שבועטוב

חזרנו מהטיול בקובה וקוסטה ריקה ולא אלאה אתכם בתיאורי המקומות והמראות בהם היינו. למי יש סבלנות היום לשמוע דו"ח מנסיעה לחו"ל שתהיה האקזוטית ביותר. אבל לא אוכל להימנע מלתאר לכם מוחשית ממש, את פסגת הטיול שהיא ה"קנופי" (באינדיאנית: צמרות העצים) שהוא גלישה באומגה לאורך כ – 2.5 אולי 3 ק"מ מעל צמרות העצים בשמונה תחנות. בעצם, כל מה שאתאר במילים ייראה מגוחך מול שלל המראות, הרגשות, האדרנלין והקושי ולכן אסתפק בתמונות המוכיחות שבאמת עשינו זאת.

השנה, לאחר מספר שנים, שוב נסב לליל הסדר בחדר האוכל בסדר הקיבוצי, שוב נסב על ההגדה הקיבוצית ושירי הפסח שאנחנו אוהבים ושוב ניזכר בהורינו ושוב נהרהר באמירה בכל דור ודור חייב אדם לראותו כאילו הוא יצא ממצריים.

"… זה קורה שנה אחרי שנה בהיכנסי לאולם הגדול המסודר להפליא. אני בא עם אשתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרוענו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם מיד עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו יחד. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי, ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש בדיוק את פשר הרהורי. לו הייתה יושבת לידי ולא במרחק כמה כסאות – כשבנינו הילדים והנכדים –  לבטח הייתה זוכה לחיבוק חם. (קטע מסיפור) אני מאוד אוהב את ליל הסדר ואני מאחל לכם, לכולכם: "חג שמח"!

"שבוע טוב"!

אני מחזיר אתכם לפן ה"כבד" של פורים, ל"חג" שממחיש לנו לראשונה מהי משמעותה של גולה. חמישה חגים מופיעים בתורה והם: פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום כיפור. שני חגים חודשו בימי בית שני והם: חנוכה – חג הגבורה והניצחון ופורים – חג הצלת האומה (482 לפנ"הס) שני מועדים חודשו במדינת ישראל והם: יום העצמאות הכולל את יום הזיכרון ויום השואה. ממגילת אסתר המתארת את ימי גולת בבל-פרס, אנחנו למדים, מהי מציאות החיים בגולה מצד אחד ועל שנאת האחר, הזר, השונה, מצד שני. בשואה, לא היו "מרדכי ואסתר" ולא "רווח והצלה", שיהפכוה ל"חג שמח". (הטירוף של המן אז ושל היטלר בימינו להשמדת העם היהודי, הוא ממש אותו טירוף). השואה הייתה ביטוי  קיצוני למציאות קיום הגולה ארוכת השנים באירופה, ששורשיה, בתיאורים המאופיינים בבהירות במגילת אסתר.
הציונות הבינה מראשיתה, שצריך לתת פתרון לבעיית הגולה על ידי יצירת מדינה/מולדת לעם היהודי, שתיתן גם פתרון לבעיית הריחוק מהתושב המקומי, לגר, לאחר. אני לא בטוח שמשימתה של הציונות לגבי הקמת המדינה הושלמה ולראייה מיליוני היהודים שאינם רואים את הפתרון הציוני כנכון ונשארים בארצות הגולה, שרק פיגועי אנטישמיות מביאים עליהם את ברירת המדינה כפתרון עבורם, ואיתם אלפי חרדים קיצוניים אנטי-ציוניים בארץ. אבל ידוע לכל, שהרבה ישראלים צעירים עוזבים אותנו וחוזרים לגולה ומשתקעים באותן ארצות בהן הושמדנו ומהן גורשנו, ורבים אחרים מכינים לעצמם דרכון זר בבחינת: "מה שהיה הוא שיהיה" וכדאי להיות מוכן. אנחנו לוקחים מחג פורים את השמחה, התחפושות, ואזני המן ולא תמיד זוכרים על הקשר בין האירועים בהיסטוריה שלנו. ותחשבו על כך. גילוי נאות: את הדברים האלה האיר לי חבר ללימודים והם מאוד נראים לי.

ומכאן לשמחות. יום הולדתה של נכדתנו הראשונה הוא באמת יום חג מיוחד עבורנו. כשם שהולדת הילד הראשון במשפחה משנה את כל הסדרים וההסדרים בבת אחת, כך גם הולדת הנכד/ה הראשון/ה. צריך להירגע מההתרגשות שיש לנו כבר דור שלישי כדי לעכל דברים עלינו, כמו גיל, מרחב האחריות, או התחושה שזה חלק מאתנו, ואפילו רמז, שאולי יהיה לנו יותר "חם" איתה, כי כל מה שצריך לעשות זה רק לתת, לא לחנך, לאהוב בלי גבול, לפנק כמה שיותר וגם לדעת מתי לזוז הצידה כדי לא להפריע או "לקלקל" להורים. אלה הם חלק מהרגשות שמקבלים בגין סבאות. את האושר הראשוני הזה נתנו לנו נואי והוריה, אנחנו מברכים אתכם בשמחה ובאושר, בבריאות ואהבה ומאחלים לך: שהכל יהיה כרצונך!                                           "שבוע טוב"!

למרות שפורים הוא חג שאינו אהוב עלי, כמה ציונים קטנים על מהות החג.
שאלה ראשונה: איך זה, שבמגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומרן לא נמצאה מגילת אסתר?התשובה: אנשי כת האיסיים, שכתביה נחשפו,לא קיבלו את מגילת אסתר כחלק מכתבי הקודש ולכן פורים לא נכלל בין חגיה של הכת.
שאלה שניה: מה ייחודו של פורים?ייחודו, שהוא תושייתה של אישה אחת!, אסתר, משבט בנימין שהפכה להיות האישה החזקה באימפריה הפרסית (לא מזכיר לכם את 'סיפור יוסף' במצריים?) בכך שסיכלה את מזימת המן להשמיד את כל היהודים.
פורים הוא החג היהודי היחיד המתפצל ליומיים רק בגין המקום בו כל אחד נמצא במועד החג. בכל הערים שהיו מוקפות בחומה בימי יהושע בן נון חוגגים יום מאוחר יותר. ירושלים! ודאי, ובספק, צפת, טבריה, חברון, ויפו. לגבי טבריה (יחס מיוחד) הויכוח הוא אם הכנרת נחשבת לחומה או לא. הסיבה שמציינים את הערים מימי יהושע בן נון נובעת מכך, שבימי אחשוורוש מרבית הערים בארץ ישראל היו הרוסות.
ואחרון הפעם,קיימים שלושה איסורים בפורים הנקראים דווקא ברוח חיובית: שמחה– משמע אסור להספיד. משתה –משמע אסורה תענית.
יומטוב–משמע אסור לעבוד.

בפרשת "תרומה" התבקשו בני ישראל לתרום איש-איש, משפחה-משפחה לתרום כיכולתם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". במילים אחרות אלוהים מוכן לשכון בין בני ישראל (דבר שאינו מובן מאליו) רק אחרי שישקיעו מאמץ רב בהכנת משכנו ולכן מצרף את רשימת ה"חומרים" שצריכים ל'היתרם' להקמתו. שימו לב, אלוהים הידוע ברוחניותו דורש דרישות חומרניות בלבד. אינו דורש הכנה רוחנית, אינו דורש לסלק את האלילים, אינו דורש לימוד, חיזוק האמונה או קיום מצוות. הוא מבקש פאר והדר כיאה ל"מלך". אבל, אמרו חכמים, יש פן אחד יפה לתורם ולתרומה: "אפשר לקחת ממך את כל מה שיש לך, את הכסף, את הבית ואפילו את חייך, אך אי אפשר לקחת ממך את מה שכבר נתת".      ואצלינו.. הראייה, שגם אם הפסדנו 150 מיליון, לא לקחנו חזרה את 600 האלף עד מיליון, שאנו תורמים מדי שנה לחברה שמחוצה לנו. ממש, כדברי החכמים.
ועוד משהו לפורים:
1. לפי חז"ל מה הייתה תגובת העצים, כשנודע שהמן עומד להיתלות? כולם סירבו, עץ, עץ ונימוקיו, חוץ מהארז.
2. לפי חז"ל מה למד המן מאביו? להיות ספר ובלן! הוא, אכן רחץ את מרדכי וסיפר שערו לפני שהרכיבו על הסוס.
שבוע טוב!

להדר – "תפילת" דרך צלחה וברכת יישר כוח עם בחירתו לריכוז ועדת תרבות. בקיבוץ של היום, בהיעדר אידיאולוגיה (מעוררת דיונים החורגים מבעיות צריכה), שהייתה מרכיב חשוב  בחיי התרבות שלנו, התרבות היא העוגן של יצירתיות, העמקה, לימוד, בטוי עצמי וחברתי, מסורת וחידוש ערכים  היא 'שאר הרוח', ו'התרוממות הרוח', שהם לטעמי עולים על כל מה שהטלביזיה והסלולרי (בלי לזלזל) תורמים לנו על משקל: "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים". האמנים הם תמיד אינדיבידואליסטים. החברה הקיבוצית ידעה לרתמם למען יצירת תרבות משותפת , בנתה כלים (מקהלה, להקת מחול, תיאטרון, למשל) ונתנה אפשרויות הפעלה וביטוי לחברים רבים בלילות שבת ובחגי ישראל. וכך אני רואה (כבעל ניסיון) את תפקיד רכז התרבות. כאן, בנוכחותכם, אתן להדר רק עצה אחת: תחזיר לפעילות את  ועדת התרבות! שפורקה ע"י רכזי התרבות לפני כ- 10 שנים, ועדה, שתהיה מעין דירקטוריון שיתכנס פעם בחודש וייתן לך ולהם את פני 'התמונה כולה'. זה לא רק צעד פורמלי דמוקרטי האופייני לנו כחברה קיבוצית, זה צעד שמאוד יקל עליך גם בשמיעת ביקורת בונה קבועה,  מסודרת, עזרה בארגון ערבים פה ושם ובייחוד מקור להשמעת רעיונות של 'מה' ו'איך'. כן, ובמידת מה גם 'תפקח' על הפעילות התכנית והתקציבית של חיי התרבות שלנו. על פניו נראה שהכי טוב, יעיל וקל, זה להמשיך לעבוד בשני רכזים וצוותי חגים אבל מחשבה יותר רצינית מראה, שכל מנכ"ל, מזכ"ל, יו"ר, כל אגודה, חברה בע"מ וודאי קיבוץ, זקוקים  להנהלה רחבה מייעצת, דוחפת ובולמת. ודוגמה טובה לכך הוא צוות הוידאו. לא אכנס כאן לפרטים, אם תרצה, אני לרשותך!  רק זכור! שינוי בדפוסי עבודה ונוהלים, שינויים ארגוניים, ייתכנו (כמעט) רק ב – 100 הימים הראשונים לתפקיד. אחר כך כבר טובעים בים העיסוקים השוטפים, כי ליל שבת מגיע מדי שבוע. אני מאוד גאה שהדר הולך ל'דרך התרבות'  ואפילו מהזווית המשפחתית הצרה. אבא היה ממעצבי התרבות הקיבוצית בכלל ובמשמר העמק בפרט, אנחנו המשכנו וצמחנו לפעילות התרבותית מתוך הכרה בחשיבותה והנה הדר בא לתחום. כבר אפשר לומר ש"דור לדור יביע אומר"?!  לקראת הבחירות  גם אני נשאל לא פעם בעד מי תצביע? התשובה: אני לא יודע עדיין בעד מי אצביע, הדמות היחידה הנראית לי כראויה לתמיכה היא דב חנין מהרשימה המאוחדת. לפני כמה שבועות שאל אותי חבר "איך אתה מגדיר את עצמך?" הופתעתי מתשובתי: "קומוניסט!", "תסביר " אמר, ועניתי לו: "אני מאמין מאוד בקומוניזם בתחום החברתי והכלכלי ולא יכול לסבול את התנהלותו בתחום הפוליטי!" מכך תבינו למה אני לא אוכל להצביע בעד דב חנין ומפלגתו. בעד מי כן? הייתי מצביע בעד מרץ, אבל מפלגה שמחקה כך את התנועה הקיבוצית מרשימתה, לא יכולה לזכות בקולי. אולי אצביע ל"בזכותן" רשימת הנשים החרדיות. אני אהיה בקלפי!

"שבוע טוב"!

ברכות חמות, מלבבות ואוהבות נשלח לאורי המהממת ליום הולדתה ה – 11 בצירוף חיבוק חם ונשיקות, ונאחל לה ולנו שנזכה לחגוג אתה בגדול את חגיגות הבתמיצווש, שיש אומרים, שהיום הן מפוארות כמו חתונה. ולהדר ברכות ליום הולדתו, גם כאב גאה ומאושר בשמחתה של בתו. הרבה אושר, שמחה ואהבה לכם בחיק משפחתנו. המחזה האורקולי הגדול, המרהיב, המרטיט והמסעיר תם. המשתתפים התפזרו איש איש לאוהלו המומים, שקטים, שותקים ומהורהרים אחרי החוויה, ההתלהבות, התרוממות הרוח והאופוריה שעברו זה עתה. אחרי המראות והקולות נשתררה דממה. רק מתי מעט ידעו איזה מחר מחכה להם, איזה סוג קרבות מצפים להם כעם, ואלו מלחמות ינהלו בתוך נפשם עם עצמם ועם חבריהם. מעמד הר סיני תם, מעמד קבלת עשרת הדברות הושלם. עכשיו צריך לפרוט את ים הרגשות לפרוטות, לחוקים ולמעשים קטנים של חיי היומיום.
53 מצוות (מתוך 613) מופיעות בפרשת "משפטים". יש בהם חוקים המציגים את עמדת היהדות כלפי זכויות המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם: לגר, ליתום , לאלמנה, לעבד ואפילו לבהמה העובדת, ויש גם כמה חוקי ענישה כבדים ונוקשים על עברות, כפי שנאמר: "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד ורגל תחת רגל". חז"ל ראו את האכזריות בנוסח שבחוקים אלה ושאלו: עין תחת עין? הקלו וקבעו ש'עין תחת עין' תומר בממון, בבחינת לא יעקרו את העין אבל יאלצו אותו לשלם כסף בהתאם לערך הנזק שגרם לנפגע. זו רק דוגמה, על ה'פרשה' הזו אפשר לדבר ולכתוב רבות.

תרשו לי הפעם לכתוב לכם מה מציק לנו עכשיו. יש לנו בית הכי חכם בקיבוצנו ומיקומו נפלא! נכון שיש בינינו ויכוח אם הוא ראוי להיקרא בית או ביקתה, אך אין ויכוח שאינו זוכה לתחזוקה ראויה, (ממש כמו בית ראש הממשלה), על אף כל מאמצי הצוותים האחראיים. אין שבוע כמעט שאין לנו תקלות בצנרת, במערכת החשמל, בקירות ותמיד נעשה תיקון הכי טוב עד… אך אין תקלה גדולה יותר מהגשם, (ברוך בואו) שאין פעם שאינו מוצא את דרכו לבית פנימה ומציף את רצפת "הצימר", עולה לחיבורי החלונות ונוזל במרפסת בכניסה. כל בעלי המלאכה נחמדים מאוד, הבעיה היא שאין בכוחי לעסוק כל הזמן בתחזוקת הדירה ה'חכמה' שלנו ואני מוצא מעט מאוד נחמה באמירה : "הגשם יורד רק 3-4 חודשים בשנה". ואנחנו, טוב לנו בביתנו! מה עושים? יש לכם רעיון בשבילנו? ב'שבוע טוב' משבוע שעבר (161) כתבתי על המושגים 'בית' ו'חדר' , אמר לי מושקו על הנוסח שהיה קיים בעין כרמל האומר: ה'בית' הוא בית הילדים ואילו ה'חדר' היה חדר ההורים. בהחלט עונה להגדרה, אך לידיעתכם – הפירוש שאני כתבתי לקוח מהארכיון שלנו מתוך כתבי קובה דז'לושיצקי (דורון). לכן,אם אצל מושקו זה תושב"ע, אצלנו זה מעוגן בכתובים!
"שבוע טוב!"

לא שכחנו, מחר יום הולדתה של אורי ומחרתיים של הדר והברכות תבואנה! ברכה חמה ומיוחדת לאורנה וניר, שהם בשבילנו חלק מהמשפחה, לכניסתם למעונם החדש, הראוי להם. כן, למענה הם עזבו את פינת החמד שהקימו, שאין ולא תהיה כמותה, אז בטוח שזה צעד מבורך עבור משפחת שפירא. כשנכנסנו לדירתם, דמיינתי לרגע את דמותם של רות וקיצ'י, השמחים בשמחתם, שלא זכו לראות אותם בדירה קיבוצית בת ימינו. "יהא ביתכם בית חם (בטוח) שמח (בטוח), רווי צחוקים (בטוח), אושר, אהבה והרבה נכדים".                                                    זאת הזדמנות טובה להסביר לכם פעם אחת למה אנחנו אומרים: "אנחנו הולכים לחדר", "תבואו אלינו לחדר" וכו' ואתם צוחקים. אבל…המונח "חדר" מתבסס על כך, שבעבר, ואני חושב שגם היום במידה רבה, ה"בית" הוא הקיבוץ! ולבית הזה, לקיבוץ, (בעצם לכל בית) יש מספר חדרים בהם גרים משתכניו, במקרה שלנו, חבריו. לכן היינו אומרים: "הולכים לחדר". כשאנחנו מחוץ לקיבוץ, תמיד יש רגע בו אנו אומרים: "חוזרים הביתה", מחו"ל: "מתגעגעים הביתה", ה"הביתה" הזה  הוא הקיבוץ, לא החדר/דירה הפרטי/ת. (נכון, שפעם הדירות היו בנות חדר אחד קטן והיום יש לומר "דירה" כיון שיש מספר חדרים), האמירה: הקיבוץ הוא הבית, ה"חדר" הוא חלק מהבית, זה בא מתפישה רעיונית-אידיאולוגית. תחשבו על כך ואולי תחדלו מללגלג.

וכמה משפטים על ט"ו בשבט. ט"ו בשבט אינו מופיע בתורה ולכן אינו חג. חג נחשב ככזה רק כשמקריבים קרבנות בבית המקדש. ראש השנה לאילנות מוזכר לראשונה במשנה ובתלמוד בהקשר הלכתי –חקלאי ובמציאות בה יהודי הגולה חיפשו קשר לארץ ישראל צוין יום זה בעיקר באכילת פירות יבשים (תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים- פירות הארץ), מנהג זה היה נפוץ בייחוד בין יהודי אשכנז. אבל ט"ו בשבט הוא חג ציוני, חג של חידוש ההתישבות בארץ ישראל שראשיתו ביסוד המעלה בתרמ"ד (1884) ובתר"ן (1890) בזיכרון- יעקב, ההחלטה לקיימו כחג מדי שנה התקבלה ב1908 ע"י הסתדרות המורים, החלטה שאומצה ע"י הקרן הקיימת. ואז הנטיעות המסורתיות, באו שפע השירים לחג ששיאם הוא השיר: כך הולכים השותלים: רון בלב ואת ביד/ מן העיר ומן הכפר/ מן העמק מן ההר – בטו טו טו טו בט"ו בשבט". מדקדקים בהלכות החג אף עורכים סדר ליל ט"ו בשבט בדומה לליל הסדר בפסח, סדר, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת א"י. והערה אישית: בחיי עברתי יותר מעשר שנות שמיטה ואינני זוכר ולו פעם אחת שבגין שנת שמיטה לא חגגנו את חג הנטיעות בהדר וברוב עם, בהרגשה שאנחנו, אפילו מקיימים צו שליחות מסוים ופתאום.. השנה נכנענו למושג לא לנו ולא קיימנו את הטקס כי זו "שנת שמיטה" ויש איסור על נטיעות. כפיה דתית עלינו? מה קורה לנו?     "שבוע טוב"!

"גאים בך"! "ידע הוא כוח"! במובן החיובי של המילים, אמרה רעיה: ותוסיף גם "יש לך את זה"!!.  כך סימסנו לספיר אחרי זכייתו במקום הראשון בחידון השנתי של 'שומריה' שעסק ב"ידיעת הארץ". אני יכול להרעיף עליך מחמאות בלי סוף אבל אתה יודע שאנחנו גאים, מאמינים ובטוחים בך ובדרכך וכבר יודעים כמה נחת נרווה מנגינתך בפסנתר הבעל"ט השבוע! מה זה אוהבים אותך!!!

יש שבתות שיש להן שם כינוי, כזאת הייתה השבת האחרונה שכינוייה: "שבת שירה" וכל זאת למה? כי זו השבת בה הפרשה מתארת את יציאת מצריים, את קריעת ים סוף ואת השירה ששרו בני ישראל אחריה. אומרים שהיו "עשר מכות מצריים ."לדעתי, המכה הקשה ביותר הייתה דווקא המכה האחת-עשרה, בה צבא מצריים טבע בים, עצמת השלטון ובסיסו הושמדו, על כוח-האדם המובחר שלו, חיל הפרשים, אנשי הקשת וציודם המשוכלל ירדו לטמיון בים. וחשוב מכך, ההשפעה על מורל העם המצרי. ומחשבה אחרת שחלפה בראשי – האם יציאת מצריים, בהסתכלות מודרנית, היא רק היסטוריה, או שאפשר לראות בה גם משמעות אקטואלית? האם כל חברה צריכה לבקע בחייה את 'ים הסוף' שלה? במילים אחרות, האם חובה על כל חברה לעשות חשבון נפש או לחילופין להאמין בניסים?

הפירסום ב"הארץ" בנושא הפסדי תמ"ה עורר אצלי מחשבות שבמרכזן לאן נעלם הקיבוץ(ים) במהלך הזה והאם מעורבותו יכלה להשפיע/לשנות משהו. נער הייתי וגם זקנתי ובזיכרוני עלתה "הפרשה" בתמ"ה בסוף שנות החמישים ראשית השישים של המאה הקודמת, פרשה בה ממש "ערפו ראשים" של חברי ההנהלה. כיון שאני נגד "עריפת ראשים", אולי סיפור המעשה ייראה מוטה קצת  (אבל בכהונתי הראשונה כמזכיר 1965-68 עוד טיפלתי בתוצאותיה הקשות של הפרשה). אתחיל בסיפור הקמת תמ"ה. אחרי מלחמת העצמאות חזרו לקיבוץ שני חברים צעירים מיכה לין, נכה (מפציעה קשה בבטנו)  וקבץ' (חולה לב). מה עושים אתם? וילק (אבא של דודו) היה מרכז-משק שהביא להקמת ענף המדגה שחוסל מחוסר מים והקים את הפחחיה (במקום בו הגנרטור מוצב עכשיו). שניהם למדו לייצר בפחחיה דליים לבניין ואבוסים ללול והיו מאוד מרוצים אך כעבור שנה גם הפחחיה חוסלה כשהוחלט להקים תעשייה. מרכז הרעיון היה למצוא מקום עבודה לחברים הותיקים שמלאו להם 50+ שנים והעבודה בחקלאות קשה להם. את 'שאר הרוח' לכך הביא שנהבי. יצחק בן מנחם, הצייר ומורה לציור שלנו, עבד בתע"ש בתקופת המלחמה הציע להביא (לרכוש) מתע"ש מכונות ולייצר חלקי חשמל: שקעים, בלדכינים וכד' וכך גם שני הצעירים הנכים השתלבו במפעל. תחילה הביאו 2 מכבשים. היה צוות של 5-6 חברים ביניהם שעיה, דודיה, מוטקה, מיכה וקבץ'. במהרה התברר שלקיבוץ שהתקיים מהחקלאות אין מספיק כוח אדם לתת למפעל בצמיחה ובכל זאת הביאו עוד מכבשים  שהוזנו כבר בטבלטות והוסיפו את מחלקת ה'רוטפלקס' (אהילים וסלים). אביזרי החשמל נעלמו ובמקומם החלו לייצר צלחות וחלקי פלסטיק לתע"ש. במצב זה נכנסו לעבודה פייסי וברוך ש. שנתנו למפעל תנופה. יש לציין שהנהלת תמ"ה השתלבה ככל הענפים תחת מזכירות הקיבוץ. בתמ"ה התעוררו בעיות קיום אמיתיות והמפעל ספג הפסדים כספיים לאורך 15 שנות קיומו הראשונות. למוסדות הקיבוץ ולמנהל (יצחק) לא היה מספיק ידע איך מנהלים מפעל. באותו זמן חזר אוריאל לין מהצבא(מדריך בבית ספר למג"דים) והטילו עליו את ניהול התעשייה. אוריאל הבין, כנראה, שניהול מפעל תעשייתי שונה במהותו מניהול ענפי החקלאות וחשב, שהאנשים  שהיו בעמדת הניהול יהוו מכשול לתפיסת עולמו הניהולית. הוא העלה את נימוק ה"רוטציה" כהכרח לקידום המפעל, ביודעו מי הם החברים המכהנים כבר כמה שנים בתפקידם שברצונו לסלקם.  (בסופו של דבר הוא עצמו לא הסכים לקבל על עצמו את העיקרון הזה וכמה חדשים אחרי החלפתו בתפקיד, עזב את הקיבוץ.) כך בבת אחת הודחו מעבודתם שעיה הגזבר, דודיה המשווק, מיכה רכז מח' הייצור ועוד מספר חברים עזבו את המפעל כי הרגישו שנעשה כאן עוול חברתי משווע. ההדחה הקימה רעש גדול בקיבוץ שלא הבין מצד אחד איך חבר קיבוץ יכול לסלק מעבודה חבר אחר, ואיך המוסדות החברתיים שהיו מעורבים בהגדרת התפקיד (מזכירות סינטטית) לא מחו כנגד העוול שנגרם מאימוץ המהלך. למעלה מ – 10 ישיבות של המזכירות המורחבת התכנסו לדון בעניין, והתקיימו מספר שיחות קיבוץ, אך המעשה נעשה והיה לעובדה. המודחים עצמם לא שכחו ולא סלחו למרות שכל אחד אישית מצא לעצמו מקום עבודה אחר להרבה שנים. עד כאן הסיפור על "עריפת הראשים" הכואבת שלנו. המעניין שלכל הסיפור הזה אין זכר בארכיון הקיבוץ. לא ב'יומן האירועים' של מאיר צור ולא נמצאו הפרוטוקולים הרלבנטים מאותן השנים – ועברתי על כולם.

ובלי קשר, אינני יודע איך תיגמר "התקרית" הנוכחית, ואם אפשר יהיה ללמוד ממנה איך נכון יהיה לנהוג בעתיד. (ואולי גם זה יימחק מתולדותינו).

4 הערות:
1.היום אין בעיה ל"מנהל" כלשהו לומר לחבר "אינך רצוי יותר".
2. 90% ומעלה מהנושאים בהם דנה השיחה אז, בכלל לא מגיעים היום לדיון. לכן זה פרצופה?
3. לקיבוץ, אחרי ההצלחות הנפלאות של תמה, אין מעמד השפעה משלו או פיקוח כלשהו על ניהול ה"מפעל".
4. הרוטציה (בתקופה עליה סיפרתי הייתה שנתיים) היום מתקיימת רק כשממלא התפקיד מבקש החלפה. העיקרון לא נשמר, כי אינו מובן כהכרחי לשמירת רעננות מחשבתית וביצועית. ואשמח אם אני טועה.

"שבת שלום"!

פרשת השבוע פרשת "בא" מדברת על שלוש המכות האחרונות שהוטלו על פרעה שלוש 'מכות החושך': הארבה שכיסה את השמים, החושך ומכת הבכורות, שגרמו סופית ל"היתר" ליציאת מצריים. אולם פרשה זו עוסקת גם בדברים אחרים כמו: תיאור פסח- מצריים המשמש דגם יסוד לפסח לדורות רבים, מצוות התפילין הנזכרת בסוף הפרשה, שאצל אנשים דתיים בדרגות שונות עדיין היא נר להתנהלותם מדי בוקר, אך העניין שעיצב במידה רבה את דמותו של עם ישראל הוא לוח השנה העברי, לוח מקורי רק של עם ישראל שמתחיל במילים: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" והמועד יהיה תמיד: "כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". לוח שנה זה אינו קשור או דומה ללוחות שנה של עמים ותרבויות אחרים והוא מעין "הכרזת העצמאות" של עם ישראל, מסמל את היציאה מעבדות לחירות. והוא אומר: "כשהייתם עבדים משועבדים, לא עבדתם בשבילכם, אלא בשביל אחרים ולפי רצונם. וחודש ניסן, יהיה לכם ראש חודשים שלכם". אנחנו מכירים (מימינו במוסד) את הלוח הרומאי הנספר מאז ייסוד רומא (753 לפנה"ס), שמענו על הלוח הגרגוריאני או הלוח ההינדי, ששנת האפס שלו היא 78 שנים ללוח הגרגוריאני. אנחנו יודעים שקיימים לעמים שונים לוחות שונים. אבל קביעת הלוח העברי כציון ליציאת מצריים היווה מקור למצוות כמו: שבת, הנחת תפילין, הציצית, ואיסורים כגון: מכירת עבד, איסור נשך וריבית, איסור עוול במשפט, קביעות במשקל ובמידה, כל אלו תקפותן ביציאת מצריים, בשחרור מלוח השנה המצרי, וכך לוח השנה העברי שלכאורה הוא עניין טכני הפך לתעודת זהות לאומית. נכון שאנחנו כבר ממש לא מתייחסים ל"חודש הזה לכם ראש חודשים…"

אנחנו מתייחסים יותר לראש השנה וחגי תשרי ולצערי, הרבה יותר לסילבסטר ולראש השנה האזרחי. אנחנו זוכרים תמיד את יציאת מצרים בליל הסדר ומספרים עליה, אנחנו זוכרים את המכבים בחנוכה ומדברים בהם, אנחנו חוגגים את נישואי אסתר ואחשוורוש בפורים ומעצימים אותם לנשף-נשף וכן הלאה. אבל הס מלהזכיר את המייסדים של הקיבוץ, בחג הגדול של הקיבוץ, שהם שיצרו אותו, שייסדו אותו: את 'יום הולדת הקיבוץ!' כאילו הכל מתחיל רק ביום בו נולדו האחראים העכשוויים לכך שיש חג כזה וקודם… זה לא מעניין ולא חשוב. ואני שוב אחזור על מה שאבא היה אומר וחוזר ואומר: "מי שלא זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל". גם השנה פניתי לרכזי התרבות, למעצבי החג וביקשתי מהם  שייאמרו, כמה משפטים בזכות המייסדים וזכרם… ולשווא! האם רק עיתון "הארץ" צריך להזכיר לנו בתוספת צילום הולם (בתאריך הנכון) מאיפה באנו ואיפה התחלנו? וד"ל.

"שבוע טוב"!

אני יושב בחדר העבודה שלי, יושב ומתלבט מה לכתוב לחג הקיבוץ כדי שארגיש חג כמו שהרגשתי פעם בקיבוץ הקטן, הקיבוץ האינטימי כשחבר היה חבר מוכר, שאפילו העצים והפרחים, הפרות והסוסים היו מוכרים, שהשירים ששרת, הסיפורים שסופרו, שתזמורת, מקהלה, ריקוד, כתיבה ותיאטרון היו פרי יצירה עצמית. והתחושות שליוו אותנו כל הזמן, שמה שאנחנו עושים זה הכי חשוב, שחשוב יכול בכלל להיות. שהכל שלנו  ושלנו הכל, מעורבים בכל והכל מתערבב בנו. הרגשנו שמחה וגאווה שאנחנו שייכים לקיבוץ כשם שהוא שייך לנו, כל זה איפשר לנו למקמו כראשון לחגנו. לאור רגשות אלו הובלנו את החג במשך 24 שנים רצופות. חגגנו את עצמנו. היום זה אחרת וגם ב"אחרת" הזו אני מחפש מקום לשמוח ביום הולדת הקיבוץ ה – 93, ובהחלט מרגיש שיש לנו חלק ביצירה הנהדרת הזו והרבה גאווה שילדינו ממשיכים בדרך שהורינו התוו ורק שואל האם זה נכון שממרומי הגיל מתאפשרת גם נוסטלגיה לימים היפים ההם וגם נחת מהימים הנוחים שלנו. ומכאן לפרשת  השבוע 'וארא' ומזווית צרה אך משמעותית. ב'פרשת השבוע' מסופר על מכות מצריים ומתוארת הפגישה בין משה בן ה – 80 ואהרון אחיו בן  83 עם פרעה כשאמר לו : "שלח את עמי!" (שהוא "אחיו", כי גדל יחד עמו בחצר המלכות), ראו, אדם בגילם (שזה בעצם גילנו) הוא זה שיוזם ומוביל עם שלם…והיום, זה לא כמו בימים ההם. כבר כמה שנים אני נאבק שיתנו כבוד ל"דור משה" שלנו, דור המייסדים ויזכירו אותם בחגיגות יום ההולדת שלנו ואז…שולחים אותי ללוחות הזיכרון התלויים במועדון.  אתן להם כבוד בציטוט מסיפור של נתן שחם: "הוותיקים חברים זה לזה. יש בחברותם מעין קנאות לייחודם. חלוצים, נחשונים, סוללי דרך. הם הקימו תנועה, אמרו נעשה ונשמע, ועשו ושמעו. יש חברות למלאכה וידידות למי שחולק עמך עבודה קשה בנאמנות.". כמה נכון וכמה ראוי לתת להם כבוד על כך. על זה, כנראה, אמשיך להיאבק. ובכל זאת אני מאושר שגדלתי ובגרתי והייתי לאיש במשמר העמק, כאן הקמנו את משפחתנו ותרמנו ככל יכולתנו למען כך שהקיבוץ יהיה טוב יותר והחיים בו מאושרים ונכונים יותר! היום הזה הוא ציון דרך של רבים מאתנו ולידינו יש גם אחרים שאפילו אינם יודעים ומבינים למה חוגגים, בכלל את יום הולדת לקיבוץ.

ומכאן, אעבירכם לארכיון בו מקופלים 93 שנות קיומנו. הצילום המצורף מוכיח בעליל שאבא, בן-עמי, הוא האיש שיזם והקים את ארכיון הקיבוץ. הוא ולא אחר. חיפשתי בארכיון עדות לפעם הראשונה בה נחוג יום ההולדת ומצאתי ש: בשנה ראשונה ב-21.1.1923, התקיים נשף צנוע שאין פרטים על תכנו בשניה 21.1.1924: נשף צנוע בגלל רעב ומחסור, בשלישית 1925 שוב נשף צנוע, ובשנה הרביעית ב-1926 נערך משפט על הקיבוץ. "משפט על החטאים אשר חטאו בשנות קיום הקיבוץ. הקטגור היה מייטק, הסניגור בוריה והעדים: 1. מזכיר הקיבוץ שמואל וייסמן, אשר בעדותו היה צריך למסור על המצב בחשבונות 2. תחכי על הסתכלות הפועל הותיק מנקודת השקפתו של מעמד הפועלים. 3. מלטר רווק על מצב הרווק בקיבוץ.   4. גדעון – חולה . על מצב החולה בקיבוץ. 5. מיקר בעל משפחה על מצבו של בעל משפחה בקיבוץ.  6. הניה על מצב הילד בקיבוץ.  7. דוד פ. על מצב האורח בקיבוץ. המשפט נמשך שני ערבים ושניהם נגמרו בריקודים עד אור הבוקר. אני מביא כמה סעיפים מכתב האשמה: א. אי מציאת פתרון לשאלת החלפת המשטר הקיים במשטר חדש המבוסס על עבודה ושוויון תנאי החיים. ב. אי מציאת פתרון לשאלת הפרט ע"י שחרורו וע"י מתן אפשרויות להתפתחותו החופשית. ג. אי מציאת פתרון לשאלת האישה. ד. אי מציאת צורות חדשות לחיים האירוטיים. ה. יצירת חיי אחווה וידידות בין איש לרעהו. ו. הגברת ההרגשה החברתית, אינטנזיביות החיים, היצירה התרבותית ותוצרת העבודה ע"י שיתוף ז. אי יצירת סביבה מתאימה לחינוך נכון של הדור החדש".
שמורים עמי פרטי כתב האישום ואם ניכנס לפרטים ניווכח כמה ש"מה שהיה הוא שהווה" מעיד על עצמו, מלבד אולי על ענייני כסף ושיכון שעליהם לא דנו בימים ההם, ועל אידיאולוגיה ואירוטיקה שלא דנים בהם בזמן הזה.

"שבוע טוב"!

אנחנו כבר בעיצומה של מערכת הבחירות. כל פעם אני נדהם מחדש כמה אנשים רוצים להיבחר! ואיזה מאמצים הם עושים: בזמן, בכסף, ברטוריקה, בצ'פחות, בשכנוע, בחיבוקי חיבה מזוייפים ואם יכלו להתפלש בעפר כדי להבטיח את בחירתם היו עושים גם זאת. רק להיבחר! כל זה הזכיר לי את 'פרשת השבוע' "שמות". אם ספר 'בראשית' מתחיל בסיפור על בריאת העולם ספר 'שמות' מתחיל בסיפורים על "מייסדי העם" וביניהם גם סיפורו של משה (לימים  – רבנו), הולדתו, השייט בתיבה, משייתו מהנהר (מכאן שמו), החינוך בבית פרעה, היציאה מהארמון בה ראה את בני עמו בסבלותם, הרג המצרי, בריחתו למדיין ונישואיו לציפורה, אחת מבנות יתרו. בהיותו עם הצאן במרעה ראה את הסנה הבוער ומתוכו שמע קול האומר לו: "אתה, משה, תהיה המנהיג של העם, אתה תוציא את בני ישראל ממצריים ותביאם לארץ כנען" ומשה משיב : "למה אני? זה לא בשבילי" ומסרב. והאלוהים בשלו: "כל תירוציך נדחים אתה הוא האיש!" ומשה מתחנן שלא הוא צריך להנהיג את העם אבל מקבל את דין ה"תנועה". הוא חזר למצריים ומוציא את בני עמו משם. ומה הקשר לבחירות? אני לא רואה את האיש הזה מתרוצץ ומחפש קולות להיבחר, מופיע בראיונות, בקליפים, ומתחנן : "בחרו בי! כי אין ראוי ממני לשלטון!" אולי, בגלל זה, היה  משה לגדול מכולם?!.

ובנושא הפרוזדור לחג. על תולדות שיחת הקיבוץ אצלינו כבר סיפרתי לכם לפני שנה, לכן, אני מביא בפניכם קטע של קלסיקה שכתב תחכימוני על השיחה. קטע שדור המייסדים התמוגג ממנו, הדור שלי אהב אותו והדורות הבאים כבר לא הכירו אותו וכך נכתב: 14.2.1922 … עודני רצוץ ושבור מהשיחה של אמש.כאשר שקעתי כבר בתרדמה עמוקה והשעה הייתה כבר 12 או יותר – התעוררתי פתאום בבהלה לקול צלצולו החזק של הפעמון. בטוח הייתי כי דלקה נפלה במחנה. חצי עירום רצתי החוצה, אך בחוץ שקט! אין סימן וזכר לשרפה. פניתי לאנשים שיצאו מאהליהם, לדעת מה פשר הצלצול. – הס, אל תקים רעש – ענו לי בלחש – הפעמון קורא לשיחה. תמהתי: בשעה 12 בלילה – שיחה? חזרתי לאוהלי, התלבשתי והלכתי לשיחת חצות. חדר האוכל היה שרוי באפלה למחצה. אי שם בפינה מהבהבת מנורה קטנה. על הרצפה יושבים אנשים צפופים זה על יד זה. מאחת הפינות אי שם במעמקים, עולה קולו של חבר בקול מאוב. צמרמורת עברה בגופי. בלאט ובחשאי התיישבתי על הרצפה. הוא אומר: 'אני קראתי לשיחה… (שתיקה ממושכת)… זאת אומרת אנחנו… כל פרט…(שתיקה ממושכת)… החברה… משפחה אחת… (שתיקה)'. כל האנשים, ראשיהם מורדים, השקעתי את ראשי על ברכי והקשבתי… את המשך השיחה לא אדע, כי בינתיים נרדמתי בפינתי האפלה, ורק השומר אשר בא להדליק את הפרימוס,  העירני. חבל כי נרדמתי, זה מצער מאוד, כי אומרים ששיחה כזאת –לא היה כמוה ליופי… ".

ומבט נוסף של מיטק  מנהלל. "פעם קרא חבר לשיחה. צלצל במוט בחצות וכל החברים באו לשיחה. פתח ודיבר כ 2-3 שעות על כל הדברים המעיקים עליו, מלא רגש. אף אחד לא הפריע לו.   שיחות לא היו מסכמים. הסיכום היה מובן מאליו. אף פעם לא הצביעו, על שום עניין. כשאחד גמר לדבר, דיבר זה שרצה לדבר וכך עד שנגמר התור. לא היה ידוע מראש שתהיה שיחה, לא היה לוח מודעות. אם מישהו רצה להודיע דבר מה, צלצל במזלג או בכף בצלחת, הכל השתתקו והוא הודיע."  יש משהו יפה ותמים בהתנהלות הזו של השיחה. אז שוחחו על דברים שברומו של עולם, מעולמו הפרטי של החבר ועד בעיות העולם כולו. התווכחו, הרוחות התלהטו, כמעט רבו, "ההימנון" לשיחת קיבוץ בערב התאספו… יכול היה להיכתב רק באווירה שכזו. ושירים שעליהם חוזרים ושרים שוב ושוב עוברים היטב מדור לדור.

"שבוע טוב"!