שבועטוב

27.8.16  כ"ג אב תשע"ו

ברכות לתימור ליום הולדתו: תימי, "ילד הסנדוויץ" שלנו, לא רק שאתה העורך והמעצב את ה"שבועון" הזה (ועל כך תודה גדולה) ולא רק שברוחך ובהתנהלותך יש חכמה ותבונה רבה, תמיד אתה מוצא את הזמן להתקשר ולהתעניין מה קורה אצלנו. בימים אלו שתומי מגובס ואתם מרותקים, נוסף לברכת יום הולדת לך, אנחנו שולחים לכל משפחתך המוכשרת ברכה חמה. אוהבים אותך מאוד ותמיד מצפים לראותכם. הרבה נחת, אהבה, בריאות ואושר!

השבוע נתקלתי במאמר המנמק למה ארץ ישראל שייכת כולה לנו, כי אותה קיבלנו מהשם לפני 2500 שנים. מאברהם רבינו, דרך יהושע בן נון. מאמר ובו פרטים על מקומות חשובים, מלחמות קשות הנותנות לעם ישראל את הארץ שהובטחה לו. לתומי חשבתי, שמדינת ישראל קמה כתוצאה מהחלטות מדיניות של אומות העולם.  שההתחלה הייתה בשלהי המאה ה- 19, בחזון, חזונו של הרצל למצוא לעם היהודי בית לאומי, חזון שקיבל את אישורו בקונגרס היהודי הראשון ב- 1986. הרצל ביקש את אישור התורכים ולא צלח. האישור המדיני הראשון הייתה "הצהרת בלפור" המכריזה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ב-  2.11.1917 ואושר ע"י ממשלת בריטניה.  לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם "חבר הלאומים" (האו"ם כיום) שאישר את הצהרת בלפור והכריז על בריטניה כבעלת המנדט על א"י. זו כבר הייתה הכרה רחבה של עמים רבים. בכ"ט בנובמבר תש"ח החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י ממערב לירדן. חלק של 17% מהשטח ליהודים והיתר לערבים למעט ירושלים שתישאר בינלאומית. כך קמה המדינה! מי צודק יותר בעל המאמר על זכות אבות או אני?

בשבוע שעבר סיפרתי על ט' באב. הפעם אתייחס לט"ו באב המכונה בפי העם "חג האהבה". האמת היא שט"ו באב אף פעם לא הגיע לדרגת חג ממש כמו ט"ו בשבט או אפילו ל"ג בעומר. יש האומרים שהסיבות הן: א'. הפוריטניות של התנועה הציונית בראשית דרכה בא"י. ב'. התאריך חל בחופש הגדול, בו סוכני הפצת התרבות – המורים והגננות, לא מלמדים בחופש, בשל כך גם אינו זוכה לפופולריות רבה. ממשפט אחד, שנכתב במשנה (תענית ד' ח'.) ניתן להבין  שבט"ו באב נערך חג עממי בו צעירי ירושלים בנים ובנות יצאו אל הכרמים ומצאו בני זוג. מפרשי כתבי חז"ל במאה ה- 19 מעלים השערות שט"ו באב היה בכלל חג חקלאי קדום, "חג הבציר"! ומסתמך על כך שמצויין במפורש שהבנים והבנות יצאו לחגוג בכרמים!. כך או כך, היום מנסים לחדש את ה"חג" באופן כזה או אחר.

השבוע השלמתי בהצלחה את הטיפול בעיני שנמשך יותר משנתיים. בעודי ממתין לקוסמת ד'ר מטלון, ראיתי שליד דלת חדרה ב"לין" כתוב: "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יופי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה שאין בו דופי, ולהלל את מי שעשה אותו יפה להלל, ומלא, כל כך מלא יופי"! וחתום המשורר נתן זך. וזו התוצאה של טיפולה המסור ועל כך הודייתי לה. איזה יופי!

"שבוע טוב"!

20.8.16   ט"ז אב תשע"ו

הידעתם שתשעה באב הוא יום צום? באמצעות הצום באה לביטוי הכוונה והרצון של החברה או הפרט לרצות את אלוהים, לבטל גזרה או עונש שהטיל על העם. ביום זה  (586 לפני הספירה ו – 70 לפני הספירה)  חרבו בית המקדש הראשון והשני. הראשון בשל שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות והשני בשל שנאת חינם. הסיפור "שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" הוא: שאחד מעשירי ירושלים בייש את שנוא נפשו בנוכחות נכבדי העיר והעלבון הגדול הביא את המבוייש להאשים בפני הרומאים את נכבדי ירושלים כי קשרו קשר נגדם. הוא זייף עדות שקר שמשכנעת את הרומאים באמיתות דבריו והם מחריבים את בית המקדש. למה קבעו את המועד לתשעה באב? על מועד חורבן הבית הראשון קיימות שתי גירסאות. בספר 'מלכים' המועד הוא החמישי באב ובספר ירמיהו מצוין העשירי באב. וכך גם מציין עד הראייה לחורבן יוסף בן מתיתיהו. כדי לרצות את אלוהים הוכרז על יום צום לתפילה ותחינה. עם שיבת ציון מבבל והקמת הבית השני לא היה כבר טעם לצום.והוא בוטל. הראייה, שימי צום לא מוזכרים כלל בתקופת בית שני. לא נמצא זכר לצום כלשהו במגילות קומראן. אפילו הפילוסוף פילון וההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו לא מזכירים צומות כלשהם. מתי התחילו לצום בט' באב?  רק אחרי נפילת ביתר, המהלומה שסיימה את מרד בר כוכבא ב – 135 לספירה חזרו היהודים לדפוס שהצליח במימושו אחרי חורבן בית ראשון לקבוע יום צום. ונקבע שהצום יהיה בט' באב.
אני מרשה לעצמי, ברוח זו,  "להלך על בקבוקי המחלוקות" ולדון בסוגית "גודל" הקיבוץ. זה לא סוד שאיננו כבר הקיבוץ הקלאסי, חסרה מטרה, חסרה אידיאולוגיה משותפת (פחות או יותר), חסרה אינטימיות בין החברים ואולי חסרה במיוחד ההיכרות בין החברים. קיבוץ בו אינך מכיר ולא מכירים אותך בין רבע לשליש מהחברים הוא כבר משהו אחר ש"משתמש" בשם התואר: קיבוץ. השותפות בתחומים העיקריים של חיינו, באמצעי הייצור, בחינוך, בתרבות, בבריאות היא מאוד מהותית וחיונית אבל אנחנו בזמן מתאים להביא לשינוי המושג קיבוץ למונח ה"קהילה" או "ברית חברים". הקיבוץ – גוף המשתנה מאז היווסדו בשנות העשרים של המאה הקודמת – בנוי על הזדהות עם רעיון מסויים, שבונה חברה מסויימת אליה מחנכים את הבנים, הבסיס לביצוע המשימה הוא היכרות מלאה בין השותפים. שהמשפחה היא רק אחד ממרכיביו. הפעילות המשותפת, עבודה עצמית, המפגש החברתי ויצירת תרבות מקומית. ברור שבקיבוץ הקטן, האינטימי, היה קל יותר להשיג ערכים בסיסיים אלה שבקיבוץ הגדול והגדל קשה להשיגם. אם פעם הקיבוץ היה כאגרוף היום הוא יד פתוחה באצבעות רפויות. האם יש גבול לגודל הקהילה שתשאף לחיות ע"פ אותם ערכים הקרואים עד היום קיבוץ? לצערי, אני אומר: הגודל קובע

13.8.16    ט' באב תשע"ו

ארבעים ושתיים תחנות היו לעם ישראל במדבר, כך כתוב בפרשת "מסעי". אולי משה רבנו ביוזמתו ואולי צו אלוהי שהונחת עליו, גרמו לו לכתוב יומן מסע. היומן  מציין כמו אצל מרבית התיירים והמטיילים, את שמות המקומות אותם הם עוברים בדרך המסע שלהם. לכן גם המילים החוזרות בפרשה הן: "וייסעו ויחנו" "וייסעו ויחנו", מרעמסס לסוכות מסוכות לאיתם וכך מיציאת מצריים ועד החנייה האחרונה בערבות מואב לפני הכניסה לארץ זבת החלב והדבש. למה נכתב יומן המסע הזה? יש הגורסים  שסיפור המסע הוא ביטוי לחשיבות שנתן משה לתיעוד ההיסטורי, שיזכיר לעם לדורותיו כמה קשה הייתה הדרך בה הלכו אבותינו כדי להגיע אל הארץ. אחרים חושבים שמשה עמד כל הזמן בלחצים לשוב אל סיר הבשר והתיאור המפורט של ארבעים ושתיים התחנות כוונתו להרתיע ולהחליש את רוח המתלוננים על כך ומבהיר שהחזרה היא צעד בלתי הפיך. כדברי השיר: "אם זה טוב ואם זה רע –  אין כבר דרך חזרה". ויש הטוענים, שיומן המסע הזה מסביר שהדרך – התהליך, חשוב מהתכלית – המטרה, ועובדה שמשה לא נכנס לארץ. על הנושא העתיק: האם המטרה מקדשת את האמצעים? התווכחנו עוד שהיינו חניכים במוסד- מדפוסי ההתנהגות במשחקים צופיים ועד לדיון בדרכי שלטון המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות (הרציחות, הגולאגים) ועד היום זה נושא לדיון בתחומים שונים ורבים. במשמעות התהליך' וחשיבותו אנו עוסקים יומיום, כמו בחינוך, למשל. אבל מה קורה שהמטרה כבר מושגת? למשל (וסליחה על "גובה" הדוגמה), התנועה הציונית שהוקמה בשלהי המאה ה- 19 הציבה לעצמה מטרה והיא הקמת מדינה והתהליך – "המדבר" שלה – היה חינוך לקראת… כיבוש השממה, הקמת ישובים ובניית מוסדות, כי רק רשת כזו, תאפשר להשיג את המטרה – הקמת מדינה. בהמשך המטרה הושגה והוקמה מדינה. למעשה התנועה הציונית סיימה את התהליך! את המסע! האם היא צריכה להתפרק? להמציא לעצמה מטרות חדשות? או, להבדיל, התנועה הקיבוצית מה בין "התהליך" –  "האמצעים" -"המטרה" – ו"התוצאה"? כל אלו הן מחשבות הצצות בעקבות הפרשה ויש מה ללמוד ממנה.

לפני שבועיים, ביום ראשון בבוקר צלצל הטלפון: "בוקר טוב עמרם! מדבר פרשקו, זוכר?" "לא" אמרתי "תזכיר לי", "מהמילואים" אמר, "עכשיו אתה זוכר?" והמשיך "למה אני מצלצל אליך, כי היום 31.7. מה זה אומר לך? טוב, אזכיר לך, היינו בתרגיל אוגדה 36. הבסיס בו התמקמנו היה בימת החולה. ואתה, באחד הלילות בשמירה, סיפרת לי על הספר "הנסיך הקטן" של אקזיפרי, סיפרת לי שהוא היה טייס קרבי ואיך מצא את מותו. סיפרת לי שהספר נולד כתוצאה מהתרסקות מטוסו במדבר סהרה שנאלץ ללכת ברגל במשך 3 ימים עד שהגיע למקום כלשהו ובמהלך הצעידה הזו, הזה/הגה את הספר. דיברת עליו כל כך בהתלהבות כשהגעתי הביתה, קניתי את הספר וקראתי אותו כמה פעמים, מאוד אהבתי אותו ואחר כך, לכל ילד מילדי שהגיע למצוות, קניתי אותו. הספר, בזכותך, נעשה לספר שחובה לקרוא בו במשפחתי. נזכרתי בך היום, כי לפני 72 שנה בדיוק, ב- 31.7.1944 המריא אקזיפרי במטוסו כטייס במלחמת העולם ונעלם בים.  רק כעבור כמה ימים נמצאו שברי מטוסו וגופתו. כשפתחתי הבוקר את העיתון וראיתי את התאריך נזכרתי בך ורציתי להודות לך. עכשיו אתה כבר נזכר מי אני?" החלפנו עוד כמה דיבורים על הימים ההם על רמי, אוחיון וחברים אחרים אבל לא הצלחתי להיזכר בו. חבל, כי זה כבוד גדול עבורי שמישו זוכר לי טובה עבור ספר.

"שבוע טוב"!

6.8.16  ב' אב תשע"ו

נותר עוד חודש לחופש הגדול ואני מזכיר לכם, נכדינו, את הצעתנו למיצוי שעת איכות אתנו. יעיד על כך מור ויעידו גם אן ומאי. אנחנו מחכים בסבלנות.

עוד משהו בעקבות חיסול הרפת. למחרת השידור במגזין השבועי על חיסול הרפת שבו השתתפתי, אמר לי חבר: "אני מתפלא על התמימות שלך, איך לא הבנת שהמהלך כלל אינו נוגע לענף הרפת- כערך – להשקפתך, זה היה צעד נדל"ני מובהק! תתרגל שככה 'רואים וחושבים' היום. עבור הדור המוביל את הקיבוץ, היום זה יום שמח לא יום עצוב כפי שהתבטאת במגזין. כשאמרת שהנוף הכללי משתנה והנוף האנושי משתנה, חשבתי שהתכוונת לכך!" ואני… לא יכול להאמין שהיה קיים שיקול כזה, זה לא יתכן!

בערוץ 10 מועלית סדרה על הצבא מזוויות ראיה שונות. במרכז, מוצגת הסוגיה האם לא הגיע הזמן שיהיה לנו צבא מקצועי של מתנדבים או נכון להמשיך עם חובת השרות בצבא כמו היום. פרשת השבוע "מטות" מתארת את המציאות במדבר. אנו לומדים ממנה לראשונה על הקמת צבא, צבא עברי! צבא העם שהוקם והתארגן למלחמה במדיין, האויב המר ביותר של עם ישראל במדבר. תהליך הקמתו התחיל בכך, שכל שבט, משנים-עשר השבטים, נקרא לשלוח אלף צעירים לקראת היציאה למלחמה. מהקריאה הזו אנחנו מבינים שלא היה קיים צבא קבוע של העם בימים ההם. (אבל מלחמות היו ועוד איך) אלא שכל אימת שנדרש להילחם , היו נקראים צעירים באזור בו חיו, לבוא ולהילחם באויב המקומי. צבא כל העם הוקם לראשונה למלחמה עם מדיין וכך נוצר 'כור ההיתוך' הראשון. זה היה שינוי גדול בחברה השבטית משפחתית. האם היו משתמטים? אין הוכחה, כי יתרון גדול, במונחי הימים ההם, היה ללוחם. הוא יכול היה לחזור הביתה ברכוש גדול כי לא היה איסור לקחת שלל, לבוז ביזה, לקחת רכוש נטוש וכד'. היו הורסים את מחנות האויב והורגים את כל אנשי האויב, נהנים מהרכוש שנותר. רק במקרים מיוחדים נלקחו שבויים. (מה עשו עם השבויות כבר כתבתי בשבוע שעבר). כיון שבימים ההם חיו בממוצע 40 שנה, מלחמה 'טובה' הייתה מסדרת את החייל למשך שנות חייו.

ולאולימפיאדה, הדובדבן שבקצפת אחרי קופה אמריקה, אליפות אירופה בכדורגל וטור דה פרנס. אולימפיאדה בניגוד לכל מה שציינתי מתאפיינת לא רק בגיוון המקצועות בהם מתחרים, לא רק בהצגה הגדולה, אלא גם ובעיקר בגיבוש המשפחה, הצפייה המשותפת בנפלא מכל: האתלטיקה הקלה והשחיה בהתעמלות ובמשחקים, נותנת שעות ארוכות של יחד וכל מי שאומר שאין חיבור בשטחי ההתעניינות בין גברים לנשים או בין מבוגרים וצעירים פשוט אינו מבין את המושג אולימפיאדה. גזרתי מהעיתונים את תכנית האירועים המעניינים אותנו ולכולכם הצעה: בטלו את תכניותיכם האחרות לימים אלה – צפו ותיהנו את האירוע בעת התהוותו ואל תחכו ליומנים מיוחדים בערוצים המקובלים. תהיינה לכם שעות "קשות", כי, בכל זאת, ברזיל שייכת לאזור שעון אחר, (5 שעות הפרש)  אבל אני בטוח שזה ישתלם לכם.

כעת חזרנו מביקור אצל תומי. לתום שבר ברגלו ולכן יש לו תחבושת-גבס (צהובה) על רגלו השמאלית ועל גופו. בינתיים הוא יכול רק לשכב עד שיבריא. תומי קיבל אותנו בחיוך ושמחה, הוכיח לנו שהוא מורליסט ב- די-אן-אי שלו ועם הכאבים והגבס הגדול העוטף אותו, הוא משחק, מבקש סיפורים, מסתכל באייפד, מחייך ושמח. כולנו מצפים ומייחלים להבראתו ומאחלים לו ולהוריו ואחיותיו/אחיו שבמהרה יתחזק וישוב לרוץ ולקפוץ!!!

שיהיה לנו "שבוע טוב"!

30.7.16  כ"ד תמוז תשע"ו

השבוע חוסלה באופן סופי הרפת במשמר העמק. יום עצוב. נעלם מנופנו הענף שהיה הציר המרכזי של המשק המעורב, בו ענפים רבים של בעלי חיים וענפי צומח. הענף ששימש סמל לחקלאות ולהישגיה. וכך, ללא ציון מיוחד אפילו, נמוג הענף ואיננו. אני חושב שסגירת הרפת היא טעות אסטרטגית, וגם קשה לי מאוד לקבל שנכדינו יראו פרות רק בצילומים בספרים, או יסעו להזורע (פרות שחורות- לבנות) או לעין השופט (אדומות- בז') זה כמו לנסוע לספארי.    קיבוצנו, הוא כבר 'עולם אחר' מבחינות רבות הן בנוף הכללי והן בנוף האנושי. חיסול הרפת הוא עוד חותמת לכך. היו זמנים…וכדי שלא לשקוע בזיכרונות אציין רק שהרפת הוקמה ב- 1929 לפני 87 שנים, בצריף גדול ( בין הרמפה של חדר האוכל  לכלבו), שתי הפרות הראשונות היו ציפורקה ודבורקה ושאת רפת א' (הכלבו היום) בנו ב- 1932 ל- 60 פרות ופר. אם מותר לרפתן ותיק כמוני לבקש משהו אז אני מציע שיקראו לשיכון שייבנה על חורבות הרפת שיכון הרפת! כפי שקראנו בחג היובל את שיכון הכרם לזכר הכרמים שהיו במקום ואחר כך שיכון המשתלה ואפילו הספארי.

איני יכול שלא להתייחס לכמה אמירות קשות שהושמעו השבוע ע"י רבנים.   הרבצ"ר אייל קרים אמר, שבמלחמה מותר לאנוס שבויות "יפות תואר" ואמר הרב יגאל לוינשטיין  מהמכינה הצבאית בעלי, בדרשה שנשא, שההומואים הם "סוטים" ושנשים הן סנטימנטליות לכן לא יכולות לשמש בבית המשפט. חשבתי לעצמי מהיכן באות אמירות כאלה מפי "גדולי הלכה" של ימינו. בדקתי במקורות וראו מה העליתי. ההיתר לאנוס שבויות הוא היתר מפורש בתורה וכך כתוב: "כי תצא למלחמה על אויביך… וראית, בשביה, אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאישה" (דברים פרק י'- י'ד) ולפי הרמב"ם (ה"משה השני", לפי המשפט  הידוע "ממשה עד משה לא קם כמשה"). מותר לאנוס אותה גם בלי לקחתה לאישה. הרמב"ם הגדול מוסיף, שגבר רשאי גם לאנוס את אשתו וכתב: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה! לכן הדברים של איל קרים לא היו דברי פרשנות תיאורטיים  כפי שהוצגו לתקשורת, ולא "פלפול", אלא דברי תורה כהלכה. גם דברי לוינשטיין על ההומואים הם דברי תורה מפורשים – איסור משכב זכר וכד'. בואו נחשוב שיש הרוצים שנחייה ב- 2016 לפי חוקים שחוקקו לפני אלפיים שנה. לצערי, הכל תלוי במנהיגי הדת – הרבנים! ואלה של היום הם שוביניסטים חשוכים, שעושים את תורתם כדי לחבוט באחרים, עיניהם לשררה בלבד ופרנסתם באה מהציבור. יש המוחים על כך בלחש (כמונו), ויש המפחדים לעורם, מכאן ומכאן בא כוחם האדיר. אנחנו רק "מתביישים" בדבריהם הנאמרים ובתגובותיהם וממשיכים לצפות שיקומו כמה מחוקקי דת אמיצים ונחושים שיהיו האחראים להתאמת חוקי הדת היהודית למדינה מודרנית. ואולי גם להפרדת הדת מהמדינה. ולסיום, ברכות ואיחולי דרך צלחה  והצלחה לשהם בצאתה לשירות לאומי במד"א.
"שבוע טוב"!

23.7.16  י"ז תמוז תשע"ו

כל אחד מאתנו יכול להיות מוקסם/מהופנט/מתפעם כשהוא שומע נואם רהוט,  דיקציה משובחת, נאום הבנוי לתלפיות מבחינת התוכן, הרעיונות ואופן אמירתם. ב- 1949, כשהיינו בכתה י', נשלחנו לחיפה לקולנוע מאי ז"ל, להפריע לבגין בנאום לקראת הבחירות הראשונות לכנסת. נסענו על גבי משאית לחיפה. כשנכנסנו לאולם הקולנוע הוא כבר היה מלא בהמון אדם כך שעמדנו מעל היושבים בשורה העליונה. באנו להפריע לבגין בנאומו (זוכרים?) ואז הוא פתח את פיו ודיבר מאוד בלחש ופתאום הרים את קולו ונפנף בידיו, שוב הנמיך את קולו ושוב הרים את ידיו והקהל מריע לו. אני זוכר שעמדתי מהופנט ממנו. ללא יכולת להוציא הגה. לא קריאות בוז, לא 'הא' ולא 'הו', דממת הלם. לא הכרתי צורת דיבור כזו, צורת ביטוי כזו, שילוב כזה של השמעת קולות ותנועות ידיים. בפה פעור, (זוכרים? נשלחנו להפריע לו) הקשבתי לו בשיא הריכוז. כשחזרתי הביתה כל כך מורשם מבגין סיפרתי לאבא והוא אמר: "בדיוק בשל הכוח הזה שלו, בדיבור, שלחו אתכם להפריע, ואני מבין שלא הצלחתם כל כך". אתם מכירים את הקטע שבו בגין נואם בכיכר מלכי ישראל, על הצ'חצ'חים במילעיל ודודו טופז במילרע, כתרגיל פנטסטי לאסוף מצביעים. נואם ענק! ולמה אני מספר לכם על כך,  כי לנואם – מכשף כזה נחשב בשעתו בלעם, ('פרשת השבוע') ולכן שכר אותו בלק מלך מואב, אחרי שנודע לו מה עשו בני ישראל לאמורי, שהכניעו והחריבו את ארצם. בלק פנה אליו, הציע לו הון תועפות רק שיצא אל בני ישראל ויקללם!, בכך אולי יצליח ליצור מצב מדיני כזה, שבני ישראל יעקפו את ארץ מואב בדרכם לארץ ולא יכנסו אליה ויחריבוה. האם הצליח? להלן הסצנות הראשונות למחזה: "קללה  או ברכה".

תמונה ראשונה: בלק מלך מואב קורא לבלעם לפגישה ומבקשו לצאת אל מול בני ישראל ולקללם.

תמונה שנייה: בלעם מתייעץ עם אלוהים שבסוף נותן את הסכמתו להצעת בלק.

תמונה שלישית: בלעם לוקח אתון ולא כמקובל בימים ההם חמור (למה נקבה ולא זכר בהזדמנות אחרת) ויוצא מול בני ישראל.
תמונה רביעית: בדרך ניצב מולם מלאך נושא חרב. האתון רואה אותו, בלעם לא מבחין בו האתון נעצרת. מקבלת הצלפה מבלעם, יורדת מהדרך אל השדה וממשיכה בדרכה.
תמונה חמישית: הדרך נעשית צרה. המלאך נושא החרב שוב ניצב מול האתון שנלחצת לקיר ורגלו של בלעם משתפשפת בקיר והוא מצליף באתון כועס עליה ומקלל אותה.
תמונה שישית ואחרונה: הדרך נעשית צרה והמלאך לא מאפשר לאתון להמשיך ללכת. בלעם מכה בה בחוזקה עוד ועוד, עד שהאתון כורעת ונשכבת על האדמה ממכותיו. רק אז בלעם מבחין במלאך נושא החרב. האתון פוערת את פיה ובלעם מתחיל לדבר מגרון האתון ומברך את עם ישראל במקום לקללו.
ואחד המשפטים היפים בברכתו היפה, נאמר בתפילה מדי בוקר:
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"! (סוף)

ואם עסקנו בברכות נביא את ברכתנו החמה לאן (13) וספיר (16) ליום הולדתם. שניכם מוכשרים כל כך, גם בלימודים, גם במוזיקה בכלל ביצירתיות,  בסקרנות לדעת עוד ועוד ובפעילות החברתית שלכם, המכנה המשותף שלכם  הוא רב כל כך שאפשר לברככם ממש באותה ברכה: המשיכו בדרככם,והצליחו! אנחנו, מקרוב ומרחוק, מלווים אתכם באהבה, בגאווה ונחת.
"שבוע טוב"!

16.7.16   י' תמוז תשע"ו

לגלי ולירן ביום הולדתם:

אתה גלי, חובב הספורט, מדריך להכרת שחקני כדורגל בעולם כולו, המתעניין ושולט בכל אמצעי התקשורת, שבהם אני מכיר רק את הטלוויזיה ואת המחשב והסלולרי באופן מוגבל בלבד, אתה ילד סקרן, מתעניין, ילד שגם יודע למצות את הצחוק וגם את הבכי עד תום, (בן טוב ואח טוב), ילד חמוד העולה לכיתה א'. האיחול המתאים והראוי לך הוא 'שיהיה לך בהצלחה'! ולמשפחתך הרבה נחת ואהבה.

וללירן, ילד שלנו, שאנחנו מעריכים כל כך את ההשקעה וההצלחה בתחומי העיסוק והפעילות שלך בשנים האחרונות. תמיד חושבים רק שלא תפגע איפה שהוא בדרך, שלא יקרה לך כלום. תמשיך בדרך שבחרת! אנחנו תמיד לצידך ומאחוריך. ובכל זאת… תתחיל גם לשמור על בריאותך. לכן תסלח אם יש 'נדנוד' כלשהו בשאלותנו. הורים תמיד נשארים הורים גם שילדם בן 53!. לך, לסיון ולילדיכם חיבוק אהבה גדול מאתנו.
בחיים לא פעם נתקלים בתופעה של שכר ועונש. ביסוד, מקומה בתורת החינוך. בסיפורי המקרא התופעה מוזכרת לרוב באירוע קיצוני. פעמים רבות תהיתי מדוע משה רבנו הגדול נענש כל כך קשה על ידי אלוהים בפרשת השבוע "חוקת": והסיפור: העם התלונן על צמא כבד, משה התלונן בפני אלוהים על כך, אלוהים ציווה עליו לכנס את העם ליד הסלע הגדול, לדבר אל הסלע שממנו יפרצו המים. משה לא דיבר אל הסלע אלא היכה בו והמים פרצו ממנו והירוו את כל העם הצמא. ואז אלוהים כעס על משה: "הוריתי לך לדבר אל הסלע ואתה היכית בו ולכן אני מעניש אותך ואת כל דורך בכך שלא תבואו אל הארץ שהועדתי לכם". העונש לדעתי לא פרופורציונלי ל"עבירה". הפרשנים אומרים: משה בהכותו בסלע, במקום לדבר אליו, מטיל ספק ביכולתו להוציא מים מן הסלע, משום כך, אינו נותן אמון מלא באל ואינו מנהיג דיו להוליך את העם לארץ המובטחת. שזה הדבר אליו משתוקק משה יותר מכל. יש האומרים שמשה כשל בהתנהלותו כדי להפוך עם של עובדי אלילים לעם המאמין באל אחד. המסנגרים עליו אומרים, שמשה בצניעותו, לא דיבר אל הסלע כי לא רצה שהעם יחשוב שהוא קוסם ולכן הוכיח להם במכת המטה למען שיחזו במו עיניהם בפעולתו. אבל אני אומר שבשכר ועונש, ובכלל בחינוך, קיימת קודם כל המידתיות ושיקול הדעת בקשר בין המעשה לבין העונש? ולגבי משה, האם באמת "חוסר הציות" עומד מול 'מפעל החיים' הענק שלו עד כדי להטיל עליו עונש כה חמור? הרי משה הלך יד ביד עם אלוהים מאז פרשת הסנה הבוער. לדעתי, משה לא היה ראוי כלל לעונש אפילו אם שגה לדעת אלוהים באבחנתו בין טפל ועיקר בסוגיה איך העם יקבל מים לרוות צמאונו. מכל הכתוב כאן אתם מבינים שבעיני משה היה מנהיג גדול של עם ישראל, אולי הגדול שבהם, וכל פעם שמגיעים לפרשה אני חושב לעצמי איזה "הפי אנד" אישי, היה יכול להיות אם משה היה מכניס את העם לארץ. בזמן האחרון הסתובבתי די הרבה בין רופאים בתחומי בריאות שונים ואני עוד לא בן 83. ראו את משה… והוא מככב בשלושה ספרים: שמות, ויקרא ודברים, לא מוזכר בסיפורי המקרא, שסבל אפילו ממחלה אחת, לא כאבי ראש, לא כאבי גב, לא מיחושים בחזה, לא קשיי נשימה, לא איבוד זיכרון או רעידות כלשהן, לא כאב שיניים ואפילו להר נבו (817 מ' מעל פני הים) והוא בן 120 שנה, עלה רגלית בעצמו. – הלוואי עלינו! "שבוע טוב"!

9.7.16    ג' תמוז תשע"ו

פרשת השבוע 'פרשת קורח'. הפרשה בה נחשפות שתיים ואולי שלוש עובדות  ראשוניות. אם פרשת קורח מוגדרת כמרד אז יש לנו מרד ראשון, אם הפרשה מוגדרת כהקמת אופוזיציה, אז יש לנו הקמת האופוזיציה הראשונה ואם יש לנו בפרשה גם יחסי הון- שלטון, גם כאן זו תופעה ראשונית. סיפור המעשה: מתארגנת קבוצת מורדים בראשותו של קורח, שבאים למשה ומטיחים בו: "מי בחר אותך למנהיג? מי בחר את הכוהנים? אנחנו לא פחות טובים ורוצים לקבל את חלקנו בשלטון, במנהיגות". משה מנסה להרגיעם, אך הם אינם מרפים עד שבלית ברירה "אלוהים" מתערב, פוער בור באדמה שבולע את קורח וכל בני עדתו, על רכושם. על פי התורה יש כאן מרד, פרשנים סלחנים יותר אומרים ראשיתה של אופוזיציה.(לא התייחסתי כלל למרד/סרבנות של דתן ואבירם כלפי משה). למה בעצם קורח חפץ בשלטון? מה חסר לו? הרי היה איש 'עשיר כקורח' לפי הביטוי השגור. קורח כפי שמתואר במדרש, התעשר בזמנו של יוסף, כשקיבל ממנו את המפתחות של מחסני התבואה הענקיים של מצריים. אך איזה עשיר שמח בחלקו ולא רוצה עוד? מאוד חרה לו  לקורח, הטייקון הגדול, לבני משפחתו ועדתו, שמשה לא חילק להם כיבודים, לא ככוהנים ולא כשרי אלפים/מאות. הוא כל כך נפגע מכך, שהחליט לנצל את מעמדו, ל"חבר" בין ההון והשלטון, במילים אחרות, שבעל המאה יהיה גם בעל הדעה. רק שמשה (בעזרת אלוהים) היה מספיק חכם כדי למנוע זאת.
שלמה אבן גבירול שואל בהקשר לפרשה: מי חשוב יותר החכם או העשיר? החכם חשוב יותר השיבו לו. שאל אותם אם זה כך מדוע החכמים מחזרים אחרי העשירים ואין העשירים מחזרים על פתחי החכמים והשיב בעצמו: משום שהחכמים יודעים את ערכו של הכסף והעשירים אינם יודעים את ערכה של החכמה.

בכל מקום היום, מדברים על כדורגל (יורו, קופה אמריקה) ובזיכרוני עולה דווקא ספר, ספר מאוייר נפלא מימי ילדותי העוסק בכדורגל. קראתי אותו מאות פעמים ושמו: "אחד עשר האלופים". אני זוכר את העטיפה הירוקה/תכולה  עליה מצויירים אחד עשר שחקני כדורגל במכנסיים שחורים וחולצות  פסים כתום לבן. כתב אותו אדוארד בס, סופר צ'כי. הספר מספר על איכר בשם בנקוצץ שמכר את העז שלו וקנה בכסף שני כדורי רגל. צעד שהפך את 11 בניו לקבוצת כדורגל הטובה בעולם, קבוצה שהביסה את כל הקבוצות שהתמודדה איתן ולא ספגה אפילו גול אחד. אם אני לא טועה הקבוצה הראשונה שנחלה תבוסה במשחק מולם הייתה ברצלונה. כל כך הזדהיתי עם קבוצת "בני בנקוצץ" שבקטע הנורא בסוף הספר, כשהפכו כבר למקצוענים, הקבוצה ספגה גול במסעה לאוסטרליה, והאבא- המאמן, בייאושו חורש במחרשה את מגרש הכדורגל, ממש בכיתי. מאז יצאו לאור הרבה ספרים על כדורגל ועל כדורגלנים אבל אף אחד מהם, כולל הספר על 'מכבי נתניה' לא הצליח לייצר אצלי אמוציות חזקות כמו הספר ההוא. כאשר ליהב מלאו 12 שנים והיה משחק כדורגל ממש טוב, קנינו לו את הספר. הבאתי לו בשמחה גדולה את הספר שכל כך הלהיב אותי בילדותי. התאכזבתי מרה, שכעבור חודש שאלתי אותו "איך הספר"? והוא ענה בשאלה: "איזה ספר?" מאז, כמו"ל, ראיתי ספרים רבים שלבני דורי היו חווייתיים ומסעירים  ולבני הדור היום לא אומרים דבר. אבל אין ספר כל כך מאחד שתי אהבות גדולות כמו ספר וכדורגל כמו ספר זה.

מאוד אהבנו את יוזמתה של מיה, שביום האחרון ללימודים של כתה ו'. הולכים  ברגל ל"פלגים" בהזורע, אני מקווה שרעיון זה וביצועו המוצלח ייהפך למסורת!  באמת רעיון נהדר להיפרד כך מבית הספר בו למדת שש שנים.
"שבוע טוב"!

2.7.16       כ"ו סיון תשע"ו

השבוע הסתיים "שבוע הספר". חגיגה אמיתית! "שבוע הספר העברי" הראשון התקיים לפני 90 שנה – 1926 – תרפ"ו. התרגלנו לכך ששבוע הספר מתקיים מדי שנה באמצע יוני, עוד לפני סיום שנת הלימודים (לאחר בדיקה בה נקבע, שזה המועד ה"יעיל" ביותר למו"לים) הוא נערך בכל הארץ, וכך מתאפשר להרבה אנשים לרכוש ספרים בהנחה. ומה היה בשבוע הספר הראשון? ראשית, הוא  נמשך יום אחד בלבד ובתל אביב בלבד. הוא נערך בי"ז בניסן בחול המועד בפסח והיה למעשה הפגנת כוח תרבותית . מה היה בו? שורה של אירועי תרבות. בשד' רוטשילד נפרשו דוכנים ועליהם הוצגו ספרים בהנחה של  "25% תחת הסיסמא: "למען הספר לא אחשה" כשברקע מנגנת כל היום תזמורת המשטרה, בחצר גימנסיה הרצליה נערך 'פייב או' קלוק' לנכבדים, בבית העם התקיים 'מיטינג' בו הופיעו בנאומים קצרים ראשי הישוב ובבית הספר לבנות – נשף מחולות. כך חברו יחד התאחדות המו"לים, התאחדות הסופרים וראשי היישוב לקיים את מפעל הפצת הספר העברי שעם השנים (90)הפך ל"שבוע הספר העברי" (שנמשך כחודש) לחגיגה ענקית בכל המדינה.

ולפרשת השבוע "שלח לך", בכינויה הפופולרי "פרשת המרגלים": 1. שנים עשר הנכבדים – נשיאי השבטים, המרגלים, שנשלחו לתור את הארץ לא יצאו כדי להביא מודיעין צבאי, כלכלי, מדיני על הארץ, אלא כמרגלים 'אידיאולוגיים' המודרכים ע"י אלוהים ומשה, כאשר בשובם, עליהם לשכנע את העם (המתלונן כל הזמן) שזו הארץ, זבת חלב ודבש היא, ארץ ראויה לבוא אליה.    2. ואם כך, האם עליהם לדווח אמת על מה שראו וחוו או לשרת את מטרת שולחיהם? בפועל, למרות שחזרו נושאי אשכול ענבים ענק (מחזה מרהיב, מאוד אופטימי). דברי הרוב, (עשרה מתוך שנים עשר)  היו דברים קשים על הארץ. וויכוחים מרים היו בצוות המרגלים, על יושביה הנפילים והחזקים, על פריה וטובה של הארץ וכד'. המשימה שלשמה נשלחו כשלה. חוות הדעת לא הפיחה אמונה בעם (שעדיין מתלונן כל הזמן) שהנה, הנה, יש אור בקצה 'המנהרה' בת 40 השנה במדבר, אלא דווקא הגבירה את עוצמת הקולות הקוראים לחזור למצריים. יהושע בן נון, חבר המשלחת, הסיק את המסקנות שלריגול אמיתי, אי אפשר לשלוח משלחת גדולה כזו וכשהגיע בעצמו להנהגת העם, לכשירש את משה, שלח רק שני מרגלים בחשאיות וקבע גם שמרכז פעילותם יהיה הבית בחומה של רחב. אגב, חז"ל אומרים, שלימים הייתה לאשתו של יהושע. מצאצאיהם קמו 8 נביאים בישראל והמפורסם שבהם הוא הנביא ירמיהו.

אנחנו רוצים לברך את נכדינו, ספיר, מור, אן, אורי, מאי וניר  שסיימו את שנת הלימודים בחופש נעים, עיסוקים ובילויים מהנים קריאת ספרים מרתקים הינתקות מהטכנולוגיה וכמו שקראתם ב"דף לחבר" שיהיה לכם פנאי לבוא לסבתא וסבא ולזכות ב"שעות שלא תשכחו אותן אף פעם". ואנחנו מחכים לכם לשעת איכות, כמו שנואי הייתה אומרת. היינו בחגיגת סיום כיתה ו' של אורי. היינו כבר מספר רב של סיומים אבל הפעם היה משהו מיוחד, דרך מיוחדת של מציאת "שורשים" בדמויות חיות מהמוזיאון בצד שמחה וריקודים של היום, אופן תיאור עיסוקי ה'מייסדים' החלוצים (סנדלר, תופרת, שען וכד') לעומת עיסוקי היום (מעצב, יועץ וכד'). נטול סממן אידיאולוגי .היה תענוג לראות ילדים מאוד שמחים, שנהנים מאוד להעביר לנו את תחושות רגעי אושרם הגדול – סיום פרק לימודיהם ביסודי. כרגיל בהצגות ילדים, בהם צריכים כולם לבוא לביטוי – סוד הקיצור אינו נהיר למארגנים, וכנראה אין בבית הספר מספיק או בכלל שיעורי זמרה ומוזיקה, אבל החגיגיות והשמחה כיסו על הכל והדובדבן שבקצפת הייתה אורי!

רבים מאתנו יושבים שעות ומביטים ב"יורו". גם אני. אבל לבי היה ב"קופה אמריקה" שם, לדעתי, הכדורגל היפה, הטכני, הכדורגל הוירטואוזי. ובייחוד שצ'ילה, בפעם השנייה ברציפות זוכה בו! אותי זה הרבה יותר משמח  מהתוצאה מי יזכה ביורו. אז רגע של הפעלת דימיון: אני עומד בסלון בתינו ופוצח בשירת ההמנון הצ'ילני:

                                                                  " puro chile tus cielo asulados"

                                                       puras brisas te cruzas tambien…"

 Y tu campo de flores burdado

Es la copia feliz del eden…

… dulce patria recibe los votos..

ניצחון אמיתי!!

שבוע טוב!

מוקדש לירון

25.5.16    י"ט סיון תשע"ו

זמנים

אל מול הרוח החזקה והמשבים /  נחרצות פנינו בלוחות הזמנים.
וכך בין חושך לאור  /  ובין חום לקור
לעולם לא נדע  /  לעולם לא נדע
האם אי פעם עוד נחזור…

את השיר הזה קיבלנו מירון, שנכתב ב- 2014. ירון הוא חבר שלנו, לרעיה כאח. אנחנו עצובים מאוד שהלך מאתנו ושותפים לצער ולכאבם של גאולה, ינון, ינאי, ונטע ולחבריו מקבוצת תומר, איש אהוב היה, באמת יחיד ומיוחד.  כל מה שיאמר כאן בא מאהבה, מחברות טובה ומהערכה רבה. ירון היה אמן! מהגזע של האנשים המוכשרים בכל תחום בו יגעו. ירון היה ספורטאי מצטיין – אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה. ירון היה שחקן במה מרשים מ"טיל אוילנשפיגל" בנערותו, להקת פיקוד מרכז, ועד "נמר חברבורות" בבחרותו, היטיב לרגש בזמרתו ולעתים, כתב גם סיפור קצר או שיר. אבל … החליט להיות צייר. רעיה כתבה בצאת קטלוג עבודותיו ואני מצטט: ש"התחיל בכיתות יסוד בציוריו בעפרונות בחוברות הלימוד שבהם תמיד רעיון וכוונה, במוסד היו רישומיו על גבול הקריקטורה של דמויות מחיינו, שהיינו מעבירים בינינו בזמן השיעורים וגרמו לנו להנאה וצחוק. הומור מיוחד היה לו. אחר כך מתקפת הצבעים והצורות בערבוביה מרתקת. בציוריו הבוגרים, שאם נקדיש להם כמה דקות של התבוננות יציצו אלינו כמו בפנטזיה פני אנוש ועוד יצורים וסמלי כלים חקלאיים, וכך גם היצורים החד תאיים הגמישים כמו במשיחות מכחול שחורות שלפעמים הצבע מתערב בהם, שפושטים ולובשים צורה ולפעמים פורצים במחול סוער או מגיחים מעברים שונים ויוצרים בתנועתיות נפלאה כעין כוח חזק – עדין של יחד. אנושי".

הביטו על הקיר וראו את הציור שירון צייר את רעיה שהייתה המודליסטית שלו בגיל 15.  ירון היה כל חייו חבר קיבוץ נאמן, חבר קיבוץ אידיאולוגי. צייר פעיל בתקופה בה הרבינו לדון בנושא "האמן בקיבוץ" (שרבים מהם עזבו את הקיבוצים) הוא ידע לבנות את השילוב המפרה בין עבודתו ל"פרנסה" לבין היותו צייר – אמן. מהמספוא והמשתלה דרך בישולי המרק והאורז במטבח והעבודה בתמ"ה, יצר את התנאים המאפשרים יצירה לצד פעילות בקיבוץ – בקישוט בחגים, בהכנת "חדר הלוויות" והרכב "נושא הארון" במשך שנים רבות, בהופעותיו המשכנעות בשיחת הקיבוץ ובמזכירות המורחבת. הוא השקיע מאמצים גדולים כדי לשמור על האיזון בין החיים הקיבוציים להיותו אמן יוצר והוכיח שאפשר!.   וקטע מהקדיש הקיבוצי שלא הוקרא על קברו:

יהי זכרך ירון ספיר שמור אתנו לימים,   /       ודמותך לנגד עינינו לזמנים,   /
שהיית עצם מעצמנו, בשר מבשרנו,     /     חבר לדרך, אח ורע לבית הזה.   /
בצער ובשמחה, בידידות ובאהבה,    /    בחול ובשבת, בחיים ובמוות.

יהא שלום בביתנו   /   שלווה בחצרנו   /
ינון שמך, חקוק בספר חיי הבית הזה. יהי זכרך ברוך!

שיהיה לנו "שבוע יותר טוב"!