שבועטוב

 9.4.16    א' ניסן תשע"ו
אירועי ה- 4.4.48 הם מאוד משמעותיים בחיינו. אני מביא עוד קטע "מוזר" במקצת, מסיפור "המערכה". (ואני ממליץ לכם לקרוא את ספרו של עמירם אזוב). יומיים אחרי ההפגזה, הולכנו למערת הפלמ"ח. שם התבשרנו על הפסקת אש ל- 24 שעות ושכל הילדים עד כתה י"א יפונו לקיבוצי העמק במשוריינים בריטיים: "… המשוריינים כבר עמדו בטור ארוך כשנהגיהם הבריטים מסתובבים ביניהם. על הרחבה התגודדו משפחות משפחות לקראת הפרדה. משפחות עומדות חבוקות, מתחבקות, בוכות. פגשתי את אימא עם אחי הקטן. אחי רץ אלי, טיפס והתיישב על כתפי. הורדתי אותו, ליטפתי את ראשו וניגשתי לאימא. חיבקתי אותה. בעיניה עמדו דמעות שלא נתנה להן לפרוץ, כי היא, הרי צריכה להיות חזקה ליד שני בניה. חיבקתי אותה חזק ואפילו הנחתי לה לתת לי נשיקה למרות שהיו אנשים רבים סביבנו. לא החלפנו בינינו מילה. כמה רגעים לפני צאת המשוריינים הגיע גם אבא. על ירכו היה תלוי אקדח ענק ובידו החזיק ספר. אבא לא חיבק, אבא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "חזק ואמץ בני!" הושיט לי את הספר 'מפרש בודד מלבין באופק', "הכנס אותו לתרמילך" לחש, נישק בחום את אחי ונפרד מאימא. לאחר מכן פנה ומבלי להסב ראשו חזר לעמדה עליה פיקד."      מקצת מהזיכרונות שאינם נשכחים.
היום, א' בניסן, שהוא היום הראשון בחודש השביעי בשנה העברית של היום. הוא החודש הראשון למניין החודשים בתקופת המקרא. "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לכל חדשי השנה…" כתוב בהגדה של פסח. ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך והתלמוד גם כראש השנה למלכים ובו החלו לספור את שנות מלכותם.
פרשת השבוע כוללת עניינים רבים. ראשית, הסיפור הנוראי על  מות בני אהרון (הכהן הגדול) ואלישבע, נדב ואביהו בטקס חנוכת המשכן, על תגובת אהרון המוזרה: "וידום אהרון" , על יסודות הכשרות כפי שכתוב: "המאכלות האסורות והמותרות". אבל בחרתי לציין נושא קרוב ללבכם –  להיתר ואיסור בשתיית יין. שתיית היין, מתחייבת לפי ההלכה: בקידוש ליל שבת, בהבדלה, בטקס החתונה, בסעודת שבע ברכות, בפורים, בפסח – 4 כוסות-, בברית המילה ובסעודה חגיגית שבה נאמרת ברכת המזון בציבור "על כוס יין מלא". ולמה אסורה השתייה בבית המקדש? כדי להבדיל בין קודש לחול, בין הטמא ובין הטהור בין עבודה קדושה (ללא יין) לעבודה מחוללת הנעשית תוך כדי שתיית היין. ומה קורה לשותה היין… חבורות ופצעים, בושה וחרפה באות עליו… הוא משיח עם אישה בשוק, מנבל פיו, ואומר דברים רעים בשכרותו, אינו יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה. אמרו חכמים: "נכנס יין יצא סוד"!. יין בגימטריה =70 וסוד בגימטריה = 70. מתוך זהירות יתר, נצטווה הכהן הגדול שלא לשתות בשעת עבודתו, לבל תתבלבל עליו דעתו.
"שבוע טוב"!

2.4.16   כ"ג אדר ב' תשע"ו

ליהב ליום הולדתו כמה מלים. אנחנו תמיד מחכים לבואך, אנחנו אוהבים את הכאפות והחיבוק שלך, אנחנו מאוד אוהבים את השיחות הגלויות אתך (שהאחרונה בהן עסקה ביחסי הורים בנים). אנחנו מנסים להבין אותך כאחד מבני דור ה-y ותמהים איך ל ז מ ן אין חשיבות שהעיקר הוא ש ע כ ש י ו  טוב לי, מעניין לי ואני לא צריך יותר.  גם אם גישה זו אינה מקובלת עלינו, יש לנו הרגשה שעם הזמן, "דור לדור עוד יביע אומר". אז נאחל לך: רק טוב ורק אושר ואהבה שאצלנו, תמיד תמצא ועוד הרבה!.
בכתה ב', אני חושב, למדנו את הפתגם/אימרה: "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח". הפתגם מתאר בדיוק את יחסי הגומלין בין הכוהנים לבין העם או במילים אחרות כדי שהכוהנים יוכלו לעסוק בתורה, הם צריכים לאכול ומה היו הכוהנים אוכלים, תשאלו? בעיקר את בשר הקורבנות שהעם הביא למזבח בבית המקדש, המכונים 'קורבן חטאת', מאחר שהיוו מעין כפרה על חטאיהם. תראו אבסורד, הודות לחטאים שחוטא העם יש לכוהנים מה לאכול ומהאוכל שהם אוכלים יש להם כוח להרביץ/להרבות בעם תורה. כי אם העם לא היה חוטא ולא היה מביא קורבנות לא היה לכוהנים מה לאכול ולא היו יכולים להמציא פתגם חכם כמו "אם אין קמח אין תורה"… זה כמובן פירוש 'אחר' לפרשת השבוע "צו", העוסקת בתורת העולה, העולה על המזבח, אש התמיד שבו וקצת עוסקת גם ב"תלות" של הכוהנים בעם. אגב, היום – מי נותן את הקמח לעוסקים בתורה?
68 שנים למערכה על משמר העמק במלחמת השחרור, אירוע בלתי נשכח לבני דורי, קטע מתוך סיפורי "פתע נקטעה הילדות". המספר על תחילת ההתקפה:       "… השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי, זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו בני ה- 13-14, למלא באבני חצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם  ל-110 ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי אפשר לנשום, אי אפשר לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרונים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז. התחפרנו עמוק תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדי "סנונית" וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא…"
מקצת מהזיכרונות שאינם נשכחים.
"שבוע טוב"!

26.3.16  ט"ז  אדר ב' תשע"ו

ללי ליום הולדתו: כל השנה אתה מלך ביום הולדתך, מלך המלכים!  פילוסוף חכם שלנו. כל רגע אתך, חוויה , אוהבים אותך ומאחלים לנו הרבה רגעים אתך ולך… המון עניין, שמחה, ואושר! ושתזכור שיש לך כאן סבים שמצפים לך!

שבע נביאות נתנבאו להן לישראל וארבעים ושמונה נביאים בישראל כתוב ב"תלמוד בבלי" (מגילה, י"ד) ומיהן? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. כיון שאנו עומדים בעיצומן של חגיגות פורים נקדיש כמה מילים לאסתר.
מגילת אסתר היא המגילה היחידה בה המילה אלוהים לא מוזכרת, אין בה תפילה, ואין בה לימוד תורה. זו מגילה בעייתית, הכי "גויית" שאפשר לתאר: יש בה משתאות, צהלה ושמחה, הרבה יין, (קאזינו) תחרות "מלכת יופי" אפילו, זו שזיכתה את ושתי בכינוי "הפמיניסטית הראשונה" (יש פרשנים האומרים שהיא מאוד רצתה להופיע בעירומה לפני אחשוורוש ופמלייתו אבל לכששמעה שגם אסתר תופיע בחגיגה, נהגה כפי שנהגה). שמה המקורי של אסתר היה הדסה. האסתר בא משם האלה עשתורת, איסתהר, אסתר, ואחר כך ונוס (ביוון) ואפרודיטי (רומא) כולם באים מאותו מקור. כמו שהדסה הייתה לאסתר, דבורה הייתה לדיבורתא וחולדה לכרכושתא. ואיך מייהדים את המגילה? ואיך נכנסה לתנ"ך? רבנים אמרו שכל פעם שכתובה במגילה המילה "מלך" מבלי לציין את השם המפורש אחשוורוש, הכוונה היא לאלוהים ומשום כך יש לה מקום בתנ"ך.
תנו רבנן (כפי שאומרים) שארבע נשים יפהפיות היו בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר אך היו שאמרו שאסתר-הדסה הייתה ירקרקת כשיח ההדס והכוונה הייתה בעצם ליפהפיה אחרת –  לוושתי. פרשת השבוע שלפני פורים היא פרשת "זכור" (זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתך ממצריים) והיא מתייחסת לשניים: לזכור ולהשמיד! היא עוסקת במיגור הרוע, במלחמה ברוע אבל כיון שאנו בדמויות של פורים, אזכיר לכם שהמן הצורר היה מצאצאי אגג מלך עמלק שנלחם בשאול המלך. שאול לא הרגו אלא כלא אותו. (שמואל הנביא הרגו למחרת) וטוענים חכמים, שבאותו לילה בא אגג על שפחה וממנה יצא המן!.

כיון שבפורים אנו עוסקים, אשתטה ואעסוק בנושא שאין עוסקים בו בציבור וכותרתו: "פניו לדרום ואחוריו לצפון" והן הלכות לעשיית צרכים ב'שולחן ערוך'. שו"ע נכתב ע"י ר' יוסף קארו ב- 1563 בצפת. מקורה של הלכה זו הוא בגמרא במסכת ברכות שם מסופר שר' עקיבא הגדול מכולם, נכנס לבית הכיסא כדי לראות את מורו  ר' יהושע, כיצד נוהג בעשיית צרכיו. האם פניו לצפון-דרום או שמא מזרח מערב? וכשתלמידו בן עזאי העיר לו שזו חדירה לרשות הפרט והטיח בו : "העזת פנים" השיב לו ר' עקיבא: "תורה היא וללמוד אני צריך". ומהיכן באה הוראה זו? בזמן שבית המקדש היה קיים, המרחב הגיאוגרפי כולו היה מאורגן סביבו והמתפלל בכל מקום צריך להחזיר פניו כנגד המקדש וכך גם בעשיית הצרכים. בפעולה זו צריך להימנע מלעמוד בקו ישר עם בית המקדש ולכן הכיוון הוא צפון דרום ולא מזרח מערב. לא נרחיב בסוגיה זו בפרטים רק נאמר שכשחרב בית המקדש, ר' יוסי ביטל את ההלכה הזו בנימוק: "משחרב המקדש חדל המרחב להתקיים וכל אדם יכול לפנות כרצונו". ביטול הלכה זו היא אחת התוצאות הקשות של חורבן הבית. הוויכוח על איך להימנע מלעמוד בקו ישר עם בית המקדש בעשיית הצרכים נמשך עוד לאורך 400 שנה ורק יוסף קארו בשו"ע  פסק שיש לנתק את ההיסטוריה מהגיאוגרפיה. למרות שטען, שר' עקיבא צודק בגרסתו, שיש להיפנות בין צפון לדרום בהסתייגויות.
שתשמחו הרבה ותשתו במידה, חג פורים שמח!
"שבוע טוב"!

19.3.16 ט' אדר ב' תשע"ו

יום הולדת לנואי! כבר סיפרתי, ולא פעם אחת, על גודל האירוע של הולדת הנכדה הראשונה עבורנו. על ההתרגשות ותחושת האושר המציפה. האמת, ככה אנחנו מרגישים שנואי באה אלינו ו"נותנת" לנו שעת איכות. זהו, נואיתה, תמה תקופת הנוער שלך (המומחים אומרים שנוער היום, זה עד גיל 30). מעכשיו… . הבגרות, הרצינות, ההתבוננות, ההקשבה, ההבנה, האהבה, המשפחה הקטנה והגדולה הופכים להיות מאפייני הגיל. נואיתה, את בשבילנו כל כך צעירונת, ילדונת חמודה, נבונה ואהובה. קבלי את מיטב איחולינו ליום הולדתך שרק אושר ואהבה יהיו מנת חלקך!

פרשת השבוע "פקודי"  היא האחרונה בספר "שמות" והיא סוגרת את השנה הראשונה במדבר. בואו נעשה ספירת מלאי של שנה זו. היא התחילה ביציאת מצריים, קריעת ים סוף, קבלת  התורה, אירועי עגל הזהב ומסתיימת בבניית המשכן. שורת אירועים מכוננים לעם ישראל. משה העסוק  בבעיות הגורליות של קיום העם, עסוק מאוד גם בטיפול בצרכי הכלל ובטיפול במתלוננים עליו ללא הרף, מסכם את השנה דווקא במתן דו"ח כספי מפורט על בניית המשכן. המשכן נבנה מתרומות ולכן חשוב לו כל כך ליידע את העם מה היו ההכנסות וההוצאות של הבנייה כדי למנוע שמועות ו"לכלוכים". ובכן, על המשכן הוצאו  29 ככרות זהב ועוד 730 שקל זהב. ולמה הוא מדווח את הדו"ח הגזברי הזה? התורה מלמדת כי גם כשמדובר בנדבות לדברים הנוגעים בקדושה, גם כשהגזבר עושה עבודתו בהתנדבות וללא קבלת תמורה כלשהי, ראוי לתת פירוט, כדי שאף אחד לא יחשוד שמא כספו לא שימש למטרות שלהן יועד מראש. משה כמנהיג אינו רואה פחיתות כבוד למסור דו"ח כזה כי משה הוא דמות מופת לסדרי שלטון תקינים המחייבים שקיפות מלאה למעשי המנהיג. בואו נהיה רגע אקטואלים. מה קורה במדינתנו? ואפילו אצלנו. אנחנו מרבים לפרסם מספרים משוערים לביצוע פרוייקטים גדולים וקטנים, אך את התוצאה הסופית מישהו מפרסם?  מישהו יודע, כמה היה בסופו של דבר הסכום שנגרע מה"גידור" בתמה? או כמה עלתה בפועל שכונת הטוטמים? אפילו הנגרייה החדשה? למה לא מפרסמים? תשובתי היא: כי אצלנו אין סיכוי שמישהו יחשוד, שמא 'כספו' לא שימש למטרות להם יועד. (ציטוט מעצמי). אבל אני שואל מדוע 'האחראים' לא חושבים שמגיע לנו לדעת? לקבל דיווח מפורט? זה הרי שלנו! כדאי שמנהלנו הנבחרים יעיינו בפרשת השבוע בנושא זה למרות שאולי משה רבנו אינו הדמות לחיקוי עבורם וחבל…!  לסיום, שיר מאת משורר בלתי ידוע:
"… ללכת יחפים על הדשא / לאכול ערמונים בחורף / לקפוץ למים / לעמוד רטובים בגשם / לחכות לשלכת / להריח את הים / לבלוע את הרגע / לקבל ולתת / להתאהב / לחיות את הקיץ / לאהוב את חורף / לפרוח באביב / לחגוג את החיים / להרגיש שדברים נפלאים קורים…                                                 "שבוע טוב"!

5.3.16  כ"ה אדר א' תשע"ו

ביקרנו יחד בשייטת, וחשנו קצת את המקום בו שי שרת לפני 40 שנה. הזמן חולף ואיתו חלפו 40 שנה. 40 שנים זה המון זמן לכאוב, המון זמן להתגעגע. למבט עיניו וחיוכו בתמונות שנותרו, אנו מחזירים מבט וחיוך וממשיכים לזכור אותו באהבה גדולה.

פרשת "תצווה " עוסקת בעבודה במשכן ובמעמד הכוהנים. אני רוצה להתייחס למשפט "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". בין כבוד לתפארת רב המרחב והם רחוקים זה מזה. הכבוד קשור לאדם עצמו לגופו ולרוחו ואילו התפארת מתייחסת למעשה ללבושו, לביתו ולאדם העכשווי גם למכוניתו ולמכשיר הסלולרי אשר לו. אבל הפרשה הזו עוסקת ב"תפארת" וה"כבוד" הוא לה בלבד. היא מיועדת להמונים הנוהגים לחלוק כבוד למי שמוקף תפארת והדר. ה'תפארת' היא מיסוד הפאר, ההתפארות וגם התפאורה. לכל אלה, משום מה, חולק העם כבוד, וכך מערב מין בשאינו מינו. ונחזור למשה רבנו שהתפארת ההתפארות והתפאורה היו זרות לו. חכמים אומרים שמשום כך שמו אינו מוזכר בפרשה. וזיכרון אישי קצר וסותר שאני זוכר, בילדותי, הכבוד היה הרבה יותר חשוב מהתפארת וזה בא לביטוי בחריזת רפתנים:

"מי שנכנס לחדר האוכל במגפיים עם זבל ישר מהרפת, / מקבל מהמגישה ביצה נוספת."
והיינו שרים: "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים" והיינו אומרים: "בשביל לעשות רושם (התפארת) מספיק ללבוש בגדים יפים, ובשביל כבוד צריך לעבוד!" אבל אף פעם לא חשבנו על משה רבנו.

במסגרת 'מורשת אבות' יש מקום לומר מילים לטובת טרומפלדור, יוסף הגלילי, שעל פי התאריך הלועזי ב- 1.3. חל יום השנה ה- 96 למותו. מדי שנה היינו מציינים את יום מותו בי"א באדר. י"א באדר היה תאריך חשוב כי היה יום מיוחד לציון גבורה עילאית בתולדות היישוב בארץ. המשוררים שוררו עליו ואנחנו נשאנו את עינינו לפסל הארי השואג, שהפך למקום לעצרות עם ולהתכנסויות של בני נוער ומבוגרים. טרומפלדור נולד ב- 1980 לחם בשורות הצבא הרוסי במלחמת רוסיה- יפן שם איבד את ידו השמאלית ולכשהחלים שכנע את הרשויות שהוא יכול להילחם בידו האחת בחרב ובאקדח, הוא נפל בשבי היפנים ומתוך 70000 השבויים היו כ- 1700 שבויים יהודים שהוא ארגן אותם בנפרד. לכשהשתחרר קיבל אישית מהצארינה מדלית גבורה בקרב. הוא החליט לשנות כיוון ולעלות לא"י. בהתחלה התיישב בדגניה א', אחר כך עסק בענייני ביטחון ארציים, הקים את 'גדוד נהגי הפרדות' בשורות הצבא הבריטי וכשזה התפרק, יחד עם ז'בוטינסקי הקים את 'הגדוד העברי' (שם שרתו גם בן גוריון ובן צבי) טרומפלדור חזר משם לרוסיה כדי לארגן עלייה יהודית ונקלע למהפכה הבולשביקית וכשחזר לא"י, כששמע על התקפות הערבים בגליל העליון, בא לסייע לתל חי מול הפורעים ושם נפל כשהוא כבר נחשב מנהיג בטחוני- חברתי. לא משנה אם אמר: "טוב למות בעד ארצנו" או הפטיר קללה עסיסית ברוסית ברגעי גסיסתו, התוצאה הייתה שחייו ומותו הפכו לסמל, לערך, להזדהות עילאית עם המולדת החדשה-ישנה. לראיה, גם ז'בוטינסקי וגם ברל כצנלסון הספידו אותו. תנועת בית"ר נקראה על שמו רק ב"תיו" ולא ב"טית". חבל שבימינו כמעט כבר לא מציינים את י"א באדר כנכס לאומי, ורק מיעוט קטן מאוהדי קבוצות הכדורגל של בית"ר יודעים בכלל על שם מי נקראת קבוצתם.
אלה היו 60 שניות על טרומפלדור ביום השנה ה- 96 למותו.
"שבוע טוב"!

27.2.16  י"ח אדר א' תשע"ו

"דיוקן המשורר כאיש זקן"

אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור /
הדור הולך למקום אחר / ולך אין הזמנה. /
אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור /
הדור רוצה היום אותך לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים. /

את השיר החזק והקיצוני הזה כתבה לאה גולדברג בשנותיה האחרונות. השיר מבטא את הרגשותיה האישיות הנובעות ממצבה האישי, והחברתי ונוגע בייחוד בעולם הספרות ובתמורות שחלו בו, כשהיא משקיפה עליו ממרום כסאה האוניברסיטאי כמרצה מאוד מבוקשת. אבל רוח השיר מרחפת, מקיפה ומבטאת בעיות של כל חברה מתבגרת, כולל החברה הקיבוצית שלנו. בדיוק כנגד רוח זו קמה, בהנהגתה של חרמונה, קבוצת חברים שאומרים: "כל עוד אנחנו יכולים, לא נהיה סרח עודף במפעל החיים שלנו – משמר העמק! נטפל בבעיות המתעוררות, הבלתי ממוסדות של הגמלאים הבריאים כך שיהיה לנו "למה לקום בבוקר", שהאיכפתיות שלנו לגבי המתרחש, הניסיון שרכשנו עם השנים יבואו לביטוי בחיי הקיבוץ. צוות ההכנה שהקמנו כולל חברים וחברות שכולם כבר היו צעירים ומכירים את בעיות הצעיר בקיבוץ, אך 'פועל'  מול אנשים שעוד לא היו "זקנים" ואינם מבינים מספיק את הצרכים של הגמלאים ואת הרגשתם. למשל, מהי הרגשת הבדידות, את המשמעות של הכניסה לפנסיה – הפסקת העבודה, את תופעת "הזמן הפנוי" שנוצרה, את הצורך בעזרה בדברים הכי קטנים ופשוטים בחיים שלא העלית על דעתך שלא תוכל לעשותם בעצמך. קשה להשלים שלא "סופרים" אותך (לכאורה לפעמים) כי אתה כבר לא תורם. לא שותף בפעילות היומיומית – בעבודה, בהשתתפות בועדות, לא ברשימת התורנויות ועוד. במשמר העמק חיים היום כ- 140 חברים מעל גיל הפנסיה והם זקוקים לכתובת ולתמיכה בענייניהם. התלבטנו בינינו אם רק אנחנו (חברי הצוות) חושבים או מרגישים ככה ולכן כינסנו  בשעה "קשה" (שעות החדשות בטלוויזיה) את המעוניינים. לפגישה, שבה הבאנו את הדברים ושאלנו לדעתם. הופתענו מאוד, 80 חברות וחברים באו לפגישה וזה נתן לצוות  רוח גבית להמשך פעילותנו ולבקש (כמו שיש לקבוצת 150 הצעירים) ממוסדות הקיבוץ שיכירו בנו כאגף. וזאת, תוך ציון הערכה על הטיפול הנהדר לו זוכים כולם מהקיבוץ ומוסדותיו. באנו למזכירות במלוא הרכבנו, וכאן אומר את דעתי האישית שגם שותפים לה כל חברי הצוות. הופתעתי מחוסר העניין בנושא כאשר מדובר ברבע מכלל חברי הקיבוץ. פרט לחבר אחד (ירון) שתמך מאוד במהלך, נראה היה כאילו באנו להטריד, "תעשו מה שאתם רוצים, מה אתם רוצים מאתנו". דיברו מעטים, אך שפת הגוף, בעיקר של חלק מממלאי התפקידים המרכזיים אמרה הכל. אין לי מושג למה לא התקבלה שום החלטה מעשית כמו: העברת הנושא לשיחת הקיבוץ, וממנה, לו. מינויים שתבחר את הצוות שיוביל, אלא רק קריאת עידוד שאינה מחייבת "עלו והצליחו" כפי שקראתם בדף לחבר. למה אני כותב לכם על כך? פשוט כדי ליידע אתכם  שאני עוסק בנושא הזה ואולי גם כדי לקרב אתכם קצת לבעיות, שאמנם צפויות לכם עוד הרבה שנים עד שתגיעו אליהן, אבל זה יגיע…!

אם אני כבר מספר על עיסוקי השונים אספר לכם שאני מכין כתבה לוידאו על המאורעות  של  1936-9בארץ ישראל, שבאפריל ימלאו 80 שנה לפריצתן. 'המאורעות' בלשון היהודים, שנקראו על ידי הערבים 'המרד' ועל ידי הבריטים 'הפרות סדר', החלו כמאבק של הערבים נגד הבריטים ששלטו בארץ על כך שהם מאפשרים עליית יהודים לארץ ישראל. כוונתם, במילים בוטות יותר ל"חסל" אחת ולתמיד את הבעיה היהודית בארץ. באופן מעשי, הכריזו על שביתה כללית של המוסדות הערביים בכל הארץ, שביתה שנמשכה 6 חודשים. כיון שהבריטים לא עשו כרצונם, החלו ברציחות יהודים. תחילה ביפו ואחר כך בכל הארץ. אני מתכוון בכתבה לעסוק בעיקר, באירועים שהתרחשו במשמר העמק. שהיה באותה עת ישוב יהודי מבודד, מוקף בכפרים ערביים שכבר הוכיחו במאורעות 1929 את יכולותיהם ההרסניות. האירועים שבשגרה היו יריות על הקיבוץ בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות, שריפות העצים הרכים ביער הצעיר, שנמשכו במשך חודשים. שבכל שרפה עלו כל חברי הקיבוץ כששקים רטובים בידם לכבות את האש. באחת כזו, התרחשה "פרשת" ביקור המשורר עז הביטוי, העיתונאי של "הבוקר" א.צ. גרינברג "אל טל ואל טף", והייתה פרשת ילדי הקצין לייזרוביץ', רצח גולדשלגר וגם כתיבת השיר האלמותי "שיר השומר" הקרוי בפינו "מעל המגדל סביב אשקיפה". אני מקווה שהכתבה תהיה מעניינת ושתצפו בה.
"שבוע טוב!"

20.2.16 י"א אדר א' תשע"ו
ראשית ברכות: להדר ליום הולדתו: חום, אהבה, שמחה, סמכותיות ואחריות. לגילך כבר צריך לתת כבוד ויקר, כי בגילך כבר צריך שיקול דעת, כובד ראש, בגרות לסגירת חשבונות עבר והרבה מאור פנים. בכל זאת 43 שנים!       שתבוא עליך הברכה! שתשטוף אותך האהבה ונהרות שמחה לך ולמשפחתך הקטנה והגדולה. ולאורי בת המצווש:
קיקה חביבה ואהובה!   היום יום הולדתך ה- 12, שאנחנו היהודים מכנים אותו בשם "בת מצווה" האומר שמהיום, חלות עליך לא סתם חובות אלא חובות שהן מצוות שהן בעיקר "עשה" וגם "אל תעשה". הקושי הגדול שלך יהיה במינון ובתזמון (זכרי תמיד שני מרכיבי חיים אלה) להתמודד עם כוחות השפע העוטפים, "מאיימים" ומפתים: הטלוויזיה, הסלולרי, האייפד ושאר מכשירי קסם מסיחי דעת, ושפע האפשרויות על סוגיהן, המשכיחים ממך את עצמך, ממחשבותייך, סביבתך החברתית, רצונותיך הגלויים והכמוסים, החוויות שהן רק שלך, הפינה שלך, את המקום שהוא שלך בלבד.                                     אני מניח, שאת התשובה לכך מצאת כאשר התעוררת בבוקר וליד הפרחים, הבלונים והברכות מצאת מעין ספר נעול שעליו כתוב באותיות זהב "יומני"! ועליו מונח מפתח קטן. מין ספר בו תוכלי לכתוב ולנעול את כל מה שקורה לך מבלי שאיש, אפילו ההורים, או החברות הכי טובות, יוכלו לדעת מה את חושבת, מה ראית ומה עשית. הכל בינך לבינך וכל פעם שתרגישי צורך להיות לבד עם עצמך, יהיה לך את המקום הבטוח הזה. ואני כותב לך, לדוגמא, את הדף הראשון: "יומני היקר! היום אני בת 12. כמעט לא ישנתי בלילה מרב התרגשות. קמתי בהרגשת אושר, התלבשתי , התרחצתי, עיצבתי את רעמת שערי איך שבא לי, התעצבנתי על אמא שרצתה שאלבש חולצה לבנה חגיגית (היא לא מבינה כלום בתלבושת יום הולדת בבית הספר). בכיתה כל החברות והחברים שלי ברכו אותי וקיבלתי מתנות. התרגשתי נורא שהמורה ברכה אותי בתחילת השיעור ואמרה עלי דברים טובים כל כך. אני יודעת שמילים כאלה נאמרות רק בברכות, אבל דבריה הביכו אותי. כשיצאנו להפסקה x התקרב אלי ולחש לי "מזל טוב"! זו הברכה שהכי חיכיתי לה, הלב ממש דפק לי בחוזקה. לא התרכזתי היום בלימודים כי חיכיתי שהורי, שאני הכי אוהבת אותם וגם את אחי ואחותי הקטנה, יקחו אותי למסעדה לכבוד היום. מה שמעצבן, שאני צריכה להגיד כל הזמן תודה ולתת חיבוק וחיוך לנותני המתנות והברכות. בטח אצטרך שוב לשמוע מסבא את סיפור הבר מצווה שלו שלא חגגו ושקיבל מתנה ספר מהמשפחה שלו, ששמעתי כבר המון פעמים. אני סוגרת אותך עכשיו יומני היקר ומחר אמשיך…"
קיקה! אנחנו מאחלים לך מלבנו, שתקטפי את העולם כולו את האהבה ואת האושר, את השמחה, את הצחוק וגם את הרצינות לראות ולהבין את החיים. מחבקים ומנשקים את גומותייך!                                                               באהבה מאתנו!

רבים שמעו את רזי ברקאי בתכניתו היומית ברדיו "מה בוער" מתייחס לרגשות השכול של האימהות השכולות שלנו ושל אויבנו. למחרת שמעתי בגל"צ את השיחה בין אביו של הדר גולדין, איש דתי, שיודע ומכיר את התנ"ך, לרזי ברקאי שבו אמר בערך: "איך אתה משווה בין האימהות שלנו ואימהות המחבלים". והוסיף, שצריך להדיחו מגלי צה"ל וקרא לחיילים שלא להאזין לתחנה. אמרתי "איש דתי", כי כשאמר את הדברים, חשבתי על 'שירת דבורה' בה מתוארת אמו של סיסרא המצפה לבנה, שכבר לא יחזור. שימו לב, בשירת דבורה ששוררה אחר המלחמה מצאה הנביאה לנכון לציין את כאבה של אם סיסרא במילים: "בעד החלון נשקפה ותיבב, / אם סיסרא בעד האשנב. / מדוע בושש רכבו לבוא.
/ מדוע אחרו פעמי מרכבותיו?"
כך תיארה הנביאה את האם השכולה של מפקד האויבים לפני כשלושת אלפי שנים. אני בהחלט חושב שכאב השכול האישי של האימהות דומה מאוד גם אם מדובר באויבים.
נזכרתי שבלימודי ספרות, בבר- אילן, נתבקשנו לכתוב סיפור קצר על דמות מספר שופטים. כתבתי סיפור על כך שסיסרא לאחר תבוסתו, ברח דווקא לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני מאחר שהיה ביניהם רומן ממושך, (פרי דמיוני כמובן) הוא היה בטוח שאצלה ימצא מחסה מצבא ברק בן אבינועם.  לאחר שהציעה את משכבם, השקתה אותו חלב על אף שביקש מים וכך, מותש, הרדימה אותו.   יעל אשת חבר הקיני הרגה את סיסרא רק לכשהרגישה, שאם היא תיתן לו מסתור, יהרגו גם אותה. (זה בקיצור רב) בשיעור קראתי בקול את סיפורי ודמיינו לכם איזו מהומה עוררתי.                                                                              "שבוע טוב"!

13.2.16  ד' אדר א' תשע"ו

כבר זמן רב אני רוצה להתייחס לסוגיות פוליטיות שלנו ו"לגעת" בקצוות ההזויים מימין ומשמאל, ב"שוברי שתיקה" וב"אם תרצו", על "שתולים" ו"גדר חיה", בחרדים האשכנזיים והמזרחיים שמשתלטים עלינו, באופוזיציה הרפויה, בביביזם  ותוך כדי, להביע את מחשבותי גם לבועתנו בה אנו חיים. מצד שני יש בהתייחסות גם קביעת עמדה, לגבי הרבה תופעות מרגיזות מעצבנות (ומיעוטן גם גורם להרגשת נחת), אך עבורי, המשמעות להתייחסות זו, היא להיות אקטיבי, לעשות משהו כדי לקדם את דעותי במעשה לא רק באמירה, ובזה אני לא רוצה! במילים אחרות היום, הכי נוח לי, לשבת בצד ולהשקיף. אבל… שמואל, אחי, מוציא לרבים את דעותיו ב'מבט אישי'. במס' 491 שלו, בתמצות רב, ובניסוח מיוחד, הוא מבטא פחות או יותר את המחשבות שרצות במוחי. והסכים לפרסם את המבט האישי שלו באכסניה שלי:
1. מה אעשה ואני באמצע.
2. הולך לי ברחוב רחב ומסוכן. זרקו אותי מהמדרכה הימנית שם גיניתי בכל תוקף את תנועת הימין הקיצוני, את "אם תרצו" וקראתי לפינוי כל הגבעות שנוער התמקם עליהן.
3.  זרקו אותי מהמדרכה השמאלית שם גיניתי תנועות שמחבלות לי במדינה, כמו "שוברים שתיקה" ואחרות קיצוניות ממנה.
4. זורקים אותי מכל דרך שפויה כי הצהרתי ללא בושה שמחבלים יש לנטרל סופית.
5.  טוענים שאי אפשר להרתיע מחבלים-מתאבדים. זו טעות לא מקצועית. אפשר וצריך להרתיע מחבלים פוטנציאליים לפני שהחליטו להתאבד, ויש אפשרויות רבות.
6. אין הבדל משמעותי בין הקצנה לימין והקצנה לשמאל. שתיהן הורסות את המדינה שלי. שתיהן עיוורות מלראות את הנזק שהן גורמות את הרוע ואת העוול.
7. אומרים דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, שהיא חייבת לשים גבולות בפני אלו שעמלים להרוס אותה כי ייקוב הדין את ההר, ואצלנו? המרכז השפוי, חסר עצמה, חסר מצפן, חסר אומץ ותורם את שלו להרס המתחולל לעינינו.
8. ואני הנע ברחוב הסואן, מאויים מימין ומשמאל. מוכן לעשות ככל יכולתי לתת בידי מרכז גדול שפוי ואקטיבי, את הכלים להגן על המדינה שלי".סכים עם תיאור המצב המתואר לעיל. לצערי, כן, לצערי, רוב המסכימים, כמוני, שקועים בכורסא ואומרים: "אוי, לאן שהגענו" ומסתפקים בכך. בהיעדר אידיאולוגיה ברורה, תפיסת עולם ששווה להילחם עליה, המצב רק יחמיר והאנחות בכורסא תגברנה. גם זה אחד השינויים שעוברים עלינו.

בשעה שחגגתם את ט"ו בשבט רעיה הקריאה לי סיפורון של אפשטיין במדור "קצרים" שלו. סיפור על עץ שנקרא :
נחמה, כפי שהסביר לי ילד בן חמש.
– העץ הזה היה עצוב.
– ועכשיו הוא לא עצוב?
לא.
למה?
כי הוא כבר בכה את כל העלים שלו                                                                                                                                      "שבוע טוב"!

 6.2.16  כ"ז שבט תשע"ו

בשבוע שעבר חגגנו את 'חג הקיבוץ', הנקרא גם יום הולדת לקיבוץ, ו/או "21". ב-"21" ינואר 1936 לפני 80 שנה, כך כתוב, התקיים נשף צנוע. מאמירה זו  מבינים, שהיו הרבה דיבורים יפים וחגיגיים ובכן, על מה ברכו בנשף?
1. על הגיענו לנחלה של 6700 דונם קרקע.
2. על שהסתיים המשפט בינינו לערביי רובייה- תחתה, בו הם חויבו לשלם פיצויים על כך שעלו עם עדריהם על שדות הקיבוץ.
3. על שבשיחות הקיבוץ סוכמה תכנית המשק, סוכמה בעיית 'עזרת קרובים' ונמשך הדיון הארוך על המקלחת המשותפת במוסד.
4. על כך שהגיעו להסכם עם הגזבר על הקצאת 12 לא"י להוצאת העלון "ידיעות משמר העמק".
5. על הסרת האיום בהשבתת העבודה בצאן משום שהגזבר סירב לקנות שעון לרועה שעלותו 25 אגורות.
6. על כך שההכנסה הכללית הייתה 10.000 לא"י והרווח היה 500.
7. על ביקור ילדי הכפר הערבי כופרין במוסד.
8. על ביקורי אח"מים חשובים בקיבוץ כמו הנציב העליון ווקופ, אוסישקין וד"ר חיים וייצמן.
9. על כך שהוקם סניף ה"פועל" במשמר העמק.
10. על שנבנתה ברכת הקטלדיפ ברפת.
ו- 11. על הבעת תקוה שהשנה (1936) הקיבוץ יזכה ויהיה לו חשמל. כולם באו (כמובן) בחולצות לבנות מגוהצות, נעליים מצוחצחות ובמצב רוח מרומם. הנשף הצנוע הסתיים בריקודים עד אור הבוקר. כולם נהנו כל כך, ואף חבר לא בא בהתרסה לחברי ועדת התרבות: "שהיה לקיבוץ חג מחורבן ושיחפשו להם עיסוק אחר".

בהמשך לפרשת 'יתרו' שהסתיימה במעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדברות. הרי כמה פרטים שרצוי לדעת. עשרת הדיברות, כידוע, נכתבו על שני לוחות, שעל כל לוח חמש דיברות. חמש העוסקות בנושאים שבין אדם למקום וחמש בין אדם לחברו. איך מבדילים ביניהן? כל הדיברות בהן נזכר שם האלוהים נחשבות לבין אדם למקום וכל אלה שלא מוזכר בהן שם האלוהים הן בין אדם לחברו. אם כך למה הדיבר 'כבד את אביך ואת אמך' נחשב מצווה שבין אדם למקום? כי הוא נובע מהכרת טובה למי שטרח והשקיע בגידול ילדיו, באמצעות ההכרה בסמכות ומרות ההורים. כפי שהאדם המקבל את התורה, הכרת תודה בפיו, ומקבל את סמכות ומרות בורא עולם. מן הטעם של הכרת התודה וקבלת סמכות המשותפת להורים ולאלוהים, נכנס דיבר זה ללוח "בין אדם למקום" למרות שההיגיון האנושי אומר שזו מצווה שמקומה ב"בין אדם לחברו".    עשרת הדיברות המקוריות מציינות את קשר המחויבות והאהבה שבין עם ישראל לאלוהי ישראל ונקראות 'לוחות הברית'.  גם הקשר בין בני זוג נישאים נקרא 'ברית הנישואים'. ויש האומרים שהקשר אינו מקרי שאם נקיים כראוי את ה'ברית' הזו, נגיע במהרה לטכס ה'ברית מילה', בריתו של אברהם אבינו וד"ל.

ולסיום, בכ"ט טבת חל יום השפה העברית. משום מה דילגתי עליו. אז ציון קטן: בפרשנות השפה העברית לשלבי התפתחות האדם:
א'. תינוק – שלב הלקיחה – מלשון יונק.
ב'. עולל – שלב ההתנסות – מלשון מעולל.
ג'. בוגר – שלב ההתמודדות – בסיקול אותיות מלשון גובר.
ד'. נער – שלב המרד במוסכמות – מלשון התנערות.
ה'. עלם – שלב השאלות – מלשון על- מה.
ו'. בחור – שלב ההחלטה – מלשון בחירה.                                                                                                           "שבוע טוב"!

30.1.16 כ' בשבט תשע"ו

מתוך "פרשת השבוע" יתרו: "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, ויבוא יתרו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם. ויהי למחרת, וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר: מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם ניצב עליך. לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תיבול גם אתה וגם העם אשר עמך. כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך." יתרו מציע למשה להקים מערכת משפט הדומה לזו של היום: "בית משפט שלום", "בית משפט מחוזי" ו"בית משפט עליון". ומי יהיו השופטים? הוא מציע למשה למנות שרי אלפים , שרי מאות, שרי עשרות "שישפטו את העם בכל עת". במילים שלנו, עצותיו של יתרו הן הראשונות בהיסטוריה המציעות הפרדת רשויות.  איש חכם היה יתרו ללא אלוהים בלבו. לאחר שהוא מניח את התשתית  למערכת משפט מסודרת, הגענו לשלב קבלת החוקים: מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדברות.

סיפור קטן בעקבות העלאת דיוקנו של נתן אלתרמן על שטר ה- 200 ₪, שבו דמותו הפכה כל כך נגישה לכל אחד ואחד. בשנת 1944 פירסם שיר הנקרא "הקלריקל הקטן" ובו תקף את דפוס החינוך בקיבוצי השומר הצעיר והאשים את החינוך בהעלמת המושג אלוהים. וכל זאת בעקבות העברת 'ספר תורה' משער הגולן לטבריה. כמובן שאינני זוכר את הסיפור מאז, אך אני זוכר שבתקופה בה גילינו את המשורר אלתרמן בספרו הראשון "כוכבים בחוץ" בהיותנו בני 16 או 17, אבא ראה את התלהבותי (כי ביקשתי ממנו שישיג לי את הספר) ואמר לי משהו כמו: "אתה יודע שהוא אינו מחבב במיוחד את דרך 'השומר הצעיר', למרות שאחותו היא חברת תל- עמל. תראה מה כתב עלינו ב"הטור השביעי" השבועי שלו בעיתון "דבר", הוא הוציא גזר עיתון מאיזו מעטפה ונתן לי לקרוא:

"להורים חופשיים – זוג מוכר לי מאוד- / נולד ילד חמוד וחופשי בדעות. /  אך בטרם הילד עמד על רגליו / כבר הרגישה האם והרגיש גם האב / כי בזה התינוק, במין דרך פטלית / נשתרשה נטייה חזקה קלריקלית….  ומובן שהאב גם האם, שניהם יחד, /  עוד חיכו לעיקר, באימה ובפחד. / לא לשוא! יום אחד, את הוריו הבוהים, / הפיליסטר שאל אם יש אלוהים. / נדהמו אם ואב והחלו לחזות: / איך הגיעה אליו / השמועה הכזאת / ועלתה הצעה אז : לקראת הבאות / להגן על הילד מפני השפעות / ולשמור את נפשו הרכה ופתיה / מגורמי תעיות ותהיה. / אך היה שם חבר הגיוני ומיושב / שאמר, בלי לחזור פעמיים: / לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו / קודם כל אדמה ושמים. / כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור / אך בזה העולם הסוער וניתך / שום מרקסיסט לא גדל עוד בתוך אינקובטור, / ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך. / קצת עלוב ייראה המרקסיסט שיחרוג / מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג. / לוחמים ותיקים: אב, מורה ומורה! / אל תהיו פוחדים כה מעין הרע / חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים / שגם הם היו (פעם) קלריקלים קטנים / ואסון לא קרה, יש דואג ומנחם: / הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם!".
בימים ההם היה קיים רק המוסד החינוכי של 'השומר הצעיר' במשמר העמק בו התחנכו כל הילדים מ קיבוצי התנועה. כתיבת אלתרמן ב'טור השביעי' שלו, נותנת ביטוי לחשיבות שניתנה  בישוב היהודי בארץ, לחינוך הייחודי בקיבוץ וכן לגודל ה'סכנה' הטמונה בו. את מי זה מעניין היום? למי אנחנו מהווים סכנה? לצערי –  לאף אחד. אני דווקא זוכר שלמדנו תנ"ך ואהבנו את סיפורי חמישה חומשי תורה המופלאים (בעיני עד היום) מבלי להעלים את המושג המעורפל אלוהים. חונכנו שלא קיים 'בורא עולם' אלא עולם המדע, המסביר את תופעות החיים נכון יותר, הגיוני יותר, אמיתי יותר והשתכנענו שאכן כך.

"שבוע טוב"!