהפתעה? האם כך הוא רוצה לכפר על החוויה הטראומטית שיצחק נושא עמו מהעקדה? אברהם יודע שמאז אותה עקדה, יצחק אינו מחליף אתו מילה, ומאז מות אימו מתבודד באוהלה שהפך אותו לאוהל זיכרון. מה קורה בין שני האנשים, שהם אבות האומה שלנו ? האם זו בעיית תקשורת, או חשבון דמים בין אב ובן, שני אנשים חלשים, שתקנים, מסוכסכים וכואבים, שחיים כל אחד בעולמו המסובך. יש להניח, שאם הם היו חיים היום, היו נשלחים ליועץ כלשהו, שהיה ממליץ להם לתת חיבוק, לומר מילה נחמדה אחד לשני וכך לפתור כמה עניינים מהותיים ביניהם, וגם לאתוס הלאומי שלנו.

כבר שנים רבות, למעשה, מאז שעשינו את הערב השני של "ה- 21", שאני מנסה לשמר ולספר את סיפורי המקום, המקומות והאנשים שיצרו ובנו את משמר העמק. זו לא נוסטלגיה, זו העברת מידע מדור לדור. לכן הופתעתי שלא צוין בשום מקום, האירוע "90 שנה לעלייה על הקרקע". פניתי לארכיון, כדי  לשמר תאריכים כאלה הוא קיים, וקיבלתי תשובה: "פספסנו"! אז פניתי למושקו בוידאו. כבר נכתב פעמים רבות שמי ששוכח את עברו, עתידו יהיה דל! להלן מה נכתב בספרון של מאיר צור: "60 שנות חיים": "3.11.26 עלית קבוצת הכיבוש לאבו- שושא ושמות 15 החברים הראשונים. -הקיבוץ נכלל ברשימת המתיישבים לשנת תרפ"ז -1927.  – בפקודת העלייה רק קבוצת כיבוש – 35% מכלל חברי הקיבוץ (שמנה כ- 100 חברים/ות). – התקציב לשנה הראשונה 1500 לא"י. -ראויים לעיבוד 3000 דונם, – נזרעו 69 ד' חיטה ו- 50 ד' שעורה, בעזרת 2 זוגות בהמות והוכן שטח מזרע לתירס – 225 ד'. (דונם = 50x 20 מטר) ככה החל את חייו הקיבוץ שלנו.
וכל המרבה לספר על הימים הראשונים לבניו/תיו, נכדיו/תיו ונינותיו,  יבורך!
"שבוע טוב"!

19.11.16  י"ח חשון תשע"ז

ברכותנו לקרן ליום הולדתה. מגיע לך כברכה שיר, כזה מהלב, אבל אני לא יודע לכתוב שיר ושיר אחד כבר יש לך מאתנו, אז נאחל לך הרבה שמחה ונחת אושר ואהבה שעה – שעה, יום – יום מאתנו, מכולנו, בכל שתעשי. כמו שכותב ליאונרד כהן: "רקדי לקצה האהבה"!.
ויום הולדת אחד שנשכח. ב- 3.11.26 לפני 90 שנה, עלו ראשוני הקיבוץ על הקרקע, באבו שושא. ציון שנת ה- 90 הוא מועד ראוי לחגיגה ענקית, וד"ל.

פרשת השבוע, מספרת על ביקור שלושת המלאכים המבשרים לאברהם,  ששרה עתידה ללדת לו בן. על החרבת סדום, שרק לוט וב"ב נמלטים מהעיר.  על גירוש הגר וישמעאל ולבסוף דורש אלוהים מאברהם לעקוד את בנו יצחק, וברגע האחרון עוצר אותו. אני רוצה להאיר עניינים שעולים בין השורות בפרשה: על "עקדת שרה"! עקדה מוסרית/ נפשית. שקדמה לעקדת יצחק.   שרה מוזכרת כאישה יפת תואר ומראה. כשירדו מצריימה לשבור רעבונם, חשש אברהם שהמצרים יחמדו את שרה וכשיוודע להם שהיא אשתו, יהרגו אותו. אמר לה: תציגי את עצמך כאחותי, "למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך". אברהם מדמיין  מה יקרה לשרה, כשתאמר למצרים שהוא "אחיה". איך תילקח – 'תעוקד' בארמון פרעה ותהפוך מאישה בעלת שם, מעמד והגנה, לפילגשו של פרעה אך הוא, אברהם, יחיה בטוב. בשיחה ביניהם שרה שותקת ולא מגיבה לרעיון ואברהם מצדיק עצמו בנימוק ש"לא הייתה לו ברירה". כך שולח את שרה ל'עקדתה הראשונה' – לבית פרעה. יודעי סוד מספרים שאחרי שפרעה "בילה" עם שרה, שם לב, לתופעת "מכות " שונות ומשונות במשפחתו – בן אחיו מת, ועוד דוד, ופרצה שרפה. וגם נודע לו ששרה היא אשת אברהם בכלל, קרא לאברהם נתן להם בקר וצאן ושילחם מארץ מצריים. כיון שהשיטה הצליחה במצריים, אברהם חוזר על 'עקידתה' בשנית בפגישתם עם אבימלך מלך גרר בשובו לארץ. האם אברהם המכונה אבי האומה, האידיאלוג של אל יחיד, המנהיג הצבאי והחברתי נכשל בכשל מוסרי כה גדול? ולכך נוסף סיפור גירוש הגר לתביעת שרה, על אף ששרה עצמה הייתה זו שהציעה לאברהם לקחת לו את הגר שתביא לו בן,   הגר, מזכירה לשרה, בנוכחותה היומיומית, את חוסר הנאמנות של אברהם. קשה להיות סניגור של שרה בתביעתה לגרש למדבר את הגר, אבל אפשר להבין את חוסר יכולתה ל'הכיל' את האישה הזו בביתה. במסכת אבות כתוב: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם". ואל הם: 1. מסעו של אברהם לארץ כנען.   2.ירידתו מצריימה בעקבות הרעב הכבד.  3. מסירת שרה לארמון פרעה.   4. מלחמתו בחמשת המלכים כדי לשחרר את לוט.   5. הצעת שרה לקחת את הגר לאישה לאחר שנואשה מללדת.   6. המילה שנצטווה עליה בזקנתו.   7. לקיחת שרה לבית אבימלך מלך גרר.   8. גירוש הגר וישמעאל   9.. עקדת יצחק. 10. ברית בין הבתרים.
ימי שרה היו מאה עשרים ושבע שנים, וימי אברהם  מאה שבעים וחמש שנים.

השבוע הלך לעולמו ליאונרד כהן, אחד מהמחזור שלי. אחד מגדולי האמנים בעולם בימינו. ככותב, משורר, מוזיקאי וזמר. אהבתי לקרוא על הלוויתו היהודית הצנועה והאינטימית ברוח דמותו המיוחדת.  השיר שבחרתי לצטט, פשוט מדבר אלי אפילו יותר מה 'הללויה' המפורסם:

רקדי לקצה האהבה  
רקדי איתי אל תוך יופייך,  /  לצליל כינור בוער.
דרך האימה רקדי,   /  אחר כך אסתתר.
שאי אותי כמו יונה ושובי לתיבה  –   רקדי לקצה האהבה.
הראי לי את קסמייך כשאיש לא מסתכל.
אשוט על תנועותייך כמו על נהרות בבל.

"שבוע טוב"!

12.11.16 י"א חשון תשע"ז

בחודש נובמבר חלו 3 אירועים היסטוריים משמעותיים ביותר. ב- 2.11.1917 חל יום הצהרת בלפור בו הכירה ממשלת בריטניה בארץ ישראל, כבית לאומי לעם היהודי ובכך נתנה את הסכמתה ואישורה להקמת המדינה בעתיד וב- כ"ט בנובמבר 1947 החליט האו"ם על הקמת המדינה וחלוקת א"י. ולא נשכח את ה- 4.11.95 – רצח רבין. יש פרשני תורה שטוענים שהשנה, תשע"ז, יש לצרף לשני אירועים אלה גם את פרשת השבוע "לך לך", פרשה בה אלוהים שולח את אברם לעזוב את ביתו וללכת לארץ כנען שתהיה מולדתו החדשה. ומה הסיפור בפרשה? "לך לך  מארצך ממולדתך ומבית אביך…" כך אברהם מצווה ללכת לארץ כנען ושם שורר רעב כבד, שמאלצו לרדת מצריימה. אברם חוזר לארץ, רב עם לוט, נלחם בארבעת המלכים הבבלים ומנצחם. אלוהים כורת איתו את ברית בין הבתרים שבה מבטיח להוריש לו את הארץ. ומהי הברית בין הבתרים:  בין אברם ואלוהים מתקיים דיאלוג על מה יקרה בעתיד? ואז אברם לקח עגלה משולשת, (שלוש עגלות), עז משולשת (שלוש עזים), איל משולש (שלושה אילים), תור וגוזל. ביתר אותם לשניים ורק את הציפור לא ביתר, והניחם חלק אחד מול השני. בא העיט לעוט על הפגרים ואברם גרשו ואז ירד חושך גדול ואלוהים נגלה לאברם, ולפיד אש עבר בין הבתרים. המסר מהדיאלוג עם אלוהים הוא, שעם ישראל עומד לסבול אך ייצא מנצח ואלוהים מבטיח לו שעם ישראל יירש את הארץ! אברם (בן 99), משיב לו בברית נוספת הוא מל את עצמו ואת בני ביתו ובתמורה מבטיח לו אלוהים שזרעו יירש את הארץ.  ובאותה הזדמנות שונו גם השמות, כאשר נוספה להם האות "הא", אברם נהיה אברהם ושרי לשרה.

חוזר למבצע קדש, למה שקרה לי במהלכו. עד גיל 23 האמנתי בברה"מ אמונה שלמה ומוחלטת. בה, במנהיגיה, באידיאולוגיה הקומוניסטית שלה. אפילו עבודת הגמר שלי במוסד הייתה על סטאלין ותחת זכוכית השולחן הקטן בוובל שלי, היה צילום גזור מעיתון ובו נראה לנין יושב ליד שולחן כתיבה וסטאלין רוכן מעליו. האמת, שאחרי משפט הרופאים ב- 48 ומשפט אורן ב1953 התחלתי להסס קצת בדבקותי  באמונתי המוחלטת בברה"מ. אבל במבצע סיני, כשראיתי שהנשק המופנה כלפינו הוא נשק סובייטי,  כששמעתי על הפלישה להונגריה  וקראנו את נאומו של חרושצ'וב בוועידה ה- 20, נוצרה לי תמונה כללית שונה על ברה"מ, מנוגדת לחלוטין מזו שהחזקתי עד אז. שם, במדבר סיני, בנובמבר 1956, נתתי גט כריתות סופי ל"עולם המחר". תאמינו לי, תיאור הסיטואציה נשמע מאוד פשוט, אך זה עלה לי ממש בכאבי נפש וגוף.
והמלצה חמה: תצפו בערוץ הראשון בתכנית "הארץ הייתה תוהו ובוהו" תולדות ארץ ישראל, סידרה מרתקת!
"שבוע טוב"

5.11.16  ד' חשוון תשע"ז

למיה יום הולדת. מה נאחל לך שיש לך 'כמעט' הכל. את הדר (בהערצתו) את ילדיך המחבקים ואותנו "ההורים" כבר שנים רבות, נאחל לך שהאהבה והאושר והשמחה ואו טו טו הבית החדש ואו טו טו עבודה חדשה הם איחולים טובים עם סיכויי התגשמות.

פרשת השבוע השנייה בפרשות (מתוך 54 ), קרויה 'פרשת נח', מה מתרחש בה? בני האדם חיים שנים על מעשי שחיתות וגזל. כדי לטהר את העולם, שאלוהים המאוכזב עצמו יצר, הוא מחליט להציף אותו במים ולהטביע את כול יצירתו המפוארת ולהתחיל מבראשית, כולם, פרט למשפחתו של נוח, הבונה תיבה ומכניס בה זוגות זוגות מכל חי. נוח איש תמים היה ולכן נבחר ע"י אלוהים להיות זה שיתחיל את הכול מהתחלה. אף פעם לא סיפרנו/שמענו/דיברנו כמה זמן שטה התיבה על פני המים. בכתובים נאמר שהתיבה שטה שנה ועשרה ימים. חשבון פשוט, המבול החל כשנוח היה בן 600 שנה, בשבעה עשר לחודש השני, התיבה נחתה על אררט בשנתו ה- 601 בעשרים ושבעה לחודש השני. משמע, שנה ועשרה ימים. לימים – ממשיכה הפרשה – אלוהים ראה, שהדורות שבאים אחרי נוח הם שוב 'מרדנים', לא הגונים, ועוד בונים את מגדל בבל. כעונש על כך, הוא מפיץ אותם בכל העולם וגורם לכל אחד ואחד לדבר בשפה שונה, כדי ליצור קשיים בתקשורת ביניהם.

מדי פעם אני מופתע איך מאורעות היסטוריים שהיו, שהשתתפנו בהם (האות בארון) הולכים ונשכחים למשל: "מבצע קדש", שב- 29.11. מלאו לו 60 שנה סביבו נותרת שתיקה המאשרת שמוטב 'שלא היה מתקיים אז בואו נשכיח אותו'. מה היה כל ה"מבצע" הזה? קצת היסטוריה: מלחמת העצמאות הסתיימה בהסכמי שביתת נשק, עם ארצות ערב השכנות: מצריים, ירדן, סוריה ולבנון בניסוח מעורפל למדי, מדינות אלה התקשו להשלים עם תבוסתם במלחמת השחרור ובהקמת המדינה. מצריים, הגדולה שבהן שלחה מסתננים (היום נקראים מחבלים), הקימה את הפאדאיון לביצוע מעשי רצח וחבלה (1300נפשות נרצחו בין 1949 ו- 1956 על ידם.) בתחומי המדינה הצעירה. ישראל מצידה הגיבה במה שנקרא "פעולות תגמול" וחששה ממלחמה נוספת עם כל ארצות ערב השכנות. ללא קשר לכך, נאצר הלאים מידי צרפת ואנגליה את תעלת סואץ ב- יולי  1956 צעד שהביא גם לסגירת מיצרי טיראן והביא לשיתוק נמל אילת. צרפת – ספקית הנשק היחידה ו'יצרנית' הכור בדימונה – יחד עם אנגליה, גיבשו רעיון בו ישראל תפתח במלחמה עם מצריים על רקע פעולות הפאדאיון וסגירת המייצרים, וכעבור 24 שעות כוחותיהם יצטרפו למלחמה כדי להפריד בין הניצים וכך יחזירו לעצמם את השליטה בתעלה. בן גוריון הסכים לכך רק בתנאי שהם – יתנו הגנה אווירית לערי ישראל. וכך ב29.11 פתחו הכוחות הישראלים במלחמה בסיני כשמצניחים (בפעם הראשונה והאחרונה) גדוד צנחנים במיתלה, וכוחות שריון ורגלים נכנסים לתוך סיני כשהמצרים בורחים ונכנעים (כ6000 שבויים) וכבשה את סיני ב- 6 ימים. ארצות הברית (איזנהאוור) וברה"מ (בולגנין) הביאו להחלטה מידית במועצת הבטחון על נסיגת 'הפולשים' וכך גם כוחות "הברית" שנעצרו בקנטרה. וישראל  שבן גוריון שיכור ניצחון (לדבריו) מכריז על הקמת בית שלישי, נאלצה לסגת חזרה לגבולותיה. בפועל, זו הייתה מלחמה ולא מבצע אך משום מה נקרא כך עד היום. וסיפור משפחתי קטן המעיד על הזדהות העם עם המבצע. מיד עם פרוץ המבצע החל מבצע תרומות ברחבי המדינה. משפחת גורדון, (בלי אבא שוויתר על חלקו בירושת הוריו), תרמו למדינה שלוש חלקות קרקע שהוריהם רכשו והותירו. אחת בשממת רחוב פנורמה בחיפה שעל הכרמל, השנייה ברמת  השרון והשלישית ביפו. תרמו מכל הלב! אבל לי זכור שערב גיוסי, רעיה גם היא גויסה למילואים, באתי לומר שלום להורים ואמא מראה לי שהיא תורמת את טבעת הזהב שקיבלה מאימה לרגל עלייתה ארצה. רק לימים הבנתי כמה היה קשה לה להיפרד מהמזכרת היחידה שנותרה לה ולכמה כוחות נפש נזקקה כדי לעשות זאת. זו הייתה האווירה ששררה אז בכל הארץ.                                                                                           "שבוע טוב"!

29.10.16  כ' תשרי תשע"ז

שפע ברכות לסיון ליום הולדתה, רק שמחה ונחת. ווידוי אישי: כשאני פוגש את סיון במרפאה, ובזמן האחרון זה קורה לעתים קרובות, וזוכה לחיוך –  פעם גדול, פעם קטן יותר, זה חיוך שעושה את היום. זה מאור פנים שמפחית לי את הכאבים. ואני פשוט רוצה לומר לה, נוסף על האיחולים גם תודה על כך.

השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את פרשת השבוע מההתחלה וכמובן שמתחילים ב"בראשית ברא…" להלן הפעולות שנעשו בפרשת "בראשית": בריאת העולם. הפרדת האור מהחושך, הרקיע והמים, הצמחים והעצים, המאורות: השמש, הירח והכוכבים. העופות והדגים, וביום השישי היונקים והאדם, יצירת חוה מצלע אדם. החיים בגן העדן והגירוש של אדם וחוה, התחלת החיים האנושיים, החטא הראשון, הרצח הראשון כשקיין רוצח את הבל. אתעכב על יצירת חוה כבת זוג לאדם. למה נוצרה חוה מהצלע דווקא?   ר' לוי מפרשני חז"ל אומר: אלוהים לא בראה מהראש שמא תהיה מייקרת, (מייקרת משמע מעלה את ערכה – "הדם יעלה לה לראש", מהעיין, שלא תהיה סקרנית, מהאוזן שלא תהיה צייתנית, מהצוואר שלא תהיה גבהנית מהפה – פטפטנית, מהלב – קנאתנית, מהיד – משמשנית, מהרגל פרסנית, ואז שקל אלוהים והחליט שהצלע הוא המקום הצנוע בגוף האדם ואינו נראה כלפי חוץ ואמר תהא אישה צנועה – שכולן יש בה.

ואם עסקתי באירועי בראשית, גם לנו הייתה התחדשות כמעט בראשיתית. לפני כמה חודשים נתבשרתי שלתוארי הגיל שלי כמו: וותיק, זקן, קשיש, מבוגר, 'גבורותניק', נוסף עוד תואר והוא: "נסע בעברו ברכבת העמק", זו שעליה סופרו אין ספור סיפורים בשל מהירות (איטיות) נסיעתה כמו, למשל, תוך כדי הנסיעה היו יורדים לקטוף פרחים וחוזרים לקרון להמשך הנסיעה, ואפילו איך בזמן המאורעות, הערבים היו יורדים מהקרונות בזמן הנסיעה ומציתים אש בשדות. בכיתה ג' או ד' בטיול שנתי לשער הגולן, נסענו ברכבת העמק.  מוישה אופו (דמות מיתולוגית לילדי הקיבוץ) לקח אותנו בעגלה רתומה לזוג פרדות עד תחנת הרכבת בכפר ברוך, שם עלינו לרכבת ואחרי כ- שמונה שעות הגענו לצמח. משם כבר לקחו אותנו לשער הגולן וכעבור יומיים עשינו את כל הדרך חזרה. ובכן, אנחנו שנסענו ברכבת העמק, הוזמנו, אחרי הפסקת פעילותה ל- 65 שנים לנסיעת הבכורה של הרכבת המחודשת, מהתחנה בכפר יהושע בואך בית שאן וחזרה. כשהגענו לכפר יהושע כבר ישבו בפתח התחנה כמה מאות בני הדור השני של העמק המערבי והמתינו לטקס החנוכה! בתחנת עפולה, עלו ותיקי העמק המזרחי להמשך הנסיעה. מושקו נסע אתנו והנציח את האירוע. כיון שהייתי בין "צעירי" הדור השני הבטתי רבות סביבי. לא ראיתי שמחה בעיני המשתתפים במסע, אבל ראיתי התרגשות גדולה בפני האנשים.     המשתתפים, כך התרשמתי, באו לאירוע (בכסאות גלגלים, עם הליכונים ומקלות סבא) כדי לפגוש את עברם, את געגועיהם לנעוריהם, למעשיהם, לזיכרונות ילדותם הלא כתובים וכמעט שלא מסופרים ורצו שוב להרגיש ולו רק עוד פעם אחת ראשונים! הרבה גאווה שרתה באירוע.
ברכבת לא ראיתי בכלל ערבים –  ולי זכורה נסיעתנו בילדותנו עם המון ערבים בקרונות. לכך אין לי תשובה. חזרנו הביתה די רצוצים אך בהרגשה שלא שכחו את בני העמק הראשונים בטקס חנוכת הקו חיפה – בית שאן."

"שבוע טוב"!

22.10.16   כ' תשרי תשע"ז

ברכות חמות, לוהטות לשיר ביום הולדתו ה- 40. וברכות חמות גם לנו ביום הולדתו. ארבעים שנה זה לא סיפור קטן, זו חתיכת היסטוריה אישית ומשפחתית וגם לאומית ועולמית שאינך יכול להתעלם מכך. מבחינה אישית מילד לאב לילדים. משפחתית, לאחריות כוללת לא רק לילדיך שלך ולחבריך אלא גם להוריך. בגיל 40 בן אדם נוטה לדאוג לכל, פרט לעצמו ואני בא לייעץ לך שלא להזניח את עצמך. נכון, היום אתה עטוף באהבה ממשפחתך הצרה והרחבה ומחבריך וסביבתך. האיחול הגדול ביותר הוא שתמיד תשרור סביבך אהבה גדולה ושמחה גדולה והרבה אושר ונחת. לא יכולתי להתעלם מתאריך יום הולדתך העגול, ואת הברכה כבר אשא באירוע משפחתי שנערוך לך.

"שבוע טוב" מספר 244 מסכם חמש שנים של כתיבה רצופת אהבה אליכם, (לא הרגשתם בכך?) ניסיון ליצור ערוץ נוסף, מיוחד וייחודי בינינו, משפחה וכמה חברים. אמנם הוא חד צדדי (מצדי) אבל אני מרגיש שהפך כבר ל"מוסד".
אני יודע ש"מוסד" המציין את יובלו, חודש לפני האירוע, מפיץ בין קוראיו, בקשה לשלוח לו ברכות ואיחולים להמשך הדרך. אני מסתפק בכך שאתם שואלים מדי מוצ"ש: "לא קוראים היום את שבוע טוב"? זו מחמאה ענקית בשבילי. בחמש שנים, יש 260 מוצ"שים ז.א. שרק ב- 16 מוצ"שים לא כתבתי (טוב, כמה טיולים בחו"ל במשך השנים האלה). אבל כל "המפעל" הזה לא היה יכול להתקיים בלי רעיה העורכת 'הרעיונית' שלי, מסירת המוקשים והמהמורות שלי  וניסוחי הלשון לשפתי הדלה (שחוקרי עמלה יוכלו למצוא את תיקוניה בתיק שמור מיוחד). ולתימור, הדואג ליצור את המסגרת היפה בעיצוב הבלוג במסירות והתמדה. המון תודה לכם. בלעדיכם, כמו שאומרים, אנא אני בא?
כיון שאנו מצויים בחוה"מ של חג הסוכות, אסיים בסיפור קצר על "חג סוכות מוזר" שחוויתי במלחמת יום כיפור.

חג סוכות מוזר    מוקדש לברוך ממן. ז"ל.

אני רוצה לספר לכם על חג הסוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי, שאירע לי במלחמת יום הכיפורים לפני 43 שנים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה שאתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי, הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט הזה מצאתי בקבינה של המשאית של בארוך ממן. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי אקליפטוס. ליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, לא זכרתי בכלל שאנחנו בערב סוכות, והוא השיב: "הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך האוטו. סוכה יפה בניתי" חייך אלי. ממן בא לארץ עם משפחתו ממרוקו כשהיה בן חמש, משפחה מסורתית. הוא ישב ושתק, שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא. הוא עומד לבדו בבית הכנסת ומתפלל לאלוהים. עצוב לי שהוא לבד, כל בניו מגויסים למלחמה. אני חושב על אמא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים כשלידה אחיותי ואשתי ומתגעגע עליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין מזג לו ולי כוסית. ברך ברכה ואמר: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג סוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג סוכות שהוא יותר חג אסיף אצלנו, תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעיתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים, סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור ועליהן ילדים המספרים על הישגי ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל אותה עם טרקטור קטן שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח אחד מילדי על הברכיים, סיפרתי לו שהטקס רצוף ריקודים וקטעי קריאה מהמקורות וגם מהווי ההתישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר לו שאני לא מאמין באלוהים אבל אז, בדיוק ברגע זה, כשרציתי להסביר לו שאנחנו בקיבוץ שמים את הדגש על חג האסיף אך כלולים בו גם כל סממני חג הסוכות כמו ארבעת המינים, פסוקים מהמקרא ועד תפילת הגשם. ואין סתירה בין חג הסוכות לבין חג האסיף החילוני שלנו, קראו לי לצאת לאיזו פעילות והבטחתי לו שאחזור ונמשיך את טקס סוכות האינטימי של שנינו אבל זה לא קרה. כשחזרתי לפנות בוקר בארוך כבר יצא למשימה שלו. אז הלכתי לישון. אני לא אוכל לספר לכם שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל היה לנו משהו סמלי צנוע, חג קטן שחגגנו שנינו בזכותו של בארוך ממן, אפילו בעת המלחמה הקשה ההיא.

"חג שמח" ו"שבוע טוב"!

15.10.16   י"ג תשרי תשע"ז

מה אנחנו יודעים/זוכרים על יום הכיפורים מלבד על "המלחמה הגדולה" שנתנה ללוחמיה משמעות חזקה מאוד ליום הכיפורים.  על אף התייחסותנו לדתיים וכפייתם על אורחות חיינו – כמה מילים על "כל נדרי" התפילה הפותחת את יום הכיפורים. זו תפילה הנאמרת לפני תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים, תפילה הכוללת הכרזה על ביטול נדרים ושבועות של ציבור המתפללים והפכה לסמל של יום זה ובה נאמר: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונומי, וקונוסי, וכינויי… מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים הזה הבא עלינו. אם נדר שנדרנו, אין כאן נדר ואם שבועה שנשבענו, אין כאן שבועה… יש כאן מחילה וסליחה וכפרה ככתוב בתורתך ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם.
להלן סיפורו של ש"י עגנון  "דרכי חיים":
"כפרית אחת ענייה היו לה כמה ילדים. היו מבקשים אוכל ולא היה לה ליתן להם. פעם אחת מצאה ביצה. קראה לילדיה ואמרה ילדים ילדים שוב אין לנו לדאוג, ביצה מצאתי. ואני הרי בעלת תכלית אני, לא אוכל את הביצה אלא אבקש מהשכן שיניח לי ליתן אותה תחת תרנגולת רובצת על ביצים עד שתצא מן הביצה תרנגולת, הלא בעלת תכלית אני, ולא נאכל את התרנגולת אלא אושיב אותה על ביצים ויצאו מהביצים תרנגולות. והתרנגולות אף הן יטילו ביצים הרבה עד שיהיו תרנגולות הרבה וביצים הרבה. ואני בעלת תכלית אני, לא אוכל את התרנגולת ולא את הביצים, אלא אמכור אותן ואקנה לי עגלה. והעגלה לא אוכל אלא אגדל אותה עד שתיעשה פרה ואת הפרה לא אוכל עד שתלד ולדות, ואף אותם לא נאכל ויהיו לנו פרות ועגלים. הלא בעלת תכלית אני, ואמכור הפרות והעגלים ואקח שדה ויהיו לנו שדות ופרות ועגלים ולא יחסר לנו עוד מאומה. עד שאותה כפרית מדברת כך ומשתעשעת באותה ביצה נפלה הביצה מידיה ונשברה. כך אנחנו, כשבאים הימים הקדושים כל אדם מקבל עליו לעשות תשובה וחושב בלבו כך אעשה וכך אעשה. אבל הימים עוברים בהרהורי דברים בלבד ואין המחשבה מביאה לידי מעשה, ולא עוד אלא שבסוף הוא נופל למטה. לפיכך צריך אדם להשגיח על עצמו הרבה שלא יפול חלילה".
"שבוע טוב"!
ובשבוע הבא…נחוג את חג הסוכות, יום הולדת ה-40 של שיר, ונציין חמש שנים ל"שבוע טוב".

8.10.16       ו' תשרי תשע"ז

בפרוס השנה החדשה יש לי שלוש משאלות קטנות אישיות, שקל להיענות להן, אם רק חושבים עליהן ורוצים.
1. לברך ב"שלום"! את הבא בדרכך.
2. לסגור את הסלולרי בציבור. לא מכובד למשתמש במכשיר ולא "מנומס" כלפי אלה שאתך.
3. להנמיך את רמת הרעש בחדר האוכל. שלושת אלה יכולים לשפר משמעותית את איכות החיים המשותפים שלנו בקיבוץ.

ברכה מיוחדת לשהם על בחירתה לתרום את כישוריה במסלול בשירות הלאומי במד"א. זו נטילת אחריות עצומה לטפל בבני אדם ברגעים שהכי רע להם, אחריות שהיא גם זכות גדולה – בהצלחה מכולנו.  

ועוד מטיולנו ברומניה. בדרך כלל בית קברות הוא מקום עצוב, קודר ומכביד בשל הזיכרונות המציפים את נפשו של הבא בשעריו. ברומניה ביקרנו בבית קברות ששמו: "בית הקברות העליז". 800 מצבות מעץ על רקע כחול (תקוה), ועליהן צבעי הצהוב (פוריות), אדום (תשוקה) וירוק (חיים). בראש המצבה ציור של משלח ידו של הנפטר או איפיון אחר ותחתיו חמשיר. למשל: ציור של אדם מחזיק בבקבוק יין "צוויקה" ומתחת כתוב: כל מי שאוהב צוויקה / יכול למות כמוני / אני אהבתי צוויקה /ומתתי עם הבקבוק ביד. או ציור של אדם יושב ובידו כוס יין וכתובות המילים: דבר אחד אהבתי מכל / לשבת ליד שולחן הבר / ליד אישה של מישהו אחר. "בית הקברות השמח" נוסד ב- 1953 ע"י הנגר של העיירה יון פטראש, לאחר שישב עם משפחת הנפטר ושמע אודותיו. וכך כתב על מצבתו המעוצבת: כשהייתי צעיר בכפר / אהבתי לרקוד לצלילי הכינור / אבל אז נשאתי אישה ואת תחביבי היא לא אהבה. מיד הוצף בבקשות ופניות לעצב קברים נוספים. ועוד כתב על אחת המצבות: כאן נח תאודור / יותר מכל אהב את מנעמי החיים / לשתות ולנשק את כל הנשים / אבל כשהזדקן מתה התשוקה / ולכן החליט למות איתה. ואסיים בסיפור על שני צעירים הוללים הקבורים שם ועליהם נכתב: היינו שני אחים / לא סתם אחים / אלא חברים טובים / מתנו בגיל צעיר / וכאן לנצח מנוחתנו / נהנים מהחיים / שרנו ופיזזנו /  עד שבגיל 18 / אל מותנו רקדנו.  הראיתם פעם בית קברות בו אנשים מסתובבים וחיוך גדול מרוח על פניהם? אנחנו ראינו! תארו לעצמכם שעל קברו של פרס היה מצויר למשל  איש כותב או קורא בספר ותחתיו היה כתוב: חשבנו שאף פעם לא תמות – אבל אכזבת… או משהו כזה.

צפיתי בהלויית שמעון פרס מתחילתה ועד סיומה. מודה, לא השתעממתי לרגע. התרשמתי מאוד מהארגון והסדר במקום הלא פשוט הזה ומהנאומים. אהבתי את ה'קדיש' של שלושת הילדים ואת משפט התוספת שאמרה הבת ואהבתי את שירת החזן. שמעתי ברדיו שיחה ובה נרמז למה פרס בחר להיקבר בבית הקברות של גדולי האומה ולא ליד קבר אשתו. נזכרתי שכבר קראנו על אחד כזה – יעקב אבינו, שבחר שלא להיקבר ליד רחל אמנו אהבתו הגדולה, בדרך אפרתה, אלא במערת המכפלה ליד לאה, שנחשבה אז  לבית הקברות של גדולי האומה. שמו ומקומו של יעקב בהיסטוריה שלנו לא הועם עד היום.
"שבוע טוב"!

2.10.16  ערב ראש השנה תשע"ז

ראשית החזרת חובות: ברכה לג'ני ליום הולדתה שאירע בספטמבר, מה נאמר לך אחרי כל מה שעברתם עם תומי, רק את הערכתנו העצומה, ונאחל לך קצת חופש, הרבה שמחה , נחת, אושר ואהבה. את יקרה לנו מאוד! שנית, 'ברכת הדרך' לליאן בצאתה לפרק נוסף מרתק במסע חייה  – צה"ל. שיהיה מאתגר, מעניין, ומהנה. ואחרון אחרון לתומי לשחרורו מהגבס הצהוב ושובו לילדות רגילה של ריצה, קפיצה ושמחה לו ולכל המשפחה.

חזרנו מהטיול ברומניה בחברת חברים מקיבוצי הגליל העליון. אתייחס רק לאירוע אחד, מיוחד וייחודי. בעיר סיגט שבצפון רומניה (בבוקר 3-4 מעלות חום). נכנסנו לאווירה יהודית, אחרי ביקורינו במוזיאון ע"ש אלי וויזל שנולד בעיר זו. המשכנו בדרכנו דרך כפרים ועיירות. באחד הכפרים ירדנו לטיול קצר בכפר. בעודנו מטיילים ב"הקפי" שלו, פגשנו באיכר רומני חורש את שדותיו (עם סוס כמובן) ומדריכנו שאל אותו על הדרך לכביש הראשי והוא שאל מאיפה באנו? מישראל! הוא הוסיף ואמר שיש כאן לא רחוק בית קברות יהודי מלפני שנים רבות. תלכו עד לכנסיה ומשם ימינה , שמאלה, כמה עשרות מטרים. הלכנו עד לכנסיה לא מצאנו… שם שאלנו שוב ואמרו לנו שעל הגבעה הרחוקה ממול יש בית קברות. תראו חלקה מגודרת זה שם! כל אחד ששאלנו, שלח אותנו למקום קצת אחר. רחוק יותר. אישה אחת שיצאה מביתה אמרה לרעיה בדיוק איך להגיע אל בית הקברות. אתם מבינים שהאיכרים האלה, שלא היו מבוגרים במיוחד, ידעו על קיומו של בית הקברות ועל חייהם של יהודים בכפר. מאחד הבתים צץ רומני אחד ואמר שהוא יראה לנו את הדרך והוא יודע אצל מי נמצא המפתח של שער בית הקברות והוא ישלח אותו לשם. הלכנו בדרך ארוכה ותלולה ובאמת, בשולי בית הקברות הנוצרי ראינו שטח מגודר. הצצנו דרך השער ומול עינינו נצבה מצבה עליה אפשר היה לקרוא בבירור את השם "אסתר". חיכינו לבעל המפתח וכעבור זמן מה הופיע אחד רזה מאוד, חייכני ושמח, בחיוכו הרחב מתגלות רק שתי שיניים, אחת מימין ושניה משמאל, הוציא צרור מפתחות קשורים בחבל, חשף את המנעול העטוף ביריעת פלסטיק ש"לא יחליד" ותוך כדי כך סיפר שכבר 14 שנה אף אחד לא בא לכאן והוא כל כך נרגש שמישהו סו"ס מגיע לביקור. לכשנפתח השער, נכנסנו וראינו כ- 30 מצבות. חלקן הרוס, חלקן שקוע, חלקן הפוך. על רבות מהן אי אפשר כבר לקרוא מה כתוב עליהן ובחלקן הצלחנו בקושי לפענח את הכתוב. ממה שהצלחנו לקרוא, המצבות היו מתרס"ג (1903) ועד תרצ"ח (1938) נוצרה אווירה מאוד מיוחדת, מאוד מרגשת, מאוד עוצמתית, אולי בשל הגילוי המפתיע והיותה כל כך בלתי צפויה. השתרר שקט במקום והורגש צורך לומר משהו למרות שכולנו חברי קיבוצים ולא דתיים, אחד מאתנו  אמר "קדיש" וכולנו מלמלנו "אמן". מאוד הזדהינו עם התפילה במקום הזה. רגע  מיוחד של המית לב   עזבנו את המקום וחיכינו ש'החייכן' יסיים את נעילת השער יעטוף את המנעול ביריעת הפלסטיק, וכהבעת תודה, צ'יפרנו אותו בכמה ליים.  ולקראת ראש השנה (אי אפשר בלתו) כמה מילות הסבר:
בגדול, ראש השנה הוא היום הראשון בלוח השנה היהודי ובו, עם ישראל מקבל על עצמו את מלכותו של אלוהים כמלך כל הארץ. החג מכונה 'ראש השנה' ולא 'תחילת השנה', ממש כפי שהראש מכיל בתוכו את חיי הגוף כולו, כך ראש השנה הוא היום בו בורא עולם מעניק פרנסה, בריאות וחיים לכל השנה הבאה עלינו.
מה קרה בראש השנה:
א. בתנ"ך כתוב שביום השישי ברא אלוהים את האדם. אנו מציינים את אירוע יצירת האדם בראש השנה, א' תשרי, בתקיעת שופר ואמירת פסוקים מן התנ"ך.
ב. החטא הראשון. לאחר שברא את האדם ראה אלוהים ש"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" וברא את חוה וציווה עליהם פרו ורבו! בנוסף, אסר עליהם לאכול מפרי עץ הדעת. אבל הנחש הערמומי פיתה את חוה שנתנה גם לאדם לאכול מפרי העץ. אלוהים גירש אותם מגן – עדן. חטא עץ הדעת הוא החטא הראשון בתולדות האנושות והתרחש… בא' תשרי – בראש השנה.
ג. ראש השנה הוא היום בו התנסה אברהם אבינו בניסיון הקשה להוכיח לאלוהים את נאמנותו וצייתנותו גם במחיר היקר של העלאת בנו יצחק לעולה, מה שנקרא 'עקדת יצחק' רק כשהניף את הסכין לשחוט את בנו אמר לו המלאך להחליפו באייל, והתנצל, שזה היה רק ניסיון, שבו עמד אברהם בהצלחה. בזכות צייתנותו, ברכו, שזרעו ירבה ככוכבי השמיים וכחול אשר לשפת הים. אפשר למצוא עוד אירועים שחלו בא' תשרי. עד סיפור הלילה הראשון של דוד המלך ובת שבע. אסתפק בכך לתזכורת אירועי א' תשרי הוא ראש השנה.

אנחנו מאחלים לכולנו, לנו, למשפחותינו לחברינו (כמובן שלקוראינו) שתבוא עלינו שנה טובה ומבורכת, שנה שתגשימו את מאווייכם האישיים והמשפחתיים, שתחוו חוויות חדשות מעשירות ומאושרות, בריאות טובה, שמחה רבה ורק אהבה!
שתהיה לכולנו שנה מאושרת!
שבת שלום!, שבוע טוב! ושנה טובה!!!

10.3.16  ז' אלול תשע"ו

חודש אלול – חודש הסליחות. להלן, 60 שניות על ה"סליחות".
מהו המנהג הזה  "סליחות"? הסליחות הן שם כולל לקטעי פסוקים, תפילות ופיוטים המתייחסים להבעת חרטה, קינה על החורבן, וסליחה על חטאי השנה שחלפה ולקראת השנה שבאה לטובה, תפילה לגאולה, בקשה לזכות ברחמים ובסליחה. בקשת הסליחות נמשכת עד ט' תשרי, יום לפני יום הכיפורים. קיים הבדל עדתי בעיתוי ה"סליחות" הספרדים מתחילים בסליחות בראש חודש אלול ואילו האשכנזים מתחילים במוצ"ש ומקפידים על לפחות 4 ימי סליחות לפני ראש השנה. הנוהג לומר סליחות מתקיים בבתי הכנסת בשעות הבוקר המוקדמות, טרם עלות השחר. אך יש עדות בהן מצרפים את הסליחות לתפילת שחרית. בשנים האחרונות מתקיימים ברחבי הארץ סיורי תיירים וסיורי חילונים סקרנים, לטקסי הסליחות בבתי הכנסת וכך מתהווה ונוצרת אווירת 'סליחות' בחוגים רבים במדינה שהיטיב לתאר אותה יהודה עמיחי בשירו:

"אבי, מלכי"

"אבי, מלכי, אהבת חנם ושנאת חנם / עשו את פני כפני הארץ החרבה הזאת. השנים הפכו אותי לטועם של כאבים.   כמו טועם יינות אני מבחין / בין מיני שקט שונים /
יודע מי מת. מי.
אבי, מלכי, עשה שפני לא ייקרעו / מצחוק או מבכי.
אבי, מלכי, עשה שכל מה שיקרה לי / בין תאווה ובין עצבות / לא ייסר אותי, ושכל הדברים  / שאני עושה בניגוד לרצוני, / ייראו כרצוני. ורצוני כפרחים."

יש דברים שלא צריך לנהוג על פיהם, אבל צריך לדעת אודותיהם.

ב- 1984 נשלחתי בתוקף תפקידי ליריד הספר הבין לאומי בפרנקפורט. היריד בפרנקפורט עד היום הוא גדול הירידים והחשוב שבהם. כמאה ושבעים מדינות הציגו את ספריהם ביריד ב6-8 ביתנים, באולמות ענקיים. בצידם, בביתן גדול אחד הציגו תערוכה של ספרים דיגיטליים, תוך תצוגה של תהליך הייצור ושם שמעתי הסברים וחשתי לראשונה, שאולי, אולי הוצאת הספרים הדיגיטליים תכבוש את עולם הספר והעבודה על הוצאת הספר הכתוב והמודפס על נייר תיעלם מהעולם. לא יהיה יותר צורך בספריות שעל הכונניות ניצבים אלפי ספרים שאין להם "ביקוש". ועל הדוכנים נמצא בעתיד הקרוב, רק מכשירים דיגיטליים שנוכל להטעין בהם כמה ספרים במחיר קטן בהרבה מזה של הספר הקונבנציונלי. אמריקאי נחמד אמר לנו: "תתחילו לחפש לכם מקצוע אחר" וחייך בהנאה לעצמו. חלפו 32 שנים והנה נפל לידי  מחקר חדש ממרץ 2016 שמגלה, שתאוות הקריאה של הציבור האמריקאי בספרים מודפסים לא פחתה. 38% קוראים רק ספרים מודפסים. 6% קוראים רק ספרים דיגיטליים ומקשיבים לספרי אודיו.  28% קוראים גם ספרים מודפסים וגם דיגיטליים והמדאיג ביותר, 26% מהציבור האמריקאי לא קוראים בכלל ספרים. המחקר נערך בטלפון על 1520 גברים ונשים. הספרים הדיגיטליים  כוללים קריאת ספרים מהספר המיועד לכך, ממכשירי טאבלט, ומטלפונים סלולרים. גם בארץ נעשה סקר שתוצאותיו דומות. נרגעתי, ימשיכו להדפיס ספרים, נוכל לאחוז בהם, להריח אותם, למשש אותם ולהביט בסיפוק בספרים האהובים עלינו מבעד דלתות הזכוכית של ארון הספרים.
"שבוע טוב"!