שבועטוב

14.11.15 ב' כסלו תשע"ו
חודש נובמבר גדוש באירועים הקשורים גם בנו. על ה – 7 בנובמבר הכנתי כתבה ששודרה בשבוע שעבר. ראיתם? הגבתם? ואף אחד גם לא שאל איך דילגתי על ב' בנובמבר יום "הצהרת בלפור" שהוצהרה 5 ימים לפני פרוץ המהפכה ברוסיה, גם היא לפני 98 שנים. בכמה מילים: הצהרת בלפור היא הצהרת התחייבות (האימפריה הבריטית) להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מספרים שלורד בלפור שאל את וייצמן (הנשיא הראשון של ישראל) "מדוע אתה מתעקש דווקא על ארץ ישראל ולא ארץ באפריקה"? ויצמן השיבו: "האם היית רוצה את פאריס במקום לונדון"? שר החוץ הבריטי הגיב מיד: "אבל לונדון שלנו", וויצמן השיבו: "ירושלים הייתה של היהודים כשלונדון הייתה עדיין אדמות ביצה"!. ויש להניח שברגע זה לחצו ידיים וחייכו. אגב, חבר הלאומים (שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה -האו"ם של היום) אישר ב- 1922 את ההצהרה ובכך, בהסכמת העולם כולו להצהרה, הנקראת על שמו של בלפור.
אירוע נוסף שאי אפשר לדלג מעליו הוא "ליל הבדולח" הכינוי הגרמני ללילה שבין ה9-10 לנובמבר 1938, מה קרה שם? באוקטובר גירשו הנאצים עשרות אלפי יהודים לפולין לאחר שקצב ההגירה מרצון היה קטן מהמצופה על ידם. צעיר יהודי, הרשל גרינשפן, ששהה בפריז, שמע על מצוקת משפחתו שהייתה בין המגורשים, נכנס לבנין השגרירות הגרמנית בפריז וירה במזכיר הכללי, שמת כעבור יומיים ב- 9.11.1938. כאן ניתן האות מטעם היידריך ראש שירותי הבטחון וגבלס שר התעמולה, לפרוע ולפגוע ביהודים, שהמבצעים העיקריים היו קבוצות s.s וחבורות רחוב. עוד באותו לילה, נערך בכל רחבי הרייך השלישי פוגרום ביהודים. האירוע כונה "ליל הבדולח" בשל ניפוץ הזגוגיות של בתי המגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק של יהודי גרמניה.
עדיין לא סיפרתי לכם שהחלטתי לנסות לכתוב את המשכו של הספר "60 שנות חיינו" שכתב מאיר צור, המהווה מעין יומן אירועים של חיי הקיבוץ מראשיתו ועד 1982 שנת השישים להיווסדו. מכיוון שאף אחד לא הכין כרטסת יומית/שבועית/חדשית של האירועים אני דולה אותם מה"דף לחבר" ומ"ידיעות משמר העמק" ומעלה מתוכם את מה שנראה לי כראוי להיות מונצח. למדתי את הלקח מספרו של מאיר וצרפתי אלי מערכת קטנה שתעבוד לצדי (כדי למנוע טענות על משוא פנים) אני מקווה שבכתיבה זו אני עוד תורם/אתרום משהו לקיבוץ ושתי דוגמאות מדיוני המזכירות מ-1984:
1. 3.7.84 ישיבת מזכירות: א'. דיון על הצריכה הציבורית והצריכה הפרטית – בהשתתפות לוי רון ומודי ארזי שפנו להחזיר לחלוקה חופשית מצרכים שהיו בעבר בחלוקה חופשית והועברו למצרכים בקנייה. סוכם: המזכירות מעבירה את הנושא לו. צריכה לשקול מחדש את הפניה. ב'. אישור לפניית תמי ואביב לדחות שובם מחו"ל בחצי שנה. ג'. (דיון) בעקבות תאונה בקיבוץ בין רכב וילדים רוכבי אופניים. בהשתתפות עירית ברק. ההצעות הועברו לו. מוניציפאלית.
2. 21.7.84 ישיבת מזכירות: א'. יודקה חזן פונה לצאת לשנת חופש. המזכירות לא מאשרת. הנושא יועבר לשיחת הקיבוץ. ב'. הסדרי חיים. עם עדה בארי וצפי (בעלה) בהשתתפות רעיה גורדון (ו. בנים). ג'. גרי וג'ניפר התקשרו מאוסטרליה ופנו לחזור לקיבוץ. פנייתם נדחתה.
עוד מוקדם להסיק ש"אין חדש תחת השמש".
קיבלתי ליום הולדתי במתנה שני ספרים נפלאים. מרעיתי, את הספר "למה היהודים אומרים" וממש' שטרן, את הספר "פעם בשבוע" – תובנות מ'פרשת השבוע'. אני מבטיחכם שמדי פעם אשתמש בהם בכתיבתי. הפעם, אצטט הסבר למונח השגור בפינו "שבת שלום"! למה מתכוונים כשאומרים "שבת שלום ומבורך"? הרי שבת זה בלשון נקבה: 'השבת נכנסת' או 'שבת מלכה' מכאן ש'המבורך' הוא השלום!, השבת היא האכסניה.

ואי אפשר לסיים ללא אזכור להופעתה הכובשת של שהם שלנו בפרסומת…

"שבת שלום ו"שבוע טוב"!

7.11.15  כ"ה  חשון תשע"ו

בשיעור עסקנו בפרשת השבוע  "לך לך" בסוף הצגת הנושא המרצה  (שבדרך אגב הזכיר לי שלשיעור צריך לבוא בכיסוי ראש – כיפה – ), ביקש מהמשתתפים לחשוב על דוגמאות נוספות שהם מכירים לתופעה שבן אדם עוזב הכל והולך לקראת הבלתי נודע. ואני, שבדרך כלל לא  משתתף פעיל בשיעור, אמרתי שדור מייסדי הקיבוצים החילוניים  בראשית המאה הקודמת היו כמו אברהם. אמיצים ומתווי דרך, רק שאברהם שהגיע לארץ בצו אלוהים ומצא בה רעב לכן ירד מצריימה גם המייסדים כשהגיעו לארץ, על אף שמצאו בה רעב, רובם נשארו בה. לאחר דברי נשתררה דממה והמרצה נראה לי קצת נבוך ואמר: "מעניין".  ואלו הדברים בצורה ספרותית – דרמטית, אפילו קצת פתטית:

לך לך לארצך! ציווה אלוהים לאברם והוא ציית. לקח עמו את שרי אשתו ולוט אחיינו. עם כל רכושם יצאו מאור כשדים בדרכם מערבה לארץ לא נודעת.

לחיים חדשים.

לך לך לארצך! אמרו אבי וחבריו לעצמם וכמעט ללא רכוש  יצאו מורשה אשר בפולין בדרכם מזרחה לארץ המיועדת. לחיים חדשים.

בן חמש ושבעים שנה היה אברם בצאתו לדרך.

בני עשרים היו אבי וחבריו בצאתם לדרך.

גם הוא וגם הם היו מגזע הראשונים.

גם בידיו וגם בידיהם הייתה – הבחירה בדרך.

גם הוא וגם הם פירשו את ה"לך- לך" קודם כל בראייה פנימה לתוך-תוכם, לתוך נפשם. להתלבטות קשה בינם לבין עצמם בינם לבין משפחותיהם.

גם הוא וגם הם זנחו חיים נוחים ללא מחסור כדי לבנות לעצמם חיים חדשים.

גם הוא וגם הם היו מודעים למה שהם משאירים מאחריהם: משפחה גדולה, עסקים פורחים, חיים שקטים הממתינים להם ויצאו אל הלא נודע.

גם הוא וגם הם יצאו בעקבות חזון גדול ובתקווה, הוא בטח באלוהים, הם בטחו באמיתות דרכם, גם אברהם וגם הם, על מנת להשיגו היו מוכנים להקריב את כל הנדרש.

גם הוא וגם הם באו מארץ שאינה ארצם שיושבים בה עמים אחרים באמונה  שזו היא ארצם.

גם הוא וגם הם בחרו בחיים חדשים.

אברם נקרא: אברהם אבינו.

אבי וחבריו נקראו: חלוצים.

שלושת אלפים שנה מפרידות ביניהם.

על כך אשוחח יום אחד, עם סבי, של"ג, מפרש התנ"ך, ועם אבי מורי ורבי.
ומכאן במעבר חד, כמו שאומרים, לילדי. אני מצרף שתי תמונות של לירן והדר ניצבים על הדוכן ומקבלים מדליות על הצלחה. לירן בטריאטלון אשדוד! והדר ב"סובב עמק". וידוי אישי: אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו. אבל אני מקנא בהם ביכולתם ובהישגיהם, להתאמץ, להתאמן ו"להוציא" תוצאה שמעלה אותם על דוכן הזוכים. כי אני לאחר מירוץ התבור הראשון החלטתי להפסיק לענות את עצמי. רק ברכות –עידוד ולהתראות במרתון הבא.

ואחרונה חביבה מיה. שפע ברכות חמות ליום הולדתך! הרבה נחת, אושר, שמחה ואהבה!                                                                                 "שבוע טוב"!

31.10.15 י"ח חשון תשע"ו

ברכות חמות לסיון ליום הולדתה. סיפורון: לפני כשבועיים ביקרתי במרפאה וכדרכי, אני מציץ לראות אם סיון פנויה להחלפת כמה מילים. ישבנו ופטפטנו על "מה נשמע" ואז בקע קול מהחדר הסמוך של אחות שאינני מכיר, ששאלה את סיון: "תגידי, זה אבא שלך?" והוסיפה: "אתם מדברים כמו אבא ובת" סיון, כמובן, הסבירה לה את הקשר. השאלה מצאה חן בעיני. ולך, סיון, רק- טוב, נחת, אושר ואהבה.

אני יודע שיש פירושים שונים למה היא מורשת רבין ואם בכלל יש לו מורשת. אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת את מורשת רבין הייתי אומר: אוסלו! ואם הייתי צריך לומר עוד מילה הייתי מוסיף: פשרה! המילה "אוסלו" מעידה על אדם המשנה את השקפת עולמו ודבק בה בנחישות ובהכרה ואפילו בניגוד לרגשותיו והשקפותיו בעברו. הוא בחר בדרך אחרת! חדשה! רבין שצמח בפלמ"ח על רעיונות "אחדות העבודה" על 'שלמות הארץ' עד 'תכנית אלון', מר בטחון, שאמר: "לשבור להם את העצמות" באינתיפדה הראשונה, או "נילחם באש"ף מלחמת חורמה", עשה תפנית, כשהבין שצריך לשנות את הגישה, למען העתיד והביטחון של המדינה. לכל זאת, אני קורא  במילה אחת: אוסלו! המילה השנייה "פשרה" היא התובנה שאם צריך לעשות משהו בכיוון אחר, צריך להגיע לאיזה סוג של פשרה כדי להגיע להסכמים עם הפלשתינאים להלכה ולמעשה.

מאחר וביבי העלה את דמותו של המופתי לכותרות, זו הזדמנות לספר עליו. הוא נולד ב – 1895 בירושלים למשפחה מיוחסת של בעלי קרקעות. אביו, גם הוא היה מופתי ודודיו עמדו בראש הועד הערבי העליון ונאבקו למנוע עליית יהודים לארץ. נבחר לכהן כמופתי של ירושלים ב- 1921 על ידי שלטון המנדט הבריטי. (המופתי הוא הפוסק האחראי, מזרם האיסלאם הסוני, לאזורים הקדושים לאיסלאם בירושלים) אך היחסים עם הבריטים התקלקלו כשאלה הטילו על המופתי את האחריות למאורעות 1929. זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, העביר לו המופתי מסר תמיכה וקיבל מימון מהנאצים בהקמת תנועת נוער שנקראה "הצופים הנאצים". על אף מעורבותו והתנהלותו נגדם במרד הערבי הגדול, נמנעו הבריטים לנקוט נגדו צעדים ורק ב- 1937 הדיחו אותו. הוא עבר לעיראק, שם השתתף במרד נגד הבריטים ומשם ברח לברלין. בברלין נפגש עם היטלר וצמרת ההנהגה הנאצית ושם קיבל הבטחה, שעם כיבוש המזרח התיכון מטרתה של גרמניה תהיה להשמיד את היהודים במרחב הערבי שבחסות הבריטים. תכניתו הגדולה הייתה להקים בעמק דותן, ליד שכם משרפות ענקיות דוגמת אושוויץ, שאליהן אמורים להישלח יהודי ארץ ישראל וכל יהודי המזרח התיכון (עיראק, מצריים, תימן, סוריה ולבנון) קיימות גם עדויות שהמופתי אל חוסייני התלווה לאייכמן כדי לצפות בתהליך ההשמדה באושוויץ.  לאחר המלחמה שב לארץ ישראל כדי להשתתף במלחמה נגד ישראל. הוא מת ב- 1974 בבירות. הוא מעולם לא זכה לכבוד רשמי כ'גיבור לאומי' של ערביי פלשתינה משתי סיבות: 1. יחסיו המעורערים עם ערפאת 2. הטענות על חלקו ב'נכבה' הפלשתינאית ב1948.
ועוד מילה היום חל יום הולדתי ה – 82 זו לא טעות של מספרים שצ"ל 28. זה גיל שעליו אמר מוטי קירשנבאום שאפשר כל בוקר שלא להתעורר, אבל אני כן מתכוון להתעורר מדי בוקר! תודה על ברכותיכם החמות. אני רוצה להודות לרעיה על הכל!, הכל!! בלעדיה כבר הייתי מזמן ב"אחוזה" המשפחתית ביער.     "שבוע טוב"!

מילה מהעורך בשם המשפחה:  יום הולדת שמח! מאחלים לך ולנו שתמשיך להרעיף עלינו מחוכמתך, הבנתך העמוקה בכל דבר, נסיונך, שמחת החיים המדבקת ואהבתך למשפחותינו ולרעייתך.  אוהבים אותך תמיד! מזל טוב מכולנו… תומי, רומי, לי, גלי, ניר, מאי, אורי, אן, מור, ספיר, שהם, ליאן, יהב , נואי, קרין וירון, סיון ולירן, ג'ני ותימור, מיה והדר, קרן ושיר.

נפתח בברכות: ברכה חמה לתום בן השנתיים ביום הולדתו וברכה חמה נישא לשיר ביום הולדתו ה – 39. איך שהזמן רץ.. ומה נאחל? לילות של שינה ערבה!

אני יודע שיש החושבים שזה לא נורא, שזה לא חשוב כמו שאתה חושב, אבל זה כן! לפעמים, את העניינים הכי מהותיים זורקים הצידה מסיבות נוחיות, אדישות וכד' וכשמתעוררים כבר מאוחר מדי. אני מתכוון לנושא הרוטציה שבעיני הוא נושא עקרוני, משמעותי ומהותי בחיי הקיבוץ. ב"דף" האחרון פורסם מטעם ועדה "ממנה" כוונה להאריך את כהונתו של רכז המשק בעוד 4 שנים, שבס"ה יכהן 10 שנים. (וכיהן כגזבר שנתיים לפני כן) והוא הסכים, כך כתוב, זה גם ביטוי לשביעות רצונו מעצמו כמובן. מה זה אומר? שחבר יישב במוסדות המרכזיים של הקיבוץ במשך 10-12 שנים רצופות. ככל שוויתקו יהיה גדול משל יתר שותפיו במוסדות, כך תגדל גם יכולתו "להעביר" את דעותיו אפילו לכפותן על חבריו ומשם על הקיבוץ, במישרין ובעקיפין. וכמה החלטות מקבלים בעלי תפקידים מרכזיים ביום בתוקף תפקידם? עשרות בודאי לפעמים יותר.
בעיני, עקרון הרוטציה במילוי תפקידים הוא שווה ערך בחיי קיבוץ, לערך העבודה (הקורס), החינוך, התרבות והבטחון. אל עמדתי העקרונית הזו, אצרף גם את העובדה, שהיום, אינך יכול (לא טכנית) לקום  בשיחה ולומר את דעותיך בנידון כי הכל מתקבל באופן אישי, ז.א. יש בוודאי ל"דובר" משהו אישי כנגד השם המוצע/ המוסכם. בעיני זו בעיה עקרונית שאני מדבר עליה כבר שנים, ככל שהקדנציות מתארכות. איפה הדמוקרטיה בהקשר, לאן נעלמה פתע 'השחיקה' שבמילוי תפקיד, והיכן הצורך בריענון המערכת בתחומים השונים : רעיונות, סבלנות וסובלנות, חידושים וכיו"ב. החשש שלי, שמספר האנשים המסכימים לדעותי הולך ופוחת ולא מחמת גיל אלא מתוך תפישה שהיום! קיבוץ זה עסק! וליתר, חשיבות פחותה. כדי להמחיש את דברי אלה, אדמה, שהמזכיר העומד לסיים חמש שנים יאריך את כהונתו בעוד חמש שנים. כך עקרון הופך להמלצה בלבד, בעצם, למה שזה לא יקרה? למי זה יפריע?
ובלי כמה מילים על פרשת השבוע איני יכול לסיים. הפרשה פרשת "נח", וידוע שנח איש צדיק תמים היה (צדיק– משום שרצה לעשות צדק עם כל ברואי עולם עם בני האדם ועם בעלי החי ותמים– משום שהאמין שכך העולם יהיה טוב יותר) ולכן נח עשה בתרי"ג (613) המצוות, רק את מה שהיה לו נוח. יש האומרים, שאלוהים ויתר ל"צדיק" על 606 מצוות והשאיר לו רק שבע, הנקראות "שבע מצוות בני נח" והן: לא לעבוד עבודה זרה, לא לקלל את אלוהים, לא לרצוח, לא לבצע גילוי עריות במשפחה, לא לגזול, לא לאכול איבר מן החי ולשפוט לפי החוק. עם הנחה כזו במילוי מצוות, כדאי להיות צדיק.
"שבוע טוב"

אני כל כך מאוכזב ממשחק הכדורגל ישראל – קפריסין, ובו אני פותח. מזמן לא ראיתי משחק שאין שום קשר בינו לבין כדורגל לו ציפיתי. למה שראיתי (ואתם יודעים שאני רואה הרבה כדורגל) יש רק כינוי אחד ביזיון! לפרשנים יש ביטוי: "לא הגענו למשחק" כמה שהביטוי קולע הפעם, הרגשתי בושה וד"ל.

השבוע התחלנו לקרוא את פרשות השבוע מההתחלה. שאלו את רש"י למה התורה נפתחת בפסוק: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" ולא במשפט: "החודש הזה לכם ראש חודשים? השיב לשואלים: רצתה התורה ראשית לכול להציג בפנינו מי הוא בעל הבית של העולם, שלא יגיע יום שהגויים היושבים בארץ יגידו לבני ישראל מה באתם הנה? אנחנו יושבים כאן אלפי שנים, הסתלקו לארצות מהן באתם. או אז יפתחו היהודים את ספר התורה ויראו להם שחור על גבי לבן למי באמת שייכת הארץ  ויאמרו לגויים: "אלוהים ברא את הארץ, לא אתם, היא שלו, כשרצה נתן אותו לכם וכשהוא רוצה הוא נותן אותה לנו!" וקצת היסטוריה עכשווית משלנו: שבועות אחדים לפני הקמת המדינה פירסם הועד הערבי העליון כרוז ובו קבע שפלשתינה היא ארץ ערבית ואין ליהודים כל חלק בה. הייתה לו ראייה מרחיקת לכת לרש"י.  ועוד הערה קטנה לפרשה: העולם – אמרו חכמינו – נברא בדיבור. המשפט הראשון שאמר אלוהים היה: "ויהי אור"!, ואכן אור! אמר "ותדשא הארץ דשא" והארץ הצמיחה דשא. ראו היהודים  שכך, השתאו ואמרו זה לזה: "בכל מקום שאתה יכול לדבר במקום לעבוד – לך על זה!"

ביום רביעי, 14.10 היה יום פטירתו של גנייק. אבא, סבא, איש יקר ואהוב היה, ומשפחתי מאוד. כמעט כל משפחתו נספתה בשואה. גנייק היה "חלוץ" שבא  לכבוש את אדמת הארץ, להקים וליצור  קיבוץ, מתוך אידיאולוגיה ציונית- סוציאליסטית של הגשמה שקיבל ב"השומר הצעיר" בפולין. אלה לא היו  מלים, אלה היו החיים. גנייק היה איש עבודה, לא היה איש דיבורים (ר"ל) אבל היה איש שיחה נעים וחם עם חוש הומור מיוחד. תמיד, רק אחרי העבודה! כטרקטוריסט בפלחה, כמוסכניק, כמקים "ראם", וכאיש תחזוקה בתמה. גילה מסירות אין קץ לעבודה! תמיד בבגדי עבודה הכחולים שלו, לפחות 4 כיסים בחולצה, דייקן מאין כמוהו בכל מה שעשה. אני זוכר שתיאר לי בשנותיו האחרונות בתמה, בהומור מאפיין שלו: "אני לא מבין איך הצעירים היום עובדים, הם באים ב7.00 שותים קפה עד רבע לשמונה הולכים לאכול ארוחת בוקר עד 9.00 בעשר עושים הפסקת קפה ב 11.00 הולכים ל'שעת אהבה' משם לארוחת צהריים עד אחת, שוב כוס קפה ובשלוש מתחילים "לסגור" את ארון הכלים כי צריך להיות מוכנים לבוא הילדים לחדרי ההורים ועוד מתלוננים על היום הקשה והארוך שעבר עליהם.." אני זוכר היטב שהיה אחת הדמויות המרכזיות  במטה ב'מערכה על משמר העמק', כאחראי על הטיפול בנשק ובהשגתו. (אגף אפסנאות) לא היינו בבית כשתחמיש פצצת מרגמה 3 אינץ' התפוצץ בעת הרכבה. גנייק ולובקה נפגעו, גנייק נפגע קשה בעיניו ושהה תקופה ארוכה בבית חולים בחיפה. אחרי האסון של שי, עסק בעקשנות ובהקפדה על הקמת מגרש הטניס לזכרו, כדי ליצור פינה חיה, פעילה, שוקקת חיים. הקשר עם השייטת היה לו חשוב מאוד. מאז האסון, היה קשה לשמח אותו, אולי רק הולדת הנכדים היוותה נקודת אור מסוימת. אני זוכר איך קיבל באהבה את טיפולה המסור היומיומי של רעיה, כמה אהב, למשל, שהייתה גוזרת לו את צפורניו. גנייק נפטר ב – 14.10.92  אם הייתי צריך להגדירו במילה אחת, אין מילה מתאימה יותר מחלוץ- מגשים, הוא ידע למה לשאוף בחייו ויישם זאת.
כמה דברים שאמר, בקטע קצר שנמצאו בוידאו המקומי  שמאפיין את דמותו.
"שבוע טוב"!

10.10.15 כ"ז תשרי תשע"ו

ה- 10.10  היום בו שי הלך מאתנו, מלווה אותנו תמיד ולא יישכח לעולם.   הבכי המר עדיין מהדהד באזני, פתאום הבנו, שבכל מה שנעשה בעתידנו, לא תהיה שמחתנו שלמה ושצריך להמשיך לחיות עם שי בלב ולזכרו עם ילדינו ודרכם גם בדורות הבאים. חשבתי שהשנים תשננה משהו אבל זה לא כך. והנה, חלפו 40 שנים. זה המון זמן לכאוב המון זמן להתגעגע. מבט עיניו וחיוכו בתמונות גורמים לנו להחזיר מבט וחיוך. שי נשאר תמיד בן עשרים וארבע. צעיר כזה, שמח, חייכני, מנגן, שר,  חברי לכולם ולוחם. יהי זכרו אהוב!

במוצ"ש נסעתם רובכם ככולכם להופעה של בון ג'ובי. ניסיתי לברר מי האיש הזה ומהי יצירתו השמיימית (קראתי בעיתון), שסחפה אתכם. כמה מילים עליו, הוא נולד במרץ 1962 , מייסד וסולן הלהקה הנקראת בשמו. תקליטו הראשון יצא לאור ב1978, סיקרן אותי מהם התכנים בהם עוסקים שיריו ומצאתי, שכפי שמקובל היום, הוא אינו שר שירי "מולדת" או שירי "מלחמות" אלא עוסק בחומרים היפים (לפעמים כואבים) כמו: האהבה, לב שבור ותקווה, שאין חומרים מתאימים יותר ליצירת בלדות ושירים נוגעי לב. נהניתם מאוד ואפילו שלחתם לנו צילומים מהאירוע ושמחנו אתכם בהנאתכם. ואמשיך בשירה מסוג אחר, בשבוע שעבר כתבתי על 'נתנה תוקף', שהיא תפילה הקיימת רק  בבתי הכנסת האשכנזים. בבתי הכנסת הספרדים, מופיע במקומה "כתר מלכות" של אבן גבירול, יצירה פיוטית נשגבה המביאה לביטוי השתפכות נפש נעלה, של מאמין נלהב, שאלוהים עבורו הוא מקור החיים והנצח. יצירה זו, כמו 'נתנה תוקף' מכירה בעליונותו המוחלטת של אלוהים: "מי יביע נוראותיך/ מי ישוחח גדולותיך/ מי יגיד רוממותיך" אך אין בה את התבטלותו של האדם בפני אוהיו וזה אולי ההבדל. היצירה הגדולה הזו, בת 40 קטעים מתחילה כך: "בתפילה יסכן גבר/ כי בה ילמד יושר וזכות/ ספרתי בה פלאי אל חי/ בקצרה, אך לא באריכות/ שמתיה על ראש מעללי/ וקראתיה – "כתר מלכות". אני מניח שאם בון ג'ובי היה מבצע אותה, זו הייתה גם עבורכם יצירת מופת.

פעמיים בשנה מוזכר הגשם בתפילות בחגים, בפסח אנחנו אומרים: "לך לשלום גשם, בוא בשלום טל". בשמחת תורה – שמיני עצרת, אנחנו מתפללים לגשם שיבוא: "משיב הרוח ומוריד הגשם". ובשבת שלאחר חג הסוכות, אנו מתחילים לקרוא מחדש את "פרשות השבוע", שוב נתחיל מ'בראשית היה תוהו ובוהו' ונסיים במות משה שמקום קבורתו אינו ידוע. ב"חזק חזק ונתחזק!".

"שבוע טוב"!

מדי שנה אנו שומעים בראש השנה וביום כיפור את הפיוט "ונתנה תוקף", אולי הקדושה בתפילות ב'ימים הנוראים' שכתב ר' אמנון ממגנצא במאה ה- 12, שיש החולקים על כך וטוענים שנכתבה כבר במאה ה- 6 על ידי הפייטן יניי. אני זוכר איך שמעתי לפני כ- 20  שנה לראשונה הלחן של יאיר רוזנבלום והצטמררתי מעוצמתו עד כדי כך, שאפילו לא שמתי לב למשמעות המילולית של התפילה.  כבר במשפטי הפתיחה מהדהדים של סיפור התוקף והחומרה, המורא והאיום, החיל והרעדה האוחזים לא רק בבני תמותה אלא אף במלאכים. "בראש השנה ייכתב גזר דינם וביום כיפור ייחתם. האל מעביר תחת שבט ביקורתו את כל באי עולם וגוזר את דינם לחיים או למוות. הפיוט האימתני הזה מונה בפני הנידונים את האפשרויות  למיתות השונות: מי במים מי באש, מי בחנק ובטביעה ומי בשרפה, מי ברעש (רעידת אדמה) ומי במגפה (דבר , כנראה) מי בחיה (בטרף, או במשחקי הגלדיטורים). רק בסוף  הרשימה הנוראה אנחנו מוצאים אפשרויות "טובות" יותר כמו : מי ייעשר ומי יעני, מי יירום ומי יישפל, מי ישקוט ומי יתייסר. ואחר כך… "ושופר גדול ייתקע וקול דממה יישמע ומלאכים ייחפזון.." השופר מכריז על פתיחת הדיון בחומרת העונשים, שקט משתרר מסביב וקול דממה מתפשט במרחקים.  אנחנו מקשיבים ונסחפים לשירה הזו בראש השנה וביום הכיפורים, למנגינה שנכתבה למילות התפילה, לזכר 11 בני בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. הביצוע הנפלא של חנוך אלבלק מסיח את דעתנו ממשמעות הטקסט ואיננו  נותנים את הדעת מה התפילה הקשה הזו באמת מבטאת: תלות מוחלטת באלוהים ותחושת אפסות האדם! כי מהו האדם? וכך נכתב: "משול כחרס נשבר/ כחציר יבש וכציץ נובל/ כצל עובר וכענן כלה/ כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". ואם ברצונך לחיות… רק תשובה ותפילה וצדקה  מעבירין את רוע הגזרה. כאתאיסט, איני מוכן לקבל את קדושת האל הכל יכול, מול חוסר האונים ואפסות בני האדם, באשר הם. וזה מה שמקומם אותי מחדש כל פעם בשומעי את השירה הזו וכל החושב שזה ההספד המכונן למלחמת יום כיפור כדאי שיקרא בעיון את המילים ולא רק יישבה בעצמת המנגינה.

אני מציין ב"שבוע טוב" זה, ארבע שנים לקיומו. ניסיתי להביא בפניכם את עולמנו, השקפותינו, פרשנויותינו על הכל, על עניינים שהעסיקו אותנו ואתכם בקיבוץ ומחוצה לו, על בעיות שעלו במשך השנים הללו. כמה קטעי שירה שאהבנו וכמובן, גם התייחסות לפרשות השבוע. אתם ה"קהל" הקטן השותף למחשבות, להגיגים ולדברים הקטנים השוטפים, שלפעמים מטרידים, ומעל לכל –  לנו, גם מרום גילנו, יש מה לומר. העובדה ששלושה דורות מקשיבים יחד לדברים, יוצרים לדעתי מסורת משפחתית, איכותית וודאי ייחודית. זמן שיש לי שותפים ליצירה. רעיתי, בעריכתה הנבונה ובהתייחסותה הרגישה לשפה, למציאת המילה הנכונה וארגון התוכן והמבנה של הטקסט ותימור בעיצוב הבלוג הנשלח אליכם. אשרי. נכון, שאני לא יודע בדיוק איך אתם וקומץ קוראי "מקבלים" את הכתוב, מה נשאר חרוט בזיכרון ומה כחלום יעוף, אך אני, מתייחס לכך בבחינת "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות ימים תמצאנו". ארבע שנים הן 208 שבועות. בהן כתבתי  192 פעמים. ז.א. שרק ארבע פעמים בשנה בהן ביליתי בנסיעות לחו"ל, או שלא נפגשנו בסעודות הערב המשפחתיות. (אתם רואים כמה שאני לא מצליח לחלק לעצמי קומפלימנטים שאני ראוי להם). על אף הרהורים ומחשבות שחלפו במוחי לחדול מלכתוב,  החלטתי להמשיך, ומקווה שזה יהיה גם לרוחכם.

ולסיום, ברכות ותודה למיה (ושגית), הדר (וגל) על חגיגת סוכות היפהפיה  ראשית בתוכן (מקומי, לאומי, מסורתי) וכן בביצוע מוצלח וברצף שנשמר.    אבל בשבילי, מזה 50 שנה חג סוכות היא התמונה:

 

 

"שבוע טוב"

יום כיפור          26.9.15 י"ג תשרי תשע"ו

מאושרים ושמחים עם קבלת הבשורה, והצפייה בעדות המנצנצת על אצבעה של נואי.
המון איחולים וברכות לאירוע.
נואי ואיתן! מצפים לשובכם!

שיר זה הוא מיצוי חשבון הנפש. ומבטא את מהותו של יום כיפור. למה "המציאו" את יום כיפור, אם לא לצורך עריכת חשבון נפש? אישי? ציבורי? חברתי? כלכלי?.  למה קוראים את ספר 'יונה' במסגרת תפילות יום כיפור? הסיבה לכך היא, שכל ספר יונה עוסק בחטא ובתשובה.
הספר נקרא בתפילת מנחה בעיצומו של יום כיפור.  המסר בו, שאי אפשר לברוח מאלוהים, כולם נשפטים ונידונים, על כך יש לעשות תשובה. ומהו הסיפור? "יונה ניצטווה ע"י אלוהים ללכת לעיר נינווה (בירת אשור) ולנבא לאנשי העיר על חורבנה מרוב חטאים שחטאו אם לא יחזרו בתשובה. יונה מתחמק מביצוע המשימה ומנסה לברוח לתרשיש. (טרסוס -באסיה הקטנה). במהלך מסעו בים הסוער המלחים זרקו אותו לים והוא נבלע בלועו של הדג הגדול. קורותיו בלב הים ובלוע הלוויתן לימדו אותו שאי אפשר להתחמק משליחות האלוהים. לאחר הצלתו ממעי הדג, מסכים יונה לנבא לאנשי נינווה על חורבן העיר. אנשי נינווה צמו והתפללו, חזרו בתשובה ואלוהים מחל להם. וכאן בא משל הקיקיון הידוע.
– יונה הנביא עצמו חוטא וחוזר בתשובה ע"י תפילה ומיצוי שליחותו.
– אנשי הספינה של יונה חוטאים בתפילתם לאליליהם וחוזרים בתשובה.
– אנשי נינוה חוטאים וחוזרים בתשובה.
זה סיפור שכולו חטא ותשובה, ולכן נקשר ליום כיפור.
'מלחמת יום הכיפורים' של 1973 שגבתה מחיר גבוה כ"כ, הוסיפה ליום זה חשבון נפש נוקב. ואצטט את שכתב ירון: "מלחמת יום כיפור נתנה את המכה שביקעה את הקליפה שפתחה את הסדק החברתי שהולך ומתרחב בכל יום שעובר במשך 40 השנה שחלפו." במלחמה עצמה לא היה לנו פנאי לחשוב על כך, במלחמה עצמה נלחמנו, תוך תקוה ואמונה, שזו באמת תהיה המלחמה האחרונה שלנו.
אנחנו עומדים בפתחו של חג הסוכות, לפני הטקס שאני כל כך אוהב, שאם איני טועה, מתקיים זו השנה ה- 50 !  חמישים שנה נרקד ריקוד 'כפות תמרים' של חרמונה בפתיחת הטקס. אמא שלכם היא היחידה שהשתתפה בו 49 פעמים. רק בשנת תשל"ז (1976) נעדרה מחמת הריון, שהביא לנו את שיר שבוע אחרי הטקס. לא מגיע לה פרס על כך ?
"שבוע טוב"!

חזרנו עמוסי חוויות מפורטוגל אחת מהן היא סיפור האנוסים במאות ה- 15 ועד ראשית המאה ה-19. דרך כלל כשמתייחסים לאנוסים מתכוונים לספרד הגדולה. ביקרנו בפורטו, העיר הגדולה של צפון פורטוגל בבית הכנסת הקטן/עתיק/פשוט להפליא בעניו. על פי מראה הקישוטים, על פי הרהיטים המשומשים ובעלת הבית המשמשת אותו "בהתנדבות", בית כנסת שכל גודלו כגודל סלון בדירה בטוטמים, וקהל מאמיניו כולל היום שתי משפחות בלבד! שם הייתה הזדמנות טובה להעלות את סוגיית האנוסים בפורטוגל. ראשיתה בגירוש היהודים מספרד ב- .1492 רבים מהם ברחו לפורטוגל וכשחלקם באוכלוסייה הגיע ל – 10% החלו הבעיות. רק ל – 600 משפחות הותר להישאר שם שנה אחת ואף מהן לקחו את הילדים לעבודה במטעי הסוכר באי טאו-סומה מול חופי אפריקה. ב- 1497 הבחין המלך ביכולתם וערכיותם של יהודיו, שינה את הכללים, איפשר להם להתנצר ולהיטבל, והורה על שורה של הטבות כלכליות כדי שישארו בארץ. המרתם המהירה אפשרה להם לשמור בחשאי על יהדותם בסתר כאנוסים. הם הלכו לכנסיות, חגגו בפרהסיה את חגי הנוצרים ובביתם, ערכו בהסתר טקסים יהודיים בחגים ובאירועים. מצד אחד רכשו עמדות השפעה וניהול בכלכלה הפורטוגזית ומצד שני נשמרו מאוד וקיימו חיים יהודיים מחתרתיים ש'הסדירו' את נקיפות מצפונם על חייהם הכפולים. המלך היה הנהנה העיקרי מהמצב והוציא צו לתושביו, שהמרת דתם של היהודים לא תיחשד ולא תחקר 20 שנה. עד כדי כך החשיב אותם. הפורטוגלים לא קיבלו זאת בעיין יפה וכשפרצה בראשית המאה ה-16 'המגיפה השחורה' האשימו בכך את היהודים והחל הטבח בהם. האינקוויזיציה הפורטוגזית החלה לראשונה להעלות יהודים על המוקד רק ב- 1536. עם כניסתה לפעילות שוטפת "נעלמו" היהודים  פורמלית, אך שמרו על יהדותם  בסתר, כאנוסים, לאורך השנים עד תום תקופת האינקוויזיציה רק ב- 1821.

פרשת השבוע "ניצבים", מתארת את עם ישראל נערך לכניסה לארץ כשמשה מנוע מלהיכנס. זהו מצב בלתי נסבל עבורו. אתייחס דווקא לשאלה סוציאלית העולה בפרשה והיא ההירכיה (מידרג בעברית) בעם ישראל. המעמד הגבוה הם הגברים כפי שנאמר: "ראשיכם שבטיכם, זקיניכם ושוטריכם". המעמד הנמוך ממנו הן הנשים והילדים: "טפכם ונשיכם" והמעמד הנמוך ביותר הוא הגר: "וגרך… חוטב עציך עד שואב מימיך"  היום, לפחות בנאומים היו מתחילים בכבוד הנשים: "גבירותי ורבותי"… סדר התארים בפרשה, מעיד על סולם ערכיה של החברה בה מדובר. מצאתי רשימה של סדר התארים, ההיררכיה,  המבהירה את סולם הערכים של ילדי קיבוצים משנות הארבעים של המאה    ה-20 על פי חשיבותם מהגבוה לנמוך: נהג, טרקטוריסט, נוטר, גרז'ניק, עגלון, מסגר, פלח, רפתן, נפח, כוורן, מנהל בית חרושת, גזבר, מזכיר, מורה. אני מניח שאם היו עורכים סקר היום אצל ילדים, עבודות החקלאות יהיו בסוף הרשימה שבראשה, יש להניח, יככבו: משפטן, רופא, כדורגלן, שחקן, פוליטיקאי, מנהל… וד"ל.
משהו על חגיגת ראש השנה. אהבתי את החגיגה, פתיחתה הייתה כל כך מפתיעה, חגיגית ומרשימה בתכנה ובמספר המשתתפים בה בכל הצירופים המשפחתיים האפשריים, פתיחה, שכבר הבטיחה המשך מוצלח. זה היה שילוב של רוח רעננה יפה השומרת על המסורת של החג וצריך לומר על כך תודה!

"שבוע טוב"

12.9.15 ערב ראש השנה תשע"ו

שנה טובה ומבורכת!

ברגע

שהנה החדשה אוחזת בעקבי השנה העוברת

עוברים העצים לדום מתוח.

ולרגע קצר

חוזר העולם לתוהו ובוהו

ורוח אלוהים מרחפת מעל השנה החולפת

שנעדרת

בגלל ידה של השנה החדשה

האוחזת בעקביה.

מנסה לעכב ברגע את רגע האמת,

את הרגעים בם תיטול

על עצמה את האחריות

לכל מה שיקרה מכאן והלאה.

זו אחריות עצומה להיות שנה חדשה

לקחת על עצמך את הסיכון

שכל התחזיות שחזו לך, יתגשמו.

זה גם לקחת עליך את הסיכוי

לא להצדיק את התחזיות שחזו,

כל אותם ששבעו רע,

בשנה הקודמת.

איזו אחריות נוראה נוטלת על כתפיה

השנה החדשה ברגע בו היא מרפה

מעקבי השנה החולפת

ומניחה לה להימוג ולהשאירה

לגמרי לבד

להרבה רגעים עם כל כך הרבה

אחריות.

כתבה: ורד מוסנזון

        שתהיה לכולנו שנה טובה ומאושרת!