שבועטוב

ברכות לתימור ביום הולדתו: מלוות באיחולים והמון הצלחה, המון אהבה!   ועוד ברכות לליאן ולשהם ליציאתן (החרישית) לשנת שרות. אומרים שזה חשוב וטוב לא רק לחניכים, אלא גם לכן, לבניית האישיות, למבט על החיים מזווית נוספת, להגיע בוגרות יותר לשירות הצבאי אז קבלו אתאיחולנו להצלחתכן.מזמן לא עסקתי בפרשת השבוע והשבוע פרשת 'שופטים' והפרשה נפתחת בהגדרת תפקיד השופטים והשוטרים, שלא ברורה, כנראה, גם היום. אך במרכזה עומדים דווקא הכהנים שיש בהם גם מזה וגם מזה. כיון שבאותה תקופה לא הייתה הפרדה בין הרשויות היא מסמנתלכהנים את גבולות מעורבותם ואקח לדוגמה את נתחי הבשר שהם נוטלים ממקריבי קורבנות בעלי החיים. הם יכולים לקחת לעצמם רק שלושה איברים: את הלחיים, הזרועות והקיבה. למה הקיבה? כיון שפעולתה מתבצעת ללא שליטת האדם, שאינו יכול להכתיב ו מתילפעול ומתי לחדול אך אינו יכול לחיות בלעדיה. הזרוע, שכל פעולתה היא בשליטת האדם. היא הבונה והיא ההורסת היא המכה והיא המלטפת או הכותבת. והשלישי הן הלחיים הנקראות גם חומות הפה, שחלקו בשליטתו ולחלקו שלא. הוא המביא את המזון לקיבה, אבל זה גם הפה המדבר שהדיבור חלקו בשליטה אך לא תמיד. וכיון שכך, אמרו חכמים שהפה יכול לגרום נזק גדול מזה של הזרוע שכוחה גם בלהניף חרב על אדם וגם לחזור בה אם יבקש רחמים. דברים היוצאים מהפה עלולים לגרום נזק גם במרחק אלפי ק"מטרים ולכן סכנתו מרובה מן הזרוע. הכוהן מקבל רק את שלושת האיברים הללו מבשר הקורבן, כדי להזכירו מדי יום ביומו את שציווהו האלוהים: לנתב את דרכו בשיקול דעת ולחשוב על מוצא פיו!.

השבוע היו למדינתנו הקטנה הישגים מרשימים בספורט ואיפה זה התחיל? הספורט בתקופת המקרא שלושה מקורות היו לו בהתפתחות, מה שקרוי היום כושר גופני (ספורט).והם: הריקוד, הריצה והחץ וקשת. שלושתם היו קשורים להישרדות, להגנה על צאצאים מאדם וחיות. מספר אירועים מעידים על כך ששמירת הכושר אף קדמה לעשרת הדיברות, כשהרדיפה 'אחרי' או הבריחה 'מפני'– ההגנה העצמית – הביאה את הפעילות הגופנית כחלק מהפולחן אלוהים – אדם. כמה דוגמאות שכולנו מכירים: תיאור ההיאבקות הראשונה היא של יעקב עם המלאך. הריצה: "וירוץ איש בנימין מהמערכה ויבוא שילה" למעשה 'ריצת המרתון' הראשונה המוכרת בהיסטוריה. באותה תקופה הרצים הם שדיווחו למלך,שנשאר מאחור כמובן, על תוצאות הקרבות והתנהלות הקרבות. תחילה רץ אחד ואחר כך כמה שליחים שהפך למה שקרוי מירוץ שליחים.או הסיפור על אליהו הנביא שרץ 35 ק"מ אחרי שהרג את נביאי הבעל (מהכרמל בואכה יזרעאלה). החץ וקשת: ידוע שדוד המלך הורה על לימוד השימוש בחץ וקשת ששימשו,ראשית, כשעשוע לעשירים ורק אחר כך ככלי נשק. ואחרון המרכיבים של הכושר היה הריקוד ששימש כבטוי לרגשות וחוויות פנימיות. שהחל בקפיצות שובבות,כחיקוי לבעלי החיים שחיו בסביבה. נכון שקשה למצוא אישור לריקודים בימי המקרא ולתלבושות הרוקדים, כי, כידוע, נאסר בתורה לעשות תמונה ופסל. אבל מוזכרים במקרא ריקודי הניצחון על המצרים אחר חציית היאור ועל אויבים אחרים. הזכרתי כמה מהשלבים הראשונים שהולידו את הספורט המקצועי, ובאמת, מהם הסממנים האלה מול מדלית הכסף של מיננקו, או מדלית הארד של גולן פולק או עליית מכבי לליגת האלופות בכדורגל…       "שבוע טוב"!

הביטוי "ביקור הגברת הזקנה" מודל 2015 התרחש אצלנו במקומנו לפני שבוע. לפני 70 שנה, בקיץ 1945, עמדנו, קבוצת ילדים, ליד מחסן הקירור בקצה השדרה ונופפנו לשלום לאליעזר בן קבוצתנו, בן ה- 12 ולאביו, משה אופו, הנוסעים לאמריקה. מאותו יום כאילו האדמה בלעה אותם. לא קיבלנו ממנו מכתב, לא שמענו ממנו דבר וודאי שלא ראינו אותו. אבל לאורך שבעים השנים האלה זכרנו אותו ולפעמים אף דיברנו עליו. והנה לפני כחודש, קיבלנו הודעה שהוא רוצה לבוא לביקור במשמר העמק. הוא פנה למזכירות כי לא ידע מי עוד קיים בכלל מקב' סנונית הגרעינית. הפניה הגיעה לדפני הכל-יכולה והיא הגיעה אלי. סיכמתי עם 'ילדי סנונית' שנארח אותו, אף כי תמהתי איך הוא נראה, איך נדבר אתו וכו'. והנה, הוא מופיע אצלנו עם כל משפחתו.

הלכתי איתם למועדון , אליו קראתי לאהוד ליאור, עמוס לין ויעל הרפז שרידי קב' סנונית שבקיבוץ. בינתיים, התחבקנו, הבטנו אחד על השני ואמרנו את המשפט הנדוש: "לא השתנית בכלל". ההפתעה הגדולה ביותר של ביקורו- 70 שנה לא דיבר עברית ("בבלטימור", אמר "הקליינטים שלי בקליניקת רופא השיניים הם כושים ואינם יודעים עברית). אבל מדבר עברית כמעט שוטפת. "העברית חזרה לי כמו שנחתי בארץ". עד שכולנו התאספנו הוא שלף ממזוודתו את אלבום הצילומים שקיבל מקב' סנונית לפרדה, והחל לשאול על עדי- ז"ל אמרתי, הגר- ז"ל אמרתי, תרצה- ז"ל, כך מנה את כל השמות עד עודד ז"ל וגדעון ז"ל, שאלתי אותו איך הוא זוכר את השמות והוא השיב, בשיא הרצינות, על פי סדר המגבות בבית ילדים. עברנו ליד הברכה הגולשת, חלפנו ליד בית מוסדות ובית היוצר שהיו בתי הילדים שלנו. הוא נזכר בכל, התרגש מאוד והצטלם לידם עשרות תמונות אגב, מהבתים של אז נותרו במקומם רק המכבסה (שהייתה המקלחת הציבורית) המזכירות, המוסד, פינת הגולה ובית מדגרות- הארכיון! שם נזכרנו בילדותנו המשותפת בחוברות סיומי הנושאים והשנים, בארכיון, התגלגלה השיחה למה עזבתם? למה אופו עזב? שמענו את הסיפור, שבשנת 1937 אליעזר, בן 4, ואימו יעל נסעו ממשמר העמק לפגישה משפחתית בקובה כעבור זמן קצר היא לקתה באירוע ונפטרה. אביו שהיה ממייסדי הקיבוץ טיפוס מאוד לבבי ואהוב על החברים אבל בייחוד על הילדים, נסע לשם וחזר איתו לקיבוץ. כעבור 8 שנים החליט לנסוע לאמריקה בבחינת : לא טוב היות האדם לבדו. שם התחתן עם אחותה של יעל אשתו ז"ל, שגידלה אותו כאם. אף פעם אבא שלו לא אמר לו למה הוא עזב את הקיבוץ. הלכנו לאכול בחדר האוכל שם פגש עוד חברים כמו אדם ורן ואהוד לקח אותם לסיור "בחצר" הקיבוץ. אחרי שראיתי כמה נהנו אורחינו מהתפריט, מהאווירה החברית, ובייחוד מהקיבוץ הגדול ידעתי ש"ביקור הגבר הזקן" הצליח. מאוד. נפרדנו בהרגשה של היה נעים להיפגש, הבנו שחברי ילדות תמיד מתחברים מהר ושלא כדאי שהפגישה הבאה תהיה רק בעוד 70 שנה. התמונות המצורפות הן שלאליעזר ושלי בעונת הבציר בכרם, כשהיינו בכיתה ד'.                                                             "שבוע טוב"!

"דברים" הספר החמישי בחמישה חומשי תורה, אותו קוראים עכשיו בפרשות השבוע, הוא ספר, שנכתב כנראה ע"י הנביא ירמיהו במאה השביעית לפני הספירה והוא מעין סיכום של ארבעת הספרים: בראשית, שמות, במדבר וויקרא, סיכום שעיקרו הוא נאומו של משה ובו הוא מסכם את כל מה שעבר על עם ישראל מיציאת מצריים ועד ערב הכניסה לכנען. נאום כואב על כך שהוא עצמו לא ייכנס לארץ. (בפרק האחרון של דברים משה מת). הקורא מרגיש בשינוי גרסאות לא גדול אך חשוב בין האירועים הכתובים בספר שמות לאלה הכתובים בספר דברים, פרק זמן של 40 שנה! ולדוגמה: עשרת הדיברות. פרשנים טוענים שההבדל/שינוי בגירסות נבע מפער הזמנים. גם שני הספרים נכתבו על ידי סופרים שונים: בעוד הדיברות בספר 'שמות' מתייחסות ל'דור המדבר' וזה אמור לגבי אותו דור שלא היה בעל שדות וכרמים, דור אוכלי המן,  משוחרר מעול פרנסה, דור שבנה את עגל הזהב, דור שטרם קיבל את המצוות, דור שנוכח במעמד הר סיני, דור שקיבל את התורה, שעמד לפני כניסה מידית לארץ כנען. השינוי בגרסה בספר 'דברים' כבר מתייחס ל'דור המתנחלים' בארץ! דור שאנשיו עתידים להיות בעלי בתים, שדות וכרמים, דור העתיד לעמול לפרנסתו, דור שלאחר עגל הזהב, דור שגדל על המצוות המפורשות, דור ששמע את הדברות מפי משה כששיחזר את מעמד הר סיני, דור שחי את פרשת המרגלים, שלאחריה, נגזרה על עם ישראל הליכה במדבר ארבעים שנה. מעניין, לא?

האם שמעתם על ספר ששמו: "קיצור תולדות האנושות" שכתב יובל נח הררי, פרופ' צעיר מהאוניברסיטה העברית. רעיה קראה בו, ספיר קרא אותו ואני קורא אותו פרוסות פרוסות. זה לא ספר שאתה מסתער עליו. אני קורא ולמרות שהוא, אולי, לא מחדש הרבה, הוא מספר ממש בגאונות על תולדות האנושות והתפתחות התרבות, ומציג לך מעין סיכום על כל מה שלמדת, שמעת וקראת בחייך. הנה קטע מהכתוב על גב הספר: " לפני מאה אלף שנים חיו בכדור הארץ לפחות ששה מינים של אדם. אף לאחד מהם לא הייתה חשיבות מיוחדת. תפקידם בטבע לא היה גדול משל גורילות, גחליליות או סוסוני ים. לפני שבעים אלף שנה התחולל שינוי מסתורי כלשהו בתודעתו של אחד ממיני האדם הללו – הומו סאפיינס – ודחף אותו להשתלט על העולם.  מה בדיוק קרה להומו סאפיינס שדחף אותו להשתלט על העולם? איך ולמה נעלמו כל יתר מיני האדם?"  במוזיאון ישראל בירושלים מוצגת תערוכה הנושאת את שם הספר, ומתארת על ידי מיצגים ומוצגים אמנותיים מוחשיים את שלבי התפתחות העולם והאנושות. מומלץ מאוד!                                                                   "שבוע טוב"!

ברכותנו לספיר ביום הולדתו. תמשיך לפתח את יכולותיך הרבות: העיוניות, המוזיקאליות, היצירתיות והחברתיות. תיהנה לקרוא ספרים- ולרדת לעומקם אל תזנח את הפתיחות שבך ללמוד הכל, מכל, בכל. היום, ביום הולדתך, זה הזמן לאיחולי הצלחה, אושר ואהבה לך ולמשפחתך.

ט' באב חל היום. משנכנס ירח אב ממעיטים בשמחה, בשבוע שבו חל ט' באב אסור בכביסה, בתספורת, בקניית בגדים או מנעלים חדשים, אין אוכלים בשר, אין שותים יין, ואין רוחצים רחיצה של תענוג. לאחר שקיימנו כל זאת אנו מוכנים לצום ולתפילות של התשעה באב. המגילה שקוראים בתשעה באב היא "מגילת איכה". כמובן שפתחתי את התנ"ך של סבא של"ג וקראתי את המבוא הנהדר שלו למגילה וזה בקצרה הסיכום שלי: מגילת איכה כוללת חמש קינות המיוחסות לירמיהו הנביא (של"ג טוען שלא רק ירמיהו כתב אותן). בין הקינות יש קשר לשון ותוכן. בכולן מתוארת ירושלים ומצבו של העם המקונן. פרט לתיאורי החורבן, מבקש ירמיהו לצרף לכאב ולבכי גם את לימוד הלקח ואת התשובה כמבוא לגאולה. בכל אחת מהקינות מצוי הקשר בין החטאים לבין החורבן ומציג גם נקודת מבט כוללת על האדם, העם והאלוהים.

יש היום ז'אנר של כותבים שעושים אקטואליזציה הומוריסטית על סיפורי התנ"ך ולפניכם אחד מהם שאהבתי: "ויקום אלוהים מוקדם מדי בבוקר מצלצול טלפון קווי ויופתע עד מאוד כי מי מתקשר לטלפון קווי בימינו, מה, אנחנו בתקופת התנ"ך? ויאמר "הלו" ויענה לו משיבון אוטומטי הקורא לו לתרום לישיבת קבר רחל אמנו למען יזכה לשידוך. ויאמר אלוהים: חחחחחחח מה זו כל הפגאניות הזאתי, ברכות זיווג בטלפון? וואלה הייתי מעדיף לתרום לעניי עמי אבל אין לי כרטיס אשראי וגם למען השם, שהוא אני, אתם מוכנים להפסיק לנשק מזוזות? זה מאוד לא הגייני! ויפרסם בפייסבוק  סטטוס בנושא המזוזות ויקבל אלפי תגובות נאצה לאמור: אלוהים, יא אשכנזי, מניאק, עוף לעזה יא סמולני, זבל, מי בכלל ברא אותך בכלל, שתישרף בגיהינום יא כלב. וייזכר אלוהים מאוחר מדי שזו הייתה טעות לברוא את העולם בכלל ואת האנושות בפרט ויתחרט עד מאוד וינחם עצמו בכך, שחיים רק פעם אחת ומטעויות לומדים.
ויחזק אלוהים את שבט דאעש כמו שחיזק את אשור ואת בבל ואת הפועל ירושלים… בכדורסל.                           "שבוע טוב"!

לירן בננו היקר! מברכים אותך ליומולדתך, מאחלים לך רק טוב בעבודתך, החופפת במידה רבה את ההובי שלך, ממשיכים להעריך את שינוי היעוד שלך, מביעים את אהבתנו הגדולה אליך ולמשפחתך היפה ומייחלים שרק הטוב והיפה יהיו מנת חלקך/כם בשנים שבשעריך. השיר: "מילד שכזה, באמת באמת יש נחת" אומר הכל. קבל את חיבוקנו ואהבתנו.

פרשת השבוע 'פנחס' מעלה מספר בעיות אתייחס רק למשפט: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס". ראשית, סיפור המעשה. עם ישראל מגיע במסעו במדבר ל'שיטים' שם מתגוררים מואבים רבים, עם הזמן נוצרים קשרים אינטימיים בין הישראלים והמואביות. התבוללות?! הפרשה מתארת איך זמרי בן סלוח, מראשי שבט שמעון, מקיים יחסים עם כזבי בת צור המואביה, מול אהל משה, ופנחס הקנאי לדת ישראל, בא עליהם עם רומח והורג את שניהם. על מעשה רצח זה אלוהים משבח אותו ומעניק לו את 'ברית כהונת עולם' מעין צל"ש בשפתנו היום. וקבע, למעשה, שהוא יהיה המחליף של אהרון הכהן הגדול. כך אלוהים הופך את פנחס הרוצח לדמות קנאית 'חיובית' כיון שחיסל באבחת רומח, את 'נטיית' ההתבוללות בעם. מכיוון שמשה עצמו היה נשוי לאישה מדיינית, לא התערב באירוע הקנאות הדתית הקיצונית הזו. חז"ל המתייחסים למשה ברוח חיובית בפרשה זו, טוענים, שבימים ההם, האב היה הדמות הקובעת מיהו ישראלי (יהודי) ולכן זהות אשתו לא חשובה. רק בימי המשנה שונתה הנוסחה לזו הקיימת היום, ש'מיהו יהודי' נקבע לפי האם. שינוי זה בא בעקבות אלפי מקרי האונס שעשו הרומאים בנשים יהודיות. אם נחזור למעשה פנחס, שבעיני הוא מעשה נתעב ונורא, אני שואל האם מעשה יגאל עמיר, ברצח רבין לא הייתה בו אותה רמת קנאות, שאי אפשר להסבירה, שעשה פנחס במעשה הרצח שלו? רק שלפני כ- 3000 שנה הנשק שהשתמש בו פנחס היה רומח ויגאל עמיר באקדח. האם לא היה אותו מניע לשניהם? סוג של קנאות ל"הצלת" עם ישראל שהביא לפעולה אישית טרגית כל כך? לפנחס, בתגובה, אלוהים מעניק צל"ש, בעוד יגאל עמיר, בימינו, הוכנס לכלא לכל חייו, אך רבים (כל פעם יותר) מעניקים צל"ש גם לו על מעשהו. המשפט בו פתחתי מסביר: "אדם עושה מעשה נבזה ומתהדר כאילו עשה מעשה נעלה".

ואסיים בברכה חמה לאן החוגגת היום 'בת מצווה'. מה נאחל לך ילדה מוכשרת כל כך, שתמשיכי לנגן, לשיר ולרקוד. שתמשיכי בפעולות ב'צופים' (למה לא 'השומר הצעיר'?) שתמשיכי ללמוד, הכל והרבה! ואולי הכי חשוב שתקשיבי ותלמדי מהורייך, היי אחות בכורה ואחראית לאחייך ואחותך וחברה טובה לחברותייך ולחברייך. שתהיי עליזה ושמחה בחלקך, ברוכה תהיי לכל רואייך ושומעייך.          "שבוע טוב"!

לגלי ביום הולדתו החמישי: חמוד ! היה חזק כארי, מהיר וזריז כצ'יטה, חכם כינשוף – שלוש תכונות הכרחיות לשחקן כדורגל! חמוד כגור אוגרים, מתוק כגור פנדה ושמח כגור קופים! שלוש תכונות ההופכות שחקן לכוכב אהוב בקבוצתו. אבל מעל הכל… תקשיב תמיד לאבא ואימא וגם לעצמך ולחבריך. אין איחולים יפים מאלה.

מוצ"ש, כולכם הלכתם לביתכם ואנחנו סיימנו לסדר את הבית, והתיישבנו מול הטלביזיה, ואז… לפתע אני נעמד (באצטדיון נסיונל) ושר בקולי קולות את ההמנון הצ'ילני :

Puro chile es tu cielo azulado, puras brisas te Cruzan tambien…"  "

בעברית: "טהורים, צ'ילה, הם השמים הכחולים שלך / משבים טהורים נושבים בך גם / והשדה של הפרחים הרקומים / הוא העתק שמח של גן עדן", שר עם שחקני נבחרת צ'ילה. ואז… החל משחק הגמר של "קופה דה אמריקה" ולאחריה שמחת המנצחים וכל היתר היסטוריה אחרי ש"זכינו" בגביע!

פרשת השבוע האחרונה הייתה פרשת בלק ואחזור עליה בקצרה. בלק מלך מואב נלחץ בגלל הישגי עם ישראל וביקש מבלעם (בלי עם) שנחשב לנביא בימי יציאת מצריים, גוי שזכה לנבואה וכבר סייע, באמצעות קללותיו לבלק, לקלל את עם ישראל. בלעם לא מצליח לקלל, מפיו נשמעות רק ברכות כמו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" או "עם כלביא יקום" ועוד. מה ההסבר לכך שבלעם, מבחוץ, מרעיף שבחים ואילו מנהיגי ישראל ונביאיו, שבאים מתוך העם, מבקרים ונוזפים בו כל הזמן? ומה ההסבר שגם היום אלה הבאים מבחוץ לראותנו מרבים להחמיא לנו. ואנו, מלאי דברי ביקורת על עצמנו. ההסבר לכך מונח במילה חינוך! כי אנחנו, בהתייסרותנו ובביקורתנו רוצים ליצור מצב טוב יותר, שיושג רק באמצעות החינוך, וגם אנו יודעים שלחלק מחמאות ולשמוע מחמאות משרה הרגשה טובה הרבה יותר מאשר לשמוע דברי תוכחה.       מכל הפרשות היחידה שנושאת את שמו של שונא ישראל, היא פרשת בלק! שבעצם הייתה צריכה להיקרא פרשת "בלעם" כי הוא הגיבור האמיתי שלה. אך מאחר ובלק נשא באחריות לשילוח ולתוצאותיו – הברכות הנפלאות ביותר שהורעפו בתנ"ך על עם ישראל, יש אומרים, שמגיע לו אפילו התואר 'חסיד אומות עולם' ולכן נקראת הפרשה "פרשת בלק".

כבר מזמן שאיננו נוהגים להקשיב לתיבת הזיכרון של הטלפון הקווי. השבוע רעיה מצאה שם הודעה מלפני חודש ובה מדברת תמר לין המבקשת שאחזור אליה. חזרתי אליה והיא מספרת שקראה בבלוג שלי מה- 12.2.15 ובו כתבתי על תמה וההדחה הגדולה שביצע אוריאל (בעלה) והיא רוצה להציג את עמדתו שאינה מופיעה בבלוג ולספר מה באמת קרה בתמה. היא הייתה מאוד נרגשת בדברה עליו, על חייו בקיבוץ ואח"כ בכפר ביל"ו. סיפרה לי למה הם עזבו (ואני זוכר את השיחה בחדרם כי הייתי ב- 1968, מזכיר) לאחר שהשיחה התארכה, ביקשתי ממנה שתנסה לכתוב את כל מה שסיפרה ושתשלח אלי ואני, אפרסם כאן, בבלוג שלי, קטעים נבחרים כדי לתקן את התמונה שלדעתה אינה שלמה.
וזו הזדמנות לתיקון !                                                          "שבוע טוב"!

לאן, לאורי, למאי וניר בסיום שנת הלימודים. אנחנו יחד אתכם בציפייה לחופש גדול נעים ומהנה, בילוי עם המשפחות והחברים וכמו שאומרים, שגם תאגרו כוח לקראת שנת הלימודים הבאה.       ברכה מיוחדת לספיר על הנגינה בפסנתר לה זכינו להאזין בשבת האחרונה. שנים אנחנו מלווים אותך ובכל שנה אנו נהנים וגאים בך יותר.

מהי דמוקרטיה? שלטון העם. אחד מסממניה הבולטים היא מימוש זכות הבחירה- הזכות להיבחר, הזכות להשפיע. שתי ההצבעות שנערכו בשבוע שעבר העמידו בפני את השאלה הגדולה: האם נושאי ההצבעות האלה, בכלל חשובים לנו. ואם לא, מה כן? (ואנחנו מתהדרים בתואר: "חיינו הם שיא הדמוקרטיה").  על כך, הפעם, דברי ביקורת:
1. ההצבעה על "חזון הקיבוץ" נושא שלדעת המזכירים והמזכירות הוא נושא מהותי, חשוב, מתווה דרך. ואכן, השקיעו בו רבות כדי להובילו ולנהלו ובסוף לסכמו כמקובל בהצבעה בכללפי. בהצבעה השתתפו 208 חברים/ות מתוך 553. רק37.6% מכלל בעלי זכות ההצבעה. אגב, נתון שלא פורסם ב'דף לחבר'. אך לעומתו ובתחושה של סיפוק, מוצגת התוצאה המרשימה: 92% תמכו בו! למה ההשתתפות הייתה כה קטנה? כי זה מובן מאליו שזה ה"חזון שלנו"? שעליו יחתמו מעכשיו כל הנקלטים וכל המבקשים לבוא אלינו? או שמא, כמו ששמעתי, פשוט "אין לו שום חשיבות", "לא תהיה לו שום השפעה על הנושאים החשובים באמת כמו גודל הבונוס, גודל הדירה, או כלקח מהעבר, השפעה על יחסי הקיבוץ – תמה? ואני שואל שאלה פשוטה איפה החברים שהקיבוץ חשוב להם, שהדמוקרטיה הקיבוצית שלנו חשובה להם, אלה שכל כך אוהבים אותו ורוצים לחיות בו, שמעוניינים להשפיע! מאיפה באה האדישות והאי- אכפתיות הזו? אם הייתי מכהן היום כמזכיר, הייתי מביא את הנושא לשיחה בבחינת "לראות קרוב" כדי שנוכל "לראות רחוק". ולא מסתפק בתוצאה!

2. הבחירה למזכיר התנועה הקיבוצית. ששתי פנים לה. יש האומרים: "מה לנו ולכלל התנועה הקיבוצית, אנחנו אחרים בכל ההיבטים, ממצב כלכלי ועד אורח חיינו השיתופי השונה". אבל עד שנחליט על כך, אנחנו משתייכים לתנועה הקיבוצית! רק 212 חברים/ות השתתפו בהצבעה מתוך (שוב) 553 חברים/ות. כאן השאלה למה, קצת שונה. כי "אני לא מרגיש שייכות" כי "אנחנו לא מקבלים כלום מהתנועה" או "מה אכפת לי מי יכהן בתפקיד".  אבל המדהים הוא שוב חוסר האכפתיות, האדישות, חוסר הרגשת השייכות, היעלמות הסולידריות הבין קיבוצית. זה אמנם דיון אחר, אבל איך קורה שלצעד דמוקרטי פשוט כמו להצביע בקלפי, לבחור, לנסות להשפיע, גם ממנו אנחנו מדירים את רגלינו? ובסוגריים, אני מעריך, שבשתי ההצבעות  השתתפו בערך אותם החברים/ות (הוותיקים ברובם) והלוואי שאני טועה.

והפן השני, מבלי לגחך (אבל אי אפשר שלא), הוא: איך קורה שחמישה מועמדים מטעם עצמם, מסתובבים שבועות ארוכים וכל אחד מהם (לו נלווים כמה חסידים) מסביר לנו שהוא הכי טוב, הכי מוכשר, הכי ראוי ועוד שורת שבחים אישיים, להוביל את התנועה אל האור! תנועה, שמונה בסביבות 130- 150 אלף נפש. (פריימריז במיטבו) ודעתו האישית על עצמו גם עולה לא יודע כמה, כסף ציבורי. כי מי לא ראה את ערמות החבילות הצבעוניות המכילות את דפי הפרסומת האישית שלהם ליד פחי האשפה (אני יודע, שדמוקרטיה עולה כסף) אומרים לי, שכך מתנהלות היום בחירות אבל לתומי חשבתי לי, שהצניעות והענווה מחייבות שלפחות, למראית עין, מישהו אחר ימליץ עליך! (ולא בדיעבד במודעות תמיכה בעיתונים). בצדק תגידו שאני מ"פעם", זה נכון, אבל "פעם" הייתה לנו תנועה מפוארת שנגעה בכולנו ולא רק ב – 36% מתוכנו.
ואסיים ברוח טובה לקיץ הבעל"ט, ציטוטים משיר של דני סנדרסון:

לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר. /  אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר /  את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור / ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור עם בגד ים יצאתי פעם אל חוף ביום אביב / שמיכה מבד עיתון ביד ושמש מסביב / מצאתי חול פנוי מכל אדם ובהמה / ואת עצמי פרקדתי בין ים ויבשה. גלים על פני המים / ושמש של שמים / חלום אביב עולה / ואותי הוא ממלא.

"שבוע טוב"!

ברכות לתיכוניסטים המסיימים את שנת הלימודים, לליאן ושהם שעוד תתגעגענה ולספיר ומור. תמצו את החופש! ותיהנו ממנו לקראת הבאות!
שנה שלמה חיכיתי לפרשת "קורח" כדי לספר בזווית שונה על הפרשה. לכאורה, הכל ידוע – קורח ובני עדתו התמרדו כנגד משה ואהרון, כשרצו ל"אכוף את עקרון הרוטציה" הלכה למעשה. ולהחליפם בתפקידיהם. אפשר להשוות את רצונם לקיים רוטציה "שלטונית" כפי שמקובל היום בכל חברה כלכלית או חברתית. אפילו בקיבוץ. כמובן שכדי להחליף שלטון של עם, נדרש הרבה יותר. בדמוקרטיות אין צורך בהפיכות כדי לממש את העקרון הזה כיון שהולכים לבחירות מסודרות. בדיקטטורות, כדי  לממש ולבטא את הרצון הזה צריך למרוד, לגרום למהפכה, עד ערעור היסודות עליו נשענים המנהיגים ש"אין להם תחליף". אחרי הצרות של עם ישראל במדבר , אך טבעי שקיימת תחושת אי שביעות רצון המופנית למנהיגי העם משה ואהרון. קורח היה המוביל של מהלך המרד, כיון שהיה בעל מעמד רם בעם, בן שבט לוי המיוחס ושימש בתפקיד בכיר במשכן ונמנה על האליטה (כל שבט לוי היה אליטה) קורח ועמו דותן ואבירם מהאליטה של שבט ראובן – הבן הבכור ואון בן פלח, הובילו את המחאה ואמרו : "אנחנו נחליף אותם… למה הם תמיד? אנחנו לא פחות טובים וחכמים!" וכאן אני מגיע לשיעור בו ניצבה לפנינו מורה צעירה ששביס לראשה (משמע היא דתייה) ואמרה: "אני באה לספר לכם מה באמת קרה. פרשת קורח שמקובל להתייחס אליה כאל ניסיון של מרד-  במרכזה עומדות הנשים!, מעורבותן של הנשים היתה הסיבה גם למרד וגם לתוצאה, ובמרכזן שתיים: אשתו של קורח ואשתו של און בן פלח.  אשתו של קורח, אשה שגאוותה על כך שבעלה עובד בכיר במשכן, שכנעה את קורח לתבוע לעצמו את השלטון ולהדיח את משה ואהרון. לעומתה אשתו של און, שכבר נשבע אמונים לקורח, הצליחה לעצרו ולמנוע ממנו את השתתפותו במחלוקת עם ההנהגה וכך הצילה אותו ואת משפחתו מהסוף המר של עדת קורח. לימים חז"ל קראו לאשתו של קורח "איוולת", מפני שבטיפשותה הסיתה את בעלה כנגד משה ואילו אשתו של און נקראה "חוכמת נשים" משום שמנעה מאון את השתתפותו במחלוקת עם משה". כאן המורה הצעירה עשתה אתנחתא והוסיפה: "נתתי לכם זווית ראיה נוספת לפרשה הזו ועל פיה תבדקו בכנות גם את עצמכם. בבדיקה קטנה יסתבר לכם שאין שינוי גדול, ומה שהיה הוא שהווה. הכל בא מהאשה. וכיון שהגענו לכך, אני מוכנה לחזור עכשיו ולדבר בנושא האליטות, והאם קורח בכלל התכוון לחזור למצריים, אבל דבריה נקטעו בקריאות הגנאי לפירושיה מכל העברים ומישהו קרא לה: "את ממש פמיניסטית" ועוד ועוד קריאות זועמות. והרי לכם שיעור, אמנם נדיר, על פרשה שכנראה לא נס ליחה עם השנים.                                                                         "שבוע טוב"!

מחר ה21.6.15, היום הארוך ביותר בשנה, שאצלי הוא קשור מזה 14 שנה,  ליום הולדתו של מור. מור חביב ויקר! רגע לפני שאתה מגיע לגיל המורכב שהתשובה הארוכה ביותר שנזכה לשמוע ממך תנוע בין: "בסדר" ל"צ" והחבר הטוב והאינטימי שלך יהיה הסלולרי המשוכלל  שיהפוך אותך למין רובינזון קרוזו בתוך חברה ומשפחה, אני רוצה לאחל לך שתמצא זמן לתת כבוד לאביך ואמך במובן הצר של הביטוי ובמובן המשפחתי הרחב. שתחזור לממש את כשרונותיך בכדורגל וגם על הבמה, שתקרא ספרים ותלמד כמה שיותר. זכור תמיד, שהזמן רץ מהר ממך וחבל לבזבזו. שתהיה תמיד שמח ואוהב עם אחיותיך בדרכי שלום, עם הוריך וחבריך ושתתמיד בעבודתך ברפת!

אני חוזר לפרשת השבוע "בהעלותך": וידבר יהוה אל משה לאמור. דבר אל אהרן, ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות" מדוע שבעה נרות ולא מניין או תריסר נרות? מדוע הפך מספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה ובחיי העם היהודי? ( גם המספר ארבעים). התשובה היא כמובן: לזכר שבעת ימי השבוע מסיפור הבריאה. אבל המספר שבע נועד גם להקל עלינו את הזיכרון. בימים שקדמו להמצאת הכתב היו האנשים צריכים לזכור הרבה מאוד פרטים בעל-פה, ולכן נהגו לצרף דברים רבים ככל האפשר ולהצמידם זה לזה באמצעות מכנה משותף. מסיבה זו נהגו, למשל, להשתמש במספר שבע (מסיפור הבריאה) – לצורך רבים ממועדי היהדות: שבעת ימי השבוע, שבעת קני המנורה, שבעת ימי חג הפסח, שבעה ימי חג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעה כוכבי לכת, שבעה נקיים, שבעת המינים, יושבים שבעה, וגם האמירה הידועה 'שבע ייפול צדיק וקם'.

השבוע חגגנו את ה"חזון" ויהיה לא הוגן אם לא אזכיר את היצירה החדשנית  היומרנית הזו (שאני לא יודע כמה באמת קראו אותה) שאינה מחייבת דבר, אך מאפשרת לנוח על הזרים ולתת לרוח הנעימה הנושבת, לחלוף מעלינו עד שמישהו יקום וישאל: "איפה ארגז הכלים להגשמתו" או "לאיזה כללי התנהלות אישית וחברתית שונים אנו מצפים" התשובה תהיה: "נטפל בזה בהמשך".

שתי הערות קצרות: 1. לתהליך היה ערך עצום במפגשים החברתיים של מעגלי הדיון שתרמו להרגשת השותפות בינינו. 2. המילה 'חזון' ממש יומרנית (ואמרתי זאת לאורך ארבעת הדיונים בהם השתתפתי) חזון זה ישעיהו, חזון זה הרצל, אבל כנראה ש"גדולתנו" היא מנת חלקנו, כי המילים הצנועות 'ערכים' או 'בסיס רעיוני' כבר קטנות עלינו. בצדק תשאלו: למה ציפית? על כך בהזדמנות אחרת!                                                                          "שבוע טוב"!

48 שנים חלפו מפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את מסלול החיים הלאומיים והאישיים של כולנו. ולמרות שתוצאותיה מלוות אותנו יומיום, הכיבוש על כל היבטיו, המלחמה שרבים מלוחמיה עדיין חיים, הולכת ונשכחת. איך יכול לקרות שלא יהיה לה שום איזכור בקיבוצנו (ששלושה בנים איבדנו בה). איזה ציוני דרך בתולדות המדינה אנחנו מנסים ללמד ולהנחיל? למה אנחנו מתחמקים מלספר על הדברים היפים והמכוערים שקרו לנו בגינה? למה אנחנו משכיחים את המלחמה המכוננת הזו? היא פרצה ב5.6.67  זה הזמן  המתאים להזכירה מדי שנה בשנה. אם יש בי שמחה קטנה, היא על כך שסירבתי אז להתראיין ל"שיח לוחמים", בנימוק שאני לא מספיק "מגובש בדעותי" זמן כל כך קצר אחרי המלחמה. לא קשה לי לתאר היום את ביטויי האופוריה שהייתה נשמעת מפי (אם הייתי משתתף) בפתיחת הסלילים המוקפאים. וכבר נאמר שעל ראיון שלא קוים אי אפשר ל"תפוס" אותך במילה.

כשראיתי במגזין את סיום מסע ההכנה לצבא, את הבעת פניהם ואת שפת גופם של הבנים והבנות, עלו בזכרונותי הרבה מצבים דומים שהייתי שותף בעצמי להם ושותף פסיבי עם בני. אבל שום דבר מזכרוני, לא נראה לי מייסר יותר מאשר סיום המסע הזה. אני רוצה לומר לליאן, שכנראה בשביל החוויה הזו בלבד – הפיזית, הנפשית והרגשית המציאו את צירוף המילים "כל הכבוד"! המוענק לך בחיבוק, לחבריך ולמדריכים.

שכני לספסל הלימודים בכתה שאל אותי אם אני קורא את פרשת השבוע, השבתי לו שאנחנו רואים מדי ליל שבת את תכניתו של אלבוים. "אם כך…" שלף מתיקו דף מעיתון שכתוב בו פירוש על פרשת 'נשא', על הנזיר, שגם בו עוסקת הפרשה. "עכשיו תקרא" אמר. ומכיון שמצא חן בעיני, אני מביאו בפניכם. כתוב: " הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מהיין. כשם שאמרו: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין" כך גם הנזיר. לא זו בלבד שהוא גוזר על עצמו להתרחק מהיין לתקופה קצובה, אלא גם להתרחק ממה שיש בו רמז רחוק ליין, כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג העינב, כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין. כך הורו לנזיר להתרחק מסימני היין. ומדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין כאשר יודעים אנו כי יין ישמח לבב אנוש, כאשר כל יהודי טוב  מברך על היין מדי ליל שבת ומדי מוצאי שבת, מצווה לשתות ארבע כוסות מלאות בליל הסדר ועד דלא ידע בפורים? על כך השיבו אבותנו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" רבים נלכדו ברשתו של היין ואיבדו צלם אנוש. את היין הראשון בחייו שותה היהודי בעת ברית המילה של עצמו. ומכיון שחש התינוק, כי היין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, ובכל פעם שיש משהו המזכיר לו את ה"ברית", גובר עליו יצרו ומוזג לעצמו כוס יין כדי להירגע, אולם, אבוי למי שמכור ליין ואינו יכול להירפא מכך, הוא חייב נזירות עד שייגמל! ועל כך נאמר: "הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".

ומה אומר על כך הרמב"ם: הוא, כרופא, ממליץ שלא להינזר מיין, אלא לשתות ממנו בכל ארוחה בהיותו מסייע לעיכול ויותר מכך, הוא ממליץ שלא לשתות מים בזמן הארוחה, אלא אם מדובר במים המעטים בהם אתה מוהל את היין.  בתנ"ך היין מוזכר לראשונה בספר בראשית פרק ט' בכתוב: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר".  בין המלצת הרמב"ם וסיפור נח  קיים הבדל אחד- המינון! לכן מי שלוגם ושמח הוא נחמד והמשתכר המתגולל בקיאו – מגעיל. יש המון שירים חביבים ופתגמים יפים הקשורים ליין אבל בעיני הדגש הוא תמיד על המינון. כל זאת לתשומת לבכם.
"שבוע טוב"!