שבועטוב

48 שנים חלפו מפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את מסלול החיים הלאומיים והאישיים של כולנו. ולמרות שתוצאותיה מלוות אותנו יומיום, הכיבוש על כל היבטיו, המלחמה שרבים מלוחמיה עדיין חיים, הולכת ונשכחת. איך יכול לקרות שלא יהיה לה שום איזכור בקיבוצנו (ששלושה בנים איבדנו בה). איזה ציוני דרך בתולדות המדינה אנחנו מנסים ללמד ולהנחיל? למה אנחנו מתחמקים מלספר על הדברים היפים והמכוערים שקרו לנו בגינה? למה אנחנו משכיחים את המלחמה המכוננת הזו? היא פרצה ב5.6.67  זה הזמן  המתאים להזכירה מדי שנה בשנה. אם יש בי שמחה קטנה, היא על כך שסירבתי אז להתראיין ל"שיח לוחמים", בנימוק שאני לא מספיק "מגובש בדעותי" זמן כל כך קצר אחרי המלחמה. לא קשה לי לתאר היום את ביטויי האופוריה שהייתה נשמעת מפי (אם הייתי משתתף) בפתיחת הסלילים המוקפאים. וכבר נאמר שעל ראיון שלא קוים אי אפשר ל"תפוס" אותך במילה.

כשראיתי במגזין את סיום מסע ההכנה לצבא, את הבעת פניהם ואת שפת גופם של הבנים והבנות, עלו בזכרונותי הרבה מצבים דומים שהייתי שותף בעצמי להם ושותף פסיבי עם בני. אבל שום דבר מזכרוני, לא נראה לי מייסר יותר מאשר סיום המסע הזה. אני רוצה לומר לליאן, שכנראה בשביל החוויה הזו בלבד – הפיזית, הנפשית והרגשית המציאו את צירוף המילים "כל הכבוד"! המוענק לך בחיבוק, לחבריך ולמדריכים.

שכני לספסל הלימודים בכתה שאל אותי אם אני קורא את פרשת השבוע, השבתי לו שאנחנו רואים מדי ליל שבת את תכניתו של אלבוים. "אם כך…" שלף מתיקו דף מעיתון שכתוב בו פירוש על פרשת 'נשא', על הנזיר, שגם בו עוסקת הפרשה. "עכשיו תקרא" אמר. ומכיון שמצא חן בעיני, אני מביאו בפניכם. כתוב: " הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מהיין. כשם שאמרו: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין" כך גם הנזיר. לא זו בלבד שהוא גוזר על עצמו להתרחק מהיין לתקופה קצובה, אלא גם להתרחק ממה שיש בו רמז רחוק ליין, כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג העינב, כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין. כך הורו לנזיר להתרחק מסימני היין. ומדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין כאשר יודעים אנו כי יין ישמח לבב אנוש, כאשר כל יהודי טוב  מברך על היין מדי ליל שבת ומדי מוצאי שבת, מצווה לשתות ארבע כוסות מלאות בליל הסדר ועד דלא ידע בפורים? על כך השיבו אבותנו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" רבים נלכדו ברשתו של היין ואיבדו צלם אנוש. את היין הראשון בחייו שותה היהודי בעת ברית המילה של עצמו. ומכיון שחש התינוק, כי היין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, ובכל פעם שיש משהו המזכיר לו את ה"ברית", גובר עליו יצרו ומוזג לעצמו כוס יין כדי להירגע, אולם, אבוי למי שמכור ליין ואינו יכול להירפא מכך, הוא חייב נזירות עד שייגמל! ועל כך נאמר: "הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".

ומה אומר על כך הרמב"ם: הוא, כרופא, ממליץ שלא להינזר מיין, אלא לשתות ממנו בכל ארוחה בהיותו מסייע לעיכול ויותר מכך, הוא ממליץ שלא לשתות מים בזמן הארוחה, אלא אם מדובר במים המעטים בהם אתה מוהל את היין.  בתנ"ך היין מוזכר לראשונה בספר בראשית פרק ט' בכתוב: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר".  בין המלצת הרמב"ם וסיפור נח  קיים הבדל אחד- המינון! לכן מי שלוגם ושמח הוא נחמד והמשתכר המתגולל בקיאו – מגעיל. יש המון שירים חביבים ופתגמים יפים הקשורים ליין אבל בעיני הדגש הוא תמיד על המינון. כל זאת לתשומת לבכם.
"שבוע טוב"!

מילה טובה לשהם. נסענו למופע סיום שנת הלימודים באולפנת מחול "מגידו". נסענו ולא התאכזבנו ממש בית ספר מהסרטים. היו לי רגעי מתח מסויימים עד שזיהיתי את שהם על הבמה, את רוקדת כל כך יפה ואצילי. בדרך הבייתה חשבתי לעצמי איפה נוכל לראות אותך רוקדת בעתיד? לך הפתרונים! רק שתיידעי אותנו… ועל כל שרקדת עד היום – תודה גדולה!

בחג שבועות השנה נהניתי. ברוח הקרירה חזיתי בהבאת ביכורי ענפי החקלאות, ראיתי, כמה שיכולתי (מאחורי הצלמים) את המחולות  (3 נכדות שלנו רקדו כמובן הכי יפה) האזנתי לטקסט הענייני והממוקד לחג. זה לא היה חג שבועות כמקובל היום, לא ליל תיקון, לא מתן תורה ואפילו לא כולם לבשו לבן. זה היה חג הביכורים! כמעט אמרתי חג הביקורים, כי מזמן לא ראיתי כל כך הרבה אנשים לא מוכרים בעלי הרגשת בית פטריוטית כזו. (אבל אני מעדיף שהאורחים יבואו לשבועות ולסוכות מאשר לחדר האוכל לחנוכה ולחג הקיבוץ). חג הביכורים אותו אנו חוגגים מבטא, מסמל וממשיך את מסורת טקס הבאת הביכורים של פרי ארצנו לבית המקדש לפני 2500 שנה, והבשלת הפרי שנמשכת כמעט עד חג הסוכות, חג האסיף, בו אנו מציינים את איסופם.       חג הביכורים כבר מוזכר בספר דברים בפרשת השבוע "כי תבא", שהוא היום בו היו מביאים את 'קרבן מנחת הביכורים' לבית המקדש, החג, במתכונת זו חודש רק בראשית המאה הקודמת על ידי אנשי העלייה השנייה. ראשיתו הייתה בקיבוץ עין חרוד משם התפשט לדגניה וליתר הקיבוצים, מאוחר יותר אומץ על ידי הסתדרות המורים כאקט חינוכי והפך לנחלת העם. קראו לו חג ביכורים בהיותו קודם כל חג חקלאי/איכרי/כפרי, בו החקלאים (אנשי הקיבוצים והמושבים) הביאו את תוצרתם לבמה בטקס רב מלל ותנועה, שאת פדיונו תרמו לקק"ל. רק לפני כעשרים שנה, כשקרנה של ההתישבות העובדת ירדה החלו לקרוא לחג, לרגל הזה, 'חג שבועות'. כיון שאיבדנו את בטחוננו בתכנו של החג הסכמנו לכך תוך אמירה ש"העיקר הוא שאיננו משנים את אופיו של החג ושיקראו לו איך שרוצים". וחבל. שבעה כינויים יש לחג ושבועות ראשון להם. הם מרוכזים תחת הביטוי "חקת שבעה" והם: חג ה- חמישים, חג הקציר, מתן תורה, חג שבועות, חג ביכורים, עצרת, הקהל וחג המים. ואחרי כל הנאמר לעיל, נסענו ברכב בערב החג ושמענו את הקריין קורא ברדיו: צאו, סעו לקיבוצים שם תוכלו לחזות בחג שבועות כמו עשו פעם.                                   כל זאת  כתבתי כדי לחזק את הדר ולומר לו: התחלת את תפקידך כרכז תרבות טוב ויפה, המשך כך!   "שבוע טוב"

בשבוע שחל ל"ג בעומר, רעיה הביאה לי קטע עיתונות ובוראיון עם אבא משנות ה – 70 ובו הוא מספר על הימים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בפולין לפני מאה שנים. חלק מהראיון הוא הקדיש לאביו, של"ג, (שמואל לייב גורדון) שהוא סבא רבא-רבא שלכם שראוי שתכירו. וכך אבא מספר על אביו: "אבי היה משורר עברי שחי ויצר בתקופת המעבר שבין תקופת ההשכלה וביאליק. תנועת ההשכלה האמינה בהשתלבות בחיים התרבותיים והלאומיים של עמי אירופה, וביאליק היה הראשון, שציון והגעגועים אליה היו במרכז שירתו. אבי חי ושורר בין הזמנים האלה. היה לו זיכרון פנומנלי, הוא ידע שפות רבות. תרגם את שקספיר מאנגלית, את היינה מגרמנית, את מולייר מצרפתית והיה ספוג תרבות יהודית שורשית והושפע מאוד מאחד העם. הוא היה הראשון שהחל לכתוב שירים בהברה ספרדית. ב1898 הוזמן ליפו להיות מנהל בית ספר עברי לבנים. כעבור זמן עבר בית הספר לרשת "אליאנס" ששפת הלימוד הרשמית בו הפכה לצרפתית. אבי לא יכול היה להשלים עם החלטה זו וחזר לפולין. (במשך שנתיים אלה בארץ, שני תינוקות שנולדו להם בארץ נפטרו בגלל התנאים הקשים ששררו בארץ). בפולין נרתם אבי לעבודת חינוך עברי-לאומי ועסק בהוראת התנ"ך והשפה העברית, הוציא עיתון פדגוגי ואת עיתון הילדים הראשון לילדים. וכשחזר לפולניה יצר את הבית העברי הראשון בגולה, בית ספוג כולו אווירה ארץ ישראלית ועברית. אפילו המשרתת הגויה דיברה אתנו עברית, כזה היה בית אבא-אמא שלי בוורשה. התחנכתי מינקות בבית עברי. תוך כדי עבודתו נוכח שיש צורך בפירוש מדעי חדש לתנ"ך הוא לא היה יהודי דתי במובן המקובל, אבל ראה בתנ"ך את היסודות המוסריים והרגשיים של העם היהודי ונתן לו פירוש מדעי. לכן עזב את ההוראה ועסק שנים בביאור התנ"ך. אבי לא היה הולך לבית כנסת יומיום להתפלל. אבל בחגים נמשך דווקא לבית הכנסת הרפורמי ששם היה חזן עם רגש דתי עמוק, שהפליא לשיר. הוא היה פתוח לרעיונות חדשים, לא ניסה לכפות עלינו (ילדיו)  דרך חיים ולכן כל כך טבעי היה בעיניו שהלכתי אל הפעילות בתנועת נוער ולהגשמה חלוצית". וכאן הראיון ממשיך על ראשית ימי התנועה. כדי לסגור את המעגל, בעקבות אבא שעלה לארץ כחלוץ ב1924 עלו הוריו, אחיו ואחותו לארץ, לתל אביב. כאן הוציא את התנ"ך שביאר ופירש, (על פי פירוש של"ג למדו את התנ"ך בבתי הספר עד שמשרד החינוך בשנות ה-50 חשב שהוא ליברלי מדי והחליפו בקסוטו).הוא הקים עם ביאליק את "אוהל-שם", והיה פעיל באגודת הסופרים. ב1933, (18 יום אחרי שנולדתי ונתינת שמי) נפטר והוא בן 64 בלבד.

גילוי נאות: עו"ד רונאל פישר, שאת שמו כולכם שומעים כל יום כל היום, המואשם בפלילים בכותרות 'החדשות' בטלוויזיה ובעיתונים, היה מורי בלימודי התקשורת בבר אילן בתחום 'התקשורת באירועים מכוננים בתולדות המדינה'(משהו כזה) כמו: הכרזת העצמאות, שביתת הימאים, משפט אייכמן, מלחמת ששת הימים והלאה לאורך המאה העשרים. מורה נהדר, בהיר, חד, ענייני, היום אומרים במילה אחת: "מקסים" או "מהמם". את שיעורו הראשון פתח במילים: "אני מגמגם ומי שזה מפריע לו יכול ללכת." מרושל בלבושו המהודר וגאה בעיקר בג'יפ שלו. אבל כשפתח את פיו לאף סטודנט הגמגום לא הפריע וכולנו נשבינו לנושא בדברו. מורה שתבע ריכוז מחשבתי ומורה חביב. אני לא יכול להסביר לעצמי איך אחד שלא חסר לא כלום ככה הסתבך, פשוט לא מבין. תקופה מסוימת הייתי אפילו חביבו בכיתה (כי אני באתי ללמוד, לא באתי ל'הוציא' תואר). מאוד הייתי רוצה לדבר אתו היום, רק שאני מביט בו בדרכו לבית המשפט, אני רואה טווס ללא נוצותיו המהודרות וטווס ללא נוצות זה טווס מרוט ותמיהותי רק גדלות. אני חושב כמה קצרה הדרך מ'איגרא רמה לבירא עמיקתא'. ואני מקווה שהכל עוד יתבדה.
שיהיה לנו "שבוע טוב"!

לשהם, ליום הולדתך, זר ברכות, זר איחולים מיוחד, לא כל יום חוגגים ח"י שנים, יום שמבטא את הגיעך לבגרות, ל"שחרור" מההורים, מהמורים ואת הקובעת היחידה מה תעשי בחייך ולאן תפני. מעכשיו הוריך, קרובייך ואוהביך, הופכים להיות על תקן של יועצים בלבד (כדאי לך להתייעץ איתם הרבה) אנחנו בטוחים שתדעי למצוא את דרכך, שתדעי לתת את התשובות הישירות והאמיתיות, קודם כל לעצמך. שהאהבה והרעות ילוו אותך ואחרי כל מה שאמרנו כאן, אנחנו כבר שוברים את המילה ואומרים לך (מבלי שביקשת עצה) רק שתמשיכי לרקוד!! המחול הוא מזור לגוף וגם לנפש. אל תפסיקי!  (ברכה קצת משונה, לא?).

הערב, ערב חג שבועות, הנקרא גם חג "מתן תורה". אני רוצה להתייחס לגיבור מתן התורה, למשה רבנו. איזה מנהיג היה משה?האם משה היה מנהיג מעולה/טוב מאוד/טוב? ראשית, הגדרת המושג מנהיגות: "השפעה על פעילות קבוצה או יחיד למען השגת מטרות". רמת המנהיגות נמדדת בדרך, בתהליך, בו המנהיג מוליך את הקבוצה להשגת מטרותיו, כשהקבוצה מונהגת על ידו. התכונות הנדרשות מהמנהיג הן: אמונה בכוח השפעתו, לגרום לציבור להזדהות עם חזונו, יכולת ביטוי בדיבור כדי לשכנע. האם משה עמד במבחן המנהיגות הזה? משה לא מאמין ביכולותיו (מול הסנה, למשל), הוא כבד דיבור (אהרון אחיו הוא דוברו), הוא אינו מאמין בבני דורו (דור המדבר שלא נכנס לארץ). ויש לו גם ספקות בחזונו. (יש הקושרים זאת לעובדה שחונך בבית פרעה) העם מתלונן על משה, חלקו רוצה לשוב למצריים (לסיר הבשר) רובו ככולו סובל מצמא והתפריט היומי מורכב בעיקרו ממן. משה, אכן מתוסכל מפעליו – היציאה ממצריים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה (עגל הזהב, ניפוץ לוחות הברית), בניית המשכן וארגון המחנה. ושיא אכזבותיו קשור לפרשת המרגלים. שיגור שנים-עשר נשיאי השבטים לתור את הארץ, שעשרה מהם, בשובם, אמרו לו כי הארץ רעה היא.  אבל… משה היה ישר, בעל אחריות אישית ודוגמה אישית. (אחרי פרשת עגל הזהב כשאלוהים אומר למשה שאינו רוצה את העם הזה משה אומר לו:"אני אשם, לא העם").שתי מטרותיו העיקריות של משה היו: להגיע לארץ המובטחת ולתת לעם את התורה. האם הגשמת מטרותיו הפכו אותו למנהיג הגדול ביותר של עם ישראל לדורותיו? אני חושב, שמשה שדבק בחזונו, שהיה מנהיג צנוע ואנושי, לא מתנשא, משה היה 'מנהיג מעצב' של העם, בזכות מתן תורה – שכל כולה היא מערכת של חוקים, תקנות, מצוות, אורחות חיים שבאו לביטוי ב'תעשה ואל תעשה' – הוא הצליח להנחיל את התורה לדורות הבאים אחריו וחיזק את האמונה של העם באל אחד! לכל זאת מתכוונים כשמציינים את חג מתן תורה שאירע 3 חדשים אחר יציאת מצריים, בו' בסיון תמ"ח – 1313  לפנה"ס.                                                                                        "שבוע טוב"!

מה קרה בשלושה עשר במאי לאורך השנים: ב- 1647- רעידת אדמה בעצמה של 8.5 בצ'ילה, שמרכזה באזור סנטיאגו. ב- 1806- מסיבת הקוקטיל הראשונה שפורסמה בעיתונות. ב–1909- נערך מרוץ האופניים הראשון באיטליה. ב-1912- מוקם חיל האוויר הבריטי. ב-1916- נפטר שלום עליכם.    ב- 1940- צ'רצ'יל נושא את נאומו המפורסם בבית הנבחרים על "דם, עמל, יזע ודמעות". ב- 1948- יישובי גוש עציון נכנעים לצבא הירדני ועוד ב- 1948- מנהיגי ערביי יפו חותמים על כתב הכניעה. ב- 1968- פורץ מרד הסטודנטים הגדול בפריז  ובשלושה עשר במאי 1960 נולדה קרין! עבורנו, כמובן, זה אירוע משמעותי ביותר. אנחנו כבר משפחה!  חמישה ימים אחר הולדתך, ביום אחרי שהגענו מבית החולים לדירתנו בסנטיאגו Villavicencio 371 -, אירעה רעידת אדמה בעצמה של 6.9. רעידת האדמה, בה כל הבית נע מפה לשם, המיטות, הארונות השולחנות, המנורות והחלונות, נוצר מצב שבלי הכנה מוקדמת נדרשנו להגיב ולפעול. קודם כל רעיה זינקה לאסוף אותך אל בין זרועותיה, בעוד הבית נע ונד בטלטלה עזה. לקח לנו גם שבריר שנייה כדי שנבין שכבר אי אפשר לרדת מהקומה השלישית לרחוב הפתוח, וכך היינו נתונים לחסדי רעידת האדמה ומחכים שתחלוף. בחלוף שלוש דקות (רעידת אדמה ארוכה) וכשחשבנו שזה הסתיים, הסתבר לנו שיש עוד רעידות משנה. אלף רעידות אדמה כאלה פקדו את הארץ בימים הבאים. לא מתרגלים אף פעם ל"הפתעה" הזו, לומדים לחיות אתה. כך, בסערת רגשות אדירה באת לעולם וכבר כעבור חמישה ימים הבנו, באופן מעשי ביותר, שנעשה כל דבר כדי לגונן עליך מכל רע. יכולנו להבין בדיוק מה עובר על האנשים ברעידת האדמה בנפאל על כל מה שהתרחש בה, רק שלנו הייתה קרין שהוציאה אותנו באושר גדול מהמציאות הקשה הזו. כן, ברעש אדמה גדול צ'ילה קיבלה אותך! ואנחנו נאחל לך שקט, רוגע ושלווה ב"אהליך", וגם בריאות, שמחה, נחת ואהבה שילוו אותך ואת משפחתך בכל אשר תלכי.
פינת הנוסטלגיה: ל"ג בעומר: ה"שומר הצעיר", מפקד- אש, כניסה לתנועה, עניבה ירוקה, כחולה, שחורה, סמלי בני מצדה, צופים, בוגרים והשיחות שלפני. משחק צופי במוסד, שנמשך לפחות 24 שעות, קשת וחץ, מדורות, תפ"א מפויחים, שירים לאורך הלילה בסלע יום הולדת, מי חשב בכלל על רשב"י, מי חשב על האסון הגדול של עם ישראל שהביאה עליו השותפות של בר כוכבא ור' עקיבא? ל"ג בעומר היה יום חג לילדים ולאנשים צעירים שחיפשו לעצמם יום אחד מיוחד ואחר.      

"שבוע טוב"!

השנייה בתור ברכות- יום ההולדת היא ניני. התואר 'משוש חיי' כבר תפוס, אז אכנה אותך 'בבת עיני'! ביטוי האומר כמה שאת יקרה. ניני מה נאחל לך ילדה נפלאה שכמוך הכל! כל שתרצי – באהבה גדולה! נגיד גם שאת היחידה שבאה לעזור לנו להכנת אר' הערב של שבת ועריכת השולחן ותודה רבה לך על כך. ואני שולח, בשם כולנו ברכות ואיחולים גם לשמואל ביום הולדתו.

פינת הנוסטלגיה: האחד במאי!! שבתון! "פועלי כל הארצות, התאחדו"!!! יום הסולידריות הבין לאומי, יום ההפגנות בערים הגדולות, חולצה לבנה ובדש סרט אדום, עצרות עם, נאומים חוצבי להבות, יום האחווה של מעמד הפועלים!

כמה מילים על שלום שמאי במלאת שנה למותו. נפרדתי כבר מלא- מעט חברים שלי. אני זוכר אותם כמו שכתוב בשיר: "אחד – אחד". על שלום אפשר לומר: שהיה חכם, משכיל, דעתן, מקורי, חדשן, מעורב, פעיל, משימתי, מציאותי, חם, חייכן, מרצן, יוצר, רב פעלים. בזכות כל אלה הוא היה לנו חבר. תמיד מקשיב ומשתף, תמיד מבין ומובן, תמיד פתוח ופנוי, חבר שותף אמיתי.  תמיד יהיה רגע שנגיד אחת לאחד: "שלום היה אומר…", "שלום היה מגיב..", שלום היה…" זיכרון טוב מחבר שנכנס לתור ה'הולכים' שלא בתורו.

השיעור בתנ"ך עליו אני עומד לספר לכם היה עבורי הפתעה! אני בטוח שגם אתם תופתעו למרות שלימודי התנ"ך אינם בראש מעיינכם. השיעור עסק ב"איורי התנ"ך" והתמקד בהגדה של פסח שעוצבה בגרמניה במאה ה – 15. ההגדה המאויירת הזו מתחילה בסיפור משה ממשייתו ודרך חייו וממשיכה בספר בראשית, שמות ויתר הספרים. לפניכם 5 סיפורי איורים "דמיוניים" המופיעים כקישוט להגדה:
תמונה ראשונה: בת פרעה (ביתיה שמה) מושה את משה מהיאור באיור, ידה האחת רגילה והשנייה ארוכה כדי להבהיר שזו אמתה (ידה) שלה ולא אמתה (שפחתה) היא המושה אותו.
תמונה שנייה: משה בורח ממצריים כי הרג את המצרי. הוא ברח למדיין ויתרו, שדבר ההרג הזה הגיע אליו, הכניסו לבית האסורים (הוא האיור) לשבע שנים ואסר על כל קשר עימו. אך ציפורה,בתו, הייתה מגניבה לו מדי יום מזון. אחרי שבע שנים באה לאביה ואמרה לו שהיא רוצה להתחתן עם משה. חשב יתרו ואמר לה: "אם הוא חי שבע שנים בלי אוכל ומים- כנראה שיש בו משהו" והסכים.
תמונה שלישית: חתונת משה וציפורה. החתן והכלה לבושים, כמובן, כפי שהתלבשו בגרמניה במאה ה- ,15 (חליפה ושמלה) אך מעל ראשם אין חופה אלא כובע משותף (חצי כובע מחובר לרצועת בד באורך של מטר, שבקצהו השני חצי הכובע החסר).
תמונה רביעית: פרעה מצווה על "כל הבן היילוד – היאורה" הוא מורה על כך, כיון שהיה שותה את דם התינוקות. (שימו לב שכל זה נכתב ואויר בעיצומן של עלילות הדם במאה ה- 15, בטענה שהיהודים עושים מצות מדם ילדי הנוצרים.
תמונה חמישית: הסיפור ידוע: עבד אברהם יוצא לאור כשדים להביא אישה ליצחק, הוא פוגש, ליד הבאר, כמובן, ברבקה ומביאה לארץ ברכיבה על גמלים (כלי התחבורה המקובל). הסיפור ממשיך לספר, שכאשר רבקה ראתה את יצחק בשדה, נפלה מהגמל. האיור בהגדה זו מספר: אברהם באמת עקד את יצחק והנער, החף מכל, עלה לגן –עדן, אך אלוהים זרק אותו חזרה לארץ בדיוק כששיירת רבקה עברה במקום ובראותה את המחזה שגוף נופל מהשמיים, איבדה את שיווי משקלה ונפלה מהגמל.

העליתי כאן חמישה סיפורונים כשכל אחד יותר אבסורדי מקודמו. העורכים, תודו, היו מאוד יצירתיים. כשכל זה תואר, אויר ונכתב לפני 600 שנה.
"שבוע טוב"!

בחודש מאי יש במשפחתנו הרבה ימי הולדת: הראשונה בהן היא של מאי, כמי שעוקבים אחריך כל הזמן, ילדה חכמה, פעילה, אוהבת (כמעט) הכל, משיעורי בית ועד לרקוד, נברך אותך שתצליחי בכל מה שאת אוהבת וגם במה שאת פחות אוהבת, שתמשיכי להיות כמו שאת!

ולספיחי יום העצמאות. קראתי שוב, אחרי שנים, את 'מגילת העצמאות' ומה מצאתי? ראשית שכדאי לקרוא אותה כדי להכיר את התקופה, את סגנון ההתבטאות, השפה ולחוש את גודל השעה בה נכתבה. לגבי התוכן… יש לי הערת מפתח: המגילה, למעשה, היא מעין כתב התחייבות של הנהגת היישוב העברי לאו"ם, לבצע את החלטתו מכ"ט בנובמבר, המכיר בזכותו של העם היהודי למולדת ובאישור התנאים בהן תמומש. אבל…כתב ההתחייבות הזה מדבר רק בשם העם העברי היושב בארץ בלבד, ואינו כולל את התושבים הערביים (היום 20%) ויתר המיעוטים שבכלל היו תושבים פלסטינים בני המקום גאים בארצם. להלן ציטוט מהמגילה: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו…" או "…לפיכך התכנסנו אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית… היא מדינת ישראל!" לא דובר בכלל על הצהרה משותפת המדברת גם בשם הערבים השוכנים בתוך גבולות המדינה שתקום. המגילה, על אף שיש קולות האומרים שיש לשנותה, בעיני, זו יצירה מכוננת(!), אך אין פירושה שאין מקום לחשיבה נוספת על הערבים ויתר המיעוטים שחיים בינינו על מעמדם הנחות במדינה. ואפילו של אלה הקוראים ליום העצמאות יום הנכבה. ותחשבו על כך.

וספיח נוסף דווקא מיום הזיכרון: למשפחות השכולות יש כלי ביטוי הקרוי "שיח שכולים". חוברת שאינה מגיעה אליכם, אך רעיה מקבלת אותה בקביעות. אני רוצה להביא בפניכם קטע ממה שכתב הנשיא רובי ריבלין בפתח החוברת ליום הזיכרון: "ימים אלו, ה"ימים הנוראים" של הישראליות, הם הימים בהם אנו זוכרים כאומה, אירועים מכוננים בהיסטוריה הלאומית. באופן מיוחד אנו מקדישים זמן ומחשבה לזכור את אלו שאינם אתנו שנפלו בשרתם את מולדתם. המסורת היהודית מתייחסת למילה הכתובה לא כאות מתה אלא כמילה חיה. הכתיבה נושאת עמה את רוח האדם ומעבירה אותו מדור לדור וכך השירים, הסיפורים והאיורים אשר קובצו באסופה המרגשת שלפניכם…" (סוף ציטוט) לפני מספר שנים הכירו בארגון 'יד לבנים' במעמד המיוחד שיש גם לאחים השכולים. רעיה הצטרפה לעמותה ונסענו למעמד הקמתה בצפון הארץ שנערך בחיפה, מאז רעיה שומרת על קשר בנאמנות רבה: בקבלת דואר שוטף, חוברות מידע וזיכרון, תשלום מסים, הזמנות לטקסים, לנופש ועוד. אין מועד מתאים יותר מלספר על כך, מאשר אחרי יום העצמאות שנחגג תמיד במעבר החד, אחרי יום הזיכרון.                                            שבוע טוב!

עכשיו, כשיום הזיכרון וחגיגות העצמאות מאחורינו, אפשר להתפנות במחשבות לדברים אחרים ואכן, היו כאלה. ראשית, ברכות לליאן ליומולדתה ה – 18. נכדה אהובה שגדלה, שכבר שרים לך: "עוף גוזל"! מה קורה כאן? את לא יכולה להישאר עוד קצת ילדה כזו קטנה, חמה, מחבקת, מספרת ומדברת? מי רודף אחריך, מה רודף? אבל אנחנו תמיד נהיה אתך, מלווים אותךכל כך אוהבים בך… הכל! ומכאן למריאן ובריג'יט, להצגת קב' שחר עם תום שנות חינוכה בשומריה, ל"טרטיף"! בחיי ראיתי אין ספור הצגות סיום במוסד (באחת אפילו השתתפתי) מרובן אני זוכר רק שרובן היו ארוכות,מעיקות ומייגעות לצופים (חשובות מאוד לחניכים המסיימים). הפעם הוצגהבפנינו הצגה יוצאת דופן! ראשית, ההצגה עצמה. (טוב.. מולייר– תנידו בראשכם) איכות המשחק (הפתעה מוחלטת) עבודת הבמאי עם השחקנים, התפאורה, התלבושות, התסרוקות, באמת נפלא ולאפחות חשוב – ההבנה שסוד ההצלחה הוא הקיצור.כבר חלף שבוע ואני עוד רואה מול עיני את מריאן ובריג'יט הנהדרות… ותתפלאו,הן נכדות שלי! גרמתן לנו להרגיש גם אושר וגם גאווה בכן. לצערי, אין לכן זמן לנוח על זרי התהילה, כי בפתח עומדותבחינות הבגרות!     אם אני כבר עוסק בתרבות, וביצירה המקומית, אתייחס לעוד שני אירועים. למחרת שובנו מחו"ל עלינו לפואיה באולם 'מגידו' לראות את התצוגה של סיוםמסלול הגרפיקה והציור. אני מניח שכולכם ראיתם את התצוגה המרהיבה של המסיימים,לכן לא אתייחס לצורה אלא למהות. הופתעתי מאוד לקרוא את הגדרת הנושאים של החניכים, את קלות החשיפה האישית, את הפתיחות כמעט ללא גבולות, את חופש הביטוי שכל אחת ואחד נקטו בו. החשיפה הזו החזירה אותי שנים רבות לאחור שנים בהן אנחנו חונכנו להפנים הכל. כבר בגיל 3 או 5 למדנו שאסור לבכות, ש"הבעיות שלך אינן נוגעות לכל הילדים!", "תתמודד איתן לבד!", אמרו לנו וככה גדלנו. אני לא יודע איזו 'שיטה' טובה יותר כשמתעוררות בעיות בחיים, הפתיחות או הסגירות, מי יעמוד איתן יותר במשברי החיים, בפתרון בעיותיו האישיות וכו'.  יצאתי מהתערוכה בהרגשה שיש כאן תופעה מדהימה המתאימה למציאותשל היום. והעניין האחרון. רעיה לקחה אותי לטקס יום הזיכרון לשואה שנערך בבית הספר מגידו באולם. התלבטתי קצת כי בדרך כלל, החניכים (באירועים בהם נוכחתי) מפיקים המון רעש ושריקות עידוד. זה היה אחד הטקסים היפים, התרבותיים והאמנותיים שנוכחתי בהם בשנים האחרונות. ההקראות, רמת השירה (איזה קולות) הסרט על מסע י"ב לפולין והריקוד של הבנות בסוף (שהם, באובייקטיביות מוחלטת, הייתה הכי הכי) גם התנהגות התלמידים. אירוע רציני ברמה גבוהה, מרגש, ראוי מאוד! אז יש עתיד לשמירת ערכים! אם ככה מסיימים י"ב שנות חינוך.                                                       "שבוע טוב"!

למה אני לא אוהב את "מכות מצריים"? על כך נדבר, כנראה, רק בשנה הבאה. הפעם על הפרק, בעקבות פרשת "שמיני": "ויאמר משה אל אהרון קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה". במילים אחרות הכוונה היא שיש הבדל בין טרף לכשר. תיאור העגל והאיל פותח את ספר הזואולוגיה המפורט ביותר של העולם בתקופת התנ"ך בארץ ישראל, כי הוא מכיל עשרות בעלי חיים, עופות, דגים, שרצים ורמשים שאכלסו את הארץ כשהם מחולקים לשתי מחלקות בלבד: טהורים וטמאים. הפירוט לפרטים, בתורה, נוגע רק לסוג אחד של החיות אלה האסורים לאכילה – חיות הטרפה!, כדי שבני האדם לא יתבלבלו בין פרה לפרת משה רבנו או בין גמל לגמל-שלמה. ואילו בעלי החיים הכשרים מוזכרים בקבוצות: מפריסי פרסה, מעלי גירה, מכוסי סנפיר וקשקשת וכיו"ב.                 מצאתי שיר של יורם טהר-לב העוסק בנושא ואני מביאו לפניכם כלשונו:
"והרי לפניכם דבר דבור על אופניו / כל בעל חיים שעל יהודי להיזהר מפניו: הגמל השפן העורב הארנב / החולד העכבר הכח והצב / החזיר הנשר הקאת העוזנייה / התנשמת הרחם האיה והדיה /  התחמס הפרס השחף והנץ / הכוס השלך הינשוף על העץ /  החסידה האנפה הדוכיפת העטלף / בת יענה לטאה והחומט החולף / עד כאן – הכול טרף!
אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול / את הארבה והחגב והחרגול!"

אני רוצה לחזור ולספר לכם שוב ושוב, איך כילד, עוד לא בן שש, החלה עבורי המלחמה ההיא והשואה המשפחתית של אמא. וזאת בקטע מסיפור שכתבתי:  …"עליז ושמח התפרצתי לחדר הורי ושמחתי הפכה לתדהמה. נשארתי לעמוד ליד הדלת כשאני רואה שעל המיטה, אמי שוכבת בוכה. פעם ראשונה בחיי שראיתי אדם מבוגר בוכה, הרעידות האלו של הכתפיים, והקולות ששמעתי, היו ללא ספק של בכי, כי ככה גם ילדים בוכים במיטה, עמדתי בדלת, מביט על אמא והבנתי שמשהו נורא קורה, אך לא ידעתי מהו. אבא קם מהכסא, ניגש אלי, סגר את הדלת, לקח אותי לפינת החדר ואמר לי: "בני, היום התחילה עוד מלחמה, הגרמנים פלשו לפולניה והפציצו במשך שעות ארוכות את ורשה. אתה יודע שלאימא יש משפחה גדולה מאוד שנשארה שם. אמא דואגת להם מאוד מאוד ובגלל זה היא כל כך בוכה. אני מבקש אותך שלא תרגיז אותה היום, שתהיה שקט וחביב, זו תהיה העזרה שלך!". כך התוודעתי למלחמת העולם השנייה וחלפו חדשים ואפילו כמה שנים עד שהבנו שאפסה התקווה, שכל משפחתה הגדולה של אמא הושמדה בשואה, למעט קרולינה, שזה כבר סיפור אחר. במשך השנים קראתי הרבה מאוד ספרים ושירים על השואה, אבל אף אחד מהם לא האפיל על זיכרוני מהרגע ההוא, בו ראיתי את אמא בוכה על מיטתה.
"שבוע טוב"!

חג הפסח עומד על רביעיות: ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים (תם, חכם, רשע ושאינו יודע לשאול) וגם אני אעסוק בארבע הערות: א. ליל הסדר. אין לנו חג לאומי כמו פסח. באותה שעה, שעת כניסת החג, בכל העולם יושבים יהודים וקוראים בהגדה. נשכחים חיי היומיום וכ ו ל ם עוסקים בנושא המשותף יציאת מצריים, יציאה מעבדות לחירות. זה לילה לאומי-יהודי כל כך מיוחד, שאפילו משה רבנו מחולל האירוע, לא מוזכר בהגדה אלא רק כלל עם ישראל. הסיפור הזה מאחד את כולנו. עם השנים נוספו גיוונים שונים לחג, הגדות שונות מתוספות אקטואליות ועד הגדות היתוליות. בליל הסדר השנה, היה, לדעתי, חובה להזכיר את ה-  4.4.48, את ליל הסדר המיוחד שנערך במהלך הקרבות על משמר העמק במלחמת העצמאות, אבל על כך, לא נאמרה אף מילה, למרות שהוא מאוד שלנו, של כולנו ושיש סמיכות תאריכים! ההיבט הלאומי, הציבורי, המקומי נמוג מול שני אירועים פרטיים, שהודגשו, שאין לציבור המסב לחג (780 נפש) עניין לציין אותם בטקס והם עדיין לא הוכנסו רשמית להגדה: יום הנישואים של אב הסדר, ויום הולדתו של הטבח. אלו דברים שגם אם היו במסגרת הגדה היתולית, מקומם לא שם. וכמובן, סבל מהרעש והזמזום שאין לנו שליטה עליו אך מרחיק אנשים מה'סדר' הקיבוצי. גילוי נאות: במשך 15 שנה (תשל"ז 1977 – תשנ"ב  1992)כיהנתי כאב הסדר בסדרים בסדרי גודל של 1200-1400 משתתפים צפופים. הכנסתי בו שינויים לא מעטים- קיצור הסדר מ3 שעות לשעה וחצי, הוצאתי קטעים הקשורים לשואה שהמקום לקראם הוא  ביום השואה (החל שבועיים אח"כ) וכן קטעים הקשורים ליום העצמאות (החל שלושה שבועות אחרי זה), הורדת גיל המשתתפים לילדי הגנים, (בלינה המשותפת) שינוי בחלוקת הסעודה ועוד. בכל שינוי שערכתי הקפדתי תמיד שהרעיון הלאומי הכללי, העובר לאורכו של הסדר יישמר. אולי משום כך, התוספות לחבר'ה היו מיותרות בעיני.

ב. לפני מספר שבועות עסקנו בפרשת השבוע  "משפטים" ובה דיברנו על 53 החוקים הכתובים בפרשה והתייחסתי במיוחד ליחס לגר, לאלמנה, לחלש והאחר והנה אני פותח את דף לחבר ובו כתוב על הסדרי נסיעה מיוחדים ל"חברים שאין להם רישיון נהיגה, או חברים מבוגרים המתקשים בנהיגה וזקוקים להסעות למגוון יעדים וצרכים" חשבתי שהנה מעלים סוגיה חברתית של שכבה מצומצמת נזקקת, חסרת יכולת ניוד ונותנים לה פתרון קיבוצי הולם אך הפתרון המוצע אומר שהם ישלמו עבור הנסיעה לענף (לחבר) שמסיע אותם את שעות עבודתו 45 ש"ח לשעה. או מונית יקבלו מסובסדת ב400 ש"ח שתסובסד רק ב – 108 ₪. קראתי ולא האמנתי. כמובן שדיברתי עם ירון שבדרך כלל השקפותיו (הידועות לי) קרובות לשלי בנושא הקיבוץ ונשארתי עם השאלה איך במקום להיות נדיבים לקבוצה קטנה זו, בגלל חוסר יכולתה, עליה יהיה לשלם לנהג/חבר תשלום עבור עבודתו. איפה הערבות ההדדית? העזרה ההדדית? כאן מקומה כשקיימת קבוצה חלשה, אבל אנחנו כבר מביטים על "קיבוץ רחוק", איפה המזכירים? איפה המזכירות שמאשרת פתרון כזה? אני לא יודע אם נעשה ניסיון רציני כלשהו לחפש, למשל, מתנדבי-הסעה למשכי זמן של שעתיים עד ארבע, ולנוסעים ליותר זמן, לסבסד את המונית כאילו הנסיעה היא ברכב הקיבוץ. אלי, למשל, לא פנו. ניקח אותנו לדוגמה: מישהו מסיע אותנו לתימור ל8 שעות אנחנו נשלם על הנסיעה כפי שכולם משלמים ק"מטרז' ושעות המתנה ונוסיף 360 ₪ עבור המסיע. אני כבר רואה איך מחר מכילים את השיטה על נסיעות בריאות (דוגמת המופרטים) וכן הלאה. למה לא? זו תמיד תהיה אותה שכבה של הזקנים החלשים שאינם תורמים כבר, וזקוקים לעזרה  אמרתי לירון שאני בהחלט שוקל לערער על כך. ובכלל… כדאי להחזיר את ו. קשישים, שבוטלה שרירותית, היא תעשה את המלאכה יותר טוב מכל מוסד אחר! ואישית… אני יודע שבין כולכם, תמיד יימצא מי שיסיע אותנו.

ג. "הדף לחבר" מוגש בהתמדה מדי שבוע החל מ – 1963-4. הייתי שותף לכתיבתו למעלה מעשר שנים בארבע קדנציות של מזכיר, "הדף"הוגדר מלכתחילה כדף אינפורמטיבי בלבד, הצורך בו נולד כדי לשקף לחברים בקיבוץ הגדל והרב דורי (3 דורות) מה קורה בקיבוץ, במזכירות בוועדות וכד' כשכל ההגיגים ותמיד יש כאלה, הקיימים בלב עורכיו מקומם לא שם אלא בעלון הקיבוץ. הדף נשאר "יבש וקר". והנה, לאחרונה מלווים אותו הגיגים, אמרות והשבוע כבר שיר שלם (יפה!) האם הדף הפך כלי ביטוי של עורכיו? לדעתי, הדף צריך להישאר כפי שהוגדר למסירת מידע שקוף בלבד כפי שהוגדר יעודו.

ד. כל זה היה בשישבת אחד, האחרון. אבל היה גם משהו טוב ויפה והוא המגזין השבועי. בו התייחסו לסדר של 48' בו נראו תמונות אביב וחג, ריקוד חמוד של נואי וחברותיה כילדות ביער הפורח. מגזין של שירה, של התעלות על היומיום. ממש יופי!

האמת, שבכלל התכוונתי לכתוב למה אני לא אוהב את 'עשר המכות' בהגדה.                                                               "שבוע טוב"!