שבועטוב

מוקדש לירון

25.5.16    י"ט סיון תשע"ו

זמנים

אל מול הרוח החזקה והמשבים /  נחרצות פנינו בלוחות הזמנים.
וכך בין חושך לאור  /  ובין חום לקור
לעולם לא נדע  /  לעולם לא נדע
האם אי פעם עוד נחזור…

את השיר הזה קיבלנו מירון, שנכתב ב- 2014. ירון הוא חבר שלנו, לרעיה כאח. אנחנו עצובים מאוד שהלך מאתנו ושותפים לצער ולכאבם של גאולה, ינון, ינאי, ונטע ולחבריו מקבוצת תומר, איש אהוב היה, באמת יחיד ומיוחד.  כל מה שיאמר כאן בא מאהבה, מחברות טובה ומהערכה רבה. ירון היה אמן! מהגזע של האנשים המוכשרים בכל תחום בו יגעו. ירון היה ספורטאי מצטיין – אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה. ירון היה שחקן במה מרשים מ"טיל אוילנשפיגל" בנערותו, להקת פיקוד מרכז, ועד "נמר חברבורות" בבחרותו, היטיב לרגש בזמרתו ולעתים, כתב גם סיפור קצר או שיר. אבל … החליט להיות צייר. רעיה כתבה בצאת קטלוג עבודותיו ואני מצטט: ש"התחיל בכיתות יסוד בציוריו בעפרונות בחוברות הלימוד שבהם תמיד רעיון וכוונה, במוסד היו רישומיו על גבול הקריקטורה של דמויות מחיינו, שהיינו מעבירים בינינו בזמן השיעורים וגרמו לנו להנאה וצחוק. הומור מיוחד היה לו. אחר כך מתקפת הצבעים והצורות בערבוביה מרתקת. בציוריו הבוגרים, שאם נקדיש להם כמה דקות של התבוננות יציצו אלינו כמו בפנטזיה פני אנוש ועוד יצורים וסמלי כלים חקלאיים, וכך גם היצורים החד תאיים הגמישים כמו במשיחות מכחול שחורות שלפעמים הצבע מתערב בהם, שפושטים ולובשים צורה ולפעמים פורצים במחול סוער או מגיחים מעברים שונים ויוצרים בתנועתיות נפלאה כעין כוח חזק – עדין של יחד. אנושי".

הביטו על הקיר וראו את הציור שירון צייר את רעיה שהייתה המודליסטית שלו בגיל 15.  ירון היה כל חייו חבר קיבוץ נאמן, חבר קיבוץ אידיאולוגי. צייר פעיל בתקופה בה הרבינו לדון בנושא "האמן בקיבוץ" (שרבים מהם עזבו את הקיבוצים) הוא ידע לבנות את השילוב המפרה בין עבודתו ל"פרנסה" לבין היותו צייר – אמן. מהמספוא והמשתלה דרך בישולי המרק והאורז במטבח והעבודה בתמ"ה, יצר את התנאים המאפשרים יצירה לצד פעילות בקיבוץ – בקישוט בחגים, בהכנת "חדר הלוויות" והרכב "נושא הארון" במשך שנים רבות, בהופעותיו המשכנעות בשיחת הקיבוץ ובמזכירות המורחבת. הוא השקיע מאמצים גדולים כדי לשמור על האיזון בין החיים הקיבוציים להיותו אמן יוצר והוכיח שאפשר!.   וקטע מהקדיש הקיבוצי שלא הוקרא על קברו:

יהי זכרך ירון ספיר שמור אתנו לימים,   /       ודמותך לנגד עינינו לזמנים,   /
שהיית עצם מעצמנו, בשר מבשרנו,     /     חבר לדרך, אח ורע לבית הזה.   /
בצער ובשמחה, בידידות ובאהבה,    /    בחול ובשבת, בחיים ובמוות.

יהא שלום בביתנו   /   שלווה בחצרנו   /
ינון שמך, חקוק בספר חיי הבית הזה. יהי זכרך ברוך!

שיהיה לנו "שבוע יותר טוב"!

18.6.16  י"ב סיון תשע"ו

מה עושים עם הילדים בחופש הגדול?  זה נושא המעסיק  הרבה משפחות.      וכך שח לי שכני לספסל הלימודים: "כמה מוזר, (הוא בן גילי בערך) כשמלאו לנו 11 – 12שנים עבדנו בחופש הגדול בעבודות שונות כדי לעזור להורים. והנה, התבקשתי על ידי בני שאני אעזור לו במימון הקייטנות לילדיו כי הם לא יכולים לעמוד בהוצאות גבוהות (2750 ₪) כל כך, לפרק זמן קצר של שבועיים. והם מבקשים עבור כל ילד שתי קייטנות. והוסיף, שאצלם בראשון לציון "הנוער העובד והלומד" או הצופים (לא זוכר בדיוק) מקיים קייטנה למשך 6 שבועות תמורת 600 ₪ בלבד, מעין מחנה יומי, אך נכדיו לא רוצים ללכת לשם בנימוק שאין שם די אטרקציות. ששאלתי אותו ומה עושים אתם מאמצע אוגוסט השיב: נוסעים לחו"ל! הסכמתי לשלם את הקייטנות בתנאי… ש"הילדים לא ייקחו איתם את הסלולרי שלהם וכדי לפתח קשרים וכישורים חברתיים, יאלצו לחפש חברים! על מילוי התנאי הזה, עוד לא קיבלתי תשובה" אמר.

בשביל הציבור הדתי חג השבועות הוא בעיקרו חג מתן תורה, בשביל הציבור החילוני הוא חג מוצרי החלב, חג עוגות הגבינה וביקור בקיבוצים ובמושבים. אבל לא כך נחגג החג בעבר. בימי קדם האנשים השתייכו לחברה אחרת מזו שאנו חיים בה, גם הדת היהודית הייתה שונה  מזו שאנו מכירים. בתקופת בית המקדש הראשון כמעט כולם היו עובדי אדמה וחייהם היו תלויים בעונות השנה ובפרי האדמה, את ה'לא ידוע מראש' זיהו ככוח עליון– אלוהות! – ומכאן ריצוי האל במנהגי "מנחה" וכך העבירו חלק מהתנובה לנציגיו עלי אדמות, הם הכוהנים. כאילו האל דורש את הבאת המנחה אחר הקציר והבציר, עם המלטת הבכור ואת הבן הבכור (עד שהומרה הקרבת הילדים בתשלום המכונה "פדיון הבן"). הבאת הביכורים הייתה אירוע מקומי, במקדשים ובמקומות פולחן אחרים. הטקסים נמשכו בין שבועות לסוכות על פי זמן הבשלת הגידולים השונים. (לכל גידול חקלאי יש את מועד ההבשלה שלו). אין תשובה לשאלה מה גרם למנהג לערוך את חגיגת הביכורים במועד אחד! בתחילת הקיץ, חג שבועות לא מוזכר במקרא כמו פסח וסוכות. היום סבורים שחג שבועות/ביכורים ראשיתו בכלל בגלות בבל ששם המשיכו הגולים לעסוק בגידולי שדה (לא תאנים, רימונים, זיתים וגפנים) והפרישו חלק לכוהנים. וכשחזרו  לארץ עם שיבת ציון, מצאו שהמועד שהונהג בבבל אינו מתאים לחקלאות בארץ. לכן גם לא מצוין תאריך מדויק לחוג את החג. הייתה מחלוקת בין הפרושים לצדוקים על כך. עם החלפת שושלת הכוהנים הגדולים מבית צדוק  בכוהנים מבית חשמונאי, נקבע תאריך קבוע לחג והוא ו' בסיון. ואיך הגענו לטכס הביכורים המודרני? בכל זאת נסגור את המעגל. חג הביכורים המודרני החל עם חידוש ההתיישבות בתחילת המאה ה- 20 . חקלאי הארץ, בעיקר הקיבוצים, חידשו את מנהג הבאת ביכורים לציון ההישגים החקלאיים של הישובים בתהלוכות וטקס מקומי. כך החג שב לקבל את אפיונו החקלאי מהימים ההם בגירסה חילונית.

ולחגיגה שלנו, שרתה בה אווירה חגיגית, שמחה, מזג אוויר נפלא, הפגנת כוח של הכלים החקלאיים החדישים ביותר, ריקודים ומשחקים הקרויים 'שטפטה', המון אדם שמח ושותף. תודה למארגנים ו"יישר כוח"!

"שבוע טוב"!

11.6.16  ה' סיון תשע"ו

כשיצאנו מהקולנוע כבר ירדה החשכה. צעדנו לכיוון מגרש החנייה, משוחחים על הסרט שראינו, עודנו מתווכחים מי היו הרעים ומי היו הטובים נכנסנו לחניון. פני נפלו – לרכב שלנו היו דבוקות משני צדדיו מכוניות, מאחור עמדה באלכסון עוד מכונית וכדי לצאת קדימה שטח התמרון היה מאוד צפוף. במציאות כזו אני מתחיל להתעצבן. הנסיעה של חצי מטר קדימה וחצי מטר אחורה תוך סיבוב חלש של ההגה  ושוב קדימה ושוב אחורה הלוך ושוב גומר את סבלנותי. אני מתחיל להזיע, והגרוע מכל מתחיל להתייאש שאצליח לתמרן ולצאת מהמצב הלחוץ הזה. בעודי מתלבט אם נכון לחכות לסוף הצגת הסרט השנייה, שבעלי המכוניות יגיעו ויפנו לי את הדרך, תוך כדי תמרון הנראה כאין סופי, אני שומע קול מוכר: " אפשר לעזור לך?" אני מביט ורואה אותה ניגשת לרכב  אומרת רק "צא, צא". נכנסת ותוך שניות מוציאה את הרכב למרחב, יוצאת ואומרת "אתה יכול לנסוע הביתה ותמסור ד"ש להורים ". רק אז הבחנתי שזו הייתה ליאן! המסופר כאן לא התרחש אבל בוודאות יתרחש! ליאנה יקרה, קבלי את מיטב איחולנו לקבלת רישיון הנהיגה אחר מסע מייגע שסופו הצלחה!

השבוע, ב-6.6.16 צוינו 49 שנים למלחמת ששת הימים. למלחמה פנים רבות ואוסיף זיכרון אחד משלי. נ. נפטר לפני שנתיים. רס"ן נ. היה מבכירי המפקדים באוגדה. נ. היה חבר שלי עוד זמן רב  לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. נ. כבר לא היה חבר שלי אחרי המלחמה. וזה סיפור המעשה. המסע במדבר סיני היה קשה, מפרך, לוחץ ומלחיץ. ככה זה ביחידות תובלה כשממהרים, שנוסעים 24 שעות ביממה, כי צריך להגיע למטרה, וכשהרכב נתקע בהרי החול, מגיע טנק וגורר אותך אל מעבר להם. במדבר, ביום חום מעיק ואור מסנוור ובלילה הפוך, קור חודר וחשיכה מוחלטת. מה הפלא שאנשים מתחילים להתערער קודם בנשמתם ואחר כך בגופם. אין פנאי לעצור רגע, לגלות תשומת לב מיוחדת למישהו, "תשתה מים" זו הייתה התשובה למצוקות. "חכה, עוד מעט מגיעים" נאמר לנשברים ברוחם. לכל זאת נוסף גם המדבר שצפן בתוכו הפתעות שהביאו את האנשים למחשבות ומעשים מוזרים. זה מה שקרה גם לאיש המופת רס"ן נ. לאורך הציר נחשפו מדי כמה קילומטר בונקרים. הבונקרים האלה שמשו בעיקר כמחסני נשק מצריים. מדי פעם כשהשיירה הייתה נעצרת חיילינו היו נכנסים לבונקרים ולוקחים לעצמם נשק, שיהיה להם במלחמה ואחר כך בבית. בשלב מסוים, ישראל, המ"פ. שלנו, הטיל עלי לארגן את השמירה על פתחי הבונקרים  כדי למנוע את הביזה הזו. אני הופקדתי על בונקר ענק. לא יכולתי למנוע כניסה אליו אלא רק לפתוח עיין על היציאה ממנו ומה עיני רואות? חברי הטוב, רס"ן נ. יוצא מחויך מהבונקר, בידו אקדח ובחגורתו אקדח. ניגש אלי ואומר לי בידידות חמה: "תראה מה מצאתי"! אמרתי לו: "תחזיר אותם למקום" והוא עונה לי: "אין סיכוי בעולם" ואני אומר לו: "תחזיר את האקדחים, אני לא נותן לאף אחד לבזוז כאן" ואז הוא אומר לי ברוגז: "מי אתה שתגיד לי מה לעשות" . אמרתי לו בשקט, כמעט בלחש: "נ. אל תשכח מאיפה אתה בא, אתה מדבר תמיד על דוגמה אישית, אתה מפקד גדול ונותן דוגמה לחיילים ואני סתם סמל שאומר לך: "לך תחזיר את הנשק!, עכשיו!" אחרת איידע את כולם מה גנבת, עד מפקד האוגדה אגיע ואספר שהיית בין הבוזזים". בכעס עצום ממש צעק: "אנחנו עוד ניפגש אחרי המלחמה"! הסתובב לבונקר והחזיר את האקדחים. נפגשנו אחרי המלחמה הרבה פעמים בכנסים ופגישות בצבא, משרדנו היו קרובים וחלפנו זה על פני זה פעמים רבות, אך מאז נ. לא דיבר אתי, לא החלפנו מילה גם אחרי שהייתי מברכו לשלום!
זה סיפור קטן נטול השפעה ואפילו נטול חשיבות על המלחמה , זה פן אחר, פן מכוער ממלחמה מפוארת, שאני לא שוכח משום מה. תמיד אומרים שבמלחמות זוכים לחברים שהופכים לאחים ממש והנה סיפור אחר לחלוטין, בו איבדתי חבר נ. נפטר לפני שנתיים. באתי להלוויתו כדי לחלוק לו כבוד אחרון, כי נ. היה פעם חבר שלי.                                                                                           "שבוע טוב" וחג שמח!

4.6.16   כ"ז אייר תשע"ו

לנואי ואיתן:
דמיין – כתב ג'ון לנון
דמיין שאין גן עדן / וגם לא גיהינום.  שרק שמיים תכלת / פרושים שם במרום  דמיין עולם של שקט / אין זה כבר חלום / דמיין אדם בלי פחד / חופשי מדאגות ואנשים ביחד / זורמים ללא גבולות / פשוט חיים בנחת / עם אותן המשאלות. אולי תגיד שרק חלמתי / אך זה כוחו של החלום
אם נדמיין אותו ביחד / נגשים אותו עכשיו היום.
דמיין עכשיו את שנינו / באהבה טובה /  האופק לפנינו / מקרין חום ושלוה   תנשום את מה שבינינו / נכון שיש תקוה

במהדורת חדשות בטלוויזיה רואיין  חסיד 'ירושלים – המחוברת יחדיו' לתמיד. במפגש עם תיירים שאל אותם (כדי להוכיח להם את צדקת דרכו) מתי מארק טוויין ביקר בירושלים? תתפלאו אבל נער אחד ענה לו: "ב- 1867" "ומה כתב על הארץ?" בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" מתאר מארק טוויין את עליבותה של הארץ "המדבריות ריקים מאדם, תילים דהויים של שממה, טבריה היא כפר אווילי מתנמנם תחת 6 דקלים אבלים", ואת ירושלים תיאר: "מצורעים, נכים, עיוורים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, עיר קודרת שוממה וחסרת חיים", ומסכם דעתו על הארץ כולה: "משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב"! המבקרים אמרו שהוא נתן תיאור עסיסי ומשעשע של ארץ ישראל נטולת עם- ישראל. אגב המו"לים של הספר הוסיפו למהדורות החדשות הקדמה שבה נכתב שהיום מדינת ישראל, בשלטון היהודים, פורחת ומתפתחת. הקטע בו הוזכר מארק טוויין, התקשר אצלי לפרשת השבוע "בחוקותיי" שאפשר לכנותה פרשת "המקל והגזר", פרשה שבה נכתב "אם תלכו בחוקותיי (בחוקים שאני אלוהים מכתיב לכם)  "נתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פריו, וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ" ו"רק טוב יהיה מנת חלקכם". אבל אם לא תשמרו על מצוותי ”הבאתי עליכם חרב, שילחתי דבר בתוככם והפקדתי עליכם את השחפת ואת הקדחת" ועוד כהנה וכהנה. במילים אחרות יש רק שתי אפשרויות קיצוניות או! או! שחור או לבן! אין דרכי ביניים. (באמת אין?) הפרשה מסתיימת בנושא הנדרים ובה כתוב שעל בן אדם לעמוד בדיבורו. זוכרים את סיפור בת יפתח למשל?. אמרת – קיימת! אפילו אם ברצונך להתחרט. בימינו מכנים זאת 'אמינות' אישית. הדרך היחידה בפרשה לבטל/למרוח 'נדר' היא לפדותו בכסף. 50 שקל לגבר ו – 30 לאישה. בימינו נשמעות אמירות אישיות של מנהיגים המבטיחים הבטחות בשמם, אך אין להם שום מחויבות לבצען וד"ל.

עוד התייחסות קטנה לל"ג בעומר, לכניסתה של אורי לתנועה! ואנחנו מברכים אותה ומאחלים לה פעילות מעניינת, מאתגרת ומהנה בתנועה. אני לא יודע איזו משמעות יש לכניסה לתנועה היום, לפעולותיה השונות, לדרכה החינוכית, הלאומית, לערכים כמו עזרה הדדית וערבות הדדית. מה המשמעות להיות חבר ב"השומר הצעיר" למה זה מחייב? או שזה סמלי בלבד? אנחנו היינו דור שהתנועה מילאה את חייו. פעילותה החברתית בטיולים, במסיבות, בתרבות, בלימוד דרכה האידיאולוגית, באורח החיים ביומיום, כל אלה היו במידה רבה כל עולמנו. זיכרונות אלה מרגשים אותנו כל פעם כשנכד או נכדה נכנסים לתנועה. כזיכרון מהימים ההם, שלנו, ראו תמונה של קבוצת "סנונית" שצולמה ביום כניסתנו לתנועה (נראה אם תזהו אותי)
ולך, אורי, הצדעה שומרית וברכת "חזקי ואמצי"!

"שבוע טוב"!

ל"ג בעומר            28.5.16  כ' אייר תשע"ו

ל"ג בעומר! על אף שהכרנו את כל השירים על גבורותיו של בר כוכבא במלחמתו ברומאים, ירינו בחץ וקשת, הדלקנו מדורות וצלינו תפוחי אדמה, בשבילנו ל"ג בעומר היה "חג התנועה", יום בו העלינו לראש שמחתנו את "השומר הצעיר"! התנועה שלנו! ביציאה ליער, בטקסי מפקד האש הגדול: הענקת סמלים  המייצגים את התבגרותנו! (בני מצדה, צופים, וסמלי בוגרים), החלפת הצבע בעניבות (מירוק, לכחול, ושחור), החלפת מדריכים לקבוצות השונות והנפת הדגלים החגיגית. אך ללא ספק, המשחק הצופי היה גולת הכותרת. מהסיפור העלילתי, יצירת הדרמה ועימה הסיבות למשחק. אחר כך המשחק עצמו, שנמשך 24-36 שעות בכל מרחבי היער והשדות. הפעם… על המשחק הצופי הגדול של שנת תש"ט – 1949, השנה בה הצבא הקומוניסטי בהובלת המנהיג המהולל מאו צה טונג הכניע את כוחות הצבא הלאומני של צ'אן קי שק. תוך חצייה דרמטית של הנהר הגדול בסין היאנג- צה, אגיפת הכוחות הלאומנים ועקיפתם. זה היה סיפור הרקע למשחק. באותה שנה הייתי כבר בהנהגת הקן והייתי בצוות של עמוס מ"כפירים" בראש הלאומנים. הבסיס שלנו היה הר המוזאיקה ואילו הקישון שימש כנהר היאנג צה. הבעיה הלוגיסטית הראשונה לאחר שנודע לנו שבכוונת הקומוניסטים לחצות את הנהר, הייתה העברת כוחות מהירה ככל האפשר לתל טורה שמעבר לקישון, לפרוש את כוחותינו בשדות לחכות למועד החצייה, לביצועה ולקיחת שבויים רבים ככל האפשר בקרב עניבות שלכל אחד מ"הלוחמים" השתלשלה עניבה באחוריו. הצלחת- הוא הפך לשבוי שלך, הוא הצליח – הפכת לשבוי שלו. כדי להגיע לתל-טורה בלי ש"האויב" ירגיש עשינו תנועת איגוף דרך כפר יהושע (דמיינו לעצמכם רק את המרחק שעברנו בהליכה מהירה, כשבכוח גם ילדים בני 12, מהר המוזאיקה – כפר יהושע – תל טורה) ופרשנו את כוחותנו. רעיה שהייתה בכיתה ו' תיטיב לספר לכם ממני איך זה היה לשכב שעות בשדות החיטה בלילה. בסביבות ארבע בבוקר הכח הקומוניסטי חצה את הקישון והקרב הלא ארוך על העניבות הסתיים (בניצחוננו) אבל הנהלת המשחק לא יכלה לשאת זאת וברוח האידיאולוגיה השומרית, האוהדת מאוד את הקומוניסטים בשדה בקרב האמיתי בסין, העניקו להם את הניצחון. עייפים ומותשים גררנו את עצמנו מהקישון למיטותנו במוסד. זה היה ל"ג בעומר שלא יישכח. הפינה הפרטית שלנו היא, שבאותו ל"ג בעומר קיבלתי להדרכה את קב' תומר וכשהעברתי את ההדרכה כעבור שנה לחגי בז, אנחנו, רעיה ואנוכי כבר נשארנו יחד והשאר היסטוריה.
וכמה מילים על היום עצמו. יש כמה סיבות למה חוגגים את ל"ג בעומר. אצל החילונים אומרים שבי"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, היום בו הביס בר כוכבא וצבאו את הרומאים בקרב גדול, הדתיים מולם גורסים, שזה יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. מעניין שעד המאה החמישית אין זכר לכך שי"ח באייר אינו יום חול רגיל. כיון שעומדים אנו בפני חתונת נואי ואיתן ננסה להבין למה אין עורכים חתונות בימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר, כשלאיסור זה נוספים גם איסור על תספורת וגילוח. לאיסורים אלה אין זכר בתנ"ך. הדתיים גורסים שהסיבה למנהגים אלה קשורים למותם של 24 אלף תלמידיו של ר' עקיבא ובאווירת האבל על מותם ואילו החילונים אומרים שיש לכך אחת או שתי סיבות. האחת, קשורה למסורת היהודית החקלאית, האומרת, שימי ספירת העומר הם ימים שמזג האוויר בהם מאוד לא יציב, שסופה אחת קשה, או שרב קיצוני יכול להחריב את כל היבולים בבת אחת. השנייה אומרת, שהמנהג בא ממסורת החברה הרומית, שאין להתחתן בחודש מאי כי בחודש זה רוחות המתים שבות לארץ ומביאות מזל רע והיהודים אימצו את המנהג והעתיקו אותו לחודש אייר המקביל למאי. כך או כך, נואי ואיתן מתחתנים בכ"ה באייר, מועד המבשר רק טובות ושמחות, נאחל להם הרבה מזל טוב, אושר, אהבה והצלחה בכל!.

שיהיה לכולנו ובמיוחד לנואי ואיתן, "שבוע טוב מאוד, מאוד"!

21.5.16 י"ג אייר תשע"ו

שפע ברכות לשהם ליום הולדתה, שפע תקוות למימוש כל שאיפותיך, שפע איחולים שיהיה לך רק טוב, מעניין, משמעותי, נעים ובריא. המחול! היא דרך נפלאה להגשמת כל אלה, שתעצים את תחושת האושר והסיפוק.          אוהבים אותך! ותמיד אתך!
מה שמציק לי:
כשנכנסתי לקפיטריה באוניברסיטה הופתעתי מהדממה ששררה במקום, זו ממש אותה קפיטריה שהייתה כה רעשנית, שהייתה בה המולה תמידית, דיבורים בקולי קולות משולחן לשולחן אפילו הוא בקציה השני. אלמלא הקפה הטוב שמוגש בה לא הייתי נכנס לתוכה מחמת ההתנהגות הסטודנטים והמהומה בין כתליה. השקט בו נתקלתי עורר בי את המחשבה שהיא ריקה מאדם אך כשנכנסתי פנימה ראיתי 25-30 גברים ונשים יושבים וכל אחד שקוע בסלולרי שלו. איש לא החליף מילה עם איש, איש לא הרים את ראשו, לא נשמעה אפילו לחישה, וגם אם מישהו אמר משהו למלצר בקול, הוא היה כאוויר בשביל היושבים בקפיטריה. איש איש וסלולרו. תופעה דומה אני רואה שהולכת ומתחזקת גם במהלך השיעורים. אנשים מקשיבים, לכאורה, להרצאות אך ראשם שקוע בסלולרי. ניכור ללא מאמץ. לפני זמן מה הוזמנתי לישיבה  במקומותינו ונדהמתי, רבים ממשתתפיה עסוקים במהלך הישיבה בסלולרי שלהם, ז.א. עם עצמם. עברתי בחדר האוכל וראיתי, יושבים ארבעה חברים סביב לשולחן וכל אחד בסלולרי שלו. הוזמנו לסעודה ונדהמתי, גם בסעודה עצמה, רוב המשתתפים היו עסוקים לפרקים ארוכים בסלולרי שלהם כאילו סביבתם לא קיימת. אותי מצב זה מביך (על אף שאני מודה שלפעמים הוא מאוד יעיל), זה לא נימוסי, לא חברי, לא חברותי ובעיקר מחטיא את מטרת ההתכנסות. אני שואל את עצמי מילא, לא קוראים ספרים כי כל מה שאדם 'צריך' יש לו בסלולרי, לא כותבים, אלא בשפה סלולרית שהיא שפה מיוחדת וגם שפת סימנים. אני שואל מתי חושבים על דברים שאינם בבחינת כאן ועכשיו? ואין בכלל צורך בדיבורים והחלפת דעות? וכך גם בין הפרט למוסדות השירות שהוקמו למען ל"שרת" אותו. לא מזמינים אותו לשיחה אלא מסמסים לו, (ראו, דירתנו) הקשר האנושי וורבלי, המקובל בין בני אדם הופך למיותר. ומחר, אולי, גם בשיחה בין שני אנשים היושבים אחד ליד השני- למה לשוחח שאפשר לסמס? בעיני… השימוש בסלולרי בציבור הוא מעשה של חוסר כבוד  וחוסר כיבוד האחר. הניכור שנוצר ויגדל עם הזמן, מטריד  אותי, מביך אותי, מצער אותי בייחוד שאני יודע שזו "תרבות" ו"דרך החיים" שאני לא רוצה בה. אני לא מתכוון להטיף לאף אחד, שכל אחד ינהג כרצונו… זה רק חומר למחשבה.

"מה שמציק לי" השני קשור לראשון והוא: אי אמירת ברכת "שלום" בינינו. (וגם כאן אני לא בא להטיף אפילו אם זה נשמע כך).
עוד נקודת אחיזה להתפתחות הניכור בינינו. אתחיל דווקא בסיפור הקצרצר שלי על אבא:
"שלום"
אמצע תמוז. צהרי יום. במעלה השביל המוביל מחד האוכל לבית השימוש צועד איש לבוש בגדי חאקי. מכנסיים קצרים עד הברכיים וגרביים גבוהים כמעט עד הברכיים. לראשו כובע. הרוח החמה והחזקה הרימה אל על מערבולות אבק. הוא הסיר את משקפיו וניגבן בשולי חולצתו. לפתע חלף על פניו בצעדים נמהרים חבר, שעל פי מהירות צעדיו נראה שהוא ממהר לבית השימוש שבקצה השביל. "רגע", קרא אחריו האיש והחבר היפנה ראשו לעברו, כשארשת פניו מביעה ספק מבוכה, ספק שאלה. "שכחת משהו", אמר האיש "אני?" שאל "מה שכחתי?" "לומר שלום!" אמר האיש. "שלום" פלט לעברו ופתח בצעדי ריצה לעבר בית השימוש. הרוח הרימה גל אבק נוסף. כשנכנס לצריף חדר האוכל התיישב על הספסל הצמוד לשולחן הראשון, הסיר כובעו ואמר לעצמו: "בחברה החדשה שאנו בונים כאן, כולם יגידו בסוף "שלום" ואפילו באמצע תמוז, בצהרי היום".
ברבות הימים האיש הזה היה אבי.

ב"תרבות החיים" שלנו, שנים רבות היינו מברכים בברכת ה"שלום", זה את זו וזו את זה במאור פנים (לפעמים ללא) על המדרכות, במקומות העבודה, בחדר האוכל, בהתכנסויות, באירועים וביומיום, כביטוי של התייחסות, של השתייכות, של שותפות חיים. לצערי הרב, אמירת ה"שלום" פוחתת והופכת למשהו לא מקובל, לא חשוב, לנטל. אתה חולף מול אנשים שאתה "אוויר" בשבילם, כמו לא קיים. האם גם זה מעיד על גידול ברמת הניכור בין החברים, בין הפרט לחברה ונותן סימנים בעתיד היחסים האנושיים בינינו? כדאי לשים לב שאפילו פרט קטן כל כך מצביע על צורת מערכת היחסים האנושיים שלנו.
אני כבר לא מסוגל להילחם על כך כמו שאבא נהג.
"שבוע טוב"!

יום העצמאות          14.5.16 ו' אייר תשע"ו

ברכת הספורט שלוחה לניר (8) על המקום השני לו זכתה במרוץ למרחק של קילומטר בדליה. וללירן על זכייתו במקום הראשון בטריאתלון בחיפה. כמה  רגשות גאווה גרמתם לי, המקנא בהישגיכם, למרות האמרה: שאין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו.

כ- 40 שנה עברו מאז כתבתי והקראתי את "דבר הקיבוץ" במפקד יום הזיכרון על הר הגעש. ניסיתי לדבר בשם הילדים של 1948, הילדים במלחמת השחרור, ילידי שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. הילדים שגדלו, שבבגרותם חוו את  מלחמות ישראל: את מלחמת העצמאות כילדים, וכחיילים, את מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה, את מלחמת יום כיפור ואת מלחמת לבנון הראשונה, לפני שקיבלו את הפטור ממילואים. מלחמות משאירות חותם, מותירות צלקות, מחשבות, געגועים לחברים וחברים, שהם כמו אחים. ל'ילדים' האלה יש הרבה מה לומר ולספר. בשמחה הייתי מכנס את כל נכדינו כדי לספר איך הגענו לאן שהגענו (דמיינו לכם את שני, עוד לא בן חודש, מבקש ממני: "סבא, תספר לי מה היה כאן לפני שנולדתי, אומרים שהיה פה שמח!" ובסוף סיפורי, הקטנצ'יק מצטט לי את חיים חפר בשיר המסתיים במילים "סבא, מה אתה בכלל מבין…"). יום העצמאות מתאים מאוד לסיפורי עבר אבל הפעם אתייחס להווה, לצרה הגדולה של המדינה שהוא הקיטוב והעוינות בין מזרחיים לאשכנזים, ערבים ליהודים, דתיים לחילוניים ועוד ניגודים הנאמרים בקודים: ישראל השנייה, רוסים, אתיופים , מתנחלים, להט"בים וכד'. בעיות אלה הן הבעיות שלנו היום. אני נזכר שבאחת הנסיעות,כנוסע טרמפיסט במכוניתו של חזן, כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים, זמן קצר אחרי שהכריז באחת הוועידות או בישיבת מרכז כלשהו, שהמתנחלים הם "החלוצים של היום", שאלתי אותו למה על המתנחלים אתה אומר מילים משמעותיות כאלו ואינך אומר זאת על מתיישבי מושבי הצפון או עיירות הפיתוח בדרום שהוקמו בשנות החמישים,שלדעתי קרובים מאוד בעשייה למה שאתם, החלוצים הראשונים עשיתם בעמק הירדן ועמק יזרעאל, בשרון ובגליל, מראשית המאה ועד הקמת המדינה וקראתם להתיישבות של 'עוד דונם, עוד עז' אבל בפועל עשיתם בדיוק את מה שעולי 'ישראל השנייה' עשו ועושים: התיישבות! למה לא תיתן להם גם את תואר הכבוד "חלוצים" על אף השוני התרבותי והמנטלי? התשובה שלו, שלא התווכחתי אתו עליה כי נשמעה לי כל כך הגיונית הייתה, שהם הממשיכים שלנו, למה הם צריכים תואר ומילת הערכה מיוחדת? זה הרי כל כך ברור!! היום אני יודע שהעובדה שלא השכלנו לצרף למחננו את אנשי 'ישראל השנייה' גרמה לניכור ולפער שהיא אולי הגורם המרכזי לפיצול בחברה הישראלית. ואנחנו, כחברה, כקיבוץ, פחות מדי חושבים  ועוסקים בכך.

לסיום, משהו על פרשת 'קדושים', פרשה שנקראת בימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות והיא כאילו מתווה לנו דרך למדינה מתוקנת. כך נאמר בה: "לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואהבת לרעך כמוך". כמה יפה, נכון, וראוי לקריאה ביום העצמאות ה-68!.  "שבוע טוב"!

7.5.16  כ"ט ניסן תשע"ו

ברכות: למאי ולניני ליום הולדתן. למאי, הילדה הנפלאה, החכמה , המוכשרת והיודעת תמיד מה עליה לעשות ובשל המרחק איננו נהנים ממנה כפי שהיינו רוצים. ולניני המתוקה, הילדה שהכי עוזרת לנו, המוכשרת, החברה הנהדרת, המצליחה בכל מעשיה ויודעת לשמח ולהעשיר אותנו. ברכות חמות, המון אהבה שמחה ומילוי צפיות שלכן. אוהבים אתכן מאוד מאוד! מאושרים תמיד לפגוש בכן. קבלו חיבוק ענקי מאתנו ביום הולדתכן!

חזרנו מבולגריה מטיול גדוש הפתעות. במקום לספר מה היה ואיך היה, אני אקרא את מילות הפרדה שכתבה רעיה למדריך הנהדר שהיה לנו:
"גילוי נאות: כשהצטרפנו לטיול לבולגריה שמחנו לבקר בארץ לא מוכרת ובעיקר שזמן הטיסה אליה קצר… לא היו לנו ציפיות מיוחדות, ידענו שיש ארץ כזאת, קצת שכוחה, שבירתה סופיה, שהיהודים ניצלו ע"י הבולגרים מהשואה, לא הרבה יותר מזה. ואתה נועם (המדריך) פתחת בפנינו חלון ענק להכרות עם ארץ יפהפיה בנופיה, בהישגיה, באנשיה, שהוציאה מתוכנו "וואו" ארוך, מדהים, מקסים ו"אין דברים כאלה". שמונה ימים עתירי חוויות ורשמים! הפלאת בהסבריך שהוליכו אותנו בהיסטוריה רבת-שנים של אירועים, מקומות ואתרים, דמויות ואישים, של אנשים אמיצים שפעלו למען הצלת יהדות בולגריה וכל זאת בידע עשיר, בחוכמה, בהומור וברגישות ודאגה אלינו – עם חיוך, מאור פנים וסבלנות אדירה! אל תתאכזב מאתנו שאיננו זוכרים את הפרטים הרבים שהרעפת עלינו. לא תמיד אנחנו זוכרים לאן או למי לשייך אותם – למקום, לשבט או מלך, שר, ראש ממשלה או נהר, מערה, עץ או פטריארך, כנסיה, גיבור קרבות… אנחנו מחויבים, קודם כל, לזכור את שמות בנינו ונכדינו וגם הם רבים. אך אין ספק שנזכור את טיולנו הזה הודות לך! ונזכור שבולגריה גם היא  "ארץ נהדרת".
אם אתם רוצים לדעת מה אכלנו בארץ שבה המזון מתרכז ב"פרות נמוכות" אז הנה ארבעה מאכלים שאהבנו: מרק עוף שהוא מנה בפני עצמה (אני) קציצות תרד (רעיה), כמובן גבינה בולגרית!!! ולחם הנאפה על טבון שאורכו 40-45 ס"מ והוא חלול. ואם מדברים בלחם, נשאלנו מה המשותף ללחם, רבין וסוודר? (התשובה היא כיכר: כיכר לחם, כיכר רבין וסוודר? כי קר)
בהזדמנות זו תודה גדולה לאהוד ועירית על היוזמה והארגון של המסע היפה שחווינו. ולפני שחוזרים לשגרה נאחל:

"שבוע טוב"!

פסח

23.4.16  ט"ו ניסן תשע"ו

".. לכל אדם שנפטר יש יום זיכרון. יש הזוכרים אותו בליבם, יש המציינים אותו בהתכנסות משפחתית בבית הקברות. אך יש, לפעמים שההיזכרות בו חלה באירוע מסוים וזה מה שקורה לי שנה אחר שנה, בהיכנסי בליל הסדר לאולם הגדול. בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת משפחתנו, נכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך טקס ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של אשתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר – בזיכרונות מ"הסדר של אבא", שידע לתת לנו את התחושה בחשיבות התכנסותה של המשפחה, של משפחת הקיבוץ ושל עם ישראל כולו."  כך סיימתי את סיפורי "למה אני (כבר) לא אב הסדר".
פסח, הוא, אולי, החג המזוהה ביותר בעיני, במורשת אב לבנו – אבא ניהל את 'הסדר' 40 שנה ואני המשכתי אותו עוד 15 שנים. אני גם מודע לחוסר העניין המוחלט שלכם בו. מילות זכות לכם מצאתי דווקא בראיון המרתק שקיימתי עם פרופ' אביגדור שנאן לקראת פסח (ואני מקווה מאוד שצפיתם בו). אביגדור שנאן הוא אדם דתי. ליברלי, יהודי עם לב חם, איש חכם וידען בתחומי היהדות והישראליות, איש לשיחת רעים ומרצה מבוקש. בשיחתנו ("תגיד לי על מה לדבר כי אני יכול לדבר על פסח ארבע שעות רצוף") עסק בתמציות החג בכמה עניינים:  ליל הסדר בראשיתו, היה בכלל חג לילדים וחלקיו היו: הקושיות, שנתנו הזדמנות לאב הסדר לספר את סיפור יציאת מצריים לילדים, כלל את השיר 'חד גדיא' המדבר על ההיררכיה בעולם, כל אחד מעניש ונענש… עד שיגיע "עושה הסדר" הגדול, כשבמהלך הסדר שותים ארבע כוסות. וזה היה כל טקס הסדר.
הפסח צוין לראשונה לפני כ- 2640 שנה, כשהמלך (הגדול) יאשיהו קיבל מהכוהן הגדול את סיפור "אגדת יציאת מצריים" וציווה על כך שחייבים לחוג את ציון האירוע מדי שנה. ההגדה תחילתה בתושב"ע, ומהמאה השישית לספירה בכתב ועם המצאת הדפוס – בדפוס. במרכז ההגדה: להיות בן חורין! תרגום המילה- להיות חופשי. בשיחתנו אמרתי לו שבעיני פסח הוא חג משפחתי ושאיפתי היא לשבת עם כל משפחתי סביב שולחן הסדר, אבל השנה, כל אחד מילדי הולך למקום אחר ואפילו שניים מהם נוסעים השנה לדרום לצימר ל'ליל הסדר'. הביט בי, כאילו שאינו מאמין למשמע אוזניו ואמר: "הם בני חורין (!) לעשות כרצונם, ואם הם קוראים קטע מהטקסט השייך להגדה, דיינו! על מה אתה מתלונן? עליך לברך!" כי זו תמצית 'היציאה ממצריים' להיות חופשי, בן חורין! רעיונית, כמובן שאני מקבל את העיקרון הזה, אבל… שאיפתי, שנסב יחד כולנו, כל המשפחה הגדולה לחוג את 'ליל הסדר', נותרה כשהייתה ומתנחמת באנחה בקטע של "בשנה הבאה…".  המלווה בחיוך קטן.
"חג פסח שמח"!

וברגע האחרון : שמחים ומאושרים עם קרן ושיר להולדת הבן, חוגגים ועולצים עם גלי ורומי לקבלת האח, מע(א)ושרים עם הנכד ה- 15 ומברכים את משפחת בנצור מחותנינו.
עכשיו באמת נברך ונתברך ב"חג פסח שמח"!

16.4.16  ח' ניסן תשע"ו
על המקרר שלנו יש מדבקה עליה כתוב: ליאן! ראשי תיבות: "לי ילדה אלוהים נתן". לא פעם תהיתי מה מקור השם ואז רעיה הביאה את הקטע: "ליאן הוא שם של צמח הלוטוס המסמל את פלא הבריאה. את הטהרה ואת היופי הרב שיש בפרח ולכן השם ליאן מביא עמו בשורות טובות וחיוביות. אחרי הסבר כזה מה נוסיף לך ליום הולדתך? שכך יהא ושרצונותיך ושאיפותיך יתגשמו, ואהבתנו בת ה- 19 תלווה אותך תמיד!

שתי נקודות העולות מפרשת השבוע:
1. לשון הרע. הדיבור הוא אחד הכוחות החזקים שניתנו לאדם. ותמיד- תמיד פרשני התורה היו מתייחסים ושואלים איזה שימוש יש בדיבור, מתי לדבר ומתי לשתוק  ואני מוסיף לכך תופעה שאנחנו חווים כל יום: סגנון הדיבור, הבוטות, והקלות הבלתי נסבלת של התבטאות ברשתות החברתיות, של הטוקבקיסטים למיניהם שאף אחד אינו חסין בפניהם. השאלה היא מתי חובה לדבר ולהתריע ואיך להימנע מלשון הרע ולדעת איך להבדיל ביניהן. לפני כמה שנים שמעתי הרצאה הקושרת בין הדיבור ליציאה לגלות ואני זוכר כמה דוגמאות מעניינות: גן העדן. הנחש מדבר סרה באלוהים. אדם וחוה מאמינים לו וחוטאים באכילת התפוח והתוצאה: גלות. או, יוסף, שדיבר סרה באחיו בפני אביו יעקב והתוצאה הגלות הארוכה במצריים (על סיפוריה נחוג חג הפסח) או המרגלים שדיברו סרה על הארץ ואמרו שהיא ארץ קשה ורעה והתוצאה הייתה, ארבעים שנה במדבר בדרך לארץ המובטחת.  וכל אחד מאתנו יודע שלאמירה כלשהי יש גם תוצאה, ולא תמיד חיובית.

2. הטומאה. ידוע, שאישה אחרי לידה זקוקה למנוחה. בתורה קוראים למנוחה זו טומאה. אחרי הולדת בן, כך כתוב בפרשה, האישה טמאה שלושים ושלושה ימים ואילו אחרי הולדת בת, שישים ושישה ימים. ממה נובעת האפליה הזו? בתקופה העתיקה כולם חפצו בבנים שיוולדו להם, שיהוו, בעתיד, כח עבודה במשפחה החקלאית ולכן, אישה שילדה בן, נחשבה כאישה שהצליחה במילוי תפקידה ואחרי 33 יום יכולה להתפנות להביא בן נוסף. ואילו זו שהביאה לעולם בת, מוטב שתמתין. כך בחשבון מצטבר יהיו לה פחות הריונות שיביאו לפחות בנות וכמובן, פחות עוגמת נפש לאב. רחל אמנו נהתה בבכי: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי", אבל בשום מקום במקרא לא נשמעה התחינה: "הבה לי בנות". משום מה נזכרתי שהורינו בלגלגם על המושבניקים היו אומרים: "מושבניק לא מצליח הוא זה שאשתו מולידה בנות ופרתו- עגלים".
חודש ניסן הוא חודש בו אנו מציינים שני דברים מהותיים וגורליים. חג הפסח, יציאה מעבדות לחירות (בני חורין) ויום השואה, יום לציון השמדת ששה מיליון יהודים על ידי הנאצים. כל חיינו נעים בין שני האירועים האלה ולכן כל כך חשוב לזכור ולחגוג את יום העצמאות, יום הקמת מדינת ישראל. על כך נכתוב בחודש אייר.