שבועטוב

23.1.16  י"ג שבט תשע"ו

מחשבות בעקבות סגירת הרפת – רקוויאם לרפת –  לא נוסטלגיה – ביוגרפיה.

ב1929 הוקמה הרפת במשמר העמק כציר המרכזי של המשק המעורב, רב ענפי. ענף יציב, שמשרתיו:  הפלחה והמספוא, סיפקו לו את המזון ומכירת החלב והבשר היו למקור ההכנסה היציב ביותר של הקיבוץ לאורך כל השנה. כך שנה אחר שנה. אין עונות ברפת, שלוש חליבות ביום מכתיבות את סדר היום לא רק של הפרות גם של חברי הקיבוץ הקטן. כבוד גדול היה לעבוד ברפת.  המשק המעורב היה האידיאולוגיה והגשמתה. הרעיון נתן תשובה אמתית לרוח החלוציות, לכיבוש הקרקע וכתפיסת חיים של החברה הקיבוצית המתגבשת. היום, הרפת, הציר המרכזי הזה, הפך למיותר אחרי שמרכזיותו חלפה.  התגאינו בהתרחבות המשק לאורך השנים. ובלענו בטעם מר מי יותר ומי פחות איך אט אט חוסלו בזה אחר זה ענפי המשק, כשהרפת נותרת כצוק איתן, כמגדלור, במרכז ענפי החקלאות. ראינו לאורך שנותינו, איך חוסלה הכוורת, איך חוסלה השפנייה, איך חוסלה המשתלה ומשתלת הפרחים של מרתה. איך חוסלה האורווה והברווזיה ודיר הצאן ודיר החזירים, איך הלולים הרחיקו מהקיבוץ ובית האימון הגדול פורק, מביטים סביב ואיפה  גני השזיפים ואיפה הכרמים והפרדס, גן הירק וגן בית, איך חוסל משק הילדים ומשק המוסד, שהמשק המעורב היה להם דוגמה ומופת ככלי מחנך לעתיד המשק הקיבוצי. כבר איננו מחפשים את המאפייה את הסנדלריה, הפחחיה או ברכות הדגים. כבר שכחנו את הפינות המרגשות כמו 'גן התקליטים' ואפילו את 'גן הפקר' ובלי להרגיש נעלם לנו מחסן התבואות ומחסן הקירור ובו חדר הקירור לחלב. נמחק הסילו ועוד סילו, בריכת הקטלדיפ, המתבנים הקטנים וערימות הזבל, אבל הרפת ממשיכה להתקיים ולגדול ולהתפתח כאילו כל הסערות חולפות לידה, מעליה, ובה לא תגענה. ועכשיו, אחרי 87 שנים, היום הזה מגיע. גם הציר המרכזי שהיה סמל למשק ולקיבוץ כערך, בא יומו והוא נכנס לרשימה הגדולה והמכובדת של "לשעברים". קשה להבין שגם סמלים מתים ואפילו בלי כאבים, קשה לראות את חצר הקיבוץ שלנו ללא "ריח הזבל ניחוח חציר", ללא "את, מכוש, טוריה וקלשון" אולי הכי קשה לי להעלות על הדעת שילדינו, נכדינו ונינינו יראו עגלות ופרות רק בתמונות ובספרים וישמעו מהוריהם וסביהם סיפורים, שפעם הייתה לנו רפת גדולה ויש שיזכרו גם שהיה פר, איך שיחקו במתבנים, גלשו בכותנה ורקדו – הידקו במגדלי התחמיץ. המבוגרים בינינו ייזכרו, שלמדו בילדותם את נושא "הרפת" ולמדו לחלוב בידיים ב03.00 בבוקר, להאכיל את הפרות, להגמיע עגלות, לנקות את הזבל לערמות, לראות המלטות ולצפות בעבודות המזריע והרופא- בהמות. מוזר לחשוב שהקיבוץ שלנו יישאר בלי בליל הריחות, בלי געיית פרות, בלי המקום לטיולי הילדים, בלי ייצור החלב המקומי על מוצריו, בשינוי מפת הנוף שלנו –  ללא ענף הרפת.
על אף שבני בילו אתי זמן רב ברפת הם לא עבדו ברפת החלב. אבל ארבעתם עבדו ברפת הבקר וזה אומר שבכל זאת משהו קרב אותם הכי קרוב לרפת. מאוד אהבתי את בחירתם.הרבה דברים משתנים אצלנו, הרבה נכסי עבר נגנזים או משנים פניהם בהתאם למציאות החיים המשתנה. אבל לי קשה לראות את חיסול הרפת שלנו בשלווה כזו, להרחיק מאתנו את נוף חיינו בקלות כזו. עבורי זה כמו ל'הוריד' את הברכה הגולשת או לעקור את שדרת הדקלים או להפסיק לשיר את "מעל המגדל סביב אשקיפה". עצוב לי…

שיהיו לנו זמנים טובים ונכונים –  "שבוע טוב"!

16.1.16 ו' שבט תשע"ו

אומרים ש"אין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו" אבל אני מה זה מתקנא במיה והדר שיכלו למרתון אפילו "בגשם, רוח וסערה". הערכה ענקית לכל המאמצים שעשיתם לקראתו ולריצה הרטובה והכאובה עצמה. אני לא אוהב את המילה מדהים אבל אתם מדהימים! ולרומי בת השלוש! את כל כך מתוקה, ממש לאכול אותך אוהבים אותך  ומברכים אותך ביום הולדת ובמסגרת כל המשפחה נדליק 4 נרות ולכבודך נאכל את עוגת יום הולדתך.

הבזק קטן ומאוד מפתיע הזורק קרן אור על ה-"21" שלפני 74 שנים, שמצאתי בכתובים תחת הכותרת:
פרקי אבות
"הקיבוץ חוגג עשרים שנים לייסודו. לא עוד הייתה זו "נקודה", אלא ישוב קטן עם כמה גגות אדומים, אילנות וחתימת דשא, שדות מעובדים וענפי חקלאות. מכל מקום, כבר היה ל"בנים" מה להראות ל"אבותיהם". עדת חלוצים מרדה באבותיה ההיסטוריים, הורידה את התנ"ך והמדרשים ממדף הספרים, והעלו אליו את כתביהם של אבותיהם החדשים. הציונות החליפה את התפילין, "המניפסט הקומוניסטי" את התנ"ך ו"הקפיטאל" את הגמרא. סוף ציטוט.
קשה להאמין עד היכן הביא 'מרד הבן' את דור מייסדי התנועה. אגב, נושא שבהחלט משיק למה שהעליתי בשבוע שעבר.
הבזק קטן נוסף על פרשת השבוע העוסקת במכות מצריים כשמשה ואהרון באים לפרעה ואומרים לו "שלח את עמי" וכשהוא מסרב מנחיתים עליו כל פעם מכה קשה מקודמתה. לפרשנותי בלבד: מתחולל כאן מו"מ בין מדינאים. מצד אחד משה ויועצו-דוברו אהרון ומצד שני פרעה וחרטומיו כששני הצדדים משתמשים בקסמים ובכשפים כחלק מהמו"מ. 3000 שנה קדימה, בלי קסמים, אומרים על כך : "אין פרטנר בצד השני"!.

הרפת החמישית 1953 –
הרפת החמישית, זו הרפת של היום, הרפת המוכרת, היציבה, הטובה שלנו. רפת זו הוקמה על טהרת הגידול שלנו וזה גם סוד הצלחתה. המבכירות הראשונות שהמליטו עוד במהלך 1952 שוכנו ונחלבו ברפת ג' (היום הימ"חים). ב- 1953 הוקם על ידי פייבוש מכון חליבה צנוע וזול עם ארבע עמדות בחצר הרפת. שהיווה שכלול ענק בתנאי החליבה. לא עוד הרפתן עובר מפרה לפרה עם מכונת החליבה הניידת, אלא הפרה באה לעמדת החליבה להיחלב. המכון זכה לפירסום רב בארץ, בעיתונות המקצועית ובביקורי הרפתנים מכל קצוות הארץ. ב- 1956 עברנו למכון החליבה הגדול יותר ששרת אותנו תוך שיפוצים לא מעטים כמעט 50 שנה. ב-1954 נכרה בור התחמיץ הראשון שהכיל כ-600 טון תחמיץ ומשלים  את ענף המספוא, ספק המזון המרכזי. בעקבות השיפורים האלה תנובת החלב הממוצעת לפרה לשנה עלתה מ- 3856 ליטר ב- 1953 ל- 5202 ב- 1956. בראשית 1954 התחלנו ב"ענף חדש" במסגרת הרפת: ענף הבקר לבשר וגידול עגלים זכרים מרפת החלב, לבשר. ב- 1958 כבר הגענו ל- 180 פרות חולבות ומאז… הרפת הייתה לענף גדול, שהלך וגדל והשתכלל והשתפר וברוח אופטימית זו הסתיימו 30 השנים הראשונות של ענף הרפת. ולסיום חמשת הפרקים עוד כמה מילים. לא סיפרתי מי עבד ברפת, כי בתקופת החליבה הידיים, תקופה בה הושקעו 35 ימי עבודה לפרה בשנה, כמעט כל הוותיקים המייסדים "עברו" ברפת. מי לתקופה קצרה ומי לארוכה. לכן מעמדה בקיבוץ היה לא רק כלכלי – בבחינת הציר של המשק המעורב – אלא גם חברתי-חינוכי, כל ילדי הקיבוץ, למדו במסגרת תכנית הלימודים את נושא "הרפת". למדו לחלוב, להוציא את הזבל בקרונית, לנקות שוקתות ולהביא את האוכל לפרות. לא תיארתי את כל המחלות, הפגעים, הקשיים ואי הנוחות שליוו עבודה זו כי לספר על כך זה לספר על הקיבוץ. ובכל זאת אני רוצה לציין בהזדמנות זו את אלה שלימדוני את "תורת הרפת" והיקנו לי את האהבה לעבודה ברפת. בזכותם עבדתי שם כ-25 שנים ואלה היו מורי ורבי: מאיר א. מוישה א., סבק, יוחנן רון, גילה גור, יהודית גבעון , יוסף עופר כולם ז"ל, שרקה, אדם גורן ודן חדשי. ואת השלושה שהיו לי חונכים משמעותיים ביותר: יוסקה אפרתי, ברמן ומשה היימן גם הם ז"ל, ואת עמנואל לין הרב- זבלן. וכמובן, את כל עשרות הרפתנים הצעירים ממני, שאתם עבדתי שנים, שעבורם, אני בטוח, תולדות הענף היא תחושת "נעים להיזכר".     אני, אישית, עזבתי את הרפת בסוף 1971 כשיצאתי ללימודים ועוד נתתי את תורנות חליבות השבת עד גיל 70 והכל באהבה גדולה ותודה גדולה.
"שבוע טוב"!

9.1.16  כ"ח טבת תשע"ו

בהתייחס להוצאת הספר "גדר חיה" של רביניאן מתכנית הלימודים והרעש שהנושא זכה לו, בחרתי לחזור מאה שנה לאחור לסיפורו של ביאליק, ל"מאחורי הגדר", בו הוא מתאר את התשוקה האדירה שבין מארינקה "השיקסה" הגויה ובין נוח הגיבור היהודי הלוהט. ששנים רבות נכלל בתכנית הלימודים (מישהו הציע להדירו משם?) לראשונה קראנו את הסיפור בכיתה ז', מפי מורנו פולי   ב- 1946, בתקופת המנדט הבריטי. בזמן בו נכתב הסיפור, בעיית ההתבוללות(!) בתרבות זרה ועוינת, לא הייתה שונה מזו ה"מוצגת" בימינו ב"גדר חיה". גם בבעיות מסוג זה צריכה לעסוק ספרות. מניעת טקסטים כאלה מבני הנעורים בבית הספר אינה מעודדת את יכולת ההתמודדות עם בעיות החיים ולשם מה הוקם בית ספר זולת "להכין לחיים?"

ול'פרשת השבוע': אחרי שקם מלך שלא ידע את יוסף, הוא מטיל גזרות קשות: מיסים כבדים, "מחנות עבודה" לבנייה.. ולבסוף. ההוראה להרוג את כל הזכרים הנולדים. במציאות נוראה זו מוצאות עצמן המשפחות העבריות בדילמה קשה. ביניהן גם משפחת עמרם ויוכבד עם שני בניהם: מרים בת שש ואהרון בן שלוש. הם מחליטים (ואתם משפחות רבות) בשלב ראשון להיפרד, כדי שלא להיקלע לסיטואציה בלתי אפשרית של כניסה להריון, לידה והמתת התינוק. רוח דיכאונית פשתה בציבור ודומה שפרעה מצליח להביא כליה על העם העברי. ואז באה מרים ואמרה לאביה: "אבי היקר! החלטתך היא גזרה קשה מזו של פרעה, הוא גזר רק על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות!" (לשון המקרא). עמרם מקבל את דברי בתו, חוזר ליוכבד (וכך רבים לנשותיהם) ולמרות חוסר הוודאות במציאות חייהם, הם מביאים לעולם את משה. והיתר.. בליל הסדר.

הרפת הרביעית 1949 – 1953.
אי אפשר לומר שהרפת הרביעית הוקמה מחדש, נכון יותר לומר שהיא שוקמה באופן יסודי. לפרות שנותרו מהרפת השלישית התווספו על ידי קניה 20 פרות ו"קבוצת השלמה" של 11 מבכירות אמריקאיות ששינו מהותית את איכות הרפת. הן התאקלמו יפה והצטיינו בתנובת חלב גבוהה. איתן הגענו לראשונה  ל – 100 פרות חולבות בעדר. ואחרי כל זאת רמת החלב של העדר כולו הייתה בירידה. הסתבר שזרעי הפרים בהם השתמש להפרייה היו לקויים מבחינה גנטית. רק כשהופיעו המבכירות הראשונות של קיפר, עליז ונירון החלה להסתמן עלייה בתנובת החלב. ההצטרפות לאגודה להזרעה "האון", שינתה את התמונה, כי לאגודה היו פרים משובחים ממוצא אמריקאי, שהעלו את תנובת החלב בכל צפון הארץ (לו סיפקה שירותי הזרעה). כאשר שוב נראה שהרפת על דרך המלך, ניחתה מכה קשה נוספת. הפרות ברפת א' ו- ב' נמצאו נגועות בשחפת וכולן נמכרו במהלך 1953. רפתות א' ו-ב' נעזבו לתמיד, התחילו לבנות את הרפת באיזור חדש ונאלצו, פעם נוספת, להתחיל מחדש. הפרק האחרון בו יסופר על הרפת החמישית… בשבוע הבא.

שבועטוב!

2.1.16 כ"א טבת תשע"ו

אתמול החלה שנה אזרחית חדשה. פרט לשלושה סילבסטרים שחווינו בצ'ילה, ואחד בפרו, אף פעם לא הרגשתי ולא הבנתי את השמחה הפורצת, את ההתהוללות והתשוקה לציין, שעכשיו, בחצות, מתחילה שנה חדשה. שם עוד הבנתי, בשביל הקתולים, את גודל האירוע, אבל כאן? לא מספיק ראש השנה שלנו? לכן, ה-1.1. מתרכז ביום הולדתו של ירון ואנחנו מאחלים לו שכל מה שיחפוץ, גם יתגשם. ולכולכם, אני מקווה ששתיתם, רקדתם, שמחתם וחגגתם את אשר אהבתם והיה לכם "חג שמח"!

השבוע סיפרתי לשכני לספסל הלימודים על ה'שבוע טוב' שאני כותב מדי שבוע למשפחתי ולכמה מידידי. הוא שאל אותי על התוכן והתכנים שאני כותב עליהם והראיתי לו את מס' 204 ו- 203 כדוגמה. קרא ובסוף העיר: "אדם חילוני כמוך, למה אתה כותב כל כך הרבה על היהדות והתנ"ך למשפחתך החילונית?"  השבתי לו (ברצינות): "עם רעייתי אנחנו מדברים הרבה על כך שילדינו ומשפחותיהם הם ישראלים כל כך באורח חייהם, בעיסוקיהם, בבילוייהם ובחינוך של ילדיהם, אבל כמעט ואינם מתייחסים לבסיס הישראליות: ליהדות, להיסטוריה של עם ישראל, לדמויות משפיעות ולאירועים מעצבים. הם אינם סובלים את 'ליל הסדר' ובכלל את רוב החגים, המועדים והימים המיוחדים היהודיים. אין להם חג גדול יותר מהסילבסטר ואין להם שמחה גדולה יותר מפורים, בו הם מאמצים לליבם את עקרון "עד-לא-ידע", ולא את סיפור 'המגילה' או איך "ליהודים הייתה אורה". אני כותב מבלי להיות אדם דתי אלא כדי להבין מניין באתי, מהי מורשתי וכד'. הוספתי ואמרתי לו שאני כותב בלי שמץ של הטפת מוסר, אלא, כי זה מאוד מעניין אותי, אחרי שגיליתי לעצמי באיזה "בור" עמוק בתחום זה אני מצוי. הייתי רוצה שיהיו שותפים לי ולא רק בחיי הקיבוץ אלא גם עם השקפותי. "ואיך זה מסתדר לך", שאל "במעבר "חד", לכתוב, באותה נשימה, גם על הרפת שלכם? זה לא נראה לך דל הצירוף הזה?" עניתי לו: "ההיפך, סיפור הרפת רק משלים את מהות השקפת עולמי. א"כ חשבתי, שאולי הפער הגדול הזה בין יהדות לישראליות, הוא במונח ה'ציונות', תנועת החדשנות היהודית של ראשית המאה ה- 20, ההכרח לחיות את ה'חדש' מהר ועכשיו, לסגור פערים של 2000 שנות גלות שאינו מותיר מקום אפילו לא במחשבות, לחיות את העבר של העם הזה. אולי החינוך הציוני שקיבלנו מדור הורינו, שהם הכירו (ועוד איך) את היהדות בביתם, והם חלוצי הרעיון הציוני והגשמתו, הועבר אלינו, הבנים, בגמגום והביא אותנו ואת בנינו לניכור ובורות בשורשי היהדות הנעוצים בעבר ובתרבות של 3500 שנה. אולי?

הרפת השלישית 1946 – 1948.
וידוי נאות: בקיץ ,1946 אני בעצמי ובכבודי נכנסתי לתמונה והפכתי לעובד מן השורה. כזה ששומר הלילה היה מעיר אותי ב- 02.30 לקום לחליבת בוקר, ובמקום לעבוד 3 שעות כמו כל בני כתה ז', 'העבידו' אותי 6 שעות ויותר תחת המילים, "ברפת עובדים כמה שצריך"! אני כל כך אהבתי את העבודה הזו שלא אמרתי, לא אני ולא הורי מילה על כך, כי פחדתי ש'יעיפו' אותי מהענף. סוף וידוי. נחזור לסיפור הרפת השלישית. כבר סיפרתי לכם שהבסיס לרפת זו היו העגלות הבריאות שנותרו מהרפת ה"חולה" שחוסלה. אליהן צורפו עגלות שקיבלנו משריד ומזרע כעזרה (תנועתית) לשיקום הרפת וכן חמש עגלות הולנדיות. צירוף הגורמים של טיפול נכון ונתונים גנטיים נתנו לנו רפת משובחת. ב- 1947 הגענו לתנובה ממוצעת של 4700 ליטר לפרה לשנה. (הישג בלתי רגיל באותה תקופה). לראשונה גם הגיעה הרפת לתנובה של 1000 ל' ליום ולציון האירוע הוקדש חג השבועות של שנת תש"ז. (אני זוכר עד היום שסידרו אותי לחליבת לילה באותו חג, כי הייתי ילד מוסד). באותה שנה הוכנסו לראשונה למשמר העמק מכונות החליבה הניידות, ששיפרו מאוד את תנאי העבודה, באותה שנה הוכנס גם שירות  ההזרעה המלאכותית מהאגודה להזרעה בהרי אפריים. הכל נראה טוב בענף עד ה- 4 באפריל 1948, היום בו החלו הקרבות על משמר העמק. בהפגזות נהרגו 30 פרות מהטובות שהיו ורפת הגידול נפגעה קשות. הפרות שנותרו, טולטלו לשער העמקים. ושם היו תנאי הזנה לקויים ובלתי סדירים. הפרות נחלבו רק פעמיים ביום (שוב בחליבת ידיים). בתנאים אלה ירדה מאוד תנובת החלב ונאלצנו למכור את רוב העדר. כך, מעשית, חוסלה (חלקית) הרפת השלישית.
אני בטוח שאתם כבר מחכים לסיפור הרפת הרביעית.

"שבוע טוב"!

26.12.15 י"ד טבת תשע"ו
השבוע עברתי חוויה מיוחדת. "הכתה" שלי יצאה לצפות בתערוכת צילומים שעסקה בנושא "עזרת נשים" בבתי כנסת בארץ ובעולם, כשכותרת המשנה היא: מסע צילומי- מחקרי בעקבות מקומה של האישה בחלל בית הכנסת. הצלמת היא אדווה נעמה ברעם. לא ביררתי אבל אני חושב שהיא אישה דתיה וגם פמיניסטית. היסטורית, יש עדויות לקיום בתי כנסת כבר במאה הראשונה לספירה שהיו מוקד ארגוני – חברתי – תרבותי של הקהילה. התפילות והפולחן הדתי נכנסו בהמשך. מעניין, שאין בבתי כנסת עתיקים אלו שום סימן להפרדה פיזית בין גברים ונשים. התנאים, במאות ה 1-2 לספירה, האמוראים, במאות 3-5 לספירה, ומקורות חז"ל, נמנעים מאזכור למחיצה או כל הפרדה פיזית אחרת, בין נשים לגברים. למעשה אנו מוצאים הפרדה וקיום "עזרת נשים" רק בסוף המאה ה- 13 (ימי הביניים המאוחרים) בגרמניה. עזרת נשים מצוייה ביהדות, במבני דת יהודיים בלבד, ובדפוס חלל מובחן ותחום. לפעמים, מפלס נפרד, לפעמים, מאחורי קיר, מחיצה כלשהי או וילון. 25 הצילומים ממחישים את כל סוגי עזרת הנשים הקיימים בבתי הכנסת השונים, מהמפואר ביותר לעלוב ביותר. בשיעורים כאלה אין סיכומים ואישה אחת שאלה את השאלה: "אבל מה גרם להפרדה הזו?" תשובה לא ניתנה. אולי בשיעור הבא?

הרפת השניה 1933 – 1946 :
הרפת השניה הוקמה עם סיום בניית רפת א' בשנת 1933. (הכלבו של היום) כדי לבנות את הרפת, היה צורך בעקירת פרדס אשכוליות ראשון, שניטע רק שנה קודם, הרפת הוקמה על בסיס שרידי הרפת הקודמת (חגית וכוכבה) וכתוספת נרכשו פרות מעורבות (מגזע מקומי – הולנדי) וכמה פרות דמשקאיות מוצלחות. ההוכחה להצלחה היא שב – 1957, שנה בה ריכזתי את הרפת, מתוך 94 הפרות החולבות בעדר, עדיין 54 היו צאצאיהן. בחוסר זהירות נרכשו גם מספר פרות חולות שחפת מנחלת יצחק וכתוצאה מכך התפשטה המחלה בכל העדר. ב- 1934 נרכשו מספר פרות שוויצריות יפהפיות בעלות קרניים ענקיות ופר זקן (רם), אך פרות אלו שנועדו להשבחת העדר לא החזיקו מעמד באקלים הארץ-ישראלי סבלו מקדחת ומחלת הפה והטלפיים ומהר מאוד הוצאו מהעדר. ובכל זאת הרפת התפתחה מהר ויפה. ב- 1936 החלה בניית רפת ב' שהושלמה    כעבור שנתיים, נרכשו שני פרים משובחים (לודויג ונגוס),       וב- 1941 הסתיימה בנית רפת- גידול ורפת- המלטה. וכשנדמה היה שענף הרפת עלה על דרך המלך, פרצה בארץ מחלת "ההפלה המדבקת" שתקפה גם את הרפת שבקיבוץ. רפתות רבות חוסלו בתקופה זו בארץ. המלצת המומחים הייתה להפריד את העגלות מהאימהות החולות מיד אחרי ההמלטה, ומהן להקים רפת חדשה. העגלות פוזרו בחצרות הלולים בעיקר וכל שבועיים נבדקו. רק אחרי כמה מחזורי בדיקות דם שליליות הועברו לרפת- גידול. כשהמבכירות הראשונות החלו להמליט, התקיימו, למעשה, שתי רפתות בנפרד. רפת חולה ורפת בריאה, לא היה שום קשר ביניהן. מצב הענף הלך והשתפר וביוני 1944 הוקמה רפת ג'.  במהלך 1946 נמכרו כל הפרות הנגועות ב"הפלה מדבקת" ובכך תם סיפורה של הרפת השנייה. מהעגלות הבריאות קמה אך לא לאורך זמן, הרפת השלישית.

אסיים מבלי להזכיר את הכתבה במגזין וידאו השבועי, היפה והמעניינת, כתבה שהייתה מעין משב רוח רענן, אחר, במגזין שלנו. אני מתכוון לכתבה שעסקה בחוגי ריקודי העם. כתבה, בה, לדעתי והתרשמותי, רעיה נתנה את הטון. שנים, ובכל הזדמנות, אני מתגאה בכך שרעיתי רוקדת ובכל הזדמנות שמתאפשרת, (גם כתבתי על כך) אבל לראותה בכתבה מצולמת ולשמוע אותה, הביא אותי פרט לגאווה ושמחה בשבילה כמתוות דרך… הרגשת החמצה שאני לא רוקד ושכבר מאוחר להצטרף.

"שבוע טוב"!

19.12.15 ז' טבת תשע"ו

ההפטרה נקראת תמיד אחרי קריאת פרשת השבוע. ההפטרה היא 'תקנת חכמים' שנולדה בעקבות גזרות היוונים בימי אנטיוכוס, שגזרו על בני ישראל איסור לקרוא בתורה, ב"חמישה חומשי תורה". כתחליף, תיקנו החכמים, לקרוא פסוקים מספרי הנביאים, בקטעים הקרובים לאלה שבפרשת השבוע. מכיוון שהנביאים היו משכמם ומעלה, הקריאה בכתביהם יצרה בפועל עליה בדרגה בקשר שבין עם ישראל והקב"ה. על ידי קריאה בכתבי הנביאים כאילו בוטלה הגזרה. היהודים עשו זאת בגלוי, בפרהסיה, בבתי הכנסת, ביום השבת ובאותם זמנים בו היו נוהגים לקרוא בתורה. המסקנה של החכמים הייתה: הגויים אינם יכולים לגזור גזרות, כי היהודים אינם נתונים לשלטון אומות העולם אלא לאלוהים, וכשהם עומדים בתוקף על ענייני היהדות, בכוחם לגבור על כל הקשיים.

לקראת חג הקיבוץ ה- 94 שיעסוק השנה בענף הרפת, שבחדשים הקרובים ניפרד ממנו, אעסוק מדי שבוע, עד החגיגה, בפרק מתולדות הענף שעבדתי בו מגיל 12 וחצי ועד גיל ארבעים. אהבתי את כל מקומות העבודה בהם עבדתי אבל את עבודתי ברפת אהבתי יותר מכולם.
הקדמה קצרה: אני לוקח על עצמי את תפקיד "ההיסטוריון" של ענף הרפת ואספר לכם את תולדות הענף, אולי הענף היציב ביותר במשק לאורך השנים מאז 1929. מורי ורבי ברפת היה מאיר אודלסקי, שהיה לא רק רפתן מעולה אלא היה גם איש ספר.(ליום הולדתו ה- 60 שאלתי אותו איזו מתנה אתה רוצה לקבל מענף הרפת והוא ענה לי: את "ששה סדרי משנה".) מאיר ניחן בזיכרון היסטורי וגישה ארכיונית. ממנו שמעתי ומכתביו למדתי את תולדות הרפת בשלושים שנותיה הראשונות: ולהזכירכם, הקיבוץ כולו עלה על הקרקע מעפולה ב – 4.1.1930. קבוצת "חלוץ" שהכינה את המקום לקליטת כל הקיבוץ, שהתה במקום כבר מ- 3.11.26 והיא זו שהתחילה בהקמת המשק המעורב ובו הרפת.
הרפת הראשונה 1929 – :1931:
הרפת בקיבוץ בית אלפא (קיבוץ א') הייתה המודל לחיקוי שלנו. בהשראתה הוחלט להקים את הענף. נקנו 20 פרות ערביות, עבורן נרכש פר הולנדי ("חביב"). הרפת הוקמה בצריף עץ גדול שמיקומה (היום) הרחבה שבין הכלבו והרמפה של המטבח.  הכישלון היה טוטלי הן בבחירת הפרות והן בבחירת הפר והביא זמנית לחיסול הענף. בין הוותיקים (מאיר, גולדשלגר וסבק) היו חילוקי דעות מה גרם לחיסולה– האם המחלות המדבקות שתקפו את העדר, או הוויכוחים בין הנהלת המשק והרפתנים על כיווני התפתחות הענף. הרפת חוסלה, נותרו  רק שתי עגלות(חגית וכוכבה) ששמשו כבסיס לרפת השנייה.

"שבוע טוב"!

12.12.15  ל' כסלו תשע"ו

לחג החנוכה, קבלו את תמצות החג:
מצוות: קריאת הלל, הדלקת נרות, תפילת על הניסים.
מסורת וסמלים: חנוכיה, מעוז צור, הנרות הללו, שמן זית, אור, לביבה, סופגניה, סביבון, דמי חנוכה וניצחון המעטים על הרבים.
היסטוריה של חנוכה – מקורות: ספר המקבים א', ספר המקבים ב', מגילת אנטיוכוס, גזרות אנטיוכוס, מרד החשמונאים, נס פך השמן, מתיתיהו הכהן וחמשת בניו,יהודה, יוחנן, אלעזר, שמעון ויונתן. אלעזר הזקן וחנה ושבעת בניה.
סיפור חנה ושבעת בניה הוא הסיפור הכי אכזרי ששמעתי וקראתי מעודי למרות שהיה לסמל עליון לקידוש השם בייחוד נגע ללבי סיפורו של הבן השביעי – צעיר הבנים,ומילותיה האחרונות אליו: "בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: "כך אמרה אמי, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה נסיון, ואני מעשה".
קרין העבירה לנו קטע שקיבלה מחברה לחג החנוכה. מתוכו קטעים:  "אנו מציינים את חג החנוכה בהדלקת נרות החנוכייה, ששלהבותיהם הולכות ועולות מעלה מעלה…  לפרסם את הניסים. גם הגויים מדליקים נרות ואת שיא החגיגה הם מציינים בהחשכת החדר (למשל בשעת המעבר משנה לשנה – שאנו מכנים סילבסטר) החושך משמש להם כסות ומחסה לסיפוק התאוות והיצרים הגשמיים. אצלנו המגמה הפוכה – להעלות אור! גם כשהמציאות מושכת למטה ואפילו אם הדברים נראים חסרי היגיון, אנו מתאמצים להתגבר ולהפעיל את כוחות האור והחיוב! (אתם מבינים כבר שהיא דתייה) כמו בזמן ההוא שהמכבים נלחמו ביוונים, זה היה חוסר היגיון צבאי, שקומץ אנשים שאינם למודי מלחמה, החליטו למרוד ביוון – האימפריה של אז. לכאורה, מעשה חסר סיכויים, אולם אש האמת והאמונה פיעמה בהם בעוצמה כל כך גדולה, שהם התגברו על מחסומי ההיגיון, העזו והצליחו, העזו וניצחו".סוף ציטוט.

ולפרשת השבוע. כל ילד מכתה ג' – ד' ' יודע שיעקב אבינו אהב את יוסף יותר מכל בניו, ולכן הם שנאוהו. כל בחור צעיר מתמצא, יודע שבעוד שכל בני יעקב קבלו בגדי עבודהמ'שוק הפשפשים'.ליוסף קנה אביו טי שרט תוצרת 'גוצ'י' שכונתה "כותונת פסים". כותונת הפסים זו, הפכה לסמללאורכה של ההיסטוריה שלנו בהתאם לכל תקופה ותקופה,שבאה גם לביטוי בשירת המשוררים: אבן עזרא (1055 – 1138) כתב: "כתנות פסים לבש הגן,/ כסות רקמה מדי דשאו…" ביאליק כתב: "מנהג חדש בא למדינה / שמלת שש וכתונת פסים." יצחק למדן בפואמה "מסדה" על מרד מצדה כתב: "הנה הטלית האדומה / הנה כתונת הפסים החדשה / תתחדש, תתחדש העולם." ושלונסקי בכתבו על החלוצים כתב: "הלבישיני, אמא כשרה כתונת פסים לתפארת." בהתכוונו לבגדי העבודה. ומשה שלגי (מעין חרוד) כתב בהתייחסו לשואה: "הכר-נא הכותונת בנך היא, אם לא כתונת הדם? הן טורף, הה, / אחינו ותהי בו חיה / חית האדם." ואבנר טריינין על מחנות הריכוז בשירו "כתונת איש המחנות": "ולא קנאו בו האחים / על כתונת הפסים / שבה הלבישו גם אותם כשהורדו מהפסים." ואלי נצר כתב אחרי מלחמת יום כיפור: "ראה את ילדינו / שהלבשנום כותונת פסים / ראה אותם בשיירות לעבר ארץ מצריים." נתן זך בשירו "כתונת פסים": "עולמך הצלול ישבר לרסיסים / עת יגע בליבו של עולם מאובן / כי אביך הלבישך בכתונת פסים / יקריבוך אחיך קרבן." ואלה רק כמה דוגמאות איך כתונת הפסים מלווה את ההיסטוריה שלנו. בשמחה אתן לכם לקרוא שירים אלה ואחרים.

"שבוע טוב"!

משפחתנו הגדלה    4.12.15 כ"ב כסלו תשע"ו

אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה / בטח בה לב בעלה.
הייתה כאניית סוחר ממרחק תביא לחמה / זממה שדה ותיקחהו
מפרי כפיה נטעה כרם / חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה /
ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך / נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ /
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה/ רבות בנות עשו חיל ואת עלינה על כולנה.

למה התכוון המשורר?

מדובר באישה בעלת יכולת לנהל משפחה, שלא ניתן לאמוד את שוויה ואין לוותר עליה, שיש לה בטחון עצמי, המדברת אל בעלה בטוב. אישה המתכננת צעדיה, יודעת במה להשקיע, שאינה חוששת מקשיים ומאמץ. מדברת דברי חכמה ומעודדת אנשים למעשה טוב. כל זאת כשבעלה ידוע כבעל מעמד בקרב נותני דעת. למרות שנשים רבות פועלות כמוך את הטובה מכולן. כן רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה.

הפיוט היפה שמקורו בספר משלי מתייחס בלשון פיוטית גם לנכדתנו ומה היא בשבילנו? היו לנו כבר מנות אושר גדולות, כשקרין נולדה ואחריה ארבעת הבנים. כשקרין נישאה ואחריה ארבעת הבנים. המשפחה גדלה והתרחבה בחמישה זוגות מחותנים ומשפחותיהם. אך כשבאה נואי לעולם, נכדתנו הראשונה, חשנו אושר עילאי! ידענו כבר שיהיה לנו המשך ודאי. ועכשיו נואי הילדה המתוקה הלבנבנה, עם שיער המשי הבהיר והצחוק המתגלגל, תינשא! ומשפחתנו תוסיף להתרחב. במדבר סיני קראו לכך שבט. וודאי שגם כולנו שותפים בשמחה ובאושר. ולכם נואי ואיתן נאחל אושר ואהבה מעתה ועד עולם!

זאת הברכה שקראנו ביחד בפגישת המשפחות, שנתנה אישור סופי לברית בין נואי ואיתן. רצינו לשתף את כולכם בשמחתנו ובברכתנו.

לאן אתם משייכים את הרגשת האושר ולאן את האהבה? שאלתי את השניים שישבו מאחורי בשיעור, שעל שיחתם כתבתי בשבוע שעבר ולא קיבלתי תשובתם. השבוע ניגש אלי בהפסקה ב', זה שחשובה לו השמחה מבין השניים ואמר לי: "אני רוצה לענות לך על שאלתך." הוציא מכיסו פיסת נייר, הציץ בה ואמר: "תראה, כל אדם ראוי וזקוק לכבוד. זה משהו אלמנטרי, בכל אדם יש משהו שראוי לכבד. בתקופה העתיקה הזקנים היו החכמים שאיתם התייעצו בכל וציפו שמהם תבוא המילה האחרונה לפני כל אירוע. כי הם היו בעלי הניסיון, כי הם הכירו את תופעות הטבע ואת בני האנוש, הכבוד שצריך להינתן לאדם, הוא לא על פעולה יחידית, הוא על סך כלשהו ובא לבטוי בדברים הקטנים, לא בעיטורים! בהבנה למצב, בדיבור סבלני ואדיב במבט ישיר לעיניים ולא פעם מלווה גם בבקשת סליחה. בהרגשת השמחה, כלולים השמחה והאושר, ואין אושר, שהוא נטול אהבה ואין לך דבר הנותן לך אושר יותר מהאהבה" הביט בי והוסיף: "גם בגילנו המכובד" וחייך. "לכן גם אמרתי לחברי השפוף, שהכבוד שאתה מחפש ניתן לך מאחרים בעוד השמחה באה מתוכך! נפרדנו, עד לשיעור הבא בברכת: "שבוע טוב"!

28.11.15  ט"ז כסלו תשע"ו

בהפסקה בין השיעורים נשארתי באולם. בחוץ ירד גשם. מאחורי ישבו שני חברים ושוחחו על הנושא, כך הסתבר לי תוך כדי הקשבה לשיחתם, מה הכי צריך האדם המזדקן. כיון שלא שמעתי את התחלת השיחה, אני יכול להניח שעל הדברים העיקריים כמו: בריאות ואמצעי קיום, הם כבר סיכמו ביניהם והתפנו ל"מה חסר".  א' (נקרא לו כך) אמר, שמה שהכי חסר לו זה "הכבוד" שלא רוחשים לו בסביבתו הקרובה ואילו ב' (נקרא לו כך) אמר, שמה שהכי חסר לו זו "השמחה" וכאן נמשכה השיחה ביניהם עד לפרטים  "מה זה הכבוד אותו אני רוצה?" שאל א'. את חברו, "כבוד זו שנותנים לאדם חשיבות, הערכה בשל טובו, או חכמתו, ניסיונו בחיים, יופיו אפילו, או עושרו, אני בסך הכל מבקש שיעניקו לי יחס טוב מתוך הערכה אלי" אמר "וזה אני לא מקבל". ב' אמר: "אני לא מחפש שיכבדו אותי כבר זמן רב. כשפרשתי לפנסיה זה היה חשוב לי, אבל התאכזבתי מהר ומצאתי את עצמי, אולי כתחליף, מחפש את השמחה בחיי. כי מהי שמחה? שמחה הוא רגש חיובי שבו אדם נתון במצב רוח מרומם בעקבות התרגשות או חוויה שהוא מפרש אותה כחיובית. השמחה היא חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות וחיוכים גדולים. כיון שחשבתי על כך הרבה, אגיד לך מה מעורר אצל בני האדם את השמחה: מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, הצלחה בתחרות וגם, עלי לציין אמצעי עזר כמו אלכוהול, סמים ואפילו תרופות מסוימות". כאן התערבתי ושאלתי: "תגידו, לאן אתם משייכים את הרגשת האושר ולאן את האהבה?" הם לא הספיקו לענות לי כי השיעור החל. לעיתים רחוקות אני מצטער שההפסקה מסתיימת ומתחיל השיעור. כמזדקן… חשבתי על השיחה הזו כל הדרך הבייתה. כבוד, אם אינך מקבל מהסביבה –  אולי אינך ראוי לו, אבל את השמחה – לרוב, אתה יכול ליצור בעצמך לעצמך.

ולפרשת השבוע: אחרי שיעקב עבר עם נשותיו וילדיו את נחל יבוק כמו שכתוב "ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. שאלו האיש: מה שמך ויאמר: יעקב. ויאמר: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל." יש הרואים בכך פתיחת פרק חדש בחיי יעקב ניתוקו מעברו ומכוון אל עתידו. זה לא אותו הילד האוחז בעקב אחיו הבכור, זה לא אותו יושב אהלים שאינו עושה דבר. שינוי השם לישראל נובע ממעשה שהוא עשה, מאבק אישי לגמרי, צעד ראשון לעצמאותו. הוא לא תלוי עוד ביצחק אביו ולא בלבן חותנו והביטוי הראשון לכך, שאין אומרים יותר "בני יעקב" אלא "אומרים בני ישראל"! ואומרים 'עם ישראל' ו'מדינת ישראל'. השם יעקב כבר מזמן הפך ליענקלה, ינקול, לקובי או יקי, השם אברהם הפך לאבי ויצחק לצחי.  אני מניח שכך היינו קוראים להם אם היו חיים היום.                                                          "שבוע טוב"!

הערת העורך: מזל טוב לרגל המהדורה המאתייים של "שבוע טוב"!  תמשיך להעביר את עולמנו, רוחנו והשכלתנו כבכל שבוע, מבטיחים להמשיך לקרוא, לחשוב, להבין, להחכים ואם אפשר, להגיב …

21.11.15 ט' כסלו תשע"ו
ברכות לקרן ליום הולדתה. מה נאחל לך? שהשמחה והאהבה יהיו מנת חלקך במעונך, עם אישך, ילדייך, סביבתך האוהבת ובמשפחתנו הגדולה. רק טוב ואושר. המילים קטנות מלהביע את רגשותינו. בשבת שעברה סיפרתי לכם על ספרו של מאיר צור "60 שנות חיינו" על המשכו אני טורח. משכה את עיני התמונה הדמוגרפית אליה נקלעתי. ב- 30.6.84 אוכלוסיית הקיבוץ מנתה 891 נפש. 429 חברים/ות , 95 מועמדים (בהם 45 חיילים/ות), 291 ילדים (עד סוף המוסד) + 18 ילדי חוץ. ועוד "כוחות זמניים" אחרים. ביקשתי משרה רונן את נתוני 30.6.15 כדי לראות מה קרה בשנים שבין לבין. להלן הנתונים של היום: ס"ה 1061 נפש בהם 551 חברים/ות. 119 מועמדים (בהם 35 חיילים/ות) ו283 ילדים. ועוד כוחות זמניים. צאו וראו, הגידול בחברים הוא של 122 חברים, אבל מספר הילדים קטן ב 8 ילדים ומספר החיילים קטן ב 10. יש לכם הסבר בנושא מספר הילדים? האם הדור שלנו היה יותר פורה ופעיל מהדור שלכם? והחיילים?
"מעשה באב זקן שהיה עשיר מופלג. רכושו כלל יערות עצומים, מכרות ואת בית המרזח היחיד בעיירה. היו לו שני בנים האחד חכם וחרוץ והשני בטלן ושתיין. בטרם הגיע יומו, חילק בין בניו את רכושו. לבן השיכור נתן את כל רכושו העצום שצבר ואילו לבן החרוץ הותיר רק את בית המרזח. שאלו אותו איך אתה עושה דבר כזה, הרי הבן השיכור שלך יבזבז את כל הרכוש העצום שעשית ולא יוותר ממנו מאומה. אמר להם: "אני יודע זאת אך אני בטוח שאת כל הכסף שירוויח מרכושי יוציא בבית המרזח וכך הכסף יעבור לאחיו החרוץ. אילו הייתי נוהג להפך, היה בני השיכור מת מרעב תוך חודשים אחדים, והרי גם הוא בן שלי". זה לא מה שקרה בפרשת "תולדות". יצחק אבינו נשא לאשה את רבקה בגיל 40 וזכה לראות בנים- תאומים בגיל 60, משום כך, נבין היטב, כמה יקרים היו לו שני בניו וכמה השתוקק להבטיח את עתידם ולהעניק לכל אחד מהם את הברכה הראויה לו, הבכור בבכורתו והצעיר בצעירותו. אבל לא כך היו ההתרחשויות ובבואו לברכם.. החלה דרמה ענקית של נוכלות ורמיה שהביאה את יעקב להיות "אבינו" ואת עשיו להיות גדול "יריבנו"… עד עצם היום הזה.

שבת האחרונה, הייתה בה שמחה רבה. ג'ני, תימור והבנים הופיעו לביקור (הבנות כבר עצמאיות) והביאו בשם כולכם הבנים (בלי קרין?) את הספר "יהלומים לנצח" סיפורה המופלא של מכבי נתניה ובהקדשה כתוב: לאבא, מייסד שושלת האוהדים, באהבה. זו שמחה!
"שבוע טוב"!